ההופעה הראשונה של מגילת איכה
איכה, פרק א'; ירמיהו, פרק ל"ו
יהודה איזנברג
בפרק ל"ו שבספר ירמיהו מסופר על מגילה שהכתיב ירמיהו לברוך בן נריה מזכירו. ירמיהו צווה על ברוך לקרוא את המגילה באזני העם ביום צום שנקבע בחודש כסליו. בפרק לא נאמר על מה נקבע הצום, אבל ממקורות חיצוניים אנו יודעים כי באותו זמן כבש נבוכנדצר את אשקלון והחריבה, והעם שהיה בפאניקה גמורה התאסף בירושלים ליום צום ותפילה.
ברוך קורא את המגילה, והדבר מגיע במהירות אל השרים המבקשים לשמוע את המגילה ישירות מפי ברוך. ברוך חוזר וקורא את המגילה בפניהם, והם, מבוהלים, מוסרים את הדברים למלך יהויקים. ושוב חוזרת פרשת קריאת המגילה. ירמיהו וברוך מסתתרים, ואיש יהודי קורא את המגילה בפני המלך. תאור האירוע פסטורלי ממש: "והמלך יושב בית החורף בחודש התשיעי, ואת האח לפניו מבוערת". ובאווירה חמימה ואינטימית זו שומע יהויקים את דבר המגילה. "ויהי כקרוא יהודי שלש דלתות וארבעה, יקרעה בתער הסופר והשלך אל האש אשר אל האח, עד תום כל המגילה אשר על האח". המלך פותר על בעיית המגילה בדרך שמלכים מסוימים פותרים בעיות: הוא מתעלם מן הדברים, ושורף אותם באש.
תחילה עלינו להבין את התקופה ואת הרקע למעשה. יהויקים הומלך על ידי פרעה נכה, בשנת 3317 לבריאה, לפי מסורת חז"ל. 4 שנים אחרי מלכו מתרחש קרב כרכמיש, על נהר פרת, מצרים מוכה בקרב, ונבוכנצר משתלט על כל האזור. שנה לאחר מכן, בשנה החמישית ליהויקים, מכריזים צום בירושלים, וירמיהו קורא לפני העם את המגילה שעוררה תדהמה רבה כל כך. השנה היא 3321 לבריאה, שבע עשרה שנה לפני חורבן ירושלים והמקדש. מה היו הדברים המסתוריים הללו, שהטילו מורא כל גדול בלב העם, ואשר עוררו את חמת המלך עד כדי כך שהוא עצמו יתלוש את המגילה דף אחר דף, וישרוף באש?
לפי מסורת חז"ל, המגילה שנקראה ביום צום זה, היתה מגילת איכה. העם מתאסף מלא חרדה בגלל ניצחון חלקי של נבוכדנצר מלך בבל שקבל לידו את אשקלון, וירמיהו קורא באוזניו את מגילת החורבן - חורבן שיבוא בעוד 17 שנים! כדי לקבל מושג נכון בדבר המרחק בין נבואת ירמיהו להתגשמותה, נחשוב במושגים של ימינו: כאילו אדם מקונן היום על כך שבעוד עשרים שנה לא יישמרו הסכמי השלום עם ירדן.
האם היה ירמיהו פסימיסט או ריאליסט? האם יכול אדם לצפות מראש אסון שיקרה בעוד 17 שנים? נכון, בירושלים היתה בהלה, וקראו צום. נכון, אשקלון עברה לשליטה של עם זר. אבל מכאן ועד תאור פלסטי כל כך של חורבן העם והארץ עדיין המרחק גדול. יש מלך בישראל, יש שרים בישראל, והם מנהלים את ענייני המלוכה. הם בוודאי יודעים מה הם עושים. מצרים אמנם הוכתה בכרכמיש, אבל היא חזקה בארצה. אולי האוריינטציה המצרית היא החכמה יותר? אולי ברית עם מצרים עדיפה על חיים בחרדה מפני האויב מצפון, או מחיים יהודיים, על פי דרישות הנביא, הדורש דרשות קשות כל כך: צדק, חלוקת משאבים שווה ועוד דברים שממשל אינו אוהב אותם.
