"השכם ודבר"

חוקרי המקרא ומפרשיו השונים לא נתנו את לבם לאחת התופעות המעניינות ביותר בסגנונו של ירמיהו:

"ואדבר אליכם השכם ודבר" (ז 13)
"ואשלה אליכם את כל עבדי הנביאים יום השכם ושלוח" (ז 25)
"כי העד העידותי באבותיכם... עד היום הזה השכם והעד" (יא 7)
"ואדבר אליכם אשכים ודבר" (כה 3)
"ושלח ה' אליכם את כל עבדיו הנביאים השכם ושלוח" (כה 4)
"אשר שלחתי אליהם את עבדי הנביאים השכם ושלוח" (כט 19)
"ולמד אותם השכם ולמד" (לב 33)
"ואנכי דברתי אליכם השכם ודבר" (לה 14)
"ואשלח אליכם את כל עבדי הנביאים השכם ושלוח" (לה 15)
"ואשלח אליכם את כל עבדי הנביאים השכים ושלוח" (מד 4)
"והשכם ושלוח ולא שמעתם" (כו 5)

רואים אנו, שהביטוי המיוחד, "השכם" איננו מקרי אצל ירמיהו. הוא נזקק לו כל פעם כאשר ברצונו לבטא את פעולת הנביא יום יום בדבר ה'.

עובדה זו מתבלטת ביותר לאחר שנתן אל לבנו, כי הביטוי הזה אינו מצוי לחלוטין אף אצל אחד מכל שאר הנביאים וגם לא בכל התנ"ך כולו, חוץ משני מקומות:

בספר שמואל א (יז 16) מסופר על גלית הפלשתי בהיותו מציע את מלחמת-הביניים, לאמור:

"ויגש הפלשתי השכם והערב ויתיצב ארבעים יום".

כאן מתוארת הפעולה של גולית, שהייתה חוזרת ונשנית בוקר וערב;

ובדברי הימים ב (לו 15):

"וישלח ה' אלהי אבותיהם עליהם ביד מלאכיו השכם ושלוח".

אך מעניין: פה מדובר על תקופת ירמיהו ונבואותיו בהמשך לפסוקים הקודמים (12 ואילך);

"ויעש הרע בעיני ה' לא נכנע מלפני ירמיהו הנביא מפי ה'".

ללא ספק ניכרת בפסוק 15 השפעת סגנונו של ירמיהו.

- מה אפוא שורש התופעה הזאת?
ירמיהו לא היה היחיד מכל הנביאים אשר לא יגע מהטיף את לקחו ולחזור אל עמו יום יום לנסות אליהם דבר:
ביחזקאל ובישעיהו ובנביאים אחרים מוצאים אנו מרץ ועקשנות נבואית לא פחות מאשר אצל ירמיהו, ואין כל ספק שאף הם לא היו מתייגעים להתרות בעם יום יום. על כך מעיד גם ירמיהו עצמו בדברו על "עבדי הנביאים" שהיו נוהגים כך:

מיום העלותי אותם מארץ מצרים עד-היום הזה (יא 7).

גם לא נוכל לחשוב שהפועל "השכם" קיבל את הוראתו רק בתקופת ירמיהו. הרי בנטיות שונות מוצאים אותו, באותה הוראה של השכמת-הבוקר, בחומשי התורה וביהושע, בשופטים ובשמואל ובמלכים בישעיהו ובתרי-עשר, בתהילים ובמשלי ובאיוב.

אנו עומדים כאן בפני עובדה רבת-עניין של שימוש מיוחד במקור של הפועל הנ"ל רק בפי ירמיהו, לשם ביטוי פעולת הנביא החוזרת מדי פעם בפעם.

- כיצד נוכל להסביר זאת?

לפנינו צורת סגנון מקורית, אשר שורשה נעוץ עמוק בנשמת ירמיהו; לכן נוכל להתקרב להבנתה רק אם נתחקה אחר התנאים שסבבו את הנביא במשך שנות ילדותו ונערותו, ועד התבגרותו והיותו לאיש. בדרך זו ניווכח, כי תופעה שחזרה ונשנתה בחיי יום יום של ירמיהו פעמים רבות, עוד לפני תחילת פעולתו הנבואית, וביתר הדגשה בעצם ימי פעולתו, רק היא יכלה להוליד בקרבו את הביטוי המיוחד הזה, אשר לא במקרה טיפוסי הוא לירמיהו לבדו ולא לכל שאר נביאי ישראל.

ענתות, כאמור לעיל, שוכנת במרחק מה מירושלים העיר, כמהלך שעה וחצי עד שעתים. ירמיהו, שהיה תושב ענתות, היה עובר את הדרך הזאת פעמים רבות הלוך וחזור, לרגל הצרכים השונים אשר נצרך בן הכפר לעיר-האם שבסביבתו. מובן, שכדי להגיע העירה עם בוקר, בשעה מוקדמת, שעה שמתחילים חיי העמל והמסחר בעיר, היה עליו להשכים קום זמן רב לפני הנץ החמה, כדי שיהא סיפק בידו לעבור את כל הדרך עד העיר. אורח-חיים כזה של בני הכפרים אשר סביב הערים נמשך מאז ועד היום. עם שחר רוחשים כל השבילים מסביב לירושלים מכפריים, המזדרזים להביא העירה את תוצרתם, ועד הצהרים כבר מספיקים הם למוכרה ולחזור לכפריהם.

גם כאשר הלך ירמיהו עם צאן אביו אל גבעות המדבר היה משכים קום מדי יום ביומו עם חבריו הרועים כדי לנהוג את הצאן למרעה לפני להט-היום המדברי; ומי יודע אם לא בהשכמות אלו, כשהייתה נשמתו טובלת בים צבעי המדבר האפרוריים, המבהירים והולכים מרגע לרגע, ולפתע מופיע בהם הגוון הורדרד הפלאי של קרני השמש הראשונות - אם לא ברגעים כאלה של השכמת הבוקר נגלתה לעצמו נשמתו הנבואית, וכך נחרתו בו לעד ההשכמה וההתעוררות בהרגשת התגלות נבואית.

וכאשר נודעה לו תעודתו הגדולה, שם פניו מעתה אל עיר הבירה, לא לצורכי ביתו, כי אם למטרה אחרת, קדושה ונעלה: עליו היה לפנות אל עמו מדי פעם בפעם ולהעיד בו שישוב ממעלליו הרעים בעוד מועד. ומהי השעה המתאימה ביותר לתפקיד הנעלה הזה אם לא שעת-הבוקר המוקדמת, בעת שכל בני הכפרים מסביב מרוכזים ברחובה של עיר, שעריה הומים ממוכרים וקונים ושופטיה מתחילים בפעולתם, וכל החיים מתחילים את שטפם היומי במרץ רב. בבוקר גם נוח יותר לב האנשים לחשב דרכם ולבנות את עתידם, ודברי טעם מתקבלים על לבם ביתר קלות מאשר לאחר עמל שעות בחום היום.

וכך היה על ירמיהו להגיע עם היוולד בוקר אל רחובותיה של ירושלים ומרכזיה המתחילים את המיית יומם. ומדי פעם בפעם בהתגלות נבואית הוא משכים קום כשעתים לפני הנץ החמה, ושם פעמיו העירה, להגיע בעוד מועד.

הוא מרגיש, אפוא, בכל פעם מחדש, שאלוהיו שולח אותו "השכם והעד", "השכם ודבר" אל העם, והוא נכנע לצו ומשכים ונשלח במצות ה' אל העיר ההומיה. ובאופן טבעי מתקשרת בנפשו, בתת-הכרתו, כל פעולה נבואית שלו ושל כל הנביאים האחרים עם ההשכמה הזאת של בן-כפר אשר מוטל עליו להגיע העירה בעוד בוקר.

כאן טמון הפתרון להופעה הטיפוסית כל כך בסגנונו של ירמיהו. ובזאת גם יתברר לנו מדוע לא שימש ביטוי זה בסגנונם של נביאים אחרים; איש מהם (עד כמה שידוע לנו) לא היה זקוק להשכים קום כדי לעבור את דרכו מביתו אל מקום פעולתו, כי כולם פעלו בתוך סביבתם או בסביבה ששהו בה לשעת מעולתם.

כך עזרה לנו לפתרון זה תשומת-לבנו לאורח-חייו של הנביא, אשר נוצר מתוך תנאי סביבתו. וה"השכם" המיוחד הזה של ירמיהו לא יצלצל עוד באוזנינו כמליצה, כי מעתה נראה את הנביא אשר הייתה עליו יד ה', והנה הוא הולך השכם והלוך מכפרו ענתות אל ירושלים לשאת שם את דברו.

"הלוך וקראת"

כמו שהביטוי "השכם" מיוחד לירמיהו לבדו, יש עוד ביטוי טיפוסי מאוד לירמיהו:

"הלוך וקראת באזני ירושלים" (ב 2)
"הלוך וקראת את הדברים האלה" (ג 12)
"הלוך וקנית לך" (יג 1)
"הלוך ועמדת" (יז 19)
"הלוך וקנית" (יט 1)
"הלוך ואמרת" (כח 13)
"הלוך להרגיעו" (לא 1)
"הלוך ואמרת אל צדקיהו" (לד 2)
"הלוך אל בית הרכבים" (לה 2)
"הלוך ואמרת לאיש יהודה" (לה 13)
"הלוך ואמרת לעבד מלך" ולט 16)

צורה מיוחדת זו להבעת ציווי ה' לנביא היא חלק בלתי נפרד מסגנונו של ירמיהו.

צורה זו נמצאת רק פעם אחת בישעיהו:

"הלוך ואמרת אל-חזקיהו" (לח 5);

ופעם אחת אצל גד הנביא:

"הלוך ודברת אל-דוד", (שמ"ב כד )12.

בשום מקום אחר אין אנו מוצאים אותה, אצל שום נביא.

ונשים נא אל לבנו, שלעומת הבעה טיפוסית זו, אנו מוצאים את צורת הציווי "לך" אצל נביאים שונים:
ארבע פעמים נצטווה אליהו הנביא "לך";
ישעיהו שומע אף הוא ארבע פעמים את הציווי "לך";
יחזקאל פעם אחת;
הושע פעמיים;
עמוס פעם אחת,
ויונה פעמיים;
ואף ירמיהו עצמו שומע מפי ה' פעמיים גם את הציווי "לך! "

"וקום לך פרתה וטמנהו שם" (יג 4);
"קום לך פרתה וקח משם" (יג 6).

נביאים שונים מצטווים מאת ה' על הליכה לפעולה נבואית, ורק ירמיהו שומע לרוב את הציווי הזה בצורת "הלוך" ולא בצורת הציווי הרגילה "לך".
זאת ועוד זאת: כאשר שומע הוא את הקול "לך! " - אין הוא מכוון לשליחותו הנבואית בירושלים, אלא לפעולה סמלית בפרת.

- במה נבאר את העובדה המתמיהה הזאת?
גם כאן עלינו להתחקות אחר התנאים ששימשו רקע לנבואות ירמיהו:

בכל פעם כשהייתה מבריקה בלבו ההארה הנבואית בכפרו ענתות או בהיותו על אחת מגבעות המדבר, הייתה עולה בו ההרגשה, שעוד דרך רבה עליו לעבור ברגליו עד אשר יוכל להשמיע את דבר ה', ומיד הוא שומע את הציווי המיוחד לו: "הלוך!". בצורה זו יש הבעה אחרת לגמרי מאשר ב"לך" הרגיל, המבטא ציווי להליכה גרידא, אם קצרה כשל ישעיהו או ארוכה כשל אליהו. ב"הלוך" של ירמיהו נשמעת הליכה ממושכת תחת הנטל הכבד של הנבואה השואפת להתפרק מתוך נפש הנביא. ההליכה אל העיר נראית ממושכת ומייגעת כאילו לא יבוא הקץ לה, בשעה שדבר ה' עצור בקרבו כאש בעצמותיו.

ה"הלוך" הזה מבטא את כל העומק שהיה בהליכותיו מענתות או מאחת גבעות המדבר, אשר עליה נגלה לו ה', אל קריית המלוכה - הליכות שהיו עמוסות רעיונות נבואיים, שהתפתחו תוך כדי הליכתו, נצטברו וגאו ושאפו להתפרצות. גם כאשר שומע ירמיהו את הצו בהיותו בחצר המטרה (לט 16), שקוע בהרהוריו, גם אז מוזרם בכל עורקיו אותו הרגש שהיה מפעמו בהיות עליו רוח ה' בימי התהלכו חופשי לרוח המדבר בסביבות ענתות, וה"הלוך" מקבל משמעות עמוקה עוד יותר מאשר תמיד.

אין "הלוך" של ירמיהו דומה כלל וכלל ל"לך" של נביאים אחרים. "הלוך" מבטא הליכה תוך כדי פעולה מסוימת, ולא רק למטרה המסומנת בסופה:

"והמים היו הלוך וחסור" (ברא' ח 15);
"ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה" (ברא' יב 9).

וכי לא די לנו אם נקרא "ויסע אברם הנגבה"? אלא מודגשת ההליכה הממושכת הזאת של כל כבודת אברהם תוך כדי פעולות החיים הרגילות של המחנה. או:

"הלוך ותקוע בשופרות" (יהושע ו 9);
"וילך הלוך ואכול" (שופ' יד 9);
"הלכו הלוך וגעו" (שמ"א ו 12);
"ותלך הלוך וזעקה" (שמ"ב יג 19), ועוד ועוד.

כך גם "הלוך" של ירמיהו מבטא את ההליכה הזאת של הנביא תוך כדי השתקעותו בשפע רעיונותיו והתפתחות משא נבואתו.

אין פלא, אפוא, אם דווקא ירמיהו היה שומע מדי פעם בפעם את הוראת ה' "הלוך" ולא את ההוראה הרגילה "לך", שקיבלו נביאים אחרים בלכתם ישרות וקצרות אל מטרתם ודבר ה' בפיהם, אף ירמיהו עצמו, כשנצטווה ללכת לפרת לטמון את אזורו או להוציאו משם, אינו מרגיש הפעם את כל כובד הנטל שבהתפתחות הנבואית הממלאת אותו תמיד בדרכו הארוכה ירושלימה לשאת את דבר ה'. לכן גם הוא שומע פה את ציווי ה': "לך"! ולא את ה"הלוך" המיוחד לו.

"יושבת העמק"

ספר ירמיה פרק כא
(יג) הִנְנִי אֵלַיִךְ ישֶׁבֶת הָעֵמֶק צוּר הַמִּישׁר נְאֻם ה'
הָאמְרִים מִי יֵחַת עָלֵינוּ וּמִי יָבוא בִּמְעונותֵינוּ:

קריאה נרגשת זו אל ירושלים הביאה במבוכה את חוקרי המקרא: יש כאן ביטויים שאינם הולמים לדעתם את העיר ירושלים.
- הא כיצד "יושבת העמק" היא?
הרי כל נער יודע שגם העיר התחתונה בנויה על הר בעל מדרונות תלולים!
- ומה עניין "יושבת העמק" אצל "צור המישור"?
- היכן המישור ומהו הצור ובמה מקביל כינוי זה אל הכינוי "יושבת העמק"?

נחזור נא שוב אל מולדתו של ירמיהו - ענתות. מימי שחרותו עבר הנביא פעמים רבות לאין ספור את הדרך אשר בין ענתות לירושלים, וכל מראותיה, בשעות היום השונות ובתקופות השנה לירחיהן, נקבעו עמוק בנפשו הסוערת והקולטת את מראות ה'.

נעבור נא בעקבותיו את הדרך הזאת ונשים אל לבנו: מכתף ההר, שעליה בנוי הכפר ענתות כיום, עוברת הדרך על יד ראש ההר שבגבול הכפר: ומשם יורדת היא במורד איטי ונוח אל נחל יבש קטן; היא חוצה באלכסון את האפיק הזרוע אבנים, ועולה במעלה נוח למדי אל "אוכף" הר הצופים, במקום שנמצאת עכשיו הדרך בין בית-החולים "הדסה" ובין בית-הקברות הצבאי. כאן מתגלה לנגד עיני העובר מראה מרהיב:

ירושלים העתיקה משתרעת שם הרחק למטה, והמישור הנהדר של מקום המקדש בולט מתוכה. הצורות הטופוגרפיות של הסביבה נראות ממקום זה כך, שהן מסתירות את כל הגיאיות אשר סביב ההר שעליו בנויה העיר, ומתקבל הרושם, שאכן יושבת היא ירושלים בעמק ממש, ולא על הר מוקף גיאיות תלולים משלושת עבריו.

היום אפשר לראות את המראה הזה מחלונות ספריית בית הספר לחינוך אשר באוניברסיטה העברית בהר הצופים.

אין תימה, אפוא, שהנביא ירמיהו ספג אל נפשו את המראה המיוחד והנהדר הזה במשך כל שנות התפתחותו. וזוהי הצורה אשר קיבלה ירושלים במעמקי נפשו: יושבת העמק. ואף כי ידע גם ידע את מעמדה הטופוגרפי האמיתי של העיר - לא יכול היה לתת לירושלים כינוי אחר בשעה שהייתה עליו יד ה', מאשר הכינוי אשר נחרת עמוק בחדרי נפשו מן הרגע שהופיעה לפניו הבירה בימי ילדותו הרחוקים, כאשר יצא מענתות עירו בפעם הראשונה, והנה נתגלתה לפניו לפתע ירושלים הנכספת - "יושבת בעמק" ומבהיקה למרחוק.

בצורה זו, ורק בצורה זו, מתברר לנו הביטוי המיוחד הזה של ונביא אשר היה לחידה בעיני החוקרים, ואשר רק ירמיהו לבדו מבין כל הנביאים יכול היה להגותו.

ואשר ל"צור המישור": הרי יש מישור ידוע ומפורסם בירושלים: מישור מלאכותי, שעבדו על יצירתו במשך דורות רבים מימי שלמה המלך ועד גלות ירושלים (והורדוס הרחיבו אחר כך בימיו) - הלא זהו המישור על הר המוריה, הנראה ובולט כל כך יפה עד היום מהר הצופים.

ברור, אפוא, שהביטוי "צור המישור" אינו מתנגד כלל וכלל ל"יושבת העמק", אלא רק מוסיף ומתאר את הצורה שבה נראית ירושלים מאותו מקום בדרך מענתות - יושבת בעמק, והמישור בולט ומבהיק מתוכה.

וביחס למובן המלה צור: הרי על המישור הזה ובסביבתו נמצא מרכזם ומעוזם של חיי העם, בית-המקדש ובית המלך ובית הנשק. וכל המרכז הזה הנהו צור המישור שבו בטחו.