מיקום המאמר: תנך, מאמרים, ירמיהו יד <-- ביצוע ע"י ענת 29.01.06 -->
תקציר: ביאור פרק יד בירמיהו על יסוד מבנה החקלאות והטבע בענתות וסביבותיה מילות מפתח: בצורת |
(ב) אָבְלָה יְהוּדָה וּשְׁעָרֶיהָ אֻמְלְלוּהארץ אבלה, וכל מבואותיה אומללים וקודרים, וצווחת ירושלים בירת יהודה עלתה למרום מרוב סבלותיה.
קָדְרוּ לָאָרֶץ וְצִוְחַת יְרוּשָׁלַם עָלָתָה:
(ג) וְאַדִּרֵיהֶם שָׁלְחוּ צְעִירֵיהֶם לַמָּיִםגבים אינם אלא גומות (טבעיות או מלאכותיות) בסלעים אשר בנחלים היבשים או בכל מקום אחר. והיה עם רדת הגשם תימלאנה הגומות הללו מים, אשר יעמדו זמן רב, והם טובים מאד לשתיה במשך זמן קצר (אם הגומה היא קטנה ונתונה לשטח התאדות גדול באופן יחסי) או ארוך (במקרה שהגומה מכילה מים רבים ועמוקים). וכאשר ימלאו נחלי המדבר מים בעת הגשמים היורדים על ההרים במרחק, ושטף המים הרבים יעבור במהירות כלא היה, יישארו כל הגומות הללו - הגבים - מלאות מים במשך ימים ושבועות לאחר שהתייבש כבר הנחל כליל.
בָּאוּ עַל גֵּבִים לא מָצְאוּ מַיִם
שָׁבוּ כְלֵיהֶם רֵיקָם בּשׁוּ וְהָכְלְמוּ וְחָפוּ ראשָׁם:
מלכים ב פרק גוכך הווה. הדבר היה בנגב, כאשר סובבו יהושפט ויורם דרך שבעת ימים אל מדבר אדום,
(טז) וַיּאמֶר כּה אָמַר ה' עָשה הַנַּחַל הַזֶּה גֵּבִים גֵּבִים:
(יז) כִּי כה אָמַר ה' לא תִרְאוּ רוּחַ וְלא תִרְאוּ גֶשֶׁם
וְהַנַּחַל הַהוּא יִמָּלֵא מָיִם וּשְׁתִיתֶם אַתֶּם וּמִקְנֵיכֶם וּבְהֶמְתְּכֶם:
וְלא הָיָה מַיִם לַמַּחֲנֶה וְלַבְּהֵמָה אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם:ניתן כאן תיאור חי ונפלא במוחשיותו של הופעת המים הזורמים מן ההרים בנחלי הנגב הצמא והתמלאות הגבים מים, ואין כלל לפקפק במה מספר הכתוב.
ישעיה פרק ל- ומי זה יכול להעלות מי בור במכיתת חרש?
(יד) וּשְׁבָרָהּ כְּשֵׁבֶר נֵבֶל יוצְרִים כָּתוּת לא יַחְמל
וְלא יִמָּצֵא בִמְכִתָּתו חֶרֶשׂ
לַחְתּות אֵשׁ מִיָּקוּד וְלַחְשׂף מַיִם מִגֶּבֶא:
ירמיה פרק כהכך גם אצל נחום
(לה) וְאָבַד מָנוס מִן הָרעִים וּפְלֵיטָה מֵאַדִּירֵי הַצּאן:
(לו) קול צַעֲקַת הָרעִים וִילְלַת אַדִּירֵי הַצּאן
כִּי שׁדֵד ה' אֶת מַרְעִיתָם:
(לז) וְנָדַמּוּ נְאות הַשָּׁלום מִפְּנֵי חֲרון אַף ה':
נחום פרק גוגם פסוק בנחמיה אף הוא אינו יכול להתפרש כהלכה אלא בצורה זו.
(יח) נָמוּ רעֶיךָ מֶלֶךְ אַשּׁוּר יִשְׁכְּנוּ אַדִּירֶיךָ
נָפשׁוּ עַמְּךָ עַל הֶהָרִים וְאֵין מְקַבֵּץ:
נחמיה פרק גלאמור: אנשי תקוע עזרו לבנות את שער הדגים (נחמיה ג 3: וְאֵת שַׁעַר הַדָּגִים בָּנוּ בְּנֵי הַסְּנָאָה הֵמָּה קֵרוּהוּ וַיַּעֲמִידוּ דַּלְתתָיו מַנְעוּלָיו וּבְרִיחָיו), אבל אדיריהם, כלומר ראשי הרועים שלהם (שהרי תקוע אף היא בגבול, המדבר ותושביה היו בעלי עדרים רבים הרועים במדבר), סרבו לעבוד אתם, עם אדוניהם, היושבים בעיר.
(ה) וְעַל יָדָם הֶחֱזִיקוּ הַתְּקועִים
וְאַדִּירֵיהֶם לא הֵבִיאוּ צַוָּרָם בַּעֲבדַת אֲדנֵיהֶם:
(ד) בַּעֲבוּר הָאֲדָמָה חַתָּהכלומר: האיכרים בושו וחפו ראשם הואיל ואדמתם חתה - נבקעה לבקיעים בקיעים מחוסר גשם, וכל תבואתם יבשה. מכאן מתאר הנביא בן ענתות, המכיר את חיות השדה והמדבר באחת, גם את בעלי-החיים ומצוקתם ממחסור מים ומרעה:
כִּי לא הָיָה גֶשֶׁם בָּאָרֶץ
בּשׁוּ אִכָּרִים חָפוּ ראשָׁם:
(ה) כִּי גַם אַיֶּלֶת בַּשָּׂדֶה יָלְדָה וְעָזוב כִּי לא הָיָה דֶּשֶׁא:גם האילה החנונה, השוכנת תמיד בנאות דשא, הוכרחה לנטוש את עפריה לרעב, כי אפילו במקום מרעיתה הרענן כלה הדשא.
(ו) וּפְרָאִים עָמְדוּ עַל שְׁפָיִם שָׁאֲפוּ רוּחַוהפראים - הם חמורי-המדבר הרגילים בצמא - אף הם לא יכלו שאת את המחסור הנורא במים ויובש כל הגבים, והם עולים אל ראשי השפיים לשאוף את הרוח הנושבת עליהם (לשאוף כתנים: אלה עופות הלילה השואפים רוח ומתנפחים), למען קרר מעט את גופם הלוהט מן החום וממחסור המים. והם מחפשים אחר עשב המדבר - הוא מרעיתם כל הימים, אך כלו עיניהם מרוב חיפושים, "כי אין עשב".
כַּתַּנִּים כָּלוּ עֵינֵיהֶם כִּי אֵין עֵשֶׂב:
(ז) אִם עֲונֵינוּ עָנוּ בָנוּ ה' עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמֶךָבפסוקים 7-9 מתחנן ירמיהו למען עמו ומבקש להסיר את הבצורת הנוראה. הוא רואה עצמו רשאי לדבר בשם העם ולהביע חרטה על חטאיו. ונעימת תמיהה משולבת בדבריו:
כִּי רַבּוּ מְשׁוּבתֵינוּ לְךָ חָטָאנוּ:
(ח) מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל מושִׁיעו בְּעֵת צָרָה
לָמָּה תִהְיֶה כְּגֵר בָּאָרֶץ וּכְארֵחַ נָטָה לָלוּן:
(ט) לָמָּה תִהְיֶה כְּאִישׁ נִדְהָם כְּגִבּור לא יוּכַל לְהושִׁיעַ
וְאַתָּה בְקִרְבֵּנוּ ה' וְשִׁמְךָ עָלֵינוּ נִקְרָא אַל תַּנִּחֵנוּ:
(י) כּה אָמַר ה' לָעָם הַזֶּה:אחר תחנוניו אל ה' והבעת חרטת העם, שומע הוא את תשובת ה' בחמתו, המוכיח לו שאין חטאותיהם מקריות, אלא מתוך זדון תמיד; משום שאהבו לנוע על אלוהים אחרים. האשמה זו טיפוסית מאוד לירמיהו, כי באהבה הזרה הזאת ראה את הקביעות שבחטא, אשר אינו ניתן להיעקר:
כֵּן אָהֲבוּ לָנוּעַ רַגְלֵיהֶם לא חָשָׂכוּ וה' לא רָצָם
עַתָּה יִזְכּר עֲונָם וְיִפְקד חַטּאתָם:
ירמיה פרק ה
(לא) הַנְּבִיאִים נִבְּאוּ בַשֶּׁקֶר וְהַכּהֲנִים יִרְדּוּ עַל יְדֵיהֶם
וְעַמִּי אָהֲבוּ כֵן וּמַה תַּעֲשוּ לְאַחֲרִיתָהּ
ירמיה פרק חועוד יותר מאלה מזכירים את פסוקנו זה הפסוקים:
(א) בָּעֵת הַהִיא נְאֻם ה' יוצִיאוּ אֶת עַצְמות מַלְכֵי יְהוּדָה
וְאֶת עַצְמות שָׂרָיו וְאֶת עַצְמות הַכּהֲנִים
וְאֵת עַצְמות הַנְּבִיאִים וְאֵת עַצְמות יושְׁבֵי יְרוּשָׁלָם מִקִּבְרֵיהֶם:
(ב) וּשְׁטָחוּם לַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ וּלְכל צְבָא הַשָּׁמַיִם
אֲשֶׁר אֲהֵבוּם וַאֲשֶׁר עֲבָדוּם וַאֲשֶׁר הָלְכוּ אַחֲרֵיהֶם
וַאֲשֶׁר דְּרָשׁוּם וַאֲשֶׁר הִשְׁתַּחֲווּ לָהֶם לא יֵאָסְפוּ וְלא יִקָּבֵרוּ
לְדמֶן עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה יִהְיוּ:
ירמיה פרק באין ספק, אפוא, ש"אהבו לנוע" והעונש ההכרחי הבא על חטא זה, ללא כל חנינה, הוא מן הסגנון הטיפוסי ביותר של דבר ה' בפי ירמיהו. אף מבטא מיוחד הוכנס בפסוק זה - "רגליהם לא חשכו", שנתעכב עליו בפרקנו השלישי, וניווכח כי הוא מתאים ביותר לירמיהו ומיוחד לו, בשילוב עם כל התמונה הזאת של ההליכה והתנועה אשר הוא מביאה לעתים כה קרובות - ציור שנלקח גם הוא מתוך תנאי הטבע שאפפו את הנביא.
(לג) מַה תֵּיטִבִי דַּרְכֵּךְ לְבַקֵּשׁ אַהֲבָה
ירמיה פרק ב
(כה) מִנְעִי רַגְלֵךְ מִיָּחֵף וּגְרונֵךְ מִצִּמְאָה
וַתּאמְרִי נואָשׁ לוא כִּי אָהַבְתִּי זָרִים וְאַחֲרֵיהֶם אֵלֵךְ:
(יא) וַיּאמֶר ה' אֵלָי אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם הַזֶּה לְטובָה:ומודיע לו שהעונש יהא לא רק הבצורת בלבד - ה"רעב", כי עוד יתווספו גם הדבר - התחלואים שיבואו עקב הבצורת והרעב, והחרב - מלחמת הכיבוש של עם זר. הודעה חריפה זו מעוררת בו שוב סניגוריה על העם: הרי הנביאים מבטיחים לעם "שלום אמת" ומרדימים אותם בהבטחות שלא יבואו החרב והרעב, והעם שומע אותם מדברים בשם ה' ומאמין להם, ולכן אינו סר מחטאותיו