ומה התגובה לדברי ירמיהו? העם נבהל, השרים נבהלים, ורק המלך, מנותק מן המציאות - קורע את המגילה. התלמוד הבבלי מתאר את התנהגותו של יהויקים על רקע הפסוק בירמיהו. הפסוק בירמיהו אומר:
מה שמע המלך ויכל לשאת, ומתי איבד את סבלנותו. התלמוד הבבלי, במסכת מועד קטן כו,א מתאר את המחזה:
ברוך קורא את המגילה, והדבר מגיע במהירות אל השרים המבקשים לשמוע את המגילה ישירות מפי ברוך. ברוך חוזר וקורא את המגילה בפניהם, והם, מבוהלים, מוסרים את הדברים למלך יהויקים. ושוב חוזרת פרשת קריאת המגילה. ירמיהו וברוך מסתתרים, ואיש יהודי קורא את המגילה בפני המלך. תאור האירוע פסטורלי ממש: "והמלך יושב בית החורף בחודש התשיעי, ואת האח לפניו מבוערת". ובאווירה חמימה ואינטימית זו שומע יהויקים את דבר המגילה. "ויהי כקרוא יהודי שלש דלתות וארבעה, יקרעה בתער הסופר והשלך אל האש אשר אל האח, עד תום כל המגילה אשר על האח". המלך פותר על בעיית המגילה בדרך שמלכים מסוימים פותרים בעיות: הוא מתעלם מן הדברים, ושורף אותם באש.
תחילה עלינו להבין את התקופה ואת הרקע למעשה. יהויקים הומלך על ידי פרעה נכה, בשנת 3317 לבריאה, לפי מסורת חז"ל. 4 שנים אחרי מלכו מתרחש קרב כרכמיש, על נהר פרת, מצרים מוכה בקרב, ונבוכנצר משתלט על כל האזור. שנה לאחר מכן, בשנה החמישית ליהויקים, מכריזים צום בירושלים, וירמיהו קורא לפני העם את המגילה שעוררה תדהמה רבה כל כך. השנה היא 3321 לבריאה, שבע עשרה שנה לפני חורבן ירושלים והמקדש. מה היו הדברים המסתוריים הללו, שהטילו מורא כל גדול בלב העם, ואשר עוררו את חמת המלך עד כדי כך שהוא עצמו יתלוש את המגילה דף אחר דף, וישרוף באש?
לפי מסורת חז"ל, המגילה שנקראה ביום צום זה, היתה מגילת איכה. העם מתאסף מלא חרדה בגלל ניצחון חלקי של נבוכדנצר מלך בבל שקבל לידו את אשקלון, וירמיהו קורא באוזניו את מגילת החורבן - חורבן שיבוא בעוד 17 שנים! כדי לקבל מושג נכון בדבר המרחק בין נבואת ירמיהו להתגשמותה, נחשוב במושגים של ימינו: כאילו אדם מקונן היום על כך שבעוד עשרים שנה לא יישמרו הסכמי השלום עם ירדן.
האם היה ירמיהו פסימיסט או ריאליסט? האם יכול אדם לצפות מראש אסון שיקרה בעוד 17 שנים? נכון, בירושלים היתה בהלה, וקראו צום. נכון, אשקלון עברה לשליטה של עם זר. אבל מכאן ועד תאור פלסטי כל כך של חורבן העם והארץ עדיין המרחק גדול. יש מלך בישראל, יש שרים בישראל, והם מנהלים את ענייני המלוכה. הם בוודאי יודעים מה הם עושים. מצרים אמנם הוכתה בכרכמיש, אבל היא חזקה בארצה. אולי האוריינטציה המצרית היא החכמה יותר? אולי ברית עם מצרים עדיפה על חיים בחרדה מפני האויב מצפון, או מחיים יהודיים, על פי דרישות הנביא, הדורש דרשות קשות כל כך: צדק, חלוקת משאבים שווה ועוד דברים שממשל אינו אוהב אותם.
