דברי חכמי האמת שמו הבדל ל"אמרי" ובין "וידבר" ל"ויאמר", ואמרו כי מלת "דברי" יורה על קשי המאמרים, כגון 'ואלה הדברים אשר דבר משה', 'דברי ירמיהו' וזולתם, ומלת "אמרי" יורה על רכות המאמרים ומתיקותם: 'כה תאמר לבית יעקב'. ולזה התחיל הספר הזה 'דברי' לפי שבו מקשים הדברים והמוסרים והגזומים בחלוקות המקרים ובבחינות האנושיות. קהלת. יתכן לומר כי קהלת היא פעל מלה בינונית כדמות תאר לנקבה וכן הוא על משקל עוקדת, שומרת, רוכלת, דוברת מן בנות צלפחד דוברות. ויורה מלת קהלת על המחשבה והחקירה השכלית, ר"ל אלה דברי החקירה קהלת ואוספת החכמה לבן דוד שחננו ה' בחכמה, ויחכם מכל האדם. וקראו הנה בלשון נקבה, בערך אל המחשבה השכלית והחקירה הקהלת ואוספת וקובצת החכמה בחקירתה. וכן נקרא אגור בן יקא בלשון זכר, כי אחר שאגר החכמות הקיאם ובזה האופן לא יקשה ה'א הידיעה, כי בשמות התארים זכרים ונקבות תפול עליהם. מלך בירושלם לעומק חכמת הספר הזה ייחס בו כאלו חברו והודיעו לחכמי ירושלם החשובים מכל יתר ישראל, כי שם התורה והחזיון. וספר משלי שיש בו מוסרים כוללים וחכמה ראויה לכל ישראל ייחס אותו מלך ישראל בכלל. ואולם שיר השירים שמדרגתן גדולה בסודות הדבקות והנבואה ייחס אותן לבדו, לפי מה שזכה בה והשיגה ולכן אמר שם אשר לשלמה.
ראינו דברי שלמה כולם בחכמה ודעת בכל מה שדבר וחיבר. אם כן אינם הבל אלא בערך הנבראים, שבסוף, הם ומקריהם כלים ונפסדים, וכל מה שיקרה לנושאי המקרים וכל מעשיהם הכל להם הבל. ולכן הבל הבלים אמר קהלת בערך השומעים והנבראים. ורז"ל אמרו ורמזו בששה הבלים שנזכרו הנה, לששת ימי בראשית שהכל הבל, כי שית אלפין שנין הוי עלמא וחד חריב. הבל הבלים בצרי סמוך להבלים, ור"ל הבל מעט מאד מהבלים, על דרך שהפך קדש קדשים שיר השירים למעלה ותוספת, והבל לבד בשש נקודות כשהוא מופרד.
בהיות תכלית גוף האדם אל העפר, לא יהיה לו יתרון ולא נצחות לכל מה שיעמול בגופו תחת השמש שירצה לומר בעניינים העולמיים מהגלגל ולמטה, כי הכל כלה ונפסד, והעמל בו יניחנו. ולפיכך אין לו יתרון שיועילנו בסופו. אולם מה שיעמול מצד הנפש והשכל, שירמוז בו אל רצון השם אשר למעלה מהשמש, זה ימצאנו, ויותר לנפשו להיות לו יתרון. וזכר השמש, להיות כחו גדול בהויית הנמצאים התחתונים ובקיומם יותר מכל כוכבי עליון, אשר בסיבתם ובגלגולם יתהווה המציאות בהווי, ונפסדים מצד הרצון העליון הקדום, כמאמר אפלטון שהשם הסתכל בעולם הגלגלים והתהווה ממנו המציאות.
וזרח. הזכיר זריחת השמש וביאתו לשקוע, שהוא הראש הממונה מאת ה' על סבת ההווים והפסדם, והיותו חוזר בסיבוב אל מקומו הראוי, ומשם שואף וכוסף וחושק לעלות על חצי כדור הארץ לגלגול טבעו, ושם יזרח ויאיר. ושואף, לפי דעת רבים ר"ל שוקד ומתמיד לזרוח שם. או שואף חושק ומושך ומוציא התולדות מרוחות וזועים ודומיהם. ושואף מן כעבד ישאף צל.
הולך. אחר שזכר סבוב השמש היומי, סיפר עתה הליכתו ששה חדשים לצד הדרום ויתקרר הצפון, ואחר יתחלף ויסבוב את הצד הצפוני ששה חדשים אחרים, בחלוף מקומות זריחות המאריכות היום. כי כל ימי השנה אין הזריחות שוות, רק שני ימים בשנה, בהשוות היום בניסן ותשרי. וכן על סביבותיו מהשמש שב הוא, וישוב אל הרוח לצד ההוא בזריחות נחלפות מקצרות היום. ובזה הפסוק כולל חלקים רבים מחכמת התכונה והטבע, והוא ביאור סדר ההוויה וההפסד, כי ארבע תקופות השנה סיבות גוברות על ארבע יסודות. ויתבאר מזה טעם פסוק 'דור הולך ודור בא' בתנועת השמש, וקור וחום שגורמים הוויה והפסד. גם יתבאר מזה אין יתרון לעמל העמלים תחת השמש, אחר היות המורכבים כולם נפסדים מגלגול סבותיו. הולך הרוח ר"ל הצד ההוא ואחרים אמרו (שרוצה לומר) מן רעיון רוח, שר"ל רצון וחשק השמש למוכן למרוצתו טבעית, ישיש כגבור לרוץ אורח.
כל. סיפר בזה סדור אחר טבעי גדול מעשהו ומחויב במציאות, ונמשך ג"כ מתנועת השמש, כמו שהתבאר בטבעיות, כי מרוצת כל הנחלים והמעיינות הולכים אל הים, כי משם יצאו על ידי עבים ואדים ונביעת מים מהם במעיינות טבעיות. ובקרבת השמש לדרום יגברו מימי הצפון וירוצו אל הים, ולעולם לא יהיה מלא, כי לא יוסיפו להיות מים לעולם חדשים במציאות, לפי שנברא שלם ואין כל חדש. רק המקום שהנחלים הולכים הם שבים ללכת למקומם הטבעי מים אל ים ומרוח אל רוח עד ים המקיף ובאמצעות רוחות נושבות טבעיות.
