|
תקציר: התעלמות אנשי בית לחם מנעמי ורות, בעת שובן לבית לחם. מילות מפתח: רות המואביה; נעמי; בועז; מגילת רות. |
|
בשלושת הפרקים הראשונים של מגילת רות יש תיאורים מכאיבים של מציאות פיזית וחברתית קשה: רעב, שכול, אלמון ועוני מחד, ניתוק, בדידות וחוסר תקווה מאידך. כמה מגורמי מצוקה אלה אינם בשליטת אדם, אך את מקצתם ניתן היה למנוע לו האנשים היו נותנים דעתם לכך. בשדות בית לחם וברחובותיה פורחות הסקרנות והרכילות, אך אינן מניבות עניין אמיתי במושא הרכילות, וכך צומחות גם קהות חושים ואדישות. כאשר מגיעות רות ונעמי לבית לחם הומה כל העיר, שהרי אין נעמי אישה בת בלי שם שהלכה וחזרה, אלא יציאתה ושובה עושים רושם חדשותי מעורר, ואין איש שאינו מעורה בפרטי הפרטים, כפי שאנו רואים מדברי הנער הממונה על הקוצרים, המזהה בלי קושי את רות ואומר עליה (ב, ו-ז): |
"נערה מואביה היא השבה עם נעמי משדה מואב. ותאמר אלקטה נא ואספתי בעמרים אחרי הקוצרים ותבוא ותעמוד מאז הבקר ועד עתה זה שבתה הבית מעט".
|
|
אך כאשר פג החידוש, פג העניין: נשות בית לחם הקולניות, שתהו "הזאת נעמי" (א, יט), נאלמות לפתע עד היום הטוב של הסיפור, שבו יש להן שוב מה להגיד, אלא שבין הפתיחה לסיום אין אחת מהן מקישה על דלתה של נעמי לדעת מה שלומה. מפי בועז נלמד, כי הוא היה בסוד העניינים עוד בטרם שאנו הקוראים התוודענו אליו, וכל הפרטים המרתקים הגיעו אל אוזניו: |
"הגד הגד לי כל אשר עשית עם חמותך אחרי מות אישך ותעזבי אביך ואמך וארץ מולדתך ותלכי אל עם אשר לא ידעת תמול שלשום" (ב,יא).
|
|
בפרק הרביעי של מגילת רות אנו למדים שהיו עוד בני משפחה, קרובים דיים עד כדי התייחסות לאלימלך איש נעמי כאל "אחינו", ואף הם היו מודעים כל הזמן לנוכחות הנשים בעיר ולמצבן. כל הידע הזה אינו מוביל לדאגה אמיתית לשרידיה החיים של משפחת אלימלך; איש איש מהסקרנים פונה לעיסוקיו, והשכחה הברוכה, מבחינתם, פורשת מסך ערפל על שתי הנשים הגלמודות, שנעזבות לנפשן וצריכות להתמודד עם בעיות הקיום הקשות בכוחות עצמן. ההתעלמות חמורה במיוחד אצל בועז, לאור דברי השבח שהעתיר על רות, ובהתחשב ביכולתו הכלכלית הבלתי-מבוטלת. לולי הפגישה המקרית בשדהו, לא היה נוקף אצבע לטובת קרובותיו. גם לאחר הפגישה עם רות הוא פונה לדרכו ושוכח את הנערה ואת חמותה, מאחר שהטיל על אלוקים את האחריות לשלומה של רות ולתשלום שכרה: |
"ישלם ה' פעלך ותהי משכרתך שלמה מעם ה' א-להי ישראל אשר באת לחסות תחת כנפיו" (ב, יב).
|
|
התעלמותו של בועז מקרובת משפחתו בולטת על רקע השמחה הגלויה ששמחה נעמי בהיוודע לה עם מי נפגשה רות: |
"ותאמר נעמי לכלתה ברוך הוא לה' אשר לא עזב חסדו את החיים ואת המתים ותאמר לה נעמי קרוב לנו האיש מגאלנו הוא" (ב, כ).
