האירועים המתוארים במגילת אסתר, מתפרשים לאורך תקופה של תשע שנים. אולם האירועים המשמעותיים ביותר נמשכים יומיים בלבד ב-ט"ז ו-י"ז ניסן, ונזכיר אותם בקצרה:

לאחר שלושת ימי הצום ב-ט"ז בניסן	אסתר באה למלך ומבקשת לעשות בו ביום משתה בהשתתפות: המלך, המן ואסתר. ובמשתה: אסתר מבקשת רק דבר אחד לעשות משתה נוסף למחרת - משתה שני - שגם בו השתתפו: המלך המן ואסתר.
בלילה שבין ט"ז ל-י"ז	שנת המלך נודדת, הוא קורא בספר הזיכרונות, מגלה שלא ניתן שכר למרדכי. מתקיימת הפגישה הלילית של אחשורוש עם המן שבה הוא מצוות את המן לקחת את מרדכי על סוס.
למחרת ב- י"ז בניסן	המן מוביל את מרדכי על הסוס, מיד לאחר מכן מתקיים המשתה השני שמשתתפים אחשורוש המן ואסתר, ואז אסתר מגלה לאחשורוש את מזימת המן להשמיד את היהודים, והמלך מצווה לתלות את המן בו ביום.

שני הימים ט"ז ו-י"ז והלילה שביניהם, עמוסים בפעילות, ומעוררים קשיים רבים:

א. מדוע אסתר זקוקה לשני משתאות, מדוע היא לא ספרה למלך על מחשבת המן, כבר במשתה הראשון, הרי היא לא ידעה שבלילה מרדכי יזכה להערכה מצד המלך?
ב. מה קרה פתאום שדווקא בלילה המכריע נדדה שנת המלך?
ג. מה קרה פתאום שבגלל נדודי שינה המלך מחליט לעיין דווקא בספר הזיכרונות, ולא בספר אחר?
ד. איך קורה שהוא פותח את הספר בדיוק במקום שמסופר על מרדכי שהציל אותו מהתנקשות ע"י שני הסריסים?

שני כיוונים שונים ניתן להציע כפתרון לשאלות אלו, נס או טבע:

כיוון ראשון - נס: הקב"ה התערב, וגרם לאירועים להתרחש לפי רצונותיו, והכל בדרך ניסית.
כיוון שני - טבע: ניתן לתת הסבר לכל אחת מן ההתרחשויות בדרך פשוטה אנושית וטבעית. אנשים פעלו לפי הגיון. ניתן לראות את הכל כשרשרת אירועים, שכל חוליה קשורה בחברתה, ויש ביניהם קשר של סיבה ותוצאה.

איזו דרך תהיה עדיפה בעיני חז"ל? ההסבר הנסי או ההסבר הטבעי?

מעניין לגלות שבחז"ל מצויות שתי הדרכים גם יחד. יש מחז"ל הסבורים שנס היה, ויש המציעים הסבר הגיוני וטבעי לכל אחד מן האירועים.

השיטה שהכל קרה בדרך נס

נציג בתחילה את השיטה שהכל קרה בדרך נס:
על הפסוק:

בלילה ההוא נדדה שנת המלך, ויאמר להביא את ספר הזיכרונות דברי הימים ויהיו נקראים לפני המלך.

מובא המדרש בילקוט שמעוני (אסתר פרק ו סימן תתרנז):

בלילה ההוא נדדה שנת המלך.
א"ר תנחומא נדדה שנת מלכו של עולם.
רבי חמא בר גוריון אמר: כל בעלי שינה לא טעמו שינה כל אותה הלילה:
אסתר - הייתה עסוקה בסעודתו של המן,
מרדכי - עסוק בשקו ובתעניתו,
המן - היה עסוק בהכנת העץ.
באותה שעה אמר הקב"ה למלאך שממונה על השינה: בני בצרה, והרשע הזה ישן על מיטתו? לך ונדוד את שנתו.
באותה שעה ירד המלאך ונדד שנתו של אחשורוש, והיה המלאך עומד על גבו ואומר: כפוי טובה, כפוי טובה, עמוד ועשה טובה למי שעשה אתך טובה.
מיד ויאמר להביא את ספר הזיכרונות.

המדרש מתאר התערבות ישירה של ה' שגורמת למלך אחשורוש נדודי שינה, ורש"י בפרושו על הפסוק מסכם את העניין כולו בקיצור - בשתי מילים בלבד:

נדדה שנת המלך - נס היה.

פתרון זה של "נס היה" ניתן ליישם בכל יתר האירועים המוזרים שתיארנו לפני כן:

מדוע אסתר לא מגלה לאחשורוש במשתה הראשון על מזימת המן אלא מחכה למשתה שלמחרת? נס היה.

מה קרה שאחשורוש קורא דווקא בספר הזיכרונות? נס היה.

מה קרה שהמלך פותח את הספר בדיוק במקום שמסופר על הצלתו בעזרתו של מרדכי? נס היה.

השיטה שהכל קרה בגלל הגורם האנושי הטבעי

אך כאמור המפתיע הוא, שיש מחכמינו זיכרונם לברכה כאלו שהציעו דרך נוספת לתאר את מהלך המאורעות, בדרך אנושית וטבעית לחלוטין.

המפתח להבנת האירועים הוא שאחשורוש חיי בפרנויה עצומה שעומדים להתנקש בחייו. פרנויה שמוכרת בהיסטוריה העולמית הקדומה, אצל כל המלכים הגדולים והקיסרים. פרנויה זו, אינה מחלה נפש מדומה אצל אחשורוש. היו לו סיבות טובות להאמין שרוצים להתנקש בחייו. הוא כבר בעל ניסיון, שני סריסיו, בגתן ותרש כבר ניסו להורגו. פרנויה זו גם מסבירה את החוק בארמון שנזכר במגילה (אסתר ד, י):

כל איש ואשה אשר יבוא אל המלך אל החצר הפנימית אשר לא יקרא - אחת דתו להמית.

הפחד של אחשורוש היה כה גדול, שחוק זה אסר אפילו על אסתר אשתו לגשת אליו, מבלי שנקראה לפני כן. החשש של המלך שרוצים להתנקש בחייו התחזק ע"י הפעילות המשותפת והמוזרה של המן ואסתר. נחזור לרש"י שכבר ראינו (אסתר פרק ו, א):

נדדה שנת המלך נס היה,
ויש אומרים (שאחשורוש) שם את לבו על שזימנה אסתר את המן,
שמא נתנה עיניה בו (בהמן) ויהרגהו.

רש"י אשר מבסס את פירושו על חז"ל טוען ששנת המלך נדדה בגלל שאחשורוש היה מודאג. דאגות רציניות, ידועות כגורמות לנדודי שינה. לאחשורוש היה נדמה שאסתר והמן מתכננים לרוצחו ולהשתלט על המלכות. ומדוע עלתה במחשבתו של אחשורוש שאסתר והמן משתפים פעולה? מכיוון שאסתר דורשת תמיד לזמן למשתאות האינטימיים, שלה ושל המלך, גם את המן. לא זו בלבד, אלא שבמשתה הראשון אסתר מפעילה את קסמיה הנשיים ומתחככת בהמן, ובכך מעוררת את קנאתו הגברית של אחשורוש. תיאור זה לא בדיתי אותו מלבי, אלא הוא תאור מדרשי - מדרש פנים אחרים, פרשה ה:

"ויבא המלך והמן אל המשתה אשר עשתה אסתר" (אסתר ה, ה), כיון שנכנס המן לסעודה, קרבה אסתר את כסאה לכיסאו של המן. שאמרה אסתר, אם איני נותנת קנאה בין המלך והמן, שהמן חביב עלי, היאך אני שולטת בו? והיה הכוס נמזג למלך, ואחר כך למלכה, והיא נוטלת כוסה ונותנת אותו להמן, והמלך היה רואה ומתקנא לו.

הפרובוקציה הנשית של אסתר, גורמת לאחשורוש לחשוד שקיימת מזימה של המן לכבוש את אסתר ואת השלטון. אסתר בכוונה לא מגלה במשתה הראשון את מזימתו של המן להשמיד את היהודים, כי היא מעונינת שתתפתח בלבו של אחשורוש דאגה לשלטונו מכיוונו של המן, וכך תבאש אישיותו של המן עד אשר המלך ירצה לנקום בו. רק כשיבשיל העניין (במשתה השני למחרת) היא תגלה למלך את מזימתו של המן, שהוא מתכנן להרוג את כל היהודים. תקוותה שאז אחשורוש מרוב כעסו על המן יצווה להורגו אולי לא בגלל העניין היהודי, אלא בגלל המחשבה שהמן רוצה את כיסאו.

נדדה שנת המלך

בעקבות אירועים אלו, מה הפלא שהמלך דואג ושנתו נודדת, אשר על כן ברור מדוע הוא מבקש לקרוא ב"ספר הזיכרונות". ספר שמתאר פעולות התקוממויות וניסיונות הדחה של השליט. לא מפתיע מדוע בשעה שאחשורוש חושש לחייו הוא פותח דווקא את הפרק שמתאר את ניסיון ההתנקשות האחרון שהוא עבר, הספר יעזור לו לדעת מי עמד לצדו אז, וכיצד להתכונן לקראת האיום החדש שמתקרב ובא. עוד אחשורוש מתלבט, דואג, לא ישן וחושש לחייו, בא אירוע נוסף שמחזק את חששותיו. וכך כתוב במגילה (אסתר ו, ד-ה):

ויאמר המלך: מי בחצר?
והמן בא לחצר בית המלך החיצונה לאמור לתלות את מרדכי על העץ אשר הכין לו. ויאמרו נערי המלך אליו: הנה המן עומד בחצר.
ויאמר המלך: יבוא.