ומה התגובה לדברי ירמיהו? העם נבהל, השרים נבהלים, ורק המלך, מנותק מן המציאות - קורע את המגילה. התלמוד הבבלי מתאר את התנהגותו של יהויקים על רקע הפסוק בירמיהו. הפסוק בירמיהו אומר:
"ויהי כקרוא יהודי שלש דלתות וארבעה, יקרעה בתער הסופר והשלך אל האש אשר אל האח. עד תום כל המגילה אשר על האח." (ירמיהו לו)לפי פסוק זה שמע המלך יהויקים את דברי המגילה, שמע שלש וארבע דלתות - פסוקים - ולאחר ששמע אותם לא יכל לשמוע עוד, קרע את המגילה ושרף אותה באש.
מה שמע המלך ויכל לשאת, ומתי איבד את סבלנותו. התלמוד הבבלי, במסכת מועד קטן כו,א מתאר את המחזה:
ויהי כקרוא יהודי שלש דלתות וארבעה יקרעה בתער הסופר והשלך אל האש אשר אל האח וגו'. מאי שלש דלתות וארבעה?נחזור ונקרא את הפסוקים ששמע המלך יהויקים, ונראה מה עורר את זעמו, ועם מה יכול היה להשלים. כך מתחילה מגילת איכה:
אמרו ליה ליהויקים: כתב ירמיה ספר קינות.
- אמר להו: מה כתיב ביה?
- איכה ישבה בדד.
- אמר להו: אנא מלכא.
- אמרו ליה: בכו תבכה בלילה.
- אנא מלכא.
- גלתה יהודה מעני
- אנא מלכא.
- דרכי ציון אבלות.
- אנא מלכא.
- היו צריה לראש.
- אמר להו: מאן אמרה?
- כי ה' הוגה על רב פשעיה.
מיד קדר כל אזכרות שבה ושרפן באש.
"איכה ישבה בדד העיר רבתי עם, היתה כאלמנה.ירמיהו מתאר עם וארץ בהתפוררותם. מוראל נמוך, מסים גבוהים, בכי וחוסר בטחון בכל מקום. אנשים בוגדים איש ברעהו. יורדים מן הארץ בגלל עוני וקשיי חיים. דרכי ציון אבלות, אין בטחון בדרכים, הכהנים נאנחים על המקדש ששמם. והמלך שומע כל זאת באווירה האינטימית של לשכתו המחוממת, ואינו מזדעזע. לא הדרכים האבלות, לא הירידה לגלות, לא השערים השוממים והכוהנים הנאנחים. גם לא הבתולות הנוגות. אבל כאשר שומע המלך כי "היו צריה לראש" - כי השלטון יעבור ממנו לצריה, זאת אין הוא יכול לשאת עוד. והוא מוחק את שם ה', שורף את המגילה, ומסתיר פניו מראות את המציאות המקיפה אותו.
רבתי בגוים, שרתי במדינות, היתה למס.
בכו תבכה בלילה, ודמעתה על לחיה, אין לה מנחם מכל אהביה.
כל רעיה בגדו בה היו לה לאויבים.
גלתה יהודה מעוני ומרוב עבודה,
היא ישבה בגויים לא מצאה מנוח.
כל רודפיה השיגוה בין המצרים.
דרכי ציון אבלות מבלי באי מועד,
כל שעריה שוממין כוהניה נאנחים
בתולותיה נוגות והיא מר לה.
היו צריה לראש אויביה שלו,
כי ה' הוגה על רוב פשעיה..."