|
|
אכזבתנו ממנו גוברת עם כל יום שחולף מבלי שינקטו צעדים של ממש לתיקון המצב, והזמן החולף אינו מועט: רות לוקטת בשדה מתחת לשמש הקופחת יום יום, כל ימי קציר שעורים וכל ימי קציר חטים, ומלמדנו ר' שמואל בר נחמן: מתחילת קציר שעורים עד כלות קציר החטים - שלושה חודשים. לאחר מכן היא יושבת עם חמותה עוד פרק זמן בלתי מוגדר. לולי פעלה נעמי כפי שפעלה, אף בועז לא היה עושה מעשה. התנהגות קרובי המשפחה והמכרים של נעמי ראויה לגינוי, בייחוד כשמשווים אותה להתנהגות אנשים אחרים במצב דומה: כאשר נוחתים אסונות על ראש איוב הוא זוכה לביקור ניחומים והזדהות של רעיו, וקרוביו עושים מאמץ ספונטני לשקמו: |
"ויבואו אליו כל אחיו וכל אחיתיו וכל ידעיו לפנים ויאכלו עמו לחם בביתו וינדו לו וינחמו אתו על כל הרעה אשר הביא ה' עליו ויתנו לו איש קשיטה אחת ואיש נזם זהב אחד" (איוב מ"ב, יא) -
|
|
וכאן אין אסונותיה של האישה, אשר מלאה הלכה וריקם השיבה ה', נוראים מספיק כדי לעורר את רחמי קרוביה, ואין הם עוזרים לרכך את הלם השיבה בתנאיה המחפירים. מובן שאין להתעלם מנקודות הזכות: אין אנשי בית לחם אנשי רשע. אדרבה, הם נוהגים בקביעות להתחשב ברעי המזל, ובשדות התבואה יכול ללקט כל נצרך ואין מדקדקים עמו. גם את הזר מקבלים בלי להטרידו, ואם ניתן להכליל מהתנהגות בועז כלפי הקוצרים, נראה שיחסי עובד-מעביד בבית לחם הם טובים. אך יש קפיאה על השמרים שכבר נותנת אותותיה בכמה תחומים: היחס לזר הוא של סובלנות מתעלמת; נשות בית לחם המקדמות את פני נעמי כלל אינן 'רואות' את רות: "ותהם כל העיר עליהן, ותאמרנה: הזאת נעמי?". הנער הממונה על הקוצרים והמספק לנו את זווית הראיה של הציבור, מגדיר אותה כנערה מואבייה השבה עם נעמי משדה מואב, ו"שוכח" את קרבת המשפחה, ורק כאשר מקבל הסיפור תפנית מפתיעה לטובת רות, 'נזכרות' הנשים כי רות היא כלתה של נעמי, וכי היא כלה מיוחדת במינה ביחסה לחמותה: |
"ותאמרנה הנשים אל נעמי ברוך ה' אשר לא השבית לך גאל היום ויקרא שמו בישראל. והיה לך למשיב נפש ולכלכל את שיבתך כי כלתך אשר אהבתך ילדתו אשר היא טובה לך משבעה בנים" (ד, יד-טו).
|
|
מי שמלכתחילה אינו רואה את רות כראות נערה מואבייה גרידא הוא בועז, המשבח את מערכת היחסים עם חמותה. ואולם, כפי שכבר הבהרנו, אין הוא פועל מעבר לזה, אף שהוא מודע לכך שנוכריותה של רות מהווה מכשול לקשירת קשרים חברתיים, ומעמדה החברתי והכלכלי הוא פגיע. מודעות זאת ניכרת מהנחיותיו לנעריו: |
"ותקם ללקט ויצו בעז את נעריו לאמר גם בין העמרים תלקט ולא תכלימוה. וגם של תשלו לה מן הצבתים ועזבתם ולקטה ולא תגערו בה" (ב, טו-טז).
