יהושע ז: עכן מועל בחרם

יהושע הטיל חרם על העיר יריחו, העיר הראשונה שנכבשה, וזאת בדרך נס ובשבת. יהושע הדגיש את המיוחד בכיבוש יריחו בכך שהודיע לעם כי כל שלל העיר יהיה לאוצר בית ה'.

בפרק ז' שבספר יהושע אנו קוראים:

(א) וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מַעַל בַּחֵרֶם וַיִּקַּח עָכָן בֶּן כַּרְמִי בֶן זַבְדִּי בֶן זֶרַח
לְמַטֵּה יְהוּדָה מִן הַחֵרֶם וַיִּחַר אַף ה' בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל: (יהושע ז: א)

יש ניגוד בין תחילת הפסוק לבין סופו. בתחילת הפסוק אנו קוראים "וימעלו בני ישראל מעל בחרם". אילו היה כתוב רק חלק זה של הפסוק, היינו בטוחים כי כל בני ישראל, או לפחות רוב העם, זלזלו בדברי יהושע ולקחו מן השלל. ההמשך מקטין את הרושם שקיבלנו: "ויקח עכן בן כרמי בן זבדי בן זרח למטה יהודה מן החרם."

מיהו עכן זה? האומנם אדם מרכזי הוא בעם ישראל? בכל המקרא כולו לא מופיע עכן כבעל תפקיד בישראל. הוא מעל בחרם, וזו "תרומתו" היחידה לתולדות ישראל, ולא עוד. ובכל זאת הפסוק כותב: "וימעלו בני ישראל מעל בחרם." איש אחד חטא וכל ישראל אשמים. זוהי האחריות ההדדית של עם ישראל: "כל ישראל ערבין זה בזה."

והתיאור עובר מן הפסוקים על עכן שמעל בחרם למלחמה שנכשלה. יהושע שולח מרגלים לרגל את העי. המרגלים שבים, ובפיהם בשורה: קל לכבוש את העי. שלושת אלפים איש יספיקו. ההתקפה נכשלת, ואנשי העי רודפים את ישראל והורגים בהם 36 אנשים.

יש ניגוד בין המלחמה ביריחו, שזה עתה נסתיימה בניצחון לא מובן, למלחמת העי, שנסתיימה בכישלון לא מובן. במלחמה הראשונה היה נס גלוי, ובמלחמה השנייה כישלון צורב. האומנם נסתיימו הנסים? ואולי גרוע מזה: אולי נסתיימה העזרה שקיבלו ישראל מאת ה', ועתה מתהפך הגלגל נגדם? מלחמת העי הייתה המלחמה הראשונה שישראל נלחמו במתכונת צבאית, ללא נסים וללא התגלות אלוהים. האם הכישלון במלחמה מראה שכחיילים הם לא יוכלו לכבוש את הארץ? האם משמעות הדבר שמכאן ואילך הכישלון אורב לפתחם?

תגובת יהושע קשה מאוד:

(ו) וַיִּקְרַע יְהושֻׁעַ שִׂמְלתָיו וַיִּפּל עַל פָּנָיו אַרְצָה לִפְנֵי אֲרון ה' עַד הָעֶרֶב
הוּא וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עָפָר עַל ראשָׁם:
(ז) וַיּאמֶר יְהושֻׁעַ אֲהָהּ אֲדנָי ה' לָמָה הֵעֲבַרְתָּ הַעֲבִיר אֶת הָעָם הַזֶּה
אֶת הַיַּרְדֵּן לָתֵת אתָנוּ בְּיַד הָאֱמרִי לְהַאֲבִידֵנוּ וְלוּ הואַלְנוּ וַנֵּשֶׁב בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן:
(ח) בִּי אֲדנָי מָה אמַר אַחֲרֵי אֲשֶׁר הָפַךְ יִשְׂרָאֵל ערֶף לִפְנֵי איְבָיו:
(ט) וְיִשְׁמְעוּ הַכְּנַעֲנִי וְכל ישְׁבֵי הָאָרֶץ וְנָסַבּוּ עָלֵינוּ וְהִכְרִיתוּ אֶת שְׁמֵנוּ מִן הָאָרֶץ
וּמַה תַּעֲשֵׂה לְשִׁמְךָ הַגָּדול: (יהושע ז: ו-ט)

מדברי יהושע ניכר, כי הוא רואה בכישלון התחלה של מפולת כללית. אם ישראל בורחים פעם אחת מן המערכה, יראו כל העמים כי אפשר לנצח אותם, והפחד מפניהם יפוג. בסיום תפילתו שואל יהושע שאלה שגם משה רבנו שאל אחרי חטא העגל, כאשר ה' רצה להשמיד את ישראל: "ומה תעשה לשמך הגדול?" - הגויים יחשבו כי חסר כוח אתה, כי הבטחת לישראל ואינך יכול לקיים את הבטחתך.

