יהושע כב: המזבח במזרח הירדן
פרק כ"ב בספר יהושע הוא החלק האחרון של פרשה שתחילתה בספר במדבר. כמו מאורעות רבים אחרים בספר יהושע, שניתן להבינם רק על רקע התורה, כך גם סיפור המזבח שבנו בני גד ובני ראובן במזרח הירדן.
הפרשה מתחילה לאחר שמשה כובש את עבר הירדן המזרחי. בני ראובן ובני גד הם בעלי מקנה רב, וכאשר הם רואים את שטחי המרעה הרחבים של הגלעד הם פונים למשה בבקשה. הם פותחים בהזכרת שמות ערים בעבר הירדן.
(ג) עֲטָרות וְדִיבן וְיַעְזֵר וְנִמְרָה וְחֶשְׁבּון וְאֶלְעָלֵה וּשְׂבָם וּנְבו וּבְען:המעיין בחומש הנדפס לפי המסורת המקובלת של כתיבת ספר התורה יבחין כי אחרי דבריהם של שניים וחצי השבטים יש רווח, המציין שזו "פרשה סתומה". פרשה סתומה היא סימן להפסקה קטנה בהתרחשות המעשים. בפרשה שלנו מדברים שניים וחצי השבטים, ואחר כך יש פרשה סתומה. אחרי הפרשה הסתומה הם ממשיכים לדבר. הייתה שתיקה בין דבריהם הראשונים להמשך דבריהם. מה פשר שתיקה זו? אפשר להבינה כך: משה מעמיד פנים שלא הבין את דבריהם, ואינו עונה. ומשהם רואים כי משה אינו משיב להם, הם ממשיכים:
(ד) הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה ה' לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא
וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה: (במדבר לב)
(ה) וַיּאמְרוּ אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּההפעם משה מגיב. המילים "אל תעברנו את הירדן" מוכרות לו. הוא זוכר את מרד העם לאחר שהמרגלים הוציאו את דיבת הארץ רעה, והעם קרא "נתנה ראש ונשובה מצרימה" (במדבר יד: ד), והוא עונה להם:
אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן: (במדבר לב)
(ו) וַיּאמֶר משֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאַחֵיכֶם יָבאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פה:לאחר משא ומתן מגיעים משה והשבטים להסכם: השבטים בונים ערים למשפחות וגדרות צאן למקנה, והם מבטיחים לצאת לפני בני ישראל במלחמתם לכבוש את הארץ.
(ז) וְלָמָּה תְנִיאוּן אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה':
(ח) כּה עָשׂוּ אֲבתֵיכֶם בְּשָׁלְחִי אתָם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לִרְאות אֶת הָאָרֶץ: (במדבר לב)
(יח) לא נָשׁוּב אֶל בָּתֵּינוּ עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתו:אגב משא ומתן מלמד משה את השבטים פרק בדרכי התבטאות והתייחסות למשפחות ולרכוש. השבטים אומרים:
(יט) כִּי לא נִנְחַל אִתָּם מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וָהָלְאָה כִּי בָאָה נַּחֲלָתֵנוּ אֵלֵינוּ
מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה: (במדבר לב)
גִּדְרת צאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ.... (במדבר לב: טז)כאשר משה מסכים אתם, הוא מתקן את דבריהם:
בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרת לְצנַאֲכֶם..." (במדבר לב: כד)רמז להם משה: קודם חשבו על הילדים, ורק אחר כך על הרכוש. ועוד תיקון: השבטים אומרים:
וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם הֲבִיאנֻם אֶל מְקומָם.." (במדבר לב יז)ומשה מתקן את דבריהם:
תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה:" (במדבר לב כ)והשבטים אכן מילאו את התחייבותם. בתחילת ספר יהושע, בפרק ד', כאשר מתואר כיצד עברו ישראל את הירדן, מסופר שארבעים אלף חיילים מבני גד וראובן וחצי שבט המנשה עברו את הירדן בראש העם. נבדוק את המספר הזה לפי אוכלוסיית השבטים כולם. בספר במדבר, בפרשת פנחס פרק כ"ו, מצוי מפקד של בני ישראל לפי שבטיהם. במפקד זה אנו מוצאים פירוט של מספר הגברים מבן עשרים שנה ומעלה (ובכלל זה זקנים): בשבט ראובן 43,730, בבני גד 40,500, בשבט מנשה 52,700, ולכן חצי השבט הוא כ-28,000 איש. מכאן שמספר כל הגברים מבן עשרים שנה ומעלה בשניים וחצי השבטים הוא בערך 110,000 איש. מתוך מספר זה עברו בראש בני ישראל ארבעים אלף, למעלה משליש הגברים. כל אנשי הצבא שיצאו בראש ישראל היו "גיבורי חיל", כפי שהגדיר אותם יהושע, או "בני חיל", כפי שהגדיר אותם משה. השאר, המבוגרים ואלה שלא היו כשירים למלחמה, נשארו בעבר הירדן, לשמור על המשפחות ועל הצאן.