|
|
מודעות זו ניכרת גם בדרך שבה הציג את רות כמואבייה בתביעת הנישואין לפני הגואל השני: |
"ויאמר בעז ביום קנותך השדה מיד נעמי ומאת רות המואבייה אשת המת קנית להקים שם המת על נחלתו" (ד, ה),
|
|
וגם מנוסח הצהרתו על מחויבותו לשאת את רות: "וגם את רות המאביה אשת מחלון קניתי לי לאשה" (ד, י) - בועז מזכיר את מוצאה הזר של רות, משום שהוא יודע שהדבר עלול להיות גורם שימנע את הנישואים, וכדי להבהיר שנישואיו שלו עם רות אינם מיקח טעות. לזכותו של הגואל עלום-השם ייאמר, שאין הוא מתייחס למוצאה של רות, אלא אומר: |
"לא אוכל לגאל לי פן אשחית את נחלתי גאל לך אתה את גאלתי כי לא אוכל לגאל" (ד, ה-ו).
|
|
הנימוק "פן אשחית את נחלתי" מזכיר את סיפור תמר ואונן: |
"וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע והיה אם בא אל אשת אחיו ושחת ארצה לבלתי נתן זרע לאחיו" (בר' לח, ח).
|
|
נראה שהגואל מסרב לשחת את זרעו ואת נחלתו בשל עקרותה של רות: מאחר שרות הייתה נשואה כבר עשר שנים בלא ילדים, רבים הסיכויים שגם לו לא ייוולדו ילדים ממנה, והנחלה תישמט מידיו, כפי שנחלת אלימלך ומחלון חומקת כליל מרשותם, באין מי שיקים את שמם על נחלתם. לתוך העולם המאובן והמקובע הזה פורצת רות כרוח מרעננת; היא שוברת מוסכמות ופורצת גדרים לחיוב; בנדיבות רוח אמיתית, ומעל ומעבר לדרישות המחויבות המשפחתית, היא פועלת לטובת נעמי, הן בלוותה אותה בשיבתה המבזה לארצה, הן בתמיכתה הכלכלית בה בצאתה ללקט בשדות בית לחם, והן בצייתנותה המוחלטת ומלאת האמון גם אל מול הצעות שערורייתיות שנעמי מציעה לה. ודוגמתה של רות משפיעה עמוקות על בועז; הופעתה המדהימה בלילה בגורן משחררת אותו מן הקיפאון שהוא שרוי בו, והוא מתעורר לעשייה אמיתית של חסד פעיל. זכותו הגדולה ביותר של בועז, בדומה ליהודה, אבי אביו, שאין הוא נוטר למי שלמעשה מוכיח אותו על רשלנותו, אלא משבח אותו במילים חמות ביותר: |
"ויאמר ברוכה את לה' בתי היטבת חסדך האחרון מן הראשון לבלתי לכת אחרי הבחורים אם דל ואם עשיר" (ג, י). |
|
יתירה מזאת, בועז היה יכול להתנער בקלות מנקיפות מצפונו; כל שהיה עליו לעשות היה 'לזכור' את מוצאה המואבי של רות, שכן הופעתה המפתה בגורן בלילה נושא דמיון להתנהגות אמם של המואבים. בועז היה טוען להצדקת עצמו, כי אין הוא חייב דבר לאישה בעלת דרכים כה נלוזות, מורשת מוצאה הפגום. אלא שבועז, כיהודה, אומר: 'צדקה ממני', ופועל בזריזות לתקן את משגהו, וחריצות-היתר שבה פעל לאחרונה, מכפרת ללא ספק על אדישותו בראשונה. גם על יתר הדמויות שבמגילה משפיעה רות לטובה. רקמת היחסים המשפחתיים, השבטיים ולאומיים מתחיה ומתרעננת, כשאין רואים ברות 'נערה מואביה' אלא "האשה הבאה אל ביתך" (ד, יד), או 'כלת' נעמי. אנשי בית לחם אינם מסתגרים עתה איש איש בנחלתו הפרטית, אלא מתייחסים לכלל: יש כבוד לזקנים היושבים בשער, והם מעבירים הלאה את המורשת הרוחנית לחוליה חדשה בשלשלת הדורות הארוכה: לפתע 'זוכרים' את רחל ולאה אימהות האומה, ואת תמר אם השבט. גם נשות בית לחם אינן עוד נשים אנונימיות ומנוכרות, אלא 'שכנות' השמחות שמחת אמת עם נעמי. נמצא שבהכניסם את הזרה בחום ובאהבה לחיק המשפחה המורחבת, נמצאו אנשי בית לחם נשכרים יותר ממנה. |