אני קוהלת. אפשר ששלמה המלך קבץ וחבר דברי הספר הזה בזקנותו, לדעת רבים, או בזמן שנטרד לפי דעת חכמים. וזה אמרו הייתי מלך. אמנם אמרו בפרטות היותו מלך על ישראל בירושלם, הורה על מעלתו ומעלת העם החכם ישראל עם סגולת ה' והמקום המקודש והנבחר אליו, המקום אשר בחר ה' עם חכם ועיר הנבואה וההשגה, וזה שער השמים.
אין טוב. ראיתי הפסוק הזה דמשתמע לתרי אנפי, וכן הוא מפורש בשתי דעות. הא' שאין הוא כילי וצר העין לפי דעותיו לאכול ולשתות ולהתענג, כי קובץ על יד ירבה. וגם זה ראיתי כי מיד האלוהים הוא שיעמול, כי יזכה לאכול יגיעו, על דרך יכין ואחר ילבש וזרע ואחר יאכל. והפירוש השני שחסר בפסוק מלת 'רק' וזה פירושו: כי אין טוב באדם אחר שיעמול, רק לאכול ולשתות ולהתענג ולראות טוב בעמלו. ומי שיזכה לזאת המעלה, ולהיות עמל וליהנות ולהתענג בו, גם זה ראיתי כי מיד האלוהים הוא אדון הסדור וההשגחה לזכות זה העמל בעמלו, בהיות טבע העמלים טבועים במידת הכילאות והצמצום, ואשרי הזוכה לאכול עמלו. והפירוש השני הוא טוב מהראשון.
כי לאדם. הודיע בפסוק הזה שתי חלוקות נופלות כאישים מאת האלוהים עם הבחירה האנושית. ובאומרו לטוב לפני האלוהים הורה על ההשגחה האלוהית והאחת, כי לאדם שטוב לפניו בחירת החכמה נתן לו האלוהים חכמה ודעת, כי הבא לטהר מסייעין אותו. וגם השם נותן לו שמחה לשמוח בהשגת חפציו במזונות ובצריך אליו, וזה מבלי טורח, או ושמחה שישמח במושג. ויש מפרשים שטוב לפניו ר"ל האיש שטוב לפני ה'. והחלוקה השנית הוא, כי יש חוטא נתן לו אלוהים לאסוף ולכנוס ממון, ולא יזכה בו למען תתו לצדיק שהוא טוב לפני האלוהים, על דרך שבארנו יכין צדיק וילבש. גם זה הבל שיאכל הרבה ולא יעמול בו, ובסוף ימות ויכלה, וגם זה הבל ורעות רוח לחוטא העמל ולא יזכה בעמלו.
אמרתי אני. אחר זאת באר בחינה אחרת. על דברת בני האדם לברם האלוהים, שהשם ברר אותם והבדילם בהמתנת השכל מן הבהמות. ואחר כן נתתי לבי לראות עוד כי עם כל זה בהמה המה מצד החומר אשר להם, כי תמיד בחייהם ירדופו החומריות והתאוות, ובסוף שימותו ויפסדו באופן אחד כמו שביאר בפסוק הבא. ועל דבר, כמו "על דבר שרי", על דברתי מלכי צדק.
כי מקרה, זה באור הפסוק הקודם. כי מקרה אחד לכל בעניין רדיפת בקשת צורכי החומר אשר ישיגו כלם מה שישיגו על צד המקרה, ואין יתרון לאדם מן הבהמה בהשתדלות הלז. ואחר כי ידוע ומפורסם כי הפסד אחד לכולם במות, מצד החומר המעותד למות, כי כל הווה נפסד, ותוספת השכל אשר בו לא יצילנו ביום מותו. ולא ידע הדרך אשר ילך בו, כי עין לא ראתה אלוהים זולתך.
הכל הולך, והראיה ממה שנאמר למעלה כי הכל הבל, ר"ל האדם והבהמה הולך אל מקום אחד, ר"ל עקר ורוב הרכבתם מן העפר היה, וגם ישובו. ועם כי כבר יש בכל נמצא תחתון נברא חלק הכרחי מד' יסודות, אמנם רובו מן העפר, ולזה גם ישוב. ויתר חלקיו מג' יסודות האחרונות יעופו למקומם הטבעי ולא יראו לעין.
וראיתי כי אין, אמר עוד בהחלט כי אחרי שהגוף כלה ונפסד, והנפש לא יכולנו להשיג בנצחותה או באבודה ומה היא, א"כ טוב לאדם שישמח במעשיו כי הוא חלקו שהשיג בעמלו. ועוד סבה אחרת שטוב לאדם לשמוח במעשיו, שאחרי לכתו במותו מי הוא שיביאנו לראות משך עסקיו שיהיה אחריו איכה הם נמשכים, כאמרו יצערו בניו ולא ידע.
טוב ילד, בהיות כי בבחינות שקדמו נמשך מהם הבל ורעות רוח לכולם, ואף לחכמים, שהמות יפריד עסק השגת החכמה ושתפחד מאתו במציאות העולם הזה, אמר עתה בבחינה הזאת טוב ילד עני וחכם, שאפילו בילדותו השיג מערך החכמה שעור מפורסם שלא כמנהג, יותר מועיל במציאה ממלך עשיר וזקן וכסיל נוטה אל הכסילות והתענוג בבלבול ההנהגה המדינית והנהגת גופו ועצמו, ולא ידע להיזהר עוד לחסרונו מהשגת החכמה, כאומרו יום מלכנו החלו שרים חמת מיין. מסכן, כמו עני מן ארץ אשר לא במסכנות.
כי מבית, זה הילד מסכן וחכם מבית הכלא יצא, מבטן אמו. כלוא שם. או מבית הסורים ממש. וכיון שיצא, נוטה אל החכמה מוכן הוא למלוך בקיום המלכות שישיגנו. והילד השני, שהוא המלך זקן וכסיל הנזכר בפסוק, גם הוא עם היותו כסיל במלכותו כבר נולד רש ומעותד לאבדן קניינו לסכלותו. או שנולד רש וערום מבטן אמו מכל חמדה, כמו הילד מסכן וחכם. אלא שיש הבדל בהבנה ובחירה, כי הילד מסכן וחכם מעותד למלוך ולהתקיים, והשני שהוא מלך זקן וכסיל מעותד שירד ממלכותו ולא יתקיים. וחכמים ז"ל והמפרשים פרשו אלה הפסוקים על יוסף הצדיק, הסורים כמו האסורים אשר אסירי המלך אסורים.