ארבע עשרה שנים, לפי דברי חז"ל, ארכו הכיבוש וההתנחלות המתוארים בספר יהושע. שבע שנים לחמו העם לכבוש את הארץ, ושבע שנים נוספות חילקו אותה ונחלו אותה. השנים הללו, לפי חשבון השנים של חז"ל, הן משנת 2488 ועד שנת 2502 לבריאת העולם. המאורע המסופר ביהושע פרק כ"ב התרחש, לפי מסורת חז"ל, לפני כ- 3250 שנה.
שניים וחצי השבטים מילאו את הבטחתם, ובספר יהושע מתוארת פרדת יהושע מהם:
(א) אָז יִקְרָא יְהושֻׁעַ לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי מַטֵּה מְנַשֶּׁה:בניתוח דברי יהושע לשבטים אנו מוצאים מבנה ברור: אתם קיימתם את ציוויו של משה, וה' קיים את הבטחתו לאחיכם. עכשיו חזרו לעבר הירדן לרשת את ארץ אחוזתכם, אבל שמרו מאוד לקיים שם את המצוות.
(ב) וַיּאמֶר אֲלֵיהֶם אַתֶּם שְׁמַרְתֶּם אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם משֶׁה עֶבֶד ה'
וַתִּשְׁמְעוּ בְקולִי לְכל אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם:
(ג) לא עֲזַבְתֶּם אֶת אֲחֵיכֶם זֶה יָמִים רַבִּים עַד הַיּום הַזֶּה
וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמֶרֶת מִצְוַת ה' אֱלהֵיכֶם:
(ד) וְעַתָּה הֵנִיחַ ה' אֱלהֵיכֶם לַאֲחֵיכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם
וְעַתָּה פְּנוּ וּלְכוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם אֶל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם
אֲשֶׁר נָתַן לָכֶם משֶׁה עֶבֶד ה' בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן:
(ה) רַק שִׁמְרוּ מְאד לַעֲשות אֶת הַמִּצְוָה וְאֶת הַתּורָה
אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם משֶׁה עֶבֶד ה' לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלהֵיכֶם
וְלָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וְלִשְׁמר מִצְותָיו וּלְדָבְקָה בו
וּלְעָבְדו בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם: (כב: א-ה)
יהושע כולל בדבריו גם רמזים מדברי משה הנוספים על הדברים המפורשים שאמר בדבר קיום ההתחייבות לשבטים. בדברי התוכחה שיהושע אומר לשבטים הוא כולל את הביטוי "לאהבה את ה' אלוהיכם וללכת בכל דרכיו ולשמר מצותיו ולדבקה בו". פסוק זה מזכיר את דברי משה בפרשת שמע:
(יג) וְהָיָה אִם שָׁמעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְותַי אֲשֶׁר אָנכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוםועוד פסוק מדברי משה בספר דברים:
לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלהֵיכֶם וּלְעָבְדו בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם: (דברים יא: יג).
(כב) כִּי אִם שָׁמר תִּשְׁמְרוּן אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזּאת אֲשֶׁר אָנכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם לַעֲשׂתָהּדברי יהושע ברורים: אתם מקבלים את עבר הירדן כפי שהבטיח משה, אבל חשוב שתזכרו כי משה אמר דברים נוספים. הוא ציווה לאהוב את ה' ולדבוק בדרכיו. הוא ציווה לעבוד אותו בכל כוח ובכל לב. אינכם יכולים לקבל את מחצית דבריו: לנחול את עבר הירדן העשיר במרעה, אבל לשכוח את החובה לשמור מצוות.
לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלהֵיכֶם לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְדָבְקָה בו: (דברים יא: כב).
בניית המזבח
(ט) וַיָּשֻׁבוּ וַיֵּלְכוּ בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵלמתיאור הפסוקים עולה כי הדבר הראשון שעשו שניים וחצי השבטים הוא בניית "מזבח גדול למראה". כמעט לא נפגשו עם משפחותיהם, אחרי פרדה של 14 שנים, וכבר התגייסו לבנות מזבח. עוד לא הספיקו לשכוח את דברי יהושע, "לעשות את המצוה ואת התורה אשר צוה אתכם משה עבד ה'", וכבר עברו על דברי משה ובנו מזבח.
מִשִּׁלה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנָעַן לָלֶכֶת אֶל אֶרֶץ הַגִּלְעָד אֶל אֶרֶץ אֲחֻזָּתָם
אֲשֶׁר נאחֲזוּ בָהּ עַל פִּי ה' בְּיַד משֶׁה:
(י) וַיָּבאוּ אֶל גְּלִילות הַיַּרְדֵּן אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנָעַן
וַיִּבְנוּ בְנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה שָׁם מִזְבֵּחַ
עַל הַיַּרְדֵּן מִזְבֵּחַ גָּדול לְמַרְאֶה: (כב: ט-י)
למעבר למזבח גדול למראה - לחץ כאן
איזו עברה הם עברו? מה רע במזבח? כדי להבין מה קרה צריך לשפוך אור על פרק אחד בדיני הקורבנות שישראל הקריבו בהיותם במדבר ולאחר כניסתם לארץ.
עבודת האלוהים בימי קדם הייתה באמצעות קרבן לה'. אדם הקריב קרבן, ובדרך זו הראה את התמסרותו לעבודת האלוהים. בעבודה זו היו בשני שלבים: בתחילה יכול היה כל אדם לבנות מזבח ליד ביתו, וכאשר הרגיש צורך נפשי, היה מקריב על המזבח קרבן. כאשר נבנה המשכן בשילה, ולאחר מכן כאשר נבנה בית המקדש, נאסרה עבודת הקרבנות בכל מקום, והועברה למקום מרכזי: למשכן שילה, ואחר כך לבית המקדש.
זה היה המצב כאשר שלח יהושע את שניים וחצי השבטים חזרה למזרח הירדן: משכן שילה נבנה, ומאותו רגע אסור היה לעבוד את עבודת הקרבנות מחוץ למשכן. כל הקרבת קרבן מחוץ למשכן שילה הייתה קרבן לאלהי העמים היושבים בארץ. עמים אלה המשיכו להקריב קרבנות בכל מקום.
עכשיו ניכנס לעורם של השבטים שנחלו את ארץ ישראל. הם רואים כי שניים וחצי השבטים חזרו לעבר הירדן המזרחי, ומיד לאחר הגיעם לארצם הם בונים מזבח גדול, הנשקף למרחוק. האם פירוש הדבר כי שניים וחצי השבטים מצהירים כי הם עוזבים את עם ישראל ומשתלבים בפולחן האלילי של עמי הארץ? בני ישראל נחרדים:
(יב) וַיִּשְׁמְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּקָּהֲלוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׁלהלפני ימים אחדים נפרדו השבטים זה מזה כאחים ששמרו את בריתם זה לזה. במשך 14 שנים היו שניים וחצי השבטים מחוץ לנחלתם ורחוקים ממשפחתם כדי לעזור לישראל לכבוש את ארץ כנען, ותוך ימים אחדים נהפכה האהבה לשנאה, ובני ישראל מוכנים לצאת למלחמה עם שניים וחצי השבטים. אך לפני שיצאו לקרב יוצאת משלחת של רצון טוב לברר מה בדיוק כוונת השבטים בבניית המזבח. הנה הפסוקים:
לַעֲלות עֲלֵיהֶם לַצָּבָא: (יהושע כב: יב)
(יג) וַיִּשְׁלְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל בְּנֵי רְאוּבֵן וְאֶל בְּנֵי גָד וְאֶל חֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁההעומד בראש המשלחת מוכר לנו: פינחס בן אלעזר הכוהן. הוא בעל ניסיון במלחמה עם עובדי אלילים. 14 שנים לפני כן, כאשר החל העם לזנות עם בנות מואב, והשתחוו לאלהי מואב, היה זה פינחס בן אלעזר שקם מתוך העדה עם רומח בידו והכה את איש ישראל שבא עם מדיינית לעיני ישראל (במדבר כה: א-ט). והנה, איש זה, שהפסוק מגדיר אותו כ"קנאי", הוא היוצא בראש משלחת לשניים וחצי השבטים. האם למלחמה פניו או להבנה ולשלום?