ועל כך מוסיף המדרש ואומר (ילקוט שמעוני, פ"ו, תתרנח):

אמר המלך: אמת הוא הדבר שראיתי בחלום. לא בא בשעה הזאת אלא להורגני.

הביקור הלילי של המן בחצר המלך, מקום שאין לבא אליו אם לא נקראת, אינו דבר מקובל, ומחזק שוב את חשדותיו של אחשורוש שהמן רוצה להורגו. לא די במסכת האירועים עד כה ומיד מתחיל מקרה נוסף שמגביר את החשד, וכך כתוב במגילה (אסתר פרק ו, ז-ט):

ויבוא המן.
ויאמר לו המלך: מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו?
ויאמר המן בלבו: למי יחפוץ המלך לעשות יקר יותר ממני.
ויאמר המן אל המלך: איש אשר המלך חפץ ביקרו, יביאו לבוש מלכות אשר לבש בו המלך וסוס אשר רכב עליו המלך ואשר נתן כתר מלכות בראשו. ונתון הלבוש והסוס על יד איש משרי המלך הפרתמים, והלבישו את האיש אשר המלך חפץ ביקרו, והרכיבהו על הסוס ברחוב העיר וקראו לפניו: ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו:

המדרש, בפרקי דרבי אליעזר (פרק מט), מפנה את תשומת ליבנו להבדל בין הפריטים שמזכיר המן בתחילת דבריו לבין הפרטים שהוא מזכיר בסוף דבריו:

אמר לו: אדוני המלך, אם אתה רוצה לעשות יקר לאיש אשר חפץ בו, יביאו לבוש אשר לבש בו המלך, ביום שהמליכוך, ואת הסוס אשר רכבת עליו, ואת הכתר אשר ניתן בראשך ביום שמלכת.
אמר לו: רשע, לא דייך אלא הכתר שבראשי? אם כן מה הנחת לי?
כיון שראה המן שכעס המלך על הכתר, חזר ואמר: ונתון הלבוש והסוס. (ואת הכתר לא הזכיר שוב).

אחת הדרכים של שליט לסכל התנקשות היא לתת פרס למי שהציל אותו. פרס יעודד אחרים להלשין על אלו שמנסים להתנקש במלך. ברור עתה מדוע נבחר המן לתת את הכבוד למרדכי ועל ידי כך להיות מושפל. שהרי אם המן מתכנן להתנקש בחייו טוב ללמדו לקח ולהשפילו ואולי כך לא יעלה על דעתו לנסות ולהורג את המלך כדי לתפוס את השלטון. ועל כן הוא מצווה על המן להוביל את מרדכי על סוס ברחובות שושן.

המן לא מספיק להתאושש מההשפלה של הובלת מרדכי על הסוס, והוא כבר מוזעק ונדרש להגיע במהירות למשתה השני, ושם מצפה לו המלכודת שהכינה לו אסתר. המן נופל ישר לתוך המלכודת, עד אשר אחשורוש מצווה מיד לתלות את המן על העץ אשר הכין למרדכי.

נסכם

מתברר, אם כן, שניתן לתת הסבר הגיוני לכל האירועים שמתרחשים במגילה. הסבר זה בא מבית מדרשם של חכמינו זיכרונם לברכה. לאור האמור נשאלת השאלה מה המשמעות הדתית של המגילה ושל חג הפורים, אם ניתן להסביר את כל סדרת האירועים בצורה לא ניסית, בצורה אנושית, טבעית והגיונית.

שאלה זו מתחזקת לאור העובדה הידועה ששמו של הקב"ה לא מוזכר במגילה, וגם עניין זה צריך לברר מה משמעותו.

נראה שהמסר הדתי של המגילה לפי תפיסה זו הוא מסר בוגר יותר מבחינה רוחנית. הדרישה מהמאמין היא שהוא יהיה מסוגל להתבונן במציאות ולראות את התערבותו של ה', גם כשהדברים נראים כפועלים על פי ההגיון והטבע. זוהי מעלה גדולה יותר באמונה. יותר מאלו שמאמינים בה' רק אם הם רואים נסים גלויים. מסר דתי זה מועבר גם על ידי כך ששמו של ה' אינו נזכר במגילה. תפקידו של קורא המגילה לראות את ה' בין השורות, בין המילים. רעיון זה נכון לא רק בסיפור המגילה אלא בכל מה שקורה בטבע, בכל מה שקרה בהיסטוריה האנושית בכלל ובהיסטוריה של עם ישראל בפרט.