ראיתי, כי ראה בטבע המין האנושי הנמשכים והולכים תחת השמש, כלם נוטים אחרי הילד השני המלך הזקן וכסיל ועשיר, יותר ממה שילכו ויטו אחרי הילד הראשון ילד מסכן וחכם אל ההתנשאות. וירצה לומר כי בטבע החיים כולם נוטים אחרי הבלי הזמן והממון, יותר משיטו אחרי החכמה. וזהו מני קדם תקוע בחומר האדם אין תרופה בו. ולפי משך הפסוקים, טוב ילד מסכן וחכם נקרא ילד ראשון במעלת השכל, ומלך זקן וכסיל נקרא ילד שני המתאחד אחרי החומרים. אמנם למשך הפסוק הוא הילד השני, הוא שיוליד המסכן החכם, וימלוך בעושר. רבים ירדפו אחריו ויאהבוהו את זקן ועשיר וכסיל.
אין קץ, אמר שאין קץ לכל העם לכל אשר היה לפניהם, בחינת שני המלכים הנזכרים עם ילד מסכן וחכם ומלך זקן וכסיל. ואם כי בחנו ובחרו במלך זקן וכסיל, כי היא בחינת הקנינים והממון, מעולם הראשונים שעברו לא שמחו בו שמחה קיימת ונצחית, יען כי נפסקה ונאבדה. וגם האחרונים לא ישמחו בו לעתיד, להיות בחינת הקניינים בחינה דמיונית ופחותה במדרגה מן החכמה. כמאמר החכם שהקניינים קניין דמיוני לגוף, והחכמה קניין נצחי לנפש. ולזה אמר כי גם זה הבל ורעיון רוח, לבחור בקניינים יותר מהחכמה.
אל תבהל. למהר הדבור במרוצה על פיך בענין התפילה, כי צריך מתון וחתוך אותיות. וכן לבך אל ימהר להוציא דבר בלתי ראוי לפני האלוהים, אם להעלותו או לנשאו בהרבות הלולים או דברים אחרים בלתי ראוי לפני האלוהים, אם להעלותו או לנשאו בהרבות הלולים או דברים אחרים בלתי נכונים לבאר מעלתו ורומו, ותהיה כמקצר כחו. וידוע מאמר רז"ל ההוא דנחית קמי דר' חנינא פתח בו האל הגדול הגבור והנורא והעזוז והאמיץ וכו' ונעים זמירות אמר ודומו סלה, ולך דומיה תהלה, כי האלוהים משגיח, ואתה על הארץ לקבל פורענות הנוזל מצינורי ההשגחה, על כן יהיו דבריך מעטים. תבהל מן ויבהלו, לשון מהירות ובהלה. ויתכן לפרש הפסוק להזהיר האדם ללכת בהדרכה בעיון המושכלות ובאלוהיות פן ילכד כאותם שנכנסו לפרדס.
כי בא, יבאר פחיתות הרבות הדברים ועוות הסדר במקום שאינו ראוי, לפי שידמה להגעת החלום אל החולם מורכב מספורים ומראות כוזבות ונמנעות יגיעו מהדמיון והמחשבה ומשתוף המאכלים והליחות הגוברות, כן ידמה קול כסיל ברוב דברים. ועל כן יהיו דבריך מעטים כמו שבאר למעלה גם בדברים המדיניים.
אם עשק, אחר שאמר למעלה את האלוהים ירא, ושלא יתפחד מבלבול חלומות ודברים הרבה שבהם, שאולי לדעת רבים הם כחצי נבואה להגיד לאדם מה שיחו, אמר עתה שאם יראה איש עושק רש ועני ואיש גזל משפט וצדק במדינה ואין מוחה, אל תתמה על החפץ הזה לנמשל ברשע על דרך צדיק ורע לו, כי תדע שיש גבוה אל עליון שהוא על כל גבוה איזה שיהיה מלאך גלגל וכוכב ממונה מאתו עליוני שומר הדבר, והוא האל ית' השומר משגיח ורואה וממתין. וגבוהים עליהם ר"ל כי יש גבוהים ממונים מאתו על כל פועלי האון, להיות נפקדים גם הם ליום הבא באמצעותם.
ויתרון, הגיד קהלת בזה הפסוק יתרון הארץ ותוצאותיה שיש לה תועלת מתיא בכל הנמצאים עליה, עד כי גדלה יתרונה כי אפילו המלך העשיר בסגולת מלכים וכסף וזהב הוא עובד ומשועבד לתועלת הנמשך מן השדה, ובלעדו לא ישלם מציאות כמו יתר האישים הצריכים לתועלת השדה ג"כ, אשר יש להם מציאות וקיום בזולת אבנים טובות ומרגליות. ואפשר שירמוז זה הפסוק ביתרון הארץ והשדה דרוש נכבד זה תאורו, כי אף שאמר למעלה שיש גבוה מעל גבוה שומר דרכי העושק רש וגזל במדינה לתת להם גמולם, כי גם כן יש יתרון בזה לארץ והשדה לפקוד גם היא על רשעים חטאים באמצעות חסרון התבואות והעדרם. ועל דרך זה מלך לשדה נעבד מיראתו מניעת תבואותיה הצריכים אליו, כי בכל עתות שלומים או מלחמות הם עם כל הנלוים עמהם לחם חוקם עיקר להם.
גם כל, יבאר בפסוק זה ענין נפלא למבינים כי גם האדם שזכה מאתו ית' בעושר ונכסים, ועם זה השליטו האלוהים להניח אליו בחירה זו לאכול ממנו מאשר יעמול, ולשאת חלקו שיישא וייקח חלקו הצריך לו, ולשמוח בעמלו, שלא כמנהג הכילי, כליו רעים ולהוטים אחר הממון באמת. כי הבחינה הזאת לעמלים מתת אלוהים היא, וברכה יתרה עליו, ומחשבו מקום עיון וספק, באמרו והשליטו אלוהים. אם כן נראה שהבחינה ביד האלוהים. והתשובה בזה הוא ענין ארוך ועמוק ומבואר הוא מדברי הר"ם ופתיחת אבן תבון במסכת אבות ודי. ואולם על צד הפשט, לדעתי ירצה לומר והשליטו האלוהים שה' נתן לו כוח בטבע בריאותו בבחירה זו לנטות להיות תאב לאכול מיגיעו, ועל דרך זה לא יצטרך לביאורים אחרים עתה, כי הכילי וצר עין טבע בריאותו בבחירה זאת מהכילאות, וג"כ בהפך זה יהיה הנדיב והאוהב לאכול מיגיעו.
כי לא, זה טעם למה שאמר לאיש הזוכה לאכול בעמלו, ומתת אלוהים הוא שצודק דעתו בבחירה זו, יען כי לא הרבה יזכור ויאריך ימי חייו, לכן טוב לאכול מיגיעו בעודו חי, כי כצל ימינו עלי ארץ. וה' אלוהים הוא אשר נתן לו מענה והסכמה טובה להסכים בשמחת לבו, שרוצה לשמוח בעמלו כאילו האלוהים עונה אמן על רצונו לזכותו בזה. וזהו באור מענה, על דרך ומה' מענה לשון, שה' ית' עונה עליו אמן להסכמתו שיאכל וישתה.
כל עמל, הודיע כי כל מה שיעמול האדם הוא בעבור פיהו, לקיום גופו. או לפיהו לפי הצריך לו, מפחדו שלא יחסר לו . גם הנפש התאווה לא תמלא להשתדל לקבוץ עוד, וסוף קיבוצו הבל לו. ויש מפרשים וגם הנפש המשכלת לא תמלא מחקור לדעת המושכלות, על דרך אשר יעמול הגוף לציד ויתאוה להשיג מבוקשיו לפיהו.
כי מי יודע מה טוב לאדם, לבחור בו בחיים בעולם הזה, אם בהשתדלות המושכלות או בקניינים המדומים, במספר ימי חיי הבלו בעולם ההויה וההפסד הזה, באופן כי בבחירה הזאת צריך לעשות ימי החיים הלזו כצל אשר מי הוא אשר יגיד לאדם מה יהיה אחרי מותו, ולגזור ולדין כי השתדלות במושכלות טוב. מי יאמר לו מה יהיה אחריו, להודיע בביאור אופן השארות הנפש מה היא. אם לא אדבר זה באמונה מקובלת, ועין לא ראתה אלוהים זולתך. או לגזור ולדון השתדלות בקנינים טוב ממנו, למען התענג בהם בראות עין. ויש בו ספקות רבות ומקרים רעים גם כן הן בחייו, והן אחריו תחת השמש מי יגיד לו מה יהיה בקניניו. באור הבחינות והספקות האלה ודומיהם יובחנו מפי בחינת הטבע וראות העין לאנשים מבלי תורת ה' כי הוא ותורתו אמת, וסוף השכר לבא, כאשר נבאר בספר הזה, בפסוק כי על כל אלה יביאך אלוהים במשפט. ויבאר כי יש אלוהים שופטים, וגם הרוח תשוב אל האלוהים אשר נתנה , כי זה עמוד להשארות הנפש. אולם כת המדברים מבלי דעת תורת ה' ימצא אצלם לחקור בטבע על חלופי החקירות האלה, וה' אלוהים אמת.
טוב, טוב הכעס הבא והגובר באדם לגעור בכוחות המתאוות יותר משחוק לרדוף אחרי ההיתול והתענוגיים, כי ברע פנים שישתנה האדם בו לחשוב מחשבות לבלתי רדוף אחרי ההבל ולהידבק בכוחות הנפש המשכלת, ויצטער במחשבות ההבל ועשייהם, אז ייטב לב וירבה בשמחת השכל שהוא הלב האמתי לאדם. והכעס הזה טוב הוא הפך מה שיאמר והסר (כעס) מלבך.
לב, זהו טעם וביאור למה שקדם בפסוקים הקודמים, כי לב החכמים האמתיים שהוא השכל וגובר עליהם הוא בבית אבל, להתבונן בתכלית האדם ולרדוף במועיל לשכל. או פירוש אחד שלב החכמים הגובר במושכלות הוא תמיד בבית אבל, לאבד ולהשחית כוחות החומר. כי אבלות החומר הוא במניעת תענוגים ושמחה לנפש המשכלת. אמנם לב כסילים רודפי התענוגים תמיד הם בבית שמחה לאכול ולהשביע התאוה.
טוב, המחבר הזה מושך תרופה למה שזכר. כי טוב לשמוע גערת חכם שיגער בחוטא בתאוות, שהוא יותר משובח מאיש שומע שיר כסילים, כי שיר כסילים הבל הוא אחרי שהוא כסיל. ועקרו שטוב לשמוע ולנטות אחר גערת הלב החכם והמשכיל המעוררו למושכלות, יותר מאיש נפתה שומע שיר כסילים מרוב כוחותיו המתאוות רבות ורעות. וטעם חכם בלשון יחיד, ובכסילים לשון רבים, לזה הפירוש כי הגערה מהחכם אינו אלא לרדוף אחר השכל שהוא אחד, אמנם שומע שיר כסילים הם מיני תאוות רבות ורעות ודעות זרות.
אל תאמר, טבע האנשים הבאים בימים, כשיזקינו ויסבלו ממקרי הזמן מה שיסבלו יחטאו בכוונה הזאת התגנות זמנם ההווה, ולתת שבח ותהילה לזמן קדם וזכרתי ימים מקדם. ואפשר שזמן שעבר היה רע מזה, והטעם כי ימי הבחרות לכל הבחורים בכל עת שיהיה מתוקים, וימי הזקונים מרים. ולכן הזהיר החכם הלז באזהרה הזאת, שתמנע ממנה, למען לא תלחש ותרבה דאגה אל הזקן ביותר וימנע להתחזק במה שצריך לעשות. ואמר כי לא מחכמה שאלת(ה) על זה, כי אם חכמת חכמת לך לדעת כי הזמן והגלגל אחד הוא, סובב סובב ומחייב מה שיגיע במציאות, ואין כל חדש, רק מקרה חדש, וחדש הוא אצלו ולא אצל הימים הראשונים, כי מה שהיה הוא שיהיה.
טובה, הודה ולא בוש כי החכם ועשיר יפה וטוב מאד, ויותר לרואי השמש ר"ל ויתרון זה במי שזכה בשתי אלו המעלות, תורה וגדולה במקום אחד, אין יתרון כמוהו לרואי השמש בעולם הזה, כי העושר עוזר לבקשת השלמות, ואם אין קמח אין תורה. וידוע כי החכם העני נמאס לפני העשיר ולא יחשבוהו, כי חכמת מסכן בזויה. אולם בהמצא שניהם יחדיו אין טובה ומעלה כמוהו. אשרי הזוכה בה. או נאמר טובה חכמה עם נחלה, לכל אדם שבעולם, ויותר טובה תהיה לשרים ולמלכים ולעשירים רואי השמש אשר אצילות מלכותם עושרם ותפארתם יגיע עליהם באמצעות השמש הממונה והמסודר עליהם מאתו ית' לזכותם במעלותם, ועל הרוב השרים והעשירים ישתדלו בחלק נחלת הזמן, וירחקו מהשגת המושכלות. וכאשר יזכו בשני השולחנות האלה, החכמה והנחלה, אז יותר טוב להם להשלים מציאותם. והם הגדולים נקראים רואי השמש רואים ומשיגים בהצלחתם הנאצלת מהשמש.
כי בצל החכמה, אפשר כוונת הפסוק ככה: כי מי שינוח ויחפוץ לחסות בצל החכמה, בודאי ימשך מהצל ההוא השכלי שינוח בצל הכסף, כמו שקרה לאבות השלמים, בהשתדלם בדעות ובמושכלות, אמר ואברם כבד מאד במקנה ובכסף ובזהב. ויתרון גדול למי שיש לו דעת. או ויתרון זה מהחכמה על הכסף הוא לדעת שהחכמה תחיה את בעליה בגוף, ותחיה ג"כ לקנות ההשארות, מה שהכסף לבדו אינו משלים הנפש החסרה, אם לא תשתדל בעסק השכלי.
ראה, ואם כן הוא, שהמושכלות יש להם יתרון על הכסף כאמור, מה זה שנראה במעשה האלוהים אשר עשה את האדם והוא תמיד כוסף ונוטה אחר הכסף, שהוא הפך הכוונה למלך הממונה על השלום. ומי הוא אשר יוכל לתקן העיוות והחמס הזה אשר עיוותו הוא יתעלה, להרכיב השכל עם הבשר, כאומרם מה אנוש כי תזכרנו, שיתחזק החומר המזוהם על הכל הבהיר, והנקלה בנכבד, ויהיה זה על דרך שאמר איוב לה' לו שוגג ומשגה, על שהרכיב שני ההפכים האלה יחדיו. שאם לא הורכבו לא יחטאו, כי המלאך לא יחטא, והבהמה לא תזכה. או באופן אחר, ראה את מעשה האלוהים אשר עשה את האדם, ויקרה מקרה בהם שיש הרבה שלא יזכו בהשתדלות החכמה ולהתענג בה אם לעוות המקרים הקורים אליו, או לעוות ולחסרון הגויה וכליה ואיבריה בלתי מוכנים לקבל החכמה, מי הוא שיוכל לתקן חסרון הכנת החומר באבריו. וכנוי עותו, אל הזמן או אל החומר. עותו לשון עון ובלבול וחסרון. עבר מהדגוש מנחי הלמ"ד. מן לעות אדם בריבו.
ביום טובה, בפסוק הלז הורה לנו קהלת עוד סדור הנהגת העולם התחתון מאת האלוהים באמצעות עושה רצונו, במה שיפול ויגיע בשפלים חילופי הטובות והרעות וההפסד כנגד ההויות בנענוע הגלגל, עם הבחירות האנושיות הקורות בעולם. ולא יוכל המקבל להמלט ממנו. וזאת פרוש תשובה מספקת למה שאמר למעלה כי מי יוכל לתקן את אשר עותו, כי הטבע מהחומר והבחירה עם הגרמים השמימיים יגזרו אלה. ולזה אמר קהלת אל המקבל הפרטי, ביום טובה היה בטוב, ביום טובה שהגיע אליך מן הטוב המוגבל, כאשר הוא היה בטוב ותשמח בו, כי זמני הוא. ולכך אמר ביום טובה לשון יחיד, בפרטות שתסדר בו עסקיך להשלים רצונך והצריך לו בקיום מציאותך בגוף ובשכל. וכן ביום רעה שיגיע אליך המקרה ההוא, ראה והתבונן בו, כי טבע וחיוב גם הוא מגלגול הגלגל המניע. ועם שאפשר שאתה גרמת לך בבחירתך. והתבונן שלא אמר ביום רעה תבכה ותצעק, לפי שאחר הגעת הרעה מקבלים שוא עמלו בוכים בו. רק ראה ושתוק, כי גם הוא יתגלגל וכאשר יחנו כן יסעו. והסיבה בזה, כי גם את זה לעומת זה עשה האלוהים, ר"ל והמעשה הזה שעשה האלוהים בחלוף ההפכים האלה להגיעה במציאות טוב ורע, קור וחום, בריאות וחולי, שלוה או מלחמה, הויה והפסד ודומיהם, עשאו החכמה האלוהית וסדרו על דברת וסבה טבעית והכרחית, שלא ימצא האדם אחריו בחקירתו בדרכי הסדור, או שלא ימצא אחריו מאומה. ושום דבר שאפשר להיות שלא היה או יהיה והוה, כי הכל מסודר זה לעומת זה בחלוף הפכים, כי כל העולם כך הוא מורכב מהפכים, ומסודר במקרים בטבע גלגול הגרמים השמימיים. ועם חלוף הבחירות כאמור אשר בטבע הנבראים ובזה האופן יהיה סדור העולם בשלם שבפנים כולל חלקי האפשר. על דברת, כמו על דבר שרה, ועניינו למען, או בעבור. ואם כי יש פרושים רבים על זה, אני אספיק מן הבא בידי והמפרש יפרש. אמרו בדרש, גם את זה לעומת זה עשה האלוהים, אלו כוחות הטומאה שנבראו לעומת הקדושים ודי. ולמה נבראו ואינם ישרים לפני ה', אלא שהם מחויבים המציאות בחיוב מלאכת הכימיה ליודעים להקשות את הרך והנגר ולהגיר את הקשה, ובהגבלת בעלי אסופות נפרדים והיו לאחדים בידו, וחוברי חבר החכמים שבהם ידעו מזה שעור השגתם.