אֶל אֶרֶץ הַגִּלְעָד אֶת פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכּהֵן:
(יד) וַעֲשָׂרָה נְשִׂאִים עִמּו נָשִׂיא אֶחָד נָשִׂיא אֶחָד לְבֵית אָב
לְכל מַטּות יִשְׂרָאֵל וְאִישׁ ראשׁ בֵּית אֲבותָם הֵמָּה לְאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל:
(טו) וַיָּבאוּ אֶל בְּנֵי רְאוּבֵן וְאֶל בְּנֵי גָד וְאֶל חֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה
אֶל אֶרֶץ הַגִּלְעָד וַיְדַבְּרוּ אִתָּם לֵאמר:
(טז) כּה אָמְרוּ כּל עֲדַת ה' מָה הַמַּעַל הַזֶּה
אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בֵּאלהֵי יִשְׂרָאֵל לָשׁוּב הַיּום מֵאַחֲרֵי ה'
בִּבְנותְכֶם לָכֶם מִזְבֵּחַ לִמְרָדְכֶם הַיּום בה':
(יז) הַמְעַט לָנוּ אֶת עֲון פְּעור אֲשֶׁר לא הִטַּהַרְנוּ מִמֶּנּוּ עַד הַיּום הַזֶּה
וַיְהִי הַנֶּגֶף בַּעֲדַת ה':
(יח) וְאַתֶּם תָּשֻׁבוּ הַיּום מֵאַחֲרֵי ה' וְהָיָה אַתֶּם תִּמְרְדוּ הַיּום בה'
וּמָחָר אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִקְצף:
(יט) וְאַךְ אִם טְמֵאָה אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם עִבְרוּ לָכֶם אֶל אֶרֶץ אֲחֻזַּת ה'
אֲשֶׁר שָׁכַן שָׁם מִשְׁכַּן ה' וְהֵאָחֲזוּ בְּתוכֵנוּ וּבַיהוָה אַל תִּמְרדוּ
וְאתָנוּ אַל תִּמְרדוּ בִּבְנתְכֶם לָכֶם מִזְבֵּחַ מִבַּלְעֲדֵי מִזְבַּח ה' אֱלהֵינוּ:
(כב: יג-יט)
בדברי המשלחת בראשותו של פינחס אנו רואים גדלות נפש מאין כמוה: מיד לאחר שבני ישראל נחלו איש נחלתו, מוכנים הם לוותר על חמישית מנחלתם כדי שאחיהם לא ימרדו בה'! פינחס, הלוחם הנמרץ בעבודת האלילים, מציע בראש משלחתו הצעה נדיבה מאין כמוה: בואו אלינו, ונחלק מחדש את הארץ, ואתם תקבלו את נחלתכם ממערב לירדן.
תשובת השבטים פותרת את הסבך:
עיון בדברי שניים וחצי השבטים מראה על התרגשות גדולה בדבריהם. הלשון מגומגמת, ויש בפסוקים כפילויות: "א-ל אלוהים ה', א-ל אלוהים ה' הוא ידע, וישראל הוא ידע." השבטים כאילו מקללים את עצמם: "אם במרד ואם במעל בה' - אל תושיענו היום הזה."
(כא) וַיַּעֲנוּ בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה וַיְדַבְּרוּ אֶת רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל:
(כב) אֵל אֱלהִים ה' אֵל אֱלהִים ה' הוּא ידֵעַ וְיִשְׂרָאֵל הוּא יֵדָע
אִם בְּמֶרֶד וְאִם בְּמַעַל בה' אַל תּושִׁיעֵנוּ הַיּום הַזֶּה:
(כג) לִבְנות לָנוּ מִזְבֵּחַ לָשׁוּב מֵאַחֲרֵי ה' וְאִם לְהַעֲלות עָלָיו עולָה וּמִנְחָה
וְאִם לַעֲשות עָלָיו זִבְחֵי שְׁלָמִים ה' הוּא יְבַקֵּשׁ:
(כד) וְאִם לא מִדְּאָגָה מִדָּבָר עָשִׂינוּ אֶת זאת לֵאמר
מָחָר יאמְרוּ בְנֵיכֶם לְבָנֵינוּ לֵאמר מַה לָּכֶם וְלַיהוָה אֱלהֵי יִשְׂרָאֵל:
(כה) וּגְבוּל נָתַן ה' בֵּינֵנוּ וּבֵינֵיכֶם בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד אֶת הַיַּרְדֵּן
אֵין לָכֶם חֵלֶק בה' וְהִשְׁבִּיתוּ בְנֵיכֶם אֶת בָּנֵינוּ לְבִלְתִּי יְרא אֶת ה':
(כו) וַנּאמֶר נַעֲשֶׂה נָּא לָנוּ לִבְנות אֶת הַמִּזְבֵּחַ לא לְעולָה וְלא לְזָבַח:
(כז) כִּי עֵד הוּא בֵּינֵינוּ וּבֵינֵיכֶם וּבֵין דּרותֵינוּ אַחֲרֵינוּ
לַעֲבד אֶת עֲבדַת ה' לְפָנָיו בְּעלותֵינוּ וּבִזְבָחֵינוּ וּבִשְׁלָמֵינוּ
וְלא יאמְרוּ בְנֵיכֶם מָחָר לְבָנֵינוּ אֵין לָכֶם חֵלֶק בה': (כב: כא-כז)
ולבסוף עיקר תשובתם: אנו בנינו את המזבח כדי שתהיה עדות לדורות כי אנו חלק מעם ישראל. נזכור כי בניית מזבח לעדות היא מעשה שעשו גם האבות: אברהם ויעקב בנו מזבחות בשכם ובבית אל, אברהם בנה מזבח בחברון, ויצחק בנה מזבח בבאר שבע. אברהם בבית אל ויצחק בבאר שבע קוראים ליד המזבח שבנו "בשם ה' א-ל עולם". מזבחות אלה אין מטרתם העיקרית, כפי הנראה, להקריב קרבנות, אלא להעיד על אמונת בוניהם. גם יהושע בנה מצבה בגלגל לזיכרון לבני ישראל כי בדרך נס נכנסו לארץ, וגם משה ציווה את ישראל לבנות מזבח בהר עיבל בכניסתם לארץ ולכתוב עליו את התורה.