(יב) כִּי יָצֻמוּ אֵינֶנִּי שׁמֵעַ אֶל רִנָּתָם
וְכִי יַעֲלוּ עלָה וּמִנְחָה אֵינֶנִּי רצָם
כִּי בַּחֶרֶב וּבָרָעָב וּבַדֶּבֶר אָנכִי מְכַלֶּה אותָם:
(יג) וָאמַר אֲהָהּ אֲדנָי ה' הִנֵּה הַנְּבִאִים אמְרִים לָהֶםואז הוא שומע כקרבו את קול ה' המתקצף באריכות על נביאי השקר, שבעוונם יסבול כל העם
לא תִרְאוּ חֶרֶב וְרָעָב לא יִהְיֶה לָכֶם
כִּי שְׁלום אֱמֶת אֶתֵּן לָכֶם בַּמָּקום הַזֶּה:
(יד) וַיּאמֶר ה' אֵלַי שֶׁקֶר הַנְּבִאִים נִבְּאִים בִּשְׁמִיובפסוקים:
לא שְׁלַחְתִּים וְלא צִוִּיתִים וְלא דִבַּרְתִּי אֲלֵיהֶם
חֲזון שֶׁקֶר וְקֶסֶם וֶאֱלִיל וְתַרְמִית לִבָּם הֵמָּה מִתְנַבְּאִים לָכֶם:
(טו) לָכֵן כּה אָמַר ה' עַל הַנְּבִאִים הַנִּבְּאִים בִּשְׁמִי וַאֲנִי לא שְׁלַחְתִּים
וְהֵמָּה אמְרִים חֶרֶב וְרָעָב לא יִהְיֶה בָּאָרֶץ הַזּאת
בַּחֶרֶב וּבָרָעָב יִתַּמּוּ הַנְּבִאִים הָהֵמָּה:
(טז) וְהָעָם אֲשֶׁר הֵמָּה נִבְּאִים לָהֶם
יִהְיוּ מֻשְׁלָכִים בְּחֻצות יְרוּשָׁלַם מִפְּנֵי הָרָעָב וְהַחֶרֶב
וְאֵין מְקַבֵּר לָהֵמָּה הֵמָּה נְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וּבְנתֵיהֶם
וְשָׁפַכְתִּי עֲלֵיהֶם אֶת רָעָתָם:
(יז) וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה תֵּרַדְנָה עֵינַי דִּמְעָה לַיְלָה וְיומָםהוא מבכה את עמו אשר הותעה והוכה באשמת נביאיו וכוהניו. וכהמשך ישר לרעיון זה הוא חוזר ומתאזר עוז ומוצא בלבו סיבה מוצדקת לנסות שוב דבר אל אלוהיו, לבקשו על נפש העם ולהביע את חרטותיו. ובאופן הגיוני וברור עובר הוא חזרה אל עניין הבצורת העומד כרגע על הפרק.
וְאַל תִּדְמֶינָה כִּי שֶׁבֶר גָּדול נִשְׁבְּרָה בְּתוּלַת בַּת עַמִּי מַכָּה נַחְלָה מְאד:
(יח) אִם יָצָאתִי הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה חַלְלֵי חֶרֶב
וְאִם בָּאתִי הָעִיר וְהִנֵּה תַּחֲלוּאֵי רָעָב
כִּי גַם נָבִיא גַם כּהֵן סָחֲרוּ אֶל אֶרֶץ וְלא יָדָעוּ:
(ט) לָמָּה תִהְיֶה כְּאִישׁ נִדְהָם כְּגִבּור לא יוּכַל לְהושִׁיעַהנה כאן מפציר הוא בו לאמור, הלא אתה הוא האל היחידי אשר עשה את גורמי הטבע ובידך הם, ולא בידי אלילי הגויים, שאינם מורידי גשם, ואף לא בידי השמים מעשה ידיך, שלא הם נותני הרביבים אלא אתה. ואם כן, אומר הוא בשם העם, מקווים אנו לישועתך ועיני כל אליך.
וְאַתָּה בְקִרְבֵּנוּ ה' וְשִׁמְךָ עָלֵינוּ נִקְרָא אַל תַּנִּחֵנוּ: