יהושע ט: המלחמה על גבעון
העיר גבעון קרובה לתחום הכיבוש הישראלי. היא רחוקה רק כ- 10 קילומטר מהעי, ותושביה חוששים מן השכנים החדשים שלהם. עזרה מצפון לא יוכלו הגבעונים לקבל: הצפון נפל בקרב עם ישראל. להילחם עם ישראל אין הם מעזים, שכן ישראל ניצחו שתי ערים חזקות השכנות להם: יריחו ועי. הגבעונים מחפשים דרך להיחלץ מהמצב שהם נתונים בו.
לפני שנקרא את פרק ט' שבספר יהושע, נערוך ביקור בעיר גבעון. החוקרים מזהים את גבעון עם הכפר אל-ג'יב. בעיר גבעון הייתה ברכה גדולה, ברכה הקיימת עד היום הזה. הברכה עמוקה מאוד, 17 מטר אורכה ו- 12 מטר רוחבה, ומדרגות סובבות את קירות הברכה לרדת בהן לתחתיתה. הנוף סביב העיר הוא נוף טיפוסי להרי ירושלים: הרים גבוהים ושבילים המוליכים לכפרים קטנים. היום יש בסביבת העיר ההיסטורית יישוב יהודי קטן וחדש.
למעבר לתמונת - נוף בגבעון - לחץ כאן
גבעון מוזכרת פעמים נוספות בתנ"ך, ובאחת מהן, בשמואל ב, ב: יב מסופר על מלחמה מכוערת שהתרחשה בגבעון: אבנר בן נר, מפקד צבאו של שאול המלך, פגש שם את יואב בן צרויה, מפקד צבאו של דויד המלך. הפגישה הייתה ליד הברכה אשר בגבעון. אבנר בן נר הציע ליואב בן צרויה שנעריהם יילחמו זה בזה, ואמנם נבחרה להילחם נבחרת של 12 נערים מכל צד, והנערים נלחמו עד שכולם נפלו חללים.
זוהי גבעון. ואנו פונים לפרק ט' שבספר יהושע, כדי לראות כיצד ניסו יושבי גבעון להציל את עצמם מהמלחמה עם ישראל:
(ג) וְישְׁבֵי גִבְעון שָׁמְעוּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה יְהושֻׁעַ לִירִיחו וְלָעָי:מובן מה מתכוננים אנשי גבעון לעשות. הם מציגים את עצמם כתושבי ארץ רחוקה, שעשו דרך רבה עד שהגיעו אל מחנה ישראל. ועדיין לא ברור לנו מדוע הם צריכים את כל ההצגה הזאת:
(ד) וַיַּעֲשוּ גַם הֵמָּה בְּעָרְמָה וַיֵּלְכוּ וַיִּצְטַיָּרוּ וַיִּקְחוּ שַׂקִּים בָּלִים לַחֲמורֵיהֶם
וְנאדות יַיִן בָּלִים וּמְבֻקָּעִים וּמְצרָרִים:
(ה) וּנְעָלות בָּלות וּמְטֻלָּאות בְּרַגְלֵיהֶם וּשְׂלָמות בָּלות עֲלֵיהֶם
וְכל לֶחֶם צֵידָם יָבֵשׁ הָיָה נִקֻּדִים: (ט: ג-ה)
(ו) וַיֵּלְכוּ אֶל יְהושֻׁעַ אֶל הַמַּחֲנֶה הַגִּלְגָּל וַיּאמְרוּ אֵלָיו וְאֶל אִישׁ יִשְׂרָאֵלהשאלה והתשובה מתחילים לרמוז מהי הבעיה שאנשי גבעון חוששים ממנה. הם מבקשים לכרות ברית עם ישראל, ובני ישראל שואלים אותם בתמימות ובכנות: "אולי בקרבי אתה יושב, ואיך אכרת לך ברית?"
מֵאֶרֶץ רְחוקָה בָּאנוּ וְעַתָּה כִּרְתוּ לָנוּ בְרִית:
(ז) וַיּאמֶר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַחִוִּי אוּלַי בְּקִרְבִּי אַתָּה יושֵׁב
וְאֵיךְ אֶכְרָת לְךָ בְרִית: (ט: ו-ז)
מה משמעות השאלה? מדוע אין ישראל יכול לכרות ברית עם הגבעונים אם מארץ כנען הם? התשובה לכך נמצאת בפסוקים אחדים בספר שמות. בפרשת משפטים מובאת ההבטחה לישראל על כיבוש הארץ. שם ה' מבטיח לישראל לגרש מפניהם את יושבי הארץ, וההבטחה מסתיימת בפסוקים אלה:
(לא) וְשַׁתִּי אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים וּמִמִּדְבָּר עַד הַנָּהָרהפסוק מבטיח לישראל שליטה בכל תחומי ארץ ישראל. ועכשיו אנו מגיעים לפסוק העיקרי:
כִּי אֶתֵּן בְּיֶדְכֶם אֵת ישְׁבֵי הָאָרֶץ וְגֵרַשְׁתָּמו מִפָּנֶיךָ: (שמות כג: לא)
(לב) לא תִכְרת לָהֶם וְלֵאלהֵיהֶם בְּרִית:הנה הפתרון: גם הגבעונים יודעים כי אסור לישראל לכרות ברית עם יושבי הארץ.
(לג) לא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ פֶּן יַחֲטִיאוּ אתְךָ לִי
כִּי תַעֲבד אֶת אֱלהֵיהֶם כִּי יִהְיֶה לְךָ לְמוקֵשׁ: (שמות כג: לב-לג)
הגבעונים מדברים תחילה לכל ישראל. אך כשהשאלות שהם נשאלים מתחילות להיות חמורות הם פונים ליהושע, ופנייתם דומה לפנייה של בן ברית חלש המבקש לכרות ברית עם חזק ממנו:
(ח) וַיּאמְרוּ אֶל יְהושֻׁעַ עֲבָדֶיךָ אֲנָחְנוּ וַיּאמֶר אֲלֵהֶם יְהושֻׁעַ מִי אַתֶּם וּמֵאַיִן תָּבאוּ:התיאור משכנע, והדברים שהגבעונים אומרים נאמרים בתבונה רבה. הם "שמעו" את כל אשר עשה ה' במצרים ואת כיבוש עבר הירדן המזרחי. הם "זוכרים לשכוח" שני נסים שנעשו בימים האחרונים: קריעת הירדן וכיבוש יריחו. אם מארץ רחוקה הם, הם יצאו לדרך לפני זמן רב, ובהיותם בדרך לא יכלו לדעת מה מתרחש בארץ כנען. על כן הם מספרים רק סיפורים שיושבי ארץ רחוקה יכלו לשמעם. וכדי לשכנע בצדקת דבריהם הם מתארים את השלטון בארצם באופן שאינו הולם את שלטון המלכים בארץ כנען:
(ט) וַיּאמְרוּ אֵלָיו מֵאֶרֶץ רְחוקָה מְאד בָּאוּ עֲבָדֶיךָ לְשֵׁם ה' אֱלהֶיךָ
כִּי שָׁמַעְנוּ שָׁמְעו וְאֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה בְּמִצְרָיִם:
(י) וְאֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן
לְסִיחון מֶלֶךְ חֶשְׁבּון וּלְעוג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן אֲשֶׁר בְּעַשְׁתָּרות: (יהושע ט)
(יא) וַיּאמְרוּ אֵלֵינוּ זְקֵינֵינוּ וְכָל ישְׁבֵי אַרְצֵנוּ לֵאמרהתיאור של מועצת זקנים הדנה ומחליטה אינו הולם את ערי ארץ כנען. וכך, באמצעות פרטים קטנים הנראים אמיתיים, מצליחים הגבעונים לשכנע את ישראל כי אמנם מארץ רחוקה הם:
קְחוּ בְיֶדְכֶם צֵידָה לַדֶּרֶךְ וּלְכוּ לִקְרָאתָם וַאֲמַרְתֶּם אֲלֵיהֶם
עַבְדֵיכֶם אֲנַחְנוּ וְעַתָּה כִּרְתוּ לָנוּ בְרִית:
(יב) זֶה לַחְמֵנוּ חָם הִצְטַיַּדְנוּ אתו מִבָּתֵּינוּ בְּיום צֵאתֵנוּ לָלֶכֶת אֲלֵיכֶם
וְעַתָּה הִנֵּה יָבֵשׁ וְהָיָה נִקֻּדִים:
(יג) וְאֵלֶּה נאדות הַיַּיִן אֲשֶׁר מִלֵּאנוּ חֲדָשִׁים וְהִנֵּה הִתְבַּקָּעוּ
וְאֵלֶּה שַׂלְמותֵינוּ וּנְעָלֵינוּ בָּלוּ מֵרב הַדֶּרֶךְ מְאד: (יהושע ט)
(יד) וַיִּקְחוּ הָאֲנָשִׁים מִצֵּידָם וְאֶת פִּי ה' לא שָׁאָלוּ:הדבר נעשה. ישראל לוקחים מן הצידה שהביאו הגבעונים. יהושע כורת עמם ברית, והנשיאים נשבעים לקיים את הברית. יהושע וזקני העדה עוברים בלי דעת על האיסור שבתורה.
(טו) וַיַּעַשׂ לָהֶם יְהושֻׁעַ שָׁלום וַיִּכְרת לָהֶם בְּרִית לְחַיּותָם
וַיִּשָּׁבְעוּ לָהֶם נְשִׂיאֵי הָעֵדָה: (יהושע ט)
לאחר שלושה ימים מתגלית התרמית. בני ישראל מגלים כי יושבי גבעון יושבי הארץ הם. במסע מלחמה מהיר כובשים בני ישראל את עריהם: גבעון והכפירה ובארות וקרית יערים. והכתוב מספר:
(יח) וְלא הִכּוּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי נִשְׁבְּעוּ לָהֶם נְשִׂיאֵי הָעֵדָההגבעונים הצליחו להוציא מן הנשיאים שבועה בגלל סיפורי כזב. ובכל זאת רואים הנשיאים את עצמם חייבים למלא את השבועה, מפני שהשבועה הייתה בשם ה' אלוהי ישראל. אך מדוע צריכים היו הגבעונים לעשות את מה שעשו? גם יהושע תמה על כך, והוא שואל זאת את הגבעונים:
בה' אֱלהֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּלּנוּ כָל הָעֵדָה עַל הַנְּשִׂיאִים:
(יט) וַיּאמְרוּ כָל הַנְּשִׂיאִים אֶל כָּל הָעֵדָה אֲנַחְנוּ נִשְׁבַּעְנוּ לָהֶם
בה' אֱלהֵי יִשְׂרָאֵל וְעַתָּה לא נוּכַל לִנְגּעַ בָּהֶם:
(כ) זאת נַעֲשֶׂה לָהֶם וְהַחֲיֵה אותָם וְלא יִהְיֶה עָלֵינוּ קֶצֶף
עַל הַשְּׁבוּעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְנוּ לָהֶם:
(כא) וַיּאמְרוּ אֲלֵיהֶם הַנְּשִׂיאִים יִחְיוּ וַיִּהְיוּ חטְבֵי עֵצִים וְשׁאֲבֵי מַיִם
לְכָל הָעֵדָה כַּאֲשֶׁר דִּבְּרוּ לָהֶם הַנְּשִׂיאִים: (יהושע ט)
(כב) וַיִּקְרָא לָהֶם יְהושֻׁעַ וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם לֵאמרדברי הגבעונים מאשרים את ששמעו המרגלים מפי רחב: יושבי הארץ מפחדים, ויותר מזה - ברור להם כי הארץ תיכבש בידי ישראל. נשים גם לב לניסוח של הגבעונים, "את אשר צוה ה' אלוהיך את משה עבדו, לתת לכם את כל הארץ". הגבעונים רואים בדבר ה' אל משה עובדה שתתגשם, ולכן הם נערכים להגן על עצמם מפני העתיד לבוא.
לָמָּה רִמִּיתֶם אתָנוּ לֵאמר רְחוקִים אֲנַחְנוּ מִכֶּם מְאד וְאַתֶּם בְּקִרְבֵּנוּ ישְׁבִים:
(כג) וְעַתָּה אֲרוּרִים אַתֶּם וְלא יִכָּרֵת מִכֶּם עֶבֶד וְחטְבֵי עֵצִים וְשׁאֲבֵי מַיִם לְבֵית אֱלהָי:
(כד) וַיַּעֲנוּ אֶת יְהושֻׁעַ וַיּאמְרוּ כִּי הֻגֵּד הֻגַּד לַעֲבָדֶיךָ אֵת אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלהֶיךָ
אֶת משֶׁה עַבְדּו לָתֵת לָכֶם אֶת כָּל הָאָרֶץ וּלְהַשְׁמִיד אֶת כָּל ישְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם
וַנִּירָא מְאד לְנַפְשׁתֵינוּ מִפְּנֵיכֶם וַנַּעֲשֵׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה:
(כה) וְעַתָּה הִנְנוּ בְיָדֶךָ כַּטּוב וְכַיָּשָׁר בְּעֵינֶיךָ לַעֲשות לָנוּ עֲשֵׂה: (יהושע ט)
רמב"ם על פרשת הגבעונים
נקרא עכשיו קטע מתוך "משנה תורה" של הרמב"ם.
רבי משה בן מימון, רמב"ם, חי בספרד ובמצרים במאה ה- 12, וחיבר ספרים בהלכה ובפילוסופיה. ספרו ההלכתי העיקרי הוא "משנה תורה", וספרו הפילוסופי העיקרי הוא "מורה נבוכים". שני ספרים אלה הם עד היום במוקד הלימוד של עם ישראל.
הקטע הבא הוא מתוך "משנה תורה", ספר "שופטים", "הלכות מלכים":
"שלושה כתבים שלח יהושע עד שלא נכנס לארץ: הראשון שלח להם: מי שרוצה לברוח - יברח. וחזר ושלח: מי שרוצה להשלים - ישלים. וחזר ושלח: מי שרוצה לעשות מלחמה - יעשה. אם כן, מפני מה הערימו יושבי גבעון? לפי ששלח להם בכלל, ולא קיבלו. ולא ידעו משפט ישראל, ודימו ששוב אין פותחין להם לשלום. ולמה קשה הדבר לנשיאים, וראו שראוי להכותם לפי חרב לולי השבועה? לפי שכרתו להם ברית. והרי הוא אומר "לא תכרת להם ברית"? אלא היה דינם שיהיו למס עבדים, והואיל ובטעות נשבעו להן, בדין היה שייהרגו על שהטעום, לולי חילול השם." (רמב"ם, הלכות מלכים ו: ה)עניין המכתבים ששלח יהושע ליושבי הארץ אינו מקורי של רמב"ם. רעיון זה לקוח מן התלמוד הירושלמי. לפי מקור זה כל מלחמה מתחילה בפנייה לאוייב, פנייה שמטרתה למנוע את המלחמה.
במכתב הראשון הפנייה היא לאפשר לאויב לסגת בלא מלחמה. כל הרוצה לברוח - יברח, ואיש לא יבוז את רכושו ולא יפגע בנפשו.
במכתב השני הפנייה היא לשלום. אמנם: שלום אין פירושו שישראל יוותרו על המלחמה. הכוונה היא, שאם יושבי הארץ יהיו מוכנים להיכנע, לא יפגעו בהם ולא יגרשו אותם ממקומם.
המכתב השלישי הוא הכרזת מלחמה. מי שאינו מוכן להיכנע ולקבל את מרות ישראל, וגם אינו מוכן לסגת - יילחם.
ועכשיו נשוב לגבעונים. הם רצו תחילה במלחמה, ולכן לא השיבו למכתביו של יהושע. כאשר ראו שאין סיכוי במלחמה, העדיפו את האפשרות השנייה: להשלים עם ישראל. וכאן, מסביר רמב"ם, הם טעו. הם חשבו שברגע שהכריזו מלחמה אינם יכולים עוד להשלים עם ישראל. לכן רימו, והביאו את הנשיאים לכרות אתם ברית. הברית אמנם הייתה ברית של חלש עם חזק, של חלש המקבל את מרותו של החזק, אבל הבעיה שהתעוררה לא הייתה העובדה שהשלימו עם הגבעונים, אלא הברית והשבועה שנשבעו להם. האיסור הוא לכרות ברית ליושבי הארץ, ובני ישראל כרתו ברית ונשבעו לקיימה. בזה הטעו הגבעונים את ישראל.
לפי רמב"ם יוצא דבר מעניין: אילו היו הגבעונים מדברים אמת, ומספרים מה מפחיד אותם - היו ישראל מפעילים עליהם את תנאי המכתב השני, "הרוצה להשלים - ישלים", והיו מקבלים אותם כיושבי הארץ ולא פוגעים בהם ואפילו לא מגרשים אותם מעריהם. רמאות הגבעונים נתנה להם בדיוק מה שהיו מקבלים אילו סיפרו את האמת. אלא שיחד עם זכויות השלום זכו גם בזעמם של בני ישראל ויהושע, ונתקללו:
וְעַתָּה אֲרוּרִים אַתֶּם וְלא יִכָּרֵת מִכֶּם עֶבֶד וְחטְבֵי עֵצִים
וְשׁאֲבֵי מַיִם לְבֵית אֱלהָי: (ט: כג).
על מקומה של גבעון בתולדת ישראל, ראה במאמר הבא