ממה חוששים שניים וחצי השבטים? הם חוששים כי ברבות השנים יהיה הירדן גבול לא רק בין שני חלקי הארץ אלא גם בין שני חלקי העם. הם חוששים כי בעתיד יאמרו בניהם של שאר השבטים "וגבול נתן ה' ביננו וביניכם... אין לכם חלק בה' ". כדי להראות כי עם אחד הם, בונים השבטים מזבח, "לא לעולה ולא לזבח, כי עד הוא בינינו וביניכם, ובין דורותינו אחרינו, לעבד את עבדת ה' לפניו בעלותינו ובזבחינו ובשלמינו". המזבח יעיד כי שניים וחצי השבטים הם חלק מעם ישראל וגם להם חלק במזבח אשר בארץ. את עבודת ה' עובדים במערב הירדן, בשילה, ואחרי כן בירושלים, בבית המקדש, והמזבח שייך לכל ישראל - לאלה שבעבר הירדן המערבי וגם לאלה שבמזרח הירדן. יושבי מזרח הירדן הקימו מזבח אחר, לעדות כי המזבח שבבית המקדש שייך גם הוא להם.
סיומו של הסיפור מהיר ומשמח: פינחס בן אלעזר הכוהן, הלוחם הקנאי, אומר לבני השבטים:
וַיּאמֶר פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכּהֵן אֶל בְּנֵי רְאוּבֵן וְאֶל בְּנֵי גָד וְאֶל בְּנֵי מְנַשֶּׁהלפני שעות אחדות רצו ישראל לצאת למלחמה בשניים וחצי השבטים. מששמעו את תשובתם, הכריזו: ידענו כי בתוכנו ה'.
הַיּום יָדַעְנוּ כִּי בְתוכֵנוּ ה' אֲשֶׁר לא מְעַלְתֶּם בה' הַמַּעַל הַזֶּה
אָז הִצַּלְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִיַּד ה': (כב: לא)
סיכום
האם הצליחו השבטים לשמור על קשר אמיתי עם שאר שבטי ישראל? זמן קצר לאחר מכן, בספר שופטים, בתיאור מלחמה שהתרחשה בצפון הארץ, נגד יבין מלך כנען ונגד סיסרא שר צבאו, אנו שומעים את דבורה הנביאה אומרת על שבט ראובן:
(טו) וְשָׂרַי בְּיִשָּׂשּכָר עִם דְּברָה וְיִשָּׂשּכָר כֵּן בָּרָק בָּעֵמֶק שֻׁלַּח בְּרַגְלָיושבט ראובן לא בא לעזור לישראל במלחמתו, ודבורה הנביאה טוענת גדו: מדוע העדפת לשמוע את שריקות העדרים על פני רעש המלחמה?
בִּפְלַגּות רְאוּבֵן גְּדלִים חִקְקֵי לֵב:
(טז) לָמָּה יָשַׁבְתָּ בֵּין הַמִּשְׁפְּתַיִם לִשְׁמעַ שְׁרִקות עֲדָרִים לִפְלַגּות רְאוּבֵן
גְּדולִים חִקְרֵי לֵב: (שופטים ה: טו-טז)
שניים וחצי השבטים רצו להיות בתוך ישראל, אבל גם מחוץ לו. הם רצו לגור במקום המרעה הטוב, ויחד עם זה לבנות מזבח שיסמל את הקשר שלהם לעם. כנראה הדבר קשה לביצוע, ועם המרחק בא הניתוק.