את הכל, זכר בחינה זאת הרעה נבוכו בה רבים מהסדור העליון, שימצא צדיק ורודף הצדק ורע לו, ורשע מרשיע וטוב לו. והתשובה בזה מבוארת לחכמי האמת בחילוף מדרגת האנשים: יש צדיק גמור ויש צדיק שאינו גמור, יש רשע גמור ויש רשע שאינו גמור. ובדברי תורה והנביאים מפורש ענינו, ואני הארכתי בו בבאורי לאיוב ושם תמצאנו. בימי הבלי, ימי הבחרות שהם קצרי הנסיון והבחינה.
זה רע, הדבר הזה שזכר למעלה רע מאד בכל אשר נעשה תחת השמש, בהיות הדבר הזה גלוי ומפורסם כי מקרה אחד לכל, וגם לב בני האדם החסרים בעבור זה מלא רע להרשות עצמם בעשיית רע והוללות בלבבם, ר"ל וג"כ הוללות המחשבה הכוזבות גוברות בלבבם בחייהם בעוד בחיים חייתם, ואחריו מן כל אחד ואחד מבעלי המחשבות הכוזבות ידברו עתק למתים, לאמור ולחשוב זה כי אחר מקרה המות יקדם עוד הפסד הנפש שהוא אל המתים מבלי היות גמול ועונש. או ואחריו אל המתים, ר"ל כי הרע וההוללות שנתמלאו לבם במה שיחטאו, כל אחד מהם יהיה אל המתים, ר"ל שהמות ישיג כולם בלי ראיה בהשארות, וטוב בחיים לעשות כל הצריך לגוף כמו שיבאר.
כי מי, אמר כי כל נמצא אשר יחובר מציאותו אל כל החיים באיזה מין ממיני החיים, יש לו בטחון בטוח במציאות חייו, באופן שהשכל יגזור כי לכלב חי הוא טוב בשלמות מציאותו מן האריה המת. ורז"ל רמזו זה בתינוק חי שאין צריך לשמרו מן העכברים. אמנם עוג מלך הבשן מת צריך לשומרו מן העכברים. יבוחר כתיב ויחובר קרי.
כי החיים, הזכיר התועלת הזה האמיתי לאמור כי החיים יודעים שימותו, ולזה יתחייב שישתדלו להשיג מה שאפשר בשלמות מציאותם ולהנהיג במדה ובמשורה כוחות נפשם וגוייתם, ולתת לכל אחד חלקו, כיון שהם יודעים שימותו בודאי. אמנם המתים, אחר הפסד הגויה אינם יודעים מאומה בטבע הבחינה האמתית הטבעית מעניני העולם הזה, כי נעדרו כוחות המוח הזוכר והמדמה ויתר כלי החושים. ומהנפש השכלית לא נדבר כאן דבר כי אין כאן מקומו, כיון שאמר המתים אינם יודעים מאומה. ויש אומרים, והמתים אלו הרשעים שנפשם נאבדה אחרי מותם, ואינם יודעים מאומה. או פירוש אחר, כי המתים אין להם ידיעה בדבר שיוכלו להרבות ולהוסיף שלמות. וזה אמרו אין עוד להם שכר, כי אחרי מותם לא יקבלו הפחות והיותר מאשר המה כי נשכח זכרם ר"ל נשכח זכר מציאות חייתם.
גם אהבתם, הפסוק הזה פירוש הקודם שאמר והמתים אינם יודעים מאומה, ושאין עוד להם שכר, כי שלשת התארים האלה אהבה, שנאה, קנאה שיתנהג בהם האדם בחייו נאבדו מאתו. והוסיף ואמר כי חלק אין להם לעולם, ירמוז בזה העולם השפל, וזה אמרו בפירוש בכל אשר נעשה תחת השמש. אמנם הניח מקום למאמין האמיתי לומר כי מאשר נעשית תחת השמש מהקניינים, לא ישיגהו תועלת גופני עוד, ולא יהיה לו חלק בו. אולם מהחלק והגמול העיון אשר למעלה מהשמש ישיגהו ויגיעהו אל הראוים לפי מה שראוי להם, וכן הוא ליראי ה' ולחושבי שמו.
בכל עת, הזהיר לכל אחד שיהיו בגדיו לבנים, ר"ל נקיים מחטא, ועם כל זה שישתדל בכשרון המעשים להשיג שם טוב על פני חוץ כשמן הטוב על הראש שיוחש ריחו לכל. ומה שאמר בכל עת, על דרך שאמרו רז"ל שוב יום אחד לפני מיתתך וגם כל מעשיך יהיו לשם שמים.
כל אשר, אחר שהודיע לאדם לעשות רצונו בדברים הפרטים שזכר בפרשה הזאת, שיאכל וישתה לחמו ביושר המעשה, ושיזהר מן החטא עם שיראה ויתענג בחיים עם אשתו, רצה בפסוק הזה להזהיר האדם שישתדל לעסוק במושכלות ובמצות ובחלקי התורה כל מה שיוכל, ואם כי לא יוכל להגיע לתכלית הראוי והנרצה. וזה יעשה בכל כוחות הגוף והנפש, יען כי אין מעשה גופני ולא חשבון מספרי או מחשבי, ולא דעת במושכלות הראשונות, ולא חכמה איזו שתהיה בשאול אשר אתה הולך שמה. רצה בזה אל הגוף החמרי אשר כלו היה כלי לנפש המשכלת. וידוע כי העולם הזה עולם המעשה לעושים, והעולם הבא עולם הגמול לנפש, והיא לא תקבל הפחות והיתר עוד.
תן חלק לשבעה, הנה המאמר הזה יסבול דעות רבות, להיות מספר השביעי חשוב ומיוסד ושלם, אמר תן חלק לשבעה אם תוכל להתבונן במרוצת ותנועת שבעה גלגלים בסבותם ובקשר חבוריהם, וגם על השמיני ממנו אשר בו מהוראת הסבות הנופלות, כי לא תדע מעצמך מה יהיה רעה, ר"ל מתי תהיה רעה או כמה תגדל הרעה. ד"א תן חלק לשבעה להנהיג עצמך במדה ומשורה בשבעת ימי השבוע, וגם לשמונה שבו תתחיל חלילה ההנהגה האישית להכין למציאותך המידי הצריך לך לנפש המשכלת ולגוף, כי לא תדע מה יהיה רעה על הארץ, יען כי אתה לא ידעת מה יהיה רעה, באיזה אופן תקרה הרעה בחייך או יום המות מתי יהיה. ואחרים רמזו הפסוק הזה לדרושים אחרים. אמר תן חלק לשבעה, הם רמז לשבעה מיני החכמות, והשמינית קדש. ויש רמזו על ז' ימי טומאה, והשמיני לטהרה, התחלת הטהרה ושמיני למילה. או תן חלק לשבעה, לחדש תשרי השביעי והמוקדש, ומר חשון שמיני, להתחכם בזריעות. כאותה ששנינו רביעה ראשונה ורביעה שנית שיש מי שיצליח באחת ולא באחרת. ואין בכל אלה מגמת פשט הפסוק והנמשך ממנו.
שמח בחור, רבים חשבו הפסוק הזה כולו גזום והפחדה לרודפי תאוות הזמן, כיון שמשלים הפסוק ודע כי כל אלה יביאך האלוהים במשפט, ונכון הוא. אמנם אחרי שכבר גזר אומר לא אחת ולא שתים בספר הזה בבירור, בראוי לראות טוב בעמלו ומתת אלוהים הוא מי שיזכה לזה, וגם מחויב בטבע לתת לגוף ולנפש כל אחד חלקו, יתכן לפרש שהפסוק הזה יזכיר האדם לחלק השתדלות לחצאין, כאשר כבר בארנו חציו לגוף וחציו לנפש, להיות הדבר הזה טבעי ומחויב כאמור. ואמנם מי שיכלה ימיו בצד החמרי ויניח העסק השכלי לגמרי, עליו נאמר כי על כל אלה יביאך האלוהים במשפט. ונאמר ככה שמח בחור בילדותך, מה שיתחייב אל הילדות, וייטיבך לבך בימי בחורותיך, ר"ל שהלב המשתוקק והמתאוה כשישיג המבוקש הוא ייטיב לגוף וימתיק לו במושג וישביעהו. אולם עם כל אלה יזכיר אל האדם ואמר לו עוד והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך, שירצה לומר שתלך ג"כ בדרכי הלב המשכיל ודורש המושכלות. וכן ובמראה עיניך שירצה, כמו שאפשר שהוא רומז אל עין השכל ועין התבונה, כי כיון שאמר שמח בילדותך וייטיבך לבך בימי בחורותיך, מה טעם לכפול תכף ולומר עוד והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך, אלא ששני לבבות יש לאדם, הלב הראשון מן שמח בילדותיך ויטיבך לבך כנגד הגוף, והחלק השני הוא והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך, אל לב השכל והתבונה והחכמה. ואם לא תשמור הסדר הזה לחלקו כראוי, דע כי על כל אלה יביאך אלוהים במשפט, ואם תדבק בתאוות ותניח השלמות.
וזכור בוראיך, הזכירה האמתית לבורא לזוכרו תתחייב בשלשה דרושים: במחשבה, בדבור ובמעשה. והחכם שזוכה לזכרו באלה בתחלת ימי בחרותו, טוב לו כי יתחנך וירגיל בם וגם כי יזקין לא יסור מהם, בטרם יבאו ימי הרעה מנטיית הכוחות והגעת חולשת האברים ורפיון המזג והלחות, כאשר יתבאר, כי בימי השיבה והחלאים לא תוכל להתעסק בצריך לזכור הבורא, כי תאמר אז בשנים שהכוחות יאספו אין לי בהם חפץ. ועתה יבאר המקרים הראשיים המונעים העסק בשלמות בפרטות. והאמת כי המפרשים המקרים נחלקו בפירוש הכינויים האלה ומקריהם ושמות החולאים הקורים בטבע לאנשים, ואני כאשר בלבבי אלך והמה יפרשו כרצונם.
עד אשר לא תחשך, אמר שתזכיר הבורא בטרם יחשכו שלשת בחינות אלה, שהם שלושה זמנים לאדם: גידול, עמידה ירידה. כנגד ימי הגידול אמר 'השמש', שעולה האדם כעלות השמש בצאתו. וכנגד ימי העמידה, אמר 'והאור, שהוא האור השולט בחצי היום. כנגד ימי הירידה, המשיל לנטיית האדם בהיחלש האור הגדול לאור הירח המתמעט עד למדרגת מעטית הכוכבים. ואז יתחילו 'ושבו העבים אחר הגשם', שישובו מביאי הליחות להחלש ולהמעט מכוחם, כשוב העבים ללא דבר אחרי הזילם והתיכם הגשם שהמטירו למטה, והעבים נפסדים מאליהם.
ביום שיזועו, יזכיר קצת מקרי הגוף הרעים המונעים העסק האלהי ביום שיזועו ברתת הידיים שהם שומרי הבית, הוא הגוף. והתעוותו הרגלים שהם אנשי החיל התקיפים, ועתה ילכו בעוות הנה והנה כמקפץ נכה רגלים. ובטלו השיניים הטוחנות האוכל, כי מיעטו ונפלו ואינם ולא יוכל האדם ללעוס המאכל. וחשכו הרואות בארובות, שהם העינים יושבות על מלאת במקומם, שעתה יחשכו בפנימי סביבות העין שהם הארובות. שיזועו מן לא קם ולא זע, והתעותו מן נתיבות עוה.
וסוגרו דלתים בשוק, רבים אמרו שהם השפתים. ויתכן לפרש וסוגרו דלתים בשוק בשפל קול הטחנה, שיסוגרו דלתים הנקבים התחתונים גדולים וקטנים שיקרוהו מקרים רעים עוצרים במניעת כח דחיית המותרות, שלא יוכל ללכת לנקביו שהם בשפל קול הרוחות היוצאות למטה מטחינת המאכל. ויקום לקול הצפור, ובסיבת עוצר המותרות בפנים ועלית האדים יאבד השינה ויקום לקול צפור קטן שיעוררהו. וישחו כל בנות השיר, שיאבד תנועת הקולות השיריות, או שיסגרו אזניו משמוע או שלא יתענג עוד בקול שירים, כמאמר ברזילי הזקן לא אשמע עוד בקול שרים ושרות. וישחו, לשון כי שחה לעפר נפשנו.
גם מגבוה יראו, דעות רבות בפירושו, והיותר קרוב בהגיע האדם בחלשת האברים האלה יראו ויפחדו אבריו לעלות במקום גבוה. וחתחתים ואימה ורעד בלכתו בדרך, ואז ינאץ השקד, ר"ל יציץ ציץ השערות הלבנות בגופו כאשר ינץ אילן השקדים הצצת פרחיו הלבנות. ויסתבל החגב, האדם ישא יסבול ויסתבל מאליו לשאת החטוטרת המתחדשת אחריו, שהיא כצורת חגב המהופך בשדרתן ועל כרחו של אדם ישאהו ויסבלהו. ותפר האביונה, יופר כח התאבון לתשמיש האשה. וכל אלה יקרו לאדם יען היותו הולך לבית עולמו התחתון, להשיב ביסודות שבו למקומם, או הנפש המשכלת לעולם העליון. אז וסבבו בשוק הסופדים לספוד. חתחתים, מן חתת אלוהים מן המרובעים. וינאץ, מן ובוסר גומל יהיה נצה עלתה נצה והאלף נוספת, וראמה וישבח והאזניחו. השקד, לובן פרחי אילן השקדים. ויסתבל, עתיד מבנין התפעל, מן נושא סבל. חגב, חטוטרת חגבים. אביונה, תענוג הכח התאב לתשמיש מן לא תאבה לו.
עד אשר לא ירתק, בטרם אשר לא ירתק וינתק סדר הכסף מחוליות עצמות השדרה הלבנות ככסף שהם מרותקים ומחוברים יחד, ותרוץ ותשבר גולת הזהב שהוא מוח מבוע האמצעי שבתוך החוליות נוטה גוונו לצהוב וזהב הבא מן המוח שהוא כגג ומעין נוזל תוך החוליות שלמעלה עד למטה, ותשבר צד האסתומכא, שהוא כדמות כד וצלוחית נצב על המבוע בין הלב והכבד, ששם מבוע ההתכה להמשיך מזון לכל הגוף. או ותרוץ כד על המבוע, כלי המרה שהוא כמו כד ממש הנצב ושוכב על הכבד שהוא מבוע ומקור הדם וחיי הגוף. ונרוץ הגלגל מכל האברים ההמה שהם בקרב מגולגלים יחדו, ויפלו אל בור כרס התחתון לקבל ההפסד, כי זה משפט הנפטרים בכל אבריהם שינתקו וישברו. ירתק, מן עשה הרתוק והסמן רתוקות שלשלאות. ור"ל שבירת ונתיקת הרתוקות מחוליות השדרה, שהם כרתוקות ושלשלאות. ותרוץ, מן ותרץ את גלגלתו לשון שבירה, גולת הזהב, מן גל וגלות מים. כד, מן ותמלא כדה. ונרוץ ,מן ותרץ הנז'. הגלגל, גלגול האברים הפנימיים למטה בבור הבטן.
וישוב העפר, וכמשפט הזה יעשו ג"כ שלשה היסודות האחרים, רק כי יסוד האש והאויר יעלו על מקומם, ויסוד המים יתבלע למטה והעפר ישוב ויתראה על הארץ, כי רוב הרכבת האיש מן האדמה כאמור. אמנם הרוח השכלית תשוב אל האלוהים אשר נתנה, וזאת ראיית להשארות הנפש נגד מנת האומרים שאין אצלנו הזכרה כלל להשארות הנפש.
הבל הבלים, כבר בארתי שכל דברי שלמה מלאו חכמה ודעת, ויען דבר בדבריו אלה דברים סותרים זה את זה בערך הבדל הבחינות האנושיות אשר הם מוגבלים ובסוף נעדרים בלי קיום באישים מזה הצד הבל הבלים המה. אמר הקוהלת, ר"ל אמר שלמה המלך במחשבתו הקוהלת והכוללת והאוספת חכמות רבות. והוא שם תואר לנקבה היא המחשבה הקוהלת, ולזה תפול הה"א הידיעה כאשר בארתי, והכל הבל.
סוף דבר, רוצה לזכות השומעים חכמתו ודבריו, ואמר סוף דבר החכמה הזאת מהבחינות המבוארות בזה הספר, הכל נשמע מחלקי הבחינות המובאות בו. אמנם תכלית כל מה שנשמע הוא יראת ה', ההמנע מהעבירות בלא תעשה. ואת מצותיו שמור, מכל חלקי התורה, כי זה כל האדם מצות עשה ולא תעשה, ועיקר יצירתו וסוף גמולו כמו שבאר ואמר.
כי את כל מעשה, הפסוק הזה הודיע בו הגמול והעונש הנמשך מאתו ית' על כל הנבראים, ואפילו בצדיק ורע לו ובהפך. וגם ירמוז בו תחיית המתים לדעת רבים, וזה אמרו כי את כל מעשה, כולל כל המעשים, אם במה שיעשה האדם או שיעשה האלוהים שהוא יכול, ודיין יביא אותו המעשה במשפט על כל נעלם שכבר נעשה ונעלם מעיני העושים. או על כל נעלם שעבר בימים קדמונים, ואין עתה שיזכרם לתת להם גמולם אם טוב להטיב לטובים, או בהפך אם בעולם הזה או בעולם הבא או בתחית המתים. ה' יהפוך לכל עמים שפה ברורה לקרא לכולם בשם ה'.