תשובת ה' חריפה. אנו זוכרים כיצד התחיל הפרק: "וימעלו בני ישראל מעל בחרם." דבר ה' חוזר על האשמה כוללת זו:

(י) וַיּאמֶר ה' אֶל יְהושֻׁעַ קֻם לָךְ לָמָּה זֶּה אַתָּה נפֵל עַל פָּנֶיךָ:
(יא) חָטָא יִשְׂרָאֵל וְגַם עָבְרוּ אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אותָם
וְגַם לָקְחוּ מִן הַחֵרֶם וְגַם גָּנְבוּ וְגַם כִּחֲשׁוּ וְגַם שָׂמוּ בִכְלֵיהֶם: (ז: י-יא)

ההאשמה היא כוללת. כאילו כל ישראל חטא, לקח, גנב, כיחש. ודבר ה' ממשיך:

(יב) וְלא יֻכְלוּ בּנֵי יִשְׂרָאֵל לָקוּם לִפְנֵי איְבֵיהֶם ערֶף יִפְנוּ לִפְנֵי איְבֵיהֶם
כִּי הָיוּ לְחֵרֶם לא אוסִיף לִהְיות עִמָּכֶם אִם לא תַשְׁמִידוּ הַחֵרֶם מִקִּרְבְּכֶם:
(יג) קֻם קַדֵּשׁ אֶת הָעָם וְאָמַרְתָּ הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר
כִּי כה אָמַר ה' אֱלהֵי יִשְׂרָאֵל חֵרֶם בְּקִרְבְּךָ יִשְׂרָאֵל
לא תוּכַל לָקוּם לִפְנֵי איְבֶיךָ עַד הֲסִירְכֶם הַחֵרֶם מִקִּרְבְּכֶם:
(יד) וְנִקְרַבְתֶּם בַּבּקֶר לְשִׁבְטֵיכֶם וְהָיָה הַשֵּׁבֶט אֲשֶׁר יִלְכְּדֶנּוּ ה'
יִקְרַב לַמִּשְׁפָּחות וְהַמִּשְׁפָּחָה אֲשֶׁר יִלְכְּדֶנָּה ה' תִּקְרַב לַבָּתִּים
וְהַבַּיִת אֲשֶׁר יִלְכְּדֶנּוּ ה' יִקְרַב לַגְּבָרִים: (ז: יב-יד)

ה' מצווה את יהושע להפיל גורל, ועל פי הגורל לגלות מי לקח מן החרם. יש להפיל גורל בין השבטים, ואחר כך בין המשפחות, ואחר כך בין בתי האב - אלו יחידות משפחה קטנות יותר - ואחר כך בין הגברים.

(טו) וְהָיָה הַנִּלְכָּד בַּחֵרֶם יִשָּׂרֵף בָּאֵשׁ אתו וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לו
כִּי עָבַר אֶת בְּרִית ה' וְכִי עָשָׂה נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל: (ז: טו)

יהושע עושה כדבר ה', ובגורל עולה עכן. הפנייה של יהושע לעכן נוגדת את הטון החריף של הפרק. וכך אומר יהושע לעכן:

(יט) וַיּאמֶר יְהושֻׁעַ אֶל עָכָן בְּנִי שִׂים נָא כָבוד לה' אֱלהֵי יִשְׂרָאֵל
וְתֶן לו תודָה וְהַגֶּד נָא לִי מֶה עָשִׂיתָ אַל תְּכַחֵד מִמֶּנִּי: (ז: יט)

המשך הפרק מתאר את הודאתו של עכן ואת עונשו. עכן נסקל, ורכושו, יחד עם השלל שלקח, נשרף באש.

