ייבום וגאולה במגילת רות

יהודה איזנברג


חוט של חסד משוך על מגילת רות, והעין הנמשכת אחרי תמונות החיים בשדות בית-לחם עתים אינה מבחינה בחוטים בהם נרקמת העלילה במגילת רות.

מה מתרחש במגילת רות? מדוע מציע בועז לגואל לשאת את האלמנה? מדוע סרב הגואל? מה פשר חליצת הנעל בפני הזקנים? מדוע נושא בועז את רות ואגב כך מקבל את נחלתה?

קריאה שטחית של המגילה עשויה להביא למסקנה כי לפנינו תיאור של ייבום וחליצה, זה המנהג העתיק שקדם אף למתן תורה. כאשר מת ער בן יהודה, אמר יהודה לבנו אונן "בא אל אשת אחיך, ויבם אותה, והקם זרע לאחיך". מנהג זה, שאחזו בו האבות מימים מקדם, קיבל דפוסים חוקיים מוגדרים בספר דברים כה:
"כי ישבו אחים יחדו, ומת אחד מהם, ובן אין לו, לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר, יבמה יבוא עליה, ולקחה לו לאשה ויבמה. והיה הבכור אשר תלד, יקום על שם אחיו המת, ולא ימחה שמו מישראל".

ואמנם, ניסוחים אחדים במגילת רות מעוררים אסוצייציות של ייבום: "שבה ייבמתך אל עמה ואל אלוהיה" - אומרת נעמי לרות - "שובי אחרי ייבמתך". ואף גם זאת: כאשר נעמי משכנעת את כלותיה לעוזבה, מעלה היא טיעון שיש לו מובן רק על רקע דיני ייבום: "שובנה בנותיי, לכנה, כי זקנתי מהיות לאיש. כי אמרתי יש לי תקווה, גם הייתי הלילה לאיש, גם ילדתי בנים, הלהן תשברנה עד אשר יגדלו? הלהן תעגנה לבלתי היות לאיש?"

ואמנם, יוסף בן מתתיהו נפל בפח שטמנו לו פסוקים אלה, ופרש את הרקע לעלילה במגילת רות, כאילו ייבום וחליצה הם המתרחשים בו. וכך מתאר יוספוס את העלילה שבמגילה:
בועז אסף את מועצת הזקנים, וקרא לרות וגם לקרוב. וכשבא הקרוב אמר בועז אליו: הלא אתה הוא בעל הירושה של אלימלך ובניו? הודה הקרוב שכך הוא... אמר בועז, הרי באה כאן אשתו של מחלון, אם רוצה אתה לזכות בקרקעותיו, חייב אתה לשאת אותה. הלה אמר, שכבר יש לו אשה ובנים, וכן העיד בועז את מועצת הזקנים, וצווה לאשה לגשת ולחלוץ נעלו של האיש לפי החוק ולרוק בו בפניו. וכשנעשה הדבר נשא בועז את רות.

לפי יוסף בן מתתיהו, התרחשו באותו מעמד שני הדברים יחד: חליצה, ומיד אחריה ייבום. דבר זה נוגד את דיני הייבום, שם מעמידה התורה בפני האח לבחור באחת משתי הדברים: או ייבום, או חליצה. גם תאור החליצה אצל יוסף בן מתתיהו אינו תואם לא את התיאור במגילת רות, וגם לא את החליצה במקרא. במגילת רות לא נזכרת יריקה כלל. בספר דברים, בתיאור החליצה, מוזכרת היריקה, אבל הביטוי "וירקה בפניו" נתפרש ע"י חז"ל כבר בימי יוסף בן מתתיהו במשמעות "וירקה לנגד עיניו", וכך נפסק וכך נתקבל להלכה. ואילו יוסף בן מתתיהו מפרש את הפסוק לפי הפירוש הצדוקי של תקופתו: בפניו ממש.

אבל נקרא בעיון את הפסוקים המתארים את חליצת הנעל במגילת רות:
"וזאת לפנים בישראל, על הגאולה ועל התמורה, לקיים כל דבר, שלף איש נעלו ונתן לרעהו".

זאת אומרת, הדרך המשפטית לבצוע פעולה של גאולה, או תמורה; בלשוננו היום: קניין, היתה על ידי חליצת נעל ונתינתה לשני. (הנעל במקרה זה אינו מהותית לפעולת הקניין, וכל חפץ יכול לשמש במקומה. היום מתבצעים קניינים כאלה בעזרת מטפחת - אך אין כאן המקום להסביר את פעולת הקניין הזאת).

אם חליצה אין כאן - ייבום אין כאן, שהרי במקום שיש דין חליצה, יש דין ייבום; אין דין חליצה אף ייבום לא ייתכן.

ואמנם, אם נשוב ונקרא במגילה, נראה כי המונח "ייבום" מתחלף בהמשך המגילה במונח מקביל לו: "גאולה": "ופרשת כנפיך על אמתיך כי גואל אתה"; "אם יגאלך טוב - יגאל. ואם לא יחפוץ לגאלך - וגאלתיך אני"

מהי גאולה זו? מיהו הרשאי לגאול?

את דין גאולה מתאר רמב"ן (לבראשית לח ח):
חכמי ישראל הקדמונים, מדעתם העניין הנכבד הזה - עניין הייבום - הנהיגו לפנים בישראל לעשות המעשה הזה בכל יורשי הנחלה, וקראו אותו גאולה, וזהו עניין בועז.

לפי דברים אלה, זו משמעות הויכוח בין בועז והקרוב האחר: כאשר עמדו נחלותיו של מחלון למכירה, רצה הקרוב לקנותם. זאת על פי הדין המחייב קרובי משפחה לקנות את שדותיו של אדם, כדי לעזור לו להתאושש. וכך אומר בועז: "חלקת השדה אשר לאחינו לאלימלך מכרה נעמי... אם תגאל, גאל". הקרוב מוכן לגאול את השדה, ואז מוסיף בועז: "ביום קנותך השדה מיד נעמי... אשת המת קנית, להקים שם המת על נחלתו" דהיינו: כגואל, ראוי שתגאל גם את האלמנה, ולא רק את הנחלה. הגואל מסרב, ואז קונה בועז את השדה, וגואל את רות: "ויאמר הגואל לבועז קנה לך, וישלוף נעלו". ולסיום מכריז בועז: "עדים אתם היום, כי קניתי את כל אשר לאלימלך, ואת כל אשר לכליון ומחלון מיד נעמי, וגם את רות המואביה, אשת מחלון, קניתי לי לאשה, להקים שם המת על נחלתו ...ויאמר כל העם אשר בשער, והזקנים: "עדים".

מעשה גאולה זה מסתיים בברכתם של כל הנוכחים: "יתן ה' את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל".