המדבר מבורך במראות מרהיבי-עין אשר אולי אין למצוא דוגמתם בשום מקום בעולם. חיתוכי הגבעות שכמו נעשו ביד אכזרית ורכה כאחד; צבעים בהירים וצללי ערוצים עמוקים: מישורים רבים וחומות-סלע זקופות משני צדי נחל עמוק, ראשי גבעות מחודדים על הרקע הכחול העמוק של ים המלח באור הצהרים הצורב, הרי העברים המורידים מעל למי העופרת של ים-המות לעת השקיעה; השמים התכליתיים המאפירים ומלבינים ומכהים חליפות; עשבים חד שנתיים ופרחיהם הצוהלים בחורף גשום; שיחים פזורים על המדרונות, ועצים בודדים או רבים בגיאיות ובמוצאי הנחלים - כל אלה מתלכדים יחדיו בנפש ההלך ומטביעים את חותמם עליו.
ספר ירמיהו לא נועד, כמובן, להיות ספר לתיאורי המדבר. אבל אין להתעלם מן ההשפעה הרבה של המראות הללו על אופיים של דברי הנביא וצורתם, ועל ביטויים מיוחדים שנשתרשו כסגנונו של ירמיהו.
אחת הקריאות המהדהדות בקסם רב עד היום בקרב עם ישראל וברחבי העולם כולו נשתמרה לנו בפרק ב':
(ב) הָלךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלַם לֵאמר
כּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלתָיִךְ
לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לא זְרוּעָה:
העומד ביום חורף באחת מערי הגבול של המדבר ופניו מזרחה, יראה מחזה מרהיב, אשר ייחרת עמוק בלבו: שדות-תבואה ירוקים-רעננים פורצים מזרחה לעבר המדבר, אך גבעות המדבר הלבנבנות-צהובות במחשופן ומישורי המדבר הקרחים מגבילים אתם ואינם נותנים להם לעבור לתחומיהם. במדבר בנימין ובסביבות ענתות בולט הניגוד הזה לא רק על ידי קו תחום שבין השדות הזרועים והמדבר, כאן אפשר לראות פתאום במרחק של קילומטר או שנים, ממזרח לגבול, עוד שדה בודד, שמפאת מצבו הטופוגרפי והרכב אדמתו הוכשר יותר לקליטת מים ולגידול תבואה, והוא זרוע כולו ומהווה כתם ירוק בודד המושך את העין בין כל הגבעות החשופות שמסביבו. ובכיוון למדבר אפרים (צפונית ממדבר בנימין) מגיעים השדות הזרועים עוד הרבה יותר מזרחה, הואיל ושם השטחים הגבוהים, המקבלים כמות גשם גדולה יותר; ובעלי הקרקע האדומה יותר, היפה לגידול תבואה, מגיעים למרחק רב מזה לצד מזרח, עד למפלי ההרים אשר לעבר נחל עוג'ה, ודרומית להם אף קצת יותר מזרחה.
הגבולות הללו אשר בין הארץ הזרועה לבין ארץ המדבר בהכרח שיטביעו את חותמם על ילידי הסביבה. ובייחוד על אלה מהם העוברים אותם מדי פעם בפעם בצאתם מארץ הישוב לרעות את צאנם במדבר. עד כאן עברו בארץ הזרועה ומכאן ואילך נכנסו לתחום המדבר.
הניגוד הבולט הזה, שבין שדות הזרע ושטחי המדבר, השתקע בנפש הנביא מימי ילדותו ובשנות חייו בענתות ובמדבר. והוא אשר יכול להסביר את המקור הטבעי של הביטוי
"ארץ לא זרועה".
לעיני הנביא עמדו תמיד זו מול זו: הארץ הזרועה, ו"ארץ לא זרועה". הוא ידע את שתיהן על תנאיהן השונים, והכיר יפה את כל התלאות המוצאות את העוברים ב"לא זרועה". ואם בפסוקים הבאים (ב' 6) ידרוש את הכרת העם ביכולת הכבירה של אלוהיו להציבו בדרך המדבר, הנה כאן, ברגעי השתפכות רגש הרחמים אל העם, הוא מודה גם ב"חסד הנעורים" של האומה, אשר רק אהבתה ללא מצרים אל אלוהיה היא אשר נתנה לה את האומץ להאמין בו ולצאת מארץ מצרים, אשר כולה משקה וזרע, וללכת שנים רבות בארץ לא זרועה ושוממה עד הגיעה אל הארץ היעודה.
הנה עומד הנביא (אם בעליל ואם בחזון) על אחת הגבעות אשר ליד ענתות עירו, ועיניו צופות למרחבי המדבר. הגבעות הקרחות משחקות זו עם זו בצבעיהן הבהירים, והרי העברים הרחוקים מבליטים את גרמיהם מבעד לאד הכחלחל העוטה אותם, ושוליהם טובלים בתכלת הים המוארך, אשר קצהו לצד דרום מי ישורנו. ולרגליו, ברצועה צרה בינו ובין המדבר הגדול, משתרעים שדות תבואה ירוקים מכי-גלים לרוח היום, המרווים את צימאונה של העין למעט ירק; וגל רחמים הומה בלב הנביא על עמו אשר הלך במדבר הזה הנורא, - לא, כי במדבר גדול ממנו פי כמה ואיום שבעתים במוראותיו - במדבר הנוגד כל כך לארץ-הזרע אשר בה הוא יושב ואשר משתרעת מאחוריו ולמרגלותיו.
ירמיה פרק ל"א
(א) כּה אָמַר ה' מָצָא חֵן בַּמִּדְבָּר עַם שְׂרִידֵי חָרֶב הָלוךְ לְהַרְגִּיעו יִשְׂרָאֵל:
(ב) מֵרָחוק ה' נִרְאָה לִי וְאַהֲבַת עולָם אֲהַבְתִּיךְ עַל כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד:
לעתים מזומנות יעבור ההולך במדבר במישורים גדולים זרועי אבנים, המתרוממים ויורדים בגלי גבעות נמוכות, רחבות וארוכות, הסוגרות מקרוב את כל האופק
(תמונה 1) . או יש אשר יעבור במדרוני הגבעות התלולות-מחודדות, מימינו ומשמאלו ניצבים המדרונות הגבוהים ועליהם פזורים שיחים דומים במראיהם ולפניו תסתיר את האופק גבעה לבנה אשר מתחתיה מתפתל הנחל היבש העמוק, הנמשך למרגלות ההלך
(תמונה 2) .
תמונה 1
תמונה 2
אך לפתע יעלה המשעול בכתף גבעה גבוהה, אשר משם יתגלה מראה-קסמים מרהיב על מרחבים עצומים
(תמונות 3, 4). העין המופתעת נתקלת במראה כולו ועוברת לסקור את פרטיו הקרובים והרחוקים.
תמונה 3
הנה שלשלת גבעות מחודדות משחקות זו עם זו במדרונותיהן הלבנבנים-צהובים, ושם הלאה חטובה ברוך מיוחד שלשלת אחרת, ומישורים גלוניים לצד אחר, ובמרחק רב יותר קרע תכלתי שם למטה - הלא הוא קטע רומז מים-המלח היפה בימים.
תמונה 4
ומרחוק ניצבת ממזרח חומת הרי העברים המושכת את העין לכל ארכה צפונה ודרומה לאורך של עשרות קילומטרים, עד שהיא נעלמת במרחקים הערפליים של הדרום הרחוק, אי שם בשעיר - היא אדום.
מראה רב-רושם כזה מתגלה מעל ראשי גבעות רבות במדבר, אשר גם אם אין עליהן שבילים - נמשך כל הלך לעלות עליהן ולהשקיף למרחקים. והרועים בוחרים להם, לרוב, את מקומות רבצם על ראשי הגבעות הללו, כדי לזכות ביתרת הרוח וליהנות מיפי הנוף אשר חרטו אלוהים בגודל ידו. ונמשכת עינם להיזון שוב ושוב במראה הכביר, לרחף על פני הגבעות הקרובות והרחוקות, ומשם לטוס הלאה על פגי המרחקים העצומים ולראות מרחוק את אבדן הרי העברים במרחקי הנגב.
יש לשער, אפוא, שהביטוי המיוחד הזה: "מרחוק ה' נראה לי", נוצר בלב הנביא בהשפעת מראה-פלא כזה, שהיה חוזר ומופיע לנגד עיניו מדי פעם בפעם במקום אחר. המטפס אל ראש גבעה ונפשו מתרחבת לשפע המרחקים אשר יתגלו לעיניו - הוא ירגיש כי אכן היה בכוח נוף כזה לעורר את הביטוי רב-הרושם בפי נביא ה' ירמיהו: "מרחוק ה' נראה לי".
ואולי לא נטעה אם נקשור זאת גם בדברים הקדומים, שהיו מהדהדים באזני הנביא: "ה' מסיני בא וזרח משעיר למו". הנה הוא מחדד מבטו ורואה מרחוק את גבולות שעיר הלוטים באדי המרחק, אשר משם "בא וזרח" ה'. ובנפשו פועמת המלה "מרחוק" - מקצה הארץ ההיא - "ה' נראה לי", המתפרצת בנבואת נחמתו, בתוך דברי האומה החוזרת בתשובה. בראיה כזאת של הביטוי נוכל לחדור לשורשיו. הנעוצים בטבע הארץ אשר בה חי הנביא ולהבינו בכל עמקו.
עתה נתן אל לבנו את כל הקטע ונשתדל להבין את המתואר בו.
ושוב ניעזר בציור המרכזי, המופיע בצורות שונות בספר ירמיהו: העם תועה בדרכי המדבר ומבקש את דרכו, והנה נראה לו ה' הקורא אליו ומראה את דרך הישר.
ירמיה פרק ל"א
(א) כּה אָמַר ה' מָצָא חֵן בַּמִּדְבָּר עַם שְׂרִידֵי חָרֶב הָלוךְ לְהַרְגִּיעו יִשְׂרָאֵל:
(ו) צאן אבְדות הָיוּ עַמִּי רעֵיהֶם הִתְעוּם הָרִים שׁובְבוּם
(ז) כָּל מוצְאֵיהֶם אֲכָלוּם
והשאירו מהם רק שרידים - שרידי חרב - הנה הן תועות במדבר ומבקשות דרכן חזרה אל אמונת ה' ואל נווה מרעיתן, ארצם האבודה. וברגעי תשובה וחרטה אלה "מוצא חן" בעיניו העם הזה לסלוח לו חטאותיו, והוא אומר: "הלוך להרגיעו ישראל" - אלך ואופיע לפניו בדרכיו האבודות לנחמו ולהרגיעו ולהובילו בדרך הסלולה. והוא מופיע לעיני העם מקצה הארץ, כסמל התקווה היחידה להכרת הדרך, והעם הזה מתפרץ בקריאת השמחה:
(ב) מֵרָחוק ה' נִרְאָה לִי
וה' אמנם אינו מכזיב וקורא לבת-עמו בחיבה:
וְאַהֲבַת עולָם אֲהַבְתִּיךְ עַל כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד:
ומכאן והלאה משתפכת נבואת הנחמה הממשית, ללא משל, על כל פרטיה היפים:
ירמיה פרק ל"א
(ג) עוד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל עוד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ וְיָצָאת בִּמְחול מְשַׂחֲקִים:
(ד) עוד תִּטְּעִי כְרָמִים בְּהָרֵי שׁמְרון נָטְעוּ נטְעִים וְחִלֵּלוּ:
(ה) כִּי יֶשׁ יום קָרְאוּ נצְרִים בְּהַר אֶפְרָיִם קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּון אֶל ה' אֱלהֵינוּ:
יש אשר תפליא את עוברי המדבר שקיפות בלתי רגילה של האוויר. בשעות כאלו נראים בבהירות נפלאה כל מראות המדבר לפרטיהם הדקים ביותר (שים לב בייחוד לתמונה 10).
משני עבריו. הגדולים שבין הערוצים הנפלאים הללו הם (מצפון לדרום):
תמונה 10
ים-המלח אז תכול-עמוק, והרי העברים מבליטים בחדות כל גרם מגרמיהם. ביום בהיר-שקוף כזה נפתחים מעיני הנפש לספוג את כל שפעת הפלאים המתגלית ממרחקי המרחקים, והעיניים מתרוממות לטבוע בים התכלת המאיר בשמים, המכחיל ומעמיק בצבעו כלפי מעלה, אל המרכז. הרקיע מאיר בצבע אגדתי המשתפך כלפי שוליו בהמשך אחיד של הגוונים המתבהרים והולכים.
אולם לעתים קרובות, לאחר יום או יומיים שקופים כאלה, תבוא תקופה שונה מהם כליל. הדבר יקרה בייחוד בימות אייר, אשר בין האביב והקיץ. חום כבד לבלתי נשוא ירד על האדמה; האוויר מתמלא רסיסי אבק דקיקים ואדים, המכסים את עין השמש: השמים מצהיבים או מאפירים ושופעים קדרות חמה, לוהטת. רוח קדים נושבת בנשימה יוקדת ומייגעת את בל יצירי הטבע.
ושבעתים נורא יום כזה במדבר, האופקים הרחבים, המגלים את הוד מראות אלוה ומשיבים את נפשו העייפה של העובר במדבר, נסגרו כליל על ידי האוויר העכור והלוהט. השמים הכחולים המרווים את העין כוסו לגמרי, והשמש נראית לעתים ככדור אדום. ויש אשר הוסתר כליל, אך החום הוא לבלתי נשוא, והאור המפוזר באוויר על ידי גרגרי-האבק הזעירים מסנוור את העיניים, ובכל זאת ישנה הרגשה של החשכת העולם, כי אין אור השמש, אין אור שמים, אין צללים בולטים. מכל עבר אותו האור המפוזר, הקשה כל כך לעין, אותו הצהוב האפרורי הלוהט. ואז יש ונדמה כי הנה נעלמו פלאי הנוף במדבר לעד ולא ישובו לעולמים. אפס אורם של שמי הכחול והתכלת, פסו גבעות המדבר ומדרונותיהם המחוטבים. ים-המלח אבד כליל ואיננו, והרי העברים נשכחו הרחק מעבר לאבק העכור הלוהט מסביב.
יתכן מאוד שתמונה כזאת, החוזרת מספר פעמים בשנה היא אשר משתקפת בדברי הנביא בפרק ד':
(כג) רָאִיתִי אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה תהוּ וָבהוּ וְאֶל הַשָּׁמַיִם וְאֵין אורָם:
(כד) רָאִיתִי הֶהָרִים וְהִנֵּה רעֲשִׁים וְכָל הַגְּבָעות הִתְקַלְקָלוּ:
(כה) רָאִיתִי וְהִנֵּה אֵין הָאָדָם וְכָל עוף הַשָּׁמַיִם נָדָדוּ:
(כו) רָאִיתִי וְהִנֵּה הַכַּרְמֶל הַמִּדְבָּר וְכָל עָרָיו נִתְּצוּ מִפְּנֵי ה' מִפְּנֵי חֲרון אַפּו:
אין הכוונה לומר שיש פה תיאור הקדים במדבר. אולם רוח הדברים והתחושה שהם מעלים דומים מאוד לאשר יעבור על האדם במדבר בשעות הקדים הללו. לפיכך, המכיר את התופעה הזאת במדבר, באותו מדבר אשר בו בילה ירמיהו ימים רבים, רשאי לשער כי פסוקים אלה נאמרו בהשראת יום קדים במדבר - אם כהשפעה ישירה ואם כזכר לתמונה שנקלטה בעבר בנפש הנביא.
אותה חוויה משתקפת גם בפסוק אחר, אשר לכאורה אינו מביע שום תיאור מובן: בפרק י"ח:
(יז) כְּרוּחַ קָדִים אֲפִיצֵם לִפְנֵי אויֵב
ערֶף וְלא פָנִים אֶרְאֵם בְּיום אֵידָם:
הפירוש המקובל לפסוק זה הוא: אפיץ אותם כרוח קדים המפיצה את כל הנמצא בדרכה.
אך הרי הרוחות החזקות. הסופות העוקרות עצים ומפיצות למרחקים עלים וחול וכל דבר תלוש הנפגש בדרכן, הן לרוב רוחות המערב בחורף, לא רוחות הקדים, המגיעות לעוצמה חזקה רק לעתים רחוקות.
לא יתכן אפוא לשער שהנביא רצה להביע בפסוק זה דווקא את עצמתה של הרוח.
משאנו מכירים את האופי המזיק וההורס של רוח הקדים - בגלל הלהט והיובש שהוא מביא אתו - נבין, שהתופעות הללו התבלטו הפעם מנפש הנביא לתוך הפסוק הזה.
לא אחת סבל קשות מרוח קדים כזאת במדבר, כשאין לדלות מים מן הבור שבבית אשר שם הרחק בענתות, אין חדר עב-קירות להינפש בצלו מחרון אלוהים הלוהט, והנפש והגוף שואלים עצמם לחדול מהיות. ורוח-הזוועות יוקדת ומפיצה את עפר הארץ היבש במרחקי האוויר, והאבק נכנס לעיניים ולנחירים ואין מפלט.
אכן, זו הרוח אשר להטה מדי פעם סביבות הנביא, היא אשר נבחרה לקללת זעמו יותר מכל סופה אחרת, אשר כגן-עדן היא לעומתה. את האויב הנורא אשר יפיץ את עמו הוא מדמה לאותה רוח קדים; רוח כזאת תבוא על עמו בגלל עוונותיהם הכבדים.
מרהיבי עין ביותר ומוסיפים שפעת אונים לנוף המדבר המגוון הם הערוצים העמוקים החורצים בו לרוחבו. כמעט כל נחל היורד במדבר לערבות יריחו או לים-המלח - אם יבש או איתן - מבורך בחלק מאורכו בקירות צוקים גבוהים המזדקרים בהוד משני עבריו. הגדולים שבין הערוצים הנפלאים הללו הם (מצפון לדרום):
תמונה 12
נחל עוג'ה במדבר אפרים; גיא סנה (ואדי-סואניט, ממזרח-דרום למעבר מכמש), אשר צוקיו עזרו ליונתן לשחרר את העם מעול פלשתים הכבד
(תמונה 12);
הערוץ הנפלא של נחל פרת, אשר יש מקומות שבהם נראה כולו מקשה אחת של צוקים גבוהים עשרות מטרים וביניהם רק רצועת שמים צרה. ובהמשך הנחל הזה (לאחר הפסקה קצרה במקום השתפכות גיא-סנה אליו) שוב קירות-סלעים ענקיים בערוץ צר מאוד ועמוק להדהים - הלא הוא נחל קלט המפורסם בפי כל טיילי המדבר, אשר לאורכו זורמים מים בתעלה ליריחו.
תמונה 13
ודרומה יותר עוד ערוץ צר ועמוק, נפלא ביופיו האדיר - נחל מוקליק (תמונות 14, 15), היוצא מזרחה אל מול קצהו הצפוני של ים-המלח. והלאה לצד דרום נזכיר את ואדי קומראן וחלקים מנחל קדרון הלוהט בחום הקיץ ומרענן בצלם הכבד של קירותיו כבירי-היופי; וכן קטעים נאדרי-מראה של נחל תעאמירה ונחל חריטון, הקרוב לתקוע עירו של עמוס. אשר שניהם נשפכים לערוץ הכביר של נחל דרג'ה, הנופל לחוף ים-המלח, ואשר גובה צוקיו מגיע עד 500 מטרים. וככל שנלך דרומה, ירבו הערוצים וידהימונו בעצמתם ובשפעת גוניהם (תמונה 16).
תמונה 14
תמונה 15
תמונה 16
כל הערוצים הללו מהווים חלק בלתי נפרד מנוף המדבר, בעל אופי מיוחד: בניגוד לגבעות המדבר ומישוריו הבולטים למרחוק, אין הערוצים נראים כמעט לגמרי, אפילו מקרוב. כי אלה חריצים צרים הם, המעמיקים בתוך הנוף המדברי ואינם בולטים לעין המשוטטת במרחב ומדלגת מאליה על השוחה הצרה, המוסתרת על ידי השטחים שלפניה. (בתמונה 11 נמצא במרכז ערוץ נחל קדרון. שעמקו במקום זה למעלה מ- 100 מטר, אך כמעט שאינו ניכר מנקודת הצילום).
לפיכך תמיד רבה ההפתעה כאשר מופיע פתאום בדרכו של ההולך ערוץ כביר כזה, השונה כל כך מן הנוף אשר סביבו, ומבליט את צללי המעמקים, קיר לקראת קיר ובתווך תהום עמוקה. ובנפש העובר במדבר, המבלה בו ימים רבים מחייו, נקבעים רשמי הצוקים הללו, ונחרתים עמוק בתוך שאר מראות המדבר וחוויותיו.
תמונה 11
הרשמים הללו מבצבצים פה ושם בדברי ירמיהו, וחשוב לנו להכירם להעמקת הבנתנו את הנביא ונבואותיו. גם אצל עמוס נמצא את השפעת ערוצי הנחלים בפסוק שהתקשו בפירושו. מתוך שלא שמו לב לזאת.
נתעכב כאן על כמה מדברי ירמיהו, שיש למצוא בהם את השפעת הצוקים המצויים בערוצי המדבר.
בנבואת הזעם על בבל, בפרק נ"א, קורא הנביא:
(כה) הִנְנִי אֵלֶיךָ הַר הַמַּשְׁחִית נְאֻם ה'
הַמַּשְׁחִית אֶת כָּל הָאָרֶץ וְנָטִיתִי אֶת יָדִי עָלֶיךָ
וְגִלְגַּלְתִּיךָ מִן הַסְּלָעִים וּנְתַתִּיךָ לְהַר שְׂרֵפָה:
לאילו סלעים מתכוון הנביא?
הרי אין בבל בנויה על הסלעים, כאדום הקרובה לארצנו.
בהכירנו את קירות הסלעים אשר ראה ירמיהו ונפשו התפעלה מהם וספגה את אונם, נבין יפה את המקור לקללה זו. לא אחת עמדנו, חברי ואני, בראש הצוקים על פי התהום, ותמיד - ללא יוצא מן הכלל- עברה אותו רגע בלב כולנו המחשבה על אשר יקרה את הנופל ומתגלגל מכאן למטה למטה אל הנחל המבהיק שם בחלוקיו. אחת האימות הקשות והמבהילות ביותר בשביל העובר במדבר הוא הרעיון ליפול מן הסלעים הללו ולהידרדר תהומה.
וירמיהו, בהשתפך נפשו בנבואת חורבן על העם זעום ה', השתמש בקללה נוראה זו, שעמדה ודאי לא פעם על שפתיו בהזדמנויות שונות בחייו הפרטיים. ובשעה זו אין כלל מענינו אם יש שם בבבל סלעים כאלה או לאו. הזעם אינו מבחין בין מציאות לדמיון, מן הרגע שצץ על הרקע המציאותי של הוי הנודדים במדבר.
גם בנבואת החורבן על מואב מופיעים לעיני חזונו של ירמיהו הסלעים-המצוקים במדבר. אך הפעם לא באימתם, כי אם בתועלת שהם עלולים להביא לכל נרדף.
ירמיה פרק מ"ח:
(כח) עִזְבוּ עָרִים וְשִׁכְנוּ בַּסֶּלַע ישְׁבֵי מואָב
וִהְיוּ כְיונָה תְּקַנֵּן בְּעֶבְרֵי פִי פָחַת:
גם פה מתבלט יפה תיאור, שמקורו בטבע הגיאוגרפי אשר סבב את הנביא. שתי תופעות מתלכדות בפסוק זה.
האחת - קן היונים בראשי הסלעים, על עברי פי התהומות של הערוצים. גם בשיר השירים נמצאת התמונה הזאת ("יונתי בחגוי הסלע, בסתר המדרגה הראיני את מראך").
והשניה - בריחת תושבי הכפרים אל נקיקי הסלעים העצומים, מקום שם לא בנקל תשיגם יד אויב.
בגלל ריבוי ערוצי הצוקים הנפלאים אשר במדבר בנימין נשנה הדבר פעמים מספר בארץ בנימין דווקא, ואין תימה שנחרת עמוק בנפש ירמיהו. כבר בימים קדומים אנו רואים את שרידי בני בנימין אשר ברחו אל סלע-רימון מפני בני ישראל שאבו להשמידם. במקום זה קירות צוקים כבירים ובהם מערות ונקיקים רבים, ומאות אנשים יכולים למצוא להם שם מחסה ולהתבצר היטב, ואיש לא יוכל להחרידם, כי אין גישה אל המערות הללו מלמעלה - מראשי הצוקים - ואף לא מלמטה, אלא במשעולים צרים ומסוכנים, שהשמירה עליהם קלה ביותר למתגוננים.
גם בימי שאול, לפני הקרב המזהיר של יונתן נגד פלשתים, "עבר איש ישראל למערות, לחוחים" וכו', מפני תגרת הפלשתים.
אכן, רבים הנקיקים בסביבה זו המשמשים מבצרים טבעיים ומגינים גם על החלש ביותר מפני כוח חזק ממנו פי כמה.
וירמיהו, אשר ידע את כל המאורעות ההיסטוריים הללו, וביקר במקומות אלה אשר בסביבת כפרו, בהביעו כעין השתתפות בגורל בני מואב מתוך חמת-הזעם של נבואתו עליהם, הוא משיא להם את העצה המתאימה ביותר לרגע זה, עצה שבני ארצו נקטו בה פעמים מספר: "עזבו ערים ושכנו בסלע". כמה לעג מהול בעצה הזאת ושמחת נקם!
גם בנבואתו על אדום זוכר הנביא יפה כי בוטחים הם במבצרי סלעיהם המפורסמים, והוא יודע היטב כי אמנם יש לסמוך על עזר כזה, ובכל זאת הוא מודיע להם כי כלה ונחרצה גזר עליהם ה', והוא אומר:
ירמיה פרק מט
(טז) תִּפְלַצְתְּךָ הִשִּׁיא אתָךְ זְדון לִבֶּךָ שׁכְנִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע
תּפְשִׂי מְרום גִּבְעָה כִּי תַגְבִּיהַ כַּנֶּשֶׁר קִנֶּךָ
מִשָּׁם אורִידְךָ נְאֻם ה':
גם כאן חוזרת ההשוואה לעוף, המגביה לקנן על ראשי קירות הסלעים.
לא רק את גויי הארצות יעקור ה' מתוך מבטחם בצוקים. גם בני-ישראל עצמם לא יוכלו הפעם להינצל על ידי בריחה אל "המערות והחוחים", והסיבה נאמרת בירמיה ט"ז:
(טז) הִנְנִי שׁלֵחַ לְדַיָּגִים רַבִּים נְאֻם ה' וְדִיגוּם
וְאַחֲרֵי כֵן אֶשְׁלַח לְרַבִּים צַיָּדִים וְצָדוּם
מֵעַל כָּל הַר וּמֵעַל כָּל גִּבְעָה וּמִנְּקִיקֵי הַסְּלָעִים:
כל התמונות הללו מקבלות מעתה בעינינו חיים חדשים, והן נראות לנו טבעיות וממשיות לאחר הסיורים בארץ הצוקים אשר בה גדל הנביא.
גיא הצוקים הקרוב ביותר למולדתו של ירמיהו הוא נחל פרת, הנמצא בקרבת ענתות. אין לתאר בדמיוננו את ירמיהו הנביא בלא להחיות אתו גם את תמונת הנחל הפלאי הזה, אשר בהכרח היה אחד הגורמים החשובים בעיצוב נפשו. הרושם של צוקי הגיא, רינת המים השופעים בין הסלעים, ההוד הפראי של הנוף - כל אלה נחרתים עמוק בנפש. יתכן שגיא זה פעל על הנביא יותר מכל ערוץ אחר במדבר, כי הוא היה לו רֵעַ מילדותו הרכה דרך כל דרגות התפתחותו.
נחל פרת
אור השמים והשמש המדברית מעל, ובוהק מדרוני גבעות המדבר וקרקעות הסידן שלהן מתחת, ממלאים את כל השטחים הכבירים הללו שפע אור-חום, שלעתים קרובות קשה לעמוד בו. ארץ מלאה אור מכל צד היא ארץ המדבר, אור שופע במידה יתירה - לא רק לבן ההרים המיוערים העובר במדבר, כי אם גם לנודדי המדבר עצמם.
ותמוה הוא הפסוק בירמיה פרק ב':
(לא) הַדּור אַתֶּם רְאוּ דְבַר ה'
הֲמִדְבָּר הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל אִם אֶרֶץ מַאְפֵּלְיָה
מַדּוּעַ אָמְרוּ עַמִּי רַדְנוּ לוא נָבוא עוד אֵלֶיךָ:
"ארץ מאפליה" באה כאן כמקבילה ל"המדבר".
מה עניין מאפליה אצל הארץ בה שוכן זיו עולמים?
הכרת המדבר וההרגשות האופפים את העובר בו יסייעו לנו להבין את הפסוק. אור הכוכבים במדבר בלילות בהירים אינו נופל מזה שבארץ הישוב, ולפעמים אף עולה עליו. עם זאת נוראה היא חשכת הלילה במדבר, ובייחוד להלך אשר איבד את בטחונו בנכונות דרכו. אם פחד לתעות בדרכי המדבר ביום, שבעתים נורא הפחד בלילה. החשכה נדמית אז כיצירת אלוה המקוללת ביותר, אדם מנסה לראות היכן הוא נמצא, והוא מאמץ את עיניו, ואינו יכול להבחין מה לפניו במרחק עשרות צעדים. מרחוק נראה ולא נראה "קו הרקיע" העקלתון של הגבעות, המתבלט על פני שולי השמים הבהירים ממנו. השטח שבין קו הקרקע הזה ובין ההלך - אפל אופל מוחלט, ואין להבחין בצורות הקרקע, אם תהום לפניך או גבעה תלולה.
בעוד שבארץ הישוב נוצצים מכל צד אורות הכפרים והערים - סמל לבני-אדם חיים היכולים להקל את סבל התועה - הנה במדבר מאפליה גמורה, ואין כל שביב אור הנושא עמו תקווה.
אפלת הלילה במדבר ואור היום בו - שניהם מופלגים לעובריו, וביניהם ניגוד עצום, רק שעה לא ארוכה עם הזריחה, ועוד אחת עם השקיעה, מהוות מעבר-בינים בין האור והחושך. ואמנם בשעות אלו מתגלים תמיד רזי פלאיו של המדבר ומתבלטים צבעיו הרכים. אך בבוקר עם שחר נגוז הפלא העדין במהירות, ותחתיו בא שפע הזיו השוטף כל; ובערב ישקעו סתרי הגוונים הידועים רק למדבר בתוך המאפליה הממהרת לעטוף אותו ולהחשיך את דרכי המדבר. ככה מופיעה תמונת המדבר בעיני רוחו של אדם אשר בילה בו ימים רבים: אורה ומאפליה נוגדות ונלחמות בלא חשך.
וכך נבין יפה את פסוקנו: מדוע עזבו ישראל את קונם? האומנם היה להם כאותו המדבר באורו ובחומו הקשים, או אולי כאפלתו הארורה?
וראה: אצל שום נביא לא מצינו שישווה את אלוהים למדבר, הרי לכאורה אין הגיון בהשוואה זו. אך בדעתנו את קשריו הטמירים של ירמיהו עם המדבר, ובשערנו שהתגלות אלוהית באה לו פעמים רבות במדבר הזה, וגם הרבה להרהר על מהלך בני-ישראל במדבר ארבעים שנה - כל אלה יתנו לנו את ההסבר להופעת ההשוואה הזאת, האופיינית מאוד לנביא עובר-המדבר.
גם במקומות אחרים בירמיהו ניתן למצוא את רישומי אפלת-המדבר הקשה.
הנה בפרק י"ג הוא מתרה בעם:
(טז) תְּנוּ לה' אֱלהֵיכֶם כָּבוד בְּטֶרֶם יַחְשִׁךְ
וּבְטֶרֶם יִתְנַגְּפוּ רַגְלֵיכֶם עַל הָרֵי נָשֶׁף
וְקִוִּיתֶם לְאור וְשָׂמָהּ לְצַלְמָוֶת וְשִׁית לַעֲרָפֶל:
גם כאן ציור אפייני לאשר עובר על ההלך במדבר. באשר תואר לעיל המעבר מאור היום במדבר לאפלת הלילה הוא מהיר וחד. במיוחד מרגיש בכך העולה כמדבר לכיוון מערב. כי בעוד שכל הגבעות בצד מזרח עדיין מוארות בזהרורי הערבים.
תמונה 17
תמונה 18
הרי המדרונות הניצבים במערב כבר מוצלים וכהים לגמרי
(תמונה 18). הם מאיימים על ההלך כי עוד מעט קט יהיה עליו לטפס בהם בחשכה גמורה - דבר שאינו נעים כלל וכלל, בייחוד לאדם שהלך יום תמים במדבר, ורגליו עייפות וניגפות בחשכה באבני הצור החדות אשר על גבעות המדבר.
ושוב, האפלה הקשה וצרה אחרת עמה, שאף היא מיוחדת למדבר, תבואנה על "הנביא והכוהן" המתחנפים ומרבים רעה:
ירמיה פרק כ"ג
(יב) לָכֵן יִהְיֶה דַרְכָּם לָהֶם כַּחֲלַקְלַקּות בָּאֲפֵלָה יִדַּחוּ וְנָפְלוּ בָהּ
כִּי אָבִיא עֲלֵיהֶם רָעָה שְׁנַת פְּקֻדָּתָם נְאֻם ה':
זו קללת האפלה הנוראה, הקשה פי כמה בחורף, עת עננים יכסו את עין הכוכבים, והחושך יתעבה עד לזועה. הרגל מנסה לצעוד במדרוני הגבעות מתחלקת על גבי הקרקע, אשר רק השכבה העליונה שלה נרטבה בגשם הקצר, ומחליקה על השכבה התחתונה הקשה יותר, שלא הספיקה להתרטב.
רגשות נוראים עוברים אז בלב האיש הנמצא בצרה, שאינו משער כלל כיצד יחלץ ממנה. כל טיילי המדבר המנוסים הרגישו זאת על גופם, ואף אני זכיתי מספר פעמים לטעום את ההחלקה הזאת. אולם בכל אברי הרגשתי את כל טעם הפסוק "כחלקלקות באפלה ידחו ונפלו בה" באחד מסיורי-הלילה האחרונים במדבר, בחורף תש"ח:
היה לילה אפל ביותר והתחוללה סערת עננים. רוב המטיילים עייפו כבר עד מאוד מהליכת יום שלם וחצי לילה ללא הפסק. עלי היה לצאת מדי פעם עם מישהו מחברי ממקום-חניה ארעי, כדי לגשש באפלה ולמצוא דרך נוחה עד כמה שאפשר. באחד המקרים הללו, בהיותנו במרחק-מה מהחבורה שנשארה בראש גבעה תלולה, ירד עלינו גשם עז וקצר לאחר שמצאנו שביל נוח מאוד. חזרנו מיד למקום חניית אנשינו, אולם לא עברו רגעים ספורים וכל השטח התרטב בגשם ונעשה חלקלק עד להדהים. בקושי רב שירכנו הלאה את דרכנו. כאשר הגענו למרגלות הגבעה שעליה ישבו חברינו - לא יכולנו לעלות אליהם בשום אופן. ניסינו לטפס בכל מיני תחבולות, אך הקרקע החלקלקה הכריעה את כל מאמצינו. הרגשתנו - אין לתארה. רק כאשר גשם נוסף העמיק את הבוץ, רק אז יכולנו לעלות אט אט על ארבעתנו. היה זה פירוש חי ל"חלקלקות באפלה", שאין למצוא כמותו בהרים, אלא רק בקרקעות הגיר של המדבר.
וירמיהו הנביא נמצא בודאי, לא אחת במצב כזה בתוך נדודיו הרבים במדבר, וידע היטב את האימה הזאת. לכן טבעי הדבר, שקללה כזאת תתפרץ בנבואתו בשעה זעמו על מורי העם המכשילים.
הנה כי כן הוסברו לנו, בעזרת הכרת מדבר בנימין ויהודה ותופעותיו, פסוקים רבים וקטעים בספר ירמיהו, אף רעיונות יסודיים ועיקריים בנפש הנביא. מהם שעד עתה לא הובנו כלל, ומהם שהובנו רק באופן מלולי או כמשלים בעלמא. נוכחנו כי רק סיורים ומחקרים יסודיים במולדת הנביא ובנתיבות אשר בהן עבר - רק אלה יכולים להביאנו לידי הבנה נכונה בדבריו ואף עשויים להבהיר לנו כמה יסודות בנפש הנביא.