חז"ל מוצאים בהודאתו של עכן בחטאו צד זכות לו. וכך אומרים חז"ל על עכן במדרש רבה, שהוא אוסף דרשות לפי סדר התורה:

"כיוון שראה עכן כך (את מפלת ישראל), אמר בלבו: כל המקיים נפש אחת מישראל, כאילו קיים עולם מלא. ואני, על ידי נהרגו אנשים מישראל. אני חוטא ומחטיא! מוטב אני אודה לפני הקב"ה ולפני יהושע, ואל תבוא תקלה על ידי." (מדרש רבה, במדבר כג)

חז"ל אמרו, כי לעכן יש חלק לעולם הבא. וכך דרשו את דברי יהושע לעכן, "יעכרך ה' ביום הזה": "היום הזה אתה עכור, ואי אתה עכור לעולם הבא" (פרקי דרבי אליעזר לב).

זהו תיאור הפרק ותיאור מעשהו של עכן. ועדיין צריכים אנו להבין את עניין הגורל שעל פיו מצאו מי אשם.

הגורל כדרך לגלות נסתרות

כיצד מצאו את עכן?

(יד) וְנִקְרַבְתֶּם בַּבּקֶר לְשִׁבְטֵיכֶם וְהָיָה הַשֵּׁבֶט אֲשֶׁר יִלְכְּדֶנּוּ ה'
יִקְרַב לַמִּשְׁפָּחות וְהַמִּשְׁפָּחָה אֲשֶׁר יִלְכְּדֶנָּה ה' תִּקְרַב לַבָּתִּים
וְהַבַּיִת אֲשֶׁר יִלְכְּדֶנּוּ ה' יִקְרַב לַגְּבָרִים:
(טו) וְהָיָה הַנִּלְכָּד בַּחֵרֶם יִשָּׂרֵף בָּאֵשׁ אתו וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לו
כִּי עָבַר אֶת בְּרִית ה' וְכִי עָשָׂה נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל: (יהושע ז: יד-טו)

יש כאן ביטחון מלא כי אפשר לגלות בגורל את האשם. את הספקות שיש בלבנו למקרא פסוקים אלה שמים חז"ל בפיו של עכן. חז"ל מתארים ויכוח בין עכן ליהושע. וכך אומרים חז"ל בילקוט שמעוני, שהוא אוסף דרשות שאסף רבי שמעון אשכנזי במאה ה- 12:

"בשעה שנפל הגורל על עכן, אמר לו [עכן ליהושע]: יהושע, בגורל אתה בא עליי?! אתה ואלעזר הכוהן, שני גדולי הדור אתם. אם אני מפיל גורל עליכם, על אחד מכם הוא נופל! אמר לו [יהושע]: בבקשה ממך, שלא תוציא לעז על הגורלות, שעתידה ארץ ישראל שתתחלק בגורל, שנאמר "אך בגורל תחלק הארץ", ותן לו תודה." (ילקוט שמעוני, הושע ז)

הטענה של עכן הגיונית כל כך, שאילולא היה עכן שואל את השאלה, היינו אנחנו שואלים אותה. הגורל אינו נותן תוצאה בטוחה; הוא רק תרגיל בהסתברות. האם זו הוכחה שעכן אשם? האם אפשר למצוא רוצח בדרך של הפלת גורל?

דברי יהושע לעכן מראים את גודל החרדה של יהושע מפני טענה כזאת. אין אפשרות להשיב לעכן כי אינו צודק, ולכן יהושע מבקש רחמים מעכן, האיש שבגללו נכשלו במלחמה. דברי יהושע לעכן אינם דברים של מצביא שמצא את האשם בכישלון, אלא דברים של אדם המבקש את הודאת השומע: "בני, שים נא כבוד לה' אלוהי ישראל, ותן לו תודה, והגד נא לי מה עשית. אל תכחד ממני." כך מדבר אדם חלש אל חזק ממנו. יהושע שמע את דבר ה' שאמר "השבט אשר ילכדנו ה' יקרב למשפחות, והמשפחה אשר ילכדנה ה' תקרב לבתים, והבית אשר ילכדנו ה' יקרב לגברים". עכן לא שמע את ההבטחה כי הגורל ילכוד את האשם, וגם בני ישראל לא שמעו הבטחה זו. עכן יכול לערער בדבריו ההגיוניים את האמון בגורל, את האמון בנבואה שאינה גלויה לעין. והרי בני ישראל נכנסים לתקופה שבה הנסים אינם גלויים עוד, שבה הנהגת ה' היא הנהגה נסתרת, באמצעות כוחות הטבע, באמצעות גילויים עקיפים, שהגורל הוא אחד מהם. אם יערער עכן את אמון העם בגורל, הוא יסכן את עתיד ישראל בארצו.

ועל כן לכד אמנם יהושע את עכן, אבל באותה מידה הוא נלכד בידי עכן, ויהושע כמו מבקש על נפשו: "בני, שים נא כבוד לה' אלוהי ישראל, ותן לו תודה, והגד נא לי מה עשית, אל תכחד ממני."

בתלמוד הירושלמי יש תיאור אחר לשיחה שבין עכן ליהושע, תיאור זה דומה לדברים ששמענו זה עתה. וכך מתוארת השיחה:

"אמר לו עכן [ליהושע]: והרי רק לפני שלושים או ארבעים יום מת משה. שכחת מה לימד אותנו, "על פי שניים עדים יומת המת"?! באותה שעה צפה יהושע ברוח הקודש שהוא מחלק לישראל את הארץ בגורל... אמר: מעתה אנו מוציאים שם רע על הגורלות? ולא עוד, אלא שאם נתקיימו עכשיו, יהו כל ישראל אומרים: בדיני נפשות נתקיימו, כל שכן בדיני ממונות... באותה שעה התחיל יהושע מפייס לעכן, ומשביע לו באלוהי ישראל, ואומר לו: "בני, שים נא כבוד לה' אלוהי ישראל." (ירושלמי, סנהדרין ו)

הרעיון המובא בירושלמי זהה לרעיון שהבאנו מילקוט שמעוני. בילקוט שמעוני עכן טוען טענה הגיונית: בכל פעם ייפול הגורל על מישהו. אין הגורל הוכחה שאני אשם. ואילו במדרש בתלמוד הירושלמי הטענה היא משפטית: אולי אני אשם ואולי לא. בכל מקרה אי אפשר לעשות לי מאומה. החוק שבתורה קובע כי צריך שני עדים כדי להמית אדם, ואם כך, אין כל ערך להוכחה של הגורל.

תפקידו של הגורל

מדוע היה הגורל כל כך חשוב ליהושע? מה היה הקשר בין הגורל לבין חלוקת הארץ? מתוך עיון בפסוקים המתארים את חלוקת הארץ נבין את חשיבות הגורל.

חלוקת הארץ מתוארת בספר במדבר. שם מופיע הציווי על חלוקת הארץ, וכך נאמר שם:

(נג) לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּמִסְפַּר שֵׁמות:
(נד) לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתו וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתו אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו יֻתַּן נַחֲלָתו:
(נה) אַךְ בְּגורָל יֵחָלֵק אֶת הָאָרֶץ לִשְׁמות מַטּות אֲבתָם יִנְחָלוּ:
(נו) עַל פִּי הַגּורָל תֵּחָלֵק נַחֲלָתו בֵּין רַב לִמְעָט: (במדבר כו: נג-נו)

הציווי מתאר שני עקרונות בחלוקת הארץ: העיקרון הראשון קובע כי שטח כל שבט יהיה יחסית לגודלו: "לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו." העיקרון השני קובע כי את מקום הנחלה יקבע הגורל.

ואמנם, בספר יהושע מתואר כיצד קיים יהושע את הציווי הזה. חלוקת הארץ לשבטים מתוארת כך:

(ט) וַיֵּלְכוּ הָאֲנָשִׁים וַיַּעַבְרוּ בָאָרֶץ וַיִּכְתְּבוּהָ לֶעָרִים לְשִׁבְעָה חֲלָקִים
עַל סֵפֶר וַיָּבאוּ אֶל יְהושֻׁעַ אֶל הַמַּחֲנֶה שִׁלה:
(י) וַיַּשְׁלֵךְ לָהֶם יְהושֻׁעַ גּורָל בְּשִׁלה לִפְנֵי ה' וַיְחַלֶּק שָׁם יהושֻּׁעַ אֶת הָאָרֶץ
לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כְּמַחְלְקתָם: (יהושע יח: ט-י)

יהושע עושה את מה שציווה ה' בספר במדבר: מחלק את הארץ לפי גורל. בתלמוד הבבלי יש תיאור ציורי למעמד חלוקת הארץ:

"אלעזר בן אהרן מולבש אורים ותומים, וקלפי הגורל לפני יהושע... אלעזר אומר ברוח הקודש: גורל שבט פלוני עולה, שייטול ממקום פלוני. ויהושע פושט ידו ועולה... וזו הייתה יתרה, שהיה הגורל צווח בשעת עלייתו: אני גורל פלוני השבט. עליתי לו במקום פלוני..." (במדבר רבה כא: ט)

אם נעיין בתיאור הזה, נראה כמה גורמים המאמתים את חלוקת הארץ.
הראשון: רוח הקודש - זו דרגה נמוכה של נבואה שהכוהן היה זוכה לה באמצעות בגדי הכהונה שלבש, האורים והתומים.
השני: הגורל, שאימת את דברי הכוהן ברוח הקודש, בכך שהפתקאות עלו כמו שהכוהן אמר שיעלו.
השלישי: הגורל עצמו, שהיה משמיע גם הוא את קולו וקובע מי צריך לקבל איזו נחלה. החשיבות של האמון בגורל מובנת: בני ישראל מכירים את הארץ כולה, אבל כל שבט מקבל נחלה במקום אחר. ההבדל בין הנחלות גדול מאוד, ואם השבטים יערערו על חלוקת הארץ, תתחיל מלחמת אחים שאין לה סוף.

הגורל בין שאול ליהונתן

והיה מקום נוסף שבו קבע הגורל את האשם. הדבר היה כארבע מאות שנה אחרי יהושע: בימי שאול המלך. המלחמה נפתחה במצב נחות: מלחמה ללא נשק, עם צבא של שש מאות איש ועם מורל ירוד. בגלל פעולה נועזת של יונתן החלה מהומה במחנה פלשתים. כדי להמשיך את ההתקפה ולא לעצור ציווה שאול "ארור האיש אשר יאכל לחם עד הערב". הלוחמים שמעו את הציווי, ולא אכלו כל היום, ואילו יהונתן בן שאול לא שמע את הציווי, ואכל דבש ביער. בהמשך המלחמה מבקש שאול לשמוע את דבר ה' מן האורים והתומים - שהוזכרו לפני כן בתיאור הגורל - וה' אינו עונה לו. שאול מבין כי היה חטא בישראל, והוא מפיל גורל כדי לדעת מי החוטא. בביטחונו בצדקתו ובצדקת בנו הוא מחלק את המחנה לשניים: שאול ויהונתן בנו בצד אחד וכל העם בצד שני. וכך מתאר הפרק בשמואל את המעמד:

(מא) וַיּאמֶר שָׁאוּל אֶל ה' אֱלהֵי יִשְׂרָאֵל הָבָה תָמִים וַיִּלָּכֵד יונָתָן וְשָׁאוּל וְהָעָם יָצָאוּ:
(מב) וַיּאמֶר שָׁאוּל הַפִּילוּ בֵּינִי וּבֵין יונָתָן בְּנִי וַיִּלָּכֵד יונָתָן:
(מג) וַיּאמֶר שָׁאוּל אֶל יונָתָן הַגִּידָה לִּי מֶה עָשִׂיתָה
וַיַּגֶּד לו יונָתָן וַיּאמֶר טָעם טָעַמְתִּי בִּקְצֵה הַמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדִי מְעַט דְּבַשׁ הִנְנִי אָמוּת:
(מד) וַיּאמֶר שָׁאוּל כּה יַעֲשֶׂה אֱלהִים וְכה יוסִף כִּי מות תָּמוּת יונָתָן:
(שמואל א' יד: מא-מד)

המחזה מזעזע: מישהו חטא וצריך לתת את הדין. המלך, הבטוח בצדקתו ובצדקת בנו, מבקש להפיל גורל, והגורל נופל על המלך ועל בנו. האם יש פיתוי רב יותר לשאול מלומר "סליחה, טעיתי, לא התכוונתי לגורל זה. נחזור ונפיל את הגורל שנית"? אבל שאול אינו מהסס. הוא שואל את בנו: "הגידה לי מה עשיתה." נשים לב: הפנייה של שאול ליונתן בנו תקיפה יותר מזו של יהושע לעכן. יהושע אומר לעכן, שהיה זר לו: "בני, שים נא כבוד לה' אלוהי ישראל... והגד נא לי מה עשית." ואילו שאול שואל בקיצור, כאילו הוא מדבר אל זר: "הגידה לי מה עשיתה."

אנו יודעים עכשיו מה משמעותו של הגורל ומה רבה חשיבותו. הגורל הוא מעין נבואה, מעין התגלות אלוהים; התגלות קטנה, בדרך כמעט טבעית. כאשר הנבואה אינה גלויה, כפי שהיא הייתה בימי משה, ממלא הגורל את מקומה. על כן חשוב היה ליהושע שלא להטיל ספק במהימנות הגורל, ועל כן חלוקת הארץ הייתה גם היא בגורל, ולכן גם שאול יכול היה לסמוך על הגורל כאשר הנבואה באורים ותומים על ידי הכוהן לא השיבה על שאלותיו.