|
פרשה כ: היציאה ממצרים
א [המכות שקבל פרעה]
שוט לסוס, זה פרעה הראשון, שנאמר (בראשית יב, יז): וינגע ה' את פרעה על דבר שרי אשת אברם.
מה תלמוד לומר אשת אברם?
(קהלת ד, ט): טובים השנים מן האחד.
ואומר (בראשית יב, טז): ולאברם הטיב בעבורה.
ומתג לחמור, זה היה אבימלך.
אימתי?
(בראשית כ, יח): כי עצר עצר ה' בעד כל רחם לבית אבימלך, התחיל משבח עצמו ואומר (שם שם, ה): בתם לבבי ובנקיון כפי.
(בראשית יב, ו): ואחשוך גם אנכי אותך מחטוא לי.
למה הדבר דומה?
לחמור, שהיה אדם רוכב עליו. ראה את התינוק בשוק, קפץ עליו ולא הזיקו, התחילו משבחין לחמור שדלג על התינוק ולא הזיקו.
אמרו להם בעליו: חייכם! אילולי אני שהמשכתיו ברסן של פיו, היה מזיקו.
כך אמרו: כשר היה אבימלך, שלא קרב אצל שרה.
אמר להם הקדוש ברוך הוא: הוא היה מבקש ואני לא הנחתיו, ואני הוא שמשכתיו, שנאמר (תהלים קמ, ט): אל תתן ה' מאויי רשע, לכך נאמר (משלי כו, ג): ומתג לחמור.
ושבט לגו כסילים, זה פרעה והמצריים, שכיון שנתכלו במכות שלא בטובתם, שלחו את ישראל, שנאמר: ויהי בשלח פרעה.
משל אבימלך למה הדבר דומה?
לאחד, שנכנס בפלטין של מלך, ונטל דיפלומטר שלו באפילה, יצא ותפשו.
אמר לו המלך: מה בידך והיה מִירַתֵּת.
אמר לו: למה אתה מירתת, שמא נטלת כלום מן הפלטין?
אמר לו: לאו!
ומה הדפילומטר הזה מי נתנו לך?
כך אמר אבימלך לפני האלהים (בראשית שם, ד): הגוי גם צדיק תהרוג?!
אמר לו: יודע אתה, שלא נגעתי בה.
אמר לו: ומה אשתו של איש עושה אצלך? ועכשיו שלחה, שהיא אשת איש!
הנך מת על האשה אשר לקחת וגו', ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך מהו ויתפלל בעדך.
משל לראש המדינה, ששלח את עבדו אצל הדיין להכותו, והתחיל מבקש מן הדיין.
אמר לו הדיין: לי לא עשית דבר, יאמר אדוניך ואני מניחך!
כך אמר האלהים: אברהם מסר לי דינו מאמש ואני הכתבתיו, שאני (תהלים קמו, ז): עושה משפט לעשוקים, ואתה עשקתו, יתפלל עליך ואני עוזבך, שנאמר: ויתפלל בעדך וחיה.
ומתג לחמור -
משל פרעה למה הדבר דומה?
לרועה אחד שהיה רועה חזירים. מצא רחל אחת, משכה ביניהן.
שלח בעלה אצלו ואמר: תן לי רחלי!
אמר לו: אין לך אצלי רחל!
אמר הבעל: הודיעו לי מהיכן הוא משקה בהמותיו, הלכו והודיעוהו וסתם את המעיינות.
אמר לו: שלח לי רחלי!
אמר לו: אין לך בידי רחל.
אמר הבעל: הודיעו לי מהיכן הוא מרביץ את בהמותיו, הלכו והודיעוהו והרס את הצריפין.
אמר לו: שלח לי רחלי!
אמר: אין לך בידי רחל.
אמר: הודיעו לי היכן הוא רועה, הלכו והודיעו לו, ושרף את כל העשב שהיה לו.
אמר לו: שלח לי רחלי!
אמר: אין לך בידי רחל.
אמר: הודיעו לי היכן בנו הולך ללמוד באסכולי, והלך ולקח בנו תחת ידו.
אמר לו: שלח לי רחלי!
אמר לו: הרי רחלך.
היה מנהיג והולך, ואחר כך חבשו אצל בנו.
אמר לו: עכשיו אין רחלך בידי, למה אתה חובשני?! מה יש לך בידי עוד?
אמר לו: שאני מבקש ממך כל מה שילדה וגזותיה כל הימים שהיתה אצלך.
התחיל צווח ואומר: ולואי לא נתתיה!
והיו בני אדם אומרים: עמד בדבריו ולא שלחה לו, והוא שבקש להרגו.
כך המלך, זה מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.
רחל, אלו ישראל.
רועה חזירים, זה פרעה.
ירדו ישראל למצרים ונתן עליהם מסים, שנאמר (שמות א, יא): וישימו עליו שרי מסים. ואומר (שם שם, כב): כל הבן הילוד, התחיל הקדוש ברוך הוא אומר למשה, אמור לפרעה (שם ז, טז): שלח עמי ויעבדוני הלך ואמר לו, התחיל אומר (שם ה, ב): מי ה' אשר אשמע בקולו. התחיל משה ואמר להקדוש ברוך הוא, הרי הוא אומר: מי ה' ואינו רוצה לשלח!
אמר לו: היכן מצרים שותים?
אמר לו: מנילוס.
אמר לו: הפוך אותו לדם!
אמר לו: איני יכול להפכו, יש אדם שותה מן הבאר משליך אבן לתוכה?!
אמר לו: ילך אהרן ויהפכנו, הלך אהרן והכהו ונהפך לדם.
למה לא הכה אותו משה?
אמר: נשלכתי לתוכו ולא הזיקני. ובשביל כן הכהו אהרן.
התחילו המצרים מבקשים לשתות ולא היו מוצאין.
חזר ואמר: שלח עמי ולא רצה.
אמר לו: היכן בהמתו רועה?
במדבר. שלח עליהן ברד ושיבר כל עץ שלהם, ושרף את הכל, שנאמר (שם ט, כד): ויהי ברד ואש מתלקחת וגו', ואחר כך שלח להם ארבה, ואכל כל ירק העץ ונטל מקלו ושרף (וערף): כל בהמות, שנאמר (שם שם, ג): והנה יד ה' הויה. הביא עליו כל המכות ולא רצה לשלחם, ואחר כך נטל בנו וחבשו, שנאמר (שם יב, כט): וה' הכה כל בכור.
באותה שעה אמר (שם שם, לא): קומו צאו. רדף אחריהם תפשו וחבשו בצד בנו, שנאמר
(תהלים קלו, טו): ונער פרעה וחילו בים סוף.
התחיל פרעה אומר: ולואי לא שלחתים.
והם אומרין: ראה איש שעמד בדבריו שמשלחן, הרי הורגו.
הוי, ושבט לגו כסילים.
למה נאמר בהם שבט?
לפי שמכל מכות הראשונות לא הרגישו, עד שהביא עליהן את השחין, כיון שלקו אמרו אלו לאלו: הרי מכה רעה, ואין לשון שבט אלא שחין, שכן איוב אומר (איוב ט, לד): יסר מעלי שבטו, לכך נאמר: ושבט לגו כסילים.
אמר פרעה: הרי לקה עמי, והרג את בני, והרי בניו יוצאין, כיון ששלחם התחיל קורא: ווי, ווי.
הוי, ויהי בשלח פרעה:
ב [פרעה התחרט על ששלח את ישראל]
ויהי בשלח פרעה, הדא הוא דכתיב (ירמיה נ, לג- לד): כה אמר ה' צבאות עשוקים בני ישראל ובני יהודה (וגו'): גואלם חזק ה' צבאות שמו.
משל למה הדבר דומה?
לאדם שהיה לו פרדס.
אמר לו חברו: מכור לי את הפרדס הזה!
מכר לו במנה, ולא היה יודע בעל הפרדס מה בתוכו.
אמרו לו: בכמה מכרת את הפרדס?
אמר להם: במנה!
אמרו לו: יש בו זיתים במאה מנה, גפנים במאה מנה, רמונים במאה מנה, מיני בשמים במאה מנה, וכן כל מין ומין במאה מנה!
אמרו לו: ולא היית יודע מה אתה מוכר ומה יש בפרדס?! כפרים עם נרדים נרד וכרכם, ואילו לא היו של לוקח אלא מעיינות שבתוכו די, שנאמר (שם שם, טו): מעין גנים באר מים חיים ונוזלים מן לבנון.
התחיל המוכר תוהא.
כך היה פרעה, כששלח את ישראל, לא היו לפניו כלום.
אמרו לו גדולי מלכות: מה עשית?
אילו לא היה בידם אלא הביזה לבדה דיים, שנאמר (שמות יב, לח): וגם ערב רב עלה אתם. ולא עוד, אלא שכמה עשירים היו בהם, כמה חכמים, וכמה בעלי אומניות, שנאמר: שלחיך פרדס רמונים כמה אנשים ונשים וטף היו, שנאמר (ירמיה נ, לג): וכל שוביהם החזיקו בם. מה כתיב אחריו?
גואלם חזק ה' צבאות שמו, באותה שעה התחיל קורא: ווי, ווי, ויהי בשלח:
ג [פרעה ביקש ממשה שיתפלל עליו]
ויהי בשלח, הדא הוא דכתיב (תהלים קמז, טו): השולח אמרתו ארץ, אוי להם לרשעים, שהם רמה ותולעה ובטלים מן העולם, ומבקשים לבטל דברו של הקדוש ברוך הוא.
אמר להם: אתם אמרתם (שמות ה, ב): וגם את ישראל לא אשלח, ואני אמרתי (שם שם, א): שלח עמי.
נראה דברי מי עומדים, דברי מי בטלים?
לסוף עמד פרעה מעצמו, והלך ונפל על רגליו של משה, ואמר להם לישראל (שם יב, לא): קומו צאו.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: מה פרעה דבריך עמדו, או דברי, לכך נאמר: השולח אמרתו ארץ.
אימתי?
ויהי בשלח פרעה.
וכי פרעה שלחם ?
בלעם אמר (במדבר כד, ח): אל מוציאם ממצרים, וכאן כתיב: ויהי בשלח פרעה, אלא מלמד, שהיה פרעה מלווה אותם ואומר להם: התפללו ובקשו עלי רחמים, שנאמר (שמות שם, לב): גם צאנכם גם בקרכם קחו כאשר דברתם ולכו וברכתם גם אותי, ואין שלוח האמור כאן, אלא לויה, שנאמר (בראשית יח, טז): ואברהם הולך עמם לשלחם:
ד [עונשו של פרעה]
ויהי בשלח פרעה
אמר לו הקדוש ברוך הוא: אני כתבתי בתורה (דברים כב, ז): שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך, ואתה שלחת את האבות, ובנים השלכת ליאור, אף אני משלח אותך לים, ומאבד אותך, שנאמר (תהלים קלו, טו): ונער פרעה וחילו בים סוף, ואקח את בתך ואוריש לה גן עדן:
ה [פרעה התחרט על ששלח את ישראל]
ויהי בשלח פרעה, הדא הוא דכתיב (שיר ד, יג): שלחיך פרדס רמונים.
אמר רבי לוי:
משל לאחד, שהיה לו שדה והיה בה גל של צרורות, עמד ומכרה לאחר. עמד אותו האיש שקנאה והעביר אותו הגל מתוכה ומצא תחתיו מים חיים, נטעה גפנים, עשאה שורות שורות, נטע בה כל מיני בשמים, נטע בה רמונים, העמידה על קנים, בנה מגדל בתוכה והושיב בתוכה שומר, כל מי שהיה עובר עליה היה משבחה.
עבר עליה אותו האיש שמכרה, ראה אותה מלאה כל טוב, אמר: אוי לי שכך מכרתי, אוי לי שכך הוצאתי מידי!
כך היו ישראל במצרים גל של צרורות, שנאמר (שיר ד יב): גן נעול אחותי כלה גל נעול מעין חתום, כיון שיצאו, נעשו פרדס רמונים, שנאמר: שלחיך פרדס רמונים וגו'. נעשו כגפן היין, שנאמר (תהלים פ, ט): גפן ממצרים תסיע. נעשו שורות שורות ראובן שמעון לוי ויהודה וכן כולם.
נטע בה כל מיני בשמים, שנאמר (שיר ד, יד): נרד וכרכום קנה וקנמון.
נטע בה תפוחים שנאמר (שיר ח, ה): תחת התפוח עוררתיך.
סמכה על הקנים אלו קני המנורה, מצא בה מים חיים, שנאמר (שם ד, טו): מעין גנים באר מים חיים.
בנה בה מגדל, שנאמר (ישעיה ה, ב): ויבן מגדל בתוכו.
וגם יקב חצב בו, הושיב בתוכה שומר, שנאמר (תהלים קכא, ה): ה' שומרך ה' צלך על ידי ימינך. כל הימים שהיו הבריות רואים את ישראל, היו משבחין אותן.
ומי היה משבחן?
בלעם הרשע, שנאמר (במדבר כד, ה-ו): מה טובו אהליך יעקב כנחלים נטיו.
בלעם ראה אותן ותמה, פרעה ראה אותם שורות שורות, כהנים, לוים וישראלים, דגלים, דגלים. התחיל צווח ואמר: אוי לו לאותו האיש, שכך הוציא מתחת ידו!
לכן נאמר: ויהי בשלח פרעה:
ו [ישראל מצאו קן בארץ]
ויהי בשלח פרעה, הדא הוא דכתיב (תהלים קכד, ז): נפשנו כצפור נמלטה מפח יוקשים.
משל ליונה, שהיתה יושבת בקנה. ראה אותה נחש רע, היה מבקש לעלות אליה, ברחה הימנו למקום אחר. עלה וישב לה בקנה, נפלה האש בקנה ונשרף הנחש.
פרחה הצפור וישבה לה בגג. כיון שנשרף הנחש והקן, אמרו לצפור: עד מתי את פורחת ממקום זה למקום זה?
הלכה ומצאה לה קן נאה ומשובח, וישבה לה בתוכה.
כך היו ישראל במצרים, והיה פרעה הנחש מתחכם עליהם, שנאמר (שמות א, י): הבה נתחכמה לו, והוא נמשל כנחש, שנאמר (עי' יחזקאל כט, ג): הנבא על פרעה התנים הגדול, ברחו ישראל מפניו, שנאמר (הושע יא, יא): יחרדו כצפור ממצרים. וכיון שיצאו ישראל ממצרים, נשרף פרעה באש, שנאמר (שמות טו, ז): תשלח חרונך יאכלמו כקש.
ישבו להם ישראל במקום אחר, שנאמר (תהלים קב, ח): ואהיה כצפור בודד על גג, ואחר כך ברחו כצפור ממקום למקום, שנאמר (משלי כז, ח): כצפור נודדת מקנה כן איש נודד ממקומו. וכשבאו לארץ ישראל מצאו להם קן, שנאמר (תהלים פד, ד): גם צפור מצאה בית.
וכן דוד אמר (שם קלב, ה): עד אמצא מקום לה' משכנות לאביר יעקב, לכך נאמר: נפשנו כצפור נמלטה:
ז [בזכות ישראל זכה פרעה לשליחי ה']
ויהי בשלח פרעה, כששלח פרעה את העם, מי צווח ווי? פרעה!
משל למלך, שהיה בנו הולך למדינה אחת הלך וְשָׁרָה אצל עשיר אחד. וקיבל העשיר בנו של מלך, בעין טובה. כיון ששמע המלך מי קבל בנו, ובאיזה מדינה הוא, היה משלח אגרת אצל אותו האיש ואמר לו: שלח את בני, פעם אחת וב' וג', היה משלח בכל זמן, ובכל שעה ושעה, עד שהלך והוציא לבנו בעצמו. התחיל אותו האיש צועק, על שיצא בנו של מלך מתוך ביתו. אמרו לו שכניו: למה אתה צועק?
אמר להם: כבוד היה לי, כשהיה בנו של מלך אצלי, שהיה המלך כותב אגרת לי, והיה זקוק לי, והייתי ספון בפניו, עכשיו שנמשך בנו של מלך מאצלי, אינו נזקק לי בדבר, לכך אני צועק. כך אמר פרעה: כשהיו ישראל אצלי, היה הקדוש ברוך הוא זקוק לי, והייתי ספון בפניו, והיה משלח לי אגרת בכל שעה, ואומר (שמות ט, א): כה אמר ה' אלהי העברים שלח עמי, והיה פרעה שומע מפי משה, שלח את בני, ולא היה מבקש לשלחם, כשירד הקדוש ברוך הוא למצרים והוציא את ישראל, שנאמר (שם ג, ח): וארד להצילו מיד מצרים, התחיל פרעה צועק: ווי, ששלחתי את ישראל!
לכך נאמר: ויהי בשלח פרעה:
ח [משה צעק ווי שלא זכה להיכנס לארץ]
ויהי בשלח פרעה
מי אמר ווי?
משה אמר ווי!
משל לאחד, שנעשה לבתו של מלך שושבין, והיה רואה במזל שהוא מוציאה מבית אביה, ואינו בא עמה לבית החתן לחופתה. התחיל בוכה.
אמרו לו: מפני מה אתה בוכה?
אמר להם: בוכה אני, שנתיגעתי להוציאה ואיני בא עמה לחופתה.
כך אמר משה: צועק אני, שנתיגעתי להוציא את ישראל ממצרים, ואיני נכנס עמהן לארץ, לכך, ויהי בשלח:
ט [משל למוצא מרגלית ומאבדה]
משל לאחד, שמצא צרור של מרגליות ולא היה יודע מה בידו. אמר לאחד בדרך: רצונך ליטול הצרור הזה שבידי?
אמר לו: למה לי צרור שלך?
אמר לו: טול אותה ואיני עומד בפניך! נטלה הימנו, כיון שנכנס במדינה, ישב וחרז הגדולות לעצמן, והקטנות לעצמן, והבינוניות לעצמן. נכנס אותו שמסר לו את הצרור בעיר, וראה את האיש שנטלו הימנו שפתחן בחוץ, ואדם בא ליקח ממנו, ואמר לו:
- קטנה זו בכמה?
אמר לו: בק' רבוא!
והגדולה בכמה?
אמר לו: באלף רבוא!
והבינוניות בכמה?
אמר לו: בח' מאות רבוא!
כיון שראה כך, קרע בגדיו, אמר: כל העושר הזה בידי היה וחינם הוצאתי מידי, אוי לו לאותו האיש, שכך הוציא מידו.
כך היה פרעה.
הצרור של מרגליות, אלו ישראל שהיו בידו, שנאמר (שיר א, יג): צרור המור דודי לי, התחיל צווח (שמות יב, לא): קומו צאו, התחיל משה מונה אותן שש מאות אלף, חוץ משבטו של לוי שלא מנה אותן, כשראה פרעה כל האוכלסין, התחיל צווח: ווי, הוי, ויהי בשלח פרעה:
י [פרעה חיזר אחר ישראל לשלחם]
ויהי בשלח פרעה, הדא הוא דכתיב (תהלים סו, ג): אמרו לאלהים מה נורא מעשיך ברוב עזך יכחשו לך אויביך.
רבי יוחנן, בשם רבי אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: אמרו, לפעלא טבא יישר כחך!
כיצד הנצלבין צולבין את צולביהן, הנהרגין הורגין את הורגיהן?
המן חשב לתלות את מרדכי ותלו אותו ואת בניו.
פרעה אמר (שמות א, כב): כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו והוא הושלך לים, שנאמר (שמות טו, ד): מרכבות פרעה וחילו ירה בים הוי, אמרו לאלהים מה נורא מעשיך.
מהו ברוב עוזך יכחשו לך אויביך ישתברו?
רבי ברכיה אמר: יעשו כזבים בדבריהם, כענין שנאמר (ויקרא ה, כא): וכחש בעמיתו.
אתה מוצא נבוכדנצר אמר (דניאל ג, כה): ורוה די רביעאה דמי לבר אלהין.
מה עשה לו הקדוש ברוך הוא?
מסרו למלאך השטן והתחיל מנגדו, ואומר לו: אי רשע ליחה סרוחה, אמור: מה ראית? התחיל אומר (שם שם, כח): בריך אלההון, די שדרך מישך ועבד נגו, די שלח מלאכיה ושזיב לעבדוהי לא כתיב, אלא מלאכה, הוי, ברוב עוזך יכחשו לך אויביך, יעשו כזבים דבריהם.
ועוד אמר נבוכדנצר (שם ד, לב): ולא איתי די ימחא בידיה.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: רשע, ליחה סרוחה.
שמא אני מעביר בייא על בריה?
חזר ואמר (שם שם, לד): די כל מעבדוהי קשוט, וכל אורחתיה דין, הוי, ברוב עוזך יכחשו לך אויביך.
פרעה על ידי שאמר (שמות ה, ב): מי ה', חזר ואמר (שם ט, כז): ה' הצדיק.
ועל ידי שאמר (שם ה, שם): וגם את ישראל לא אשלח, הוא היה מחזיר על פתחיהן של ישראל, ואומר להם: לכו לשלום, צאו לשלום, הוי ברוב עוזך יכחשו לך אויביך:
יא [טעותם של בני אפרים]
היאך דרך כל הארץ?
מי שהוא קונה עבדים, קונה אותם על מנת שיהיו מרחיצין אותו, וסכין אותו, ומלבישין אותו, וטוענין אותו, ומאירין לפניו, אבל הקדוש ברוך הוא לא עשה כן לישראל, אלא לא נחם אלהים, כדרך כל הארץ, אלא שהיה מרחיצן, שנאמר (יחזקאל טז, ט): וארחצך במים,
וסך אותן, שנאמר (שם שם, שם): ואסוכך בשמן,
והלבישן, שנאמר (שם שם, י): ואלבישך רקמה.
ונשאן שנאמר (שמות יט, ד): ואשא אתכם על כנפי נשרים.
ומאיר לפניהם שנאמר (שם יג, כא): וה' הולך לפניהם יומם, לכך נאמר: ולא נחם אלהים דרך ארץ וגו'.
ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים
למה?
אלא שטעו שבטו של אפרים ויצאו ממצרים, עד שלא שלם הקץ ונהרגו מהם ל' רבוא.
ולמה נהרגו?
שחשבו מיום שנדבר אברהם בין הבתרים, וטעו ל' שנה, שנאמר (תהלים עח, ט): בני אפרים נושקי רומי קשת, לולי שטעו לא יצאו.
מי היה חפץ להוציא אל הרג בניו אפרים?
שנאמר (הושע ט, יג): ואפרים להוציא אל הורג בניו והרגום פלשתים, שנאמר (דה"א ז, כ-כא): ובני אפרים שותלח והרגום אנשי גת, והיו עצמותיהם שטוחין בדרך חמרים חמרים, שכבר היה להם ל' שנה שיצאו, עד שלא יצאו אחיהם ממצרים.
אמר הקדוש ברוך הוא: אם יראו ישראל עצמות בני אפרים שטוחין בדרך, יחזרו למצרים.
למה הדבר דומה?
למלך שנשא אשה, וביקש לילך למדינתו. הושיבה באפריון ולא הספיק ליכנס למדינה, עד שמתה אשתו. קברה על פתח המדינה, ואחר כך נשא אחותה.
אמר המלך: הריני מסבבה, שלא תראה קברה של אחותה ותחזור לה.
מה עשה?
סיבבה מאחורי המדינה.
כך אמר הקדוש ברוך הוא: יהיו מסבבים את הדרך, כדי שלא יראו עצמות אחיהם מושלכין בדרך, ויחזרו למצרים.
מה עשה הקדוש ברוך הוא?
נטל דמם של בני אפרים וטבל בו כליו כביכול, שנאמר (ישעיה סג, ב): מדוע אדום ללבושך. אמר הקדוש ברוך הוא: איני מתנחם, עד שאנקום נקמתן של בני אפרים, שנאמר: ולא נחם אלהים:
יב [הקב"ה התנחם כאשר הטביע את פרעה]
ולא נחם אלהים, אף על פי ששלחם פרעה, לא נתנחם הקדוש ברוך הוא.
משל למה הדבר דומה?
למלך, שנשבה בנו והלך אביו והצילו מן הלסטים והרגן, והיה הבן אומר לאביו: כך וכך עשו לי, כך וכך הכו אותי, ושעבדו אותי, אף על פי שהרגן, לא היה מתנחם, אלא היה אומר: כך וכך עשו לבני.
כך עשו המצריים שעבדו את ישראל, שנאמר (שמות א, יד): וימררו את חייהם, הביא עליהם הקדוש ברוך הוא עשר מכות וגאל את בניו, אף על פי כן אומר: איני מתנחם עד שאהרוג לכלן, שנאמר (שם יד, כז): וינער ה' את מצרים בתוך הים.
וכתיב (שם טו, א): סוס ורוכבו רמה בים.
וכתיב (יואל ד, יט): מצרים לשממה תהיה, לכך נאמר: ולא נחם:
יג [אין ניחומים לאלה שמתו]
ולא נחם ממצרים לארץ ישראל אחד עשר מסעות, אלא נשאם הקדוש ברוך הוא דרך המדבר ארבעים שנה, שנאמר (דברים א, ב): אחד עשר יום מחורב, ואחר כך (שם שם, ג): ויהי בארבעים שנה, לכך נאמר: ולא נחם אלהים.
דבר אחר:
ולא נחם אלהים
משל למלך, שהיו לו בנים ונשבו, והיו בשעבוד ומתו מהן. ירד המלך והציל מה שנשתייר מהם, והיתה שמחה לפניו על שהציל את בניו, אבל לא היה מתנחם, על אותן שמתו:
יד [הקב"ה לא התנחם עד שטיבע את המצרים]
ולא נחם אלהים
אמר רבי שמעון בן לקיש:
משל לבן מלך, שנשבה ביד הברברים והיו משעבדים בו יותר. לימים הלך המלך והציל את בנו מידן.
אמר המלך לבנו: בני! אני שמח על שהצלתיך מידן, אבל איני מתנחם עד שאני משתעבד בהם, כשם ששיעבדו בך.
כך, כשהיו ישראל במצרים, היו משעבדים בהם בטיט ובלבנים, ונגלה עליהן הקדוש ברוך הוא והצילן, והיתה שמחה לפניו על שהצילן.
אמר: איני מתנחם, עד שארדה אותן לים, שנאמר (תהלים קלו, טו): ונער פרעה וחילו בים סוף.
רבי יהושע בן לוי אמר:
משל למלך, שהיה לו שנים עשר בנים והיה לו עשר אוסיות.
אמר המלך: אם אתן אותם לבני, נמצא אני עושה ביניהן מריבה, אלא הריני ממתין עד שאקנה עוד שתים, ואחר כך אחלקם ביניהם.
כך אמר הקדוש ברוך הוא: אם אני מכניסן עכשיו לארץ, אין בה חלק לשנים עשר שבטים, אלא הריני מעכבן במדבר, עד שירשו את עבר הירדן ויטלוהו בני ראובן ובני גד וחצי שבט המנשה, ואחר כך אני מכניסן לארץ, לכך נאמר: ולא נחם אלהים:
טו [קבלת תורה לפני ארץ ישראל]
ולא נחם אלהים
משל למלך, שהיה לו בן והיה מבקש ליתן לו ירושה, ואומר: אם נותנה לו אני עכשיו, עדיין קטן הוא ואינו יודע לשמרה, אלא עד שילמד בני כתבין, ויעמוד על עמקן, ואחר כך אני נותנה לו.
כך אמר הקדוש ברוך הוא: אם אני מכניס עכשיו ישראל לארץ, עדיין לא נתעסקו במצות, ואינן יודעין עסקי תרומות ומעשרות, אלא אתן להם את התורה, ואחר כך אכניסם לארץ:
טז [עיכוב הכניסה לארץ - לטובת ישראל]
ולא נחם אלהים למה דרך ארץ פלשתים
אמר רבי שמעון בר אבא, אמר רבי יוחנן: כיון ששמעו הכנענים, שישראל נכנסין לארץ, עמדו וקצצו הנטיעות שהיו להן, כיון ששמעו שנתעכבו במדבר ארבעים שנה, היו סבורים שבמדבר תהא דירתם, עמדו ונטעו נטיעות וגדלו אותן, ואחר כך הכניסן לארץ.
ורבינו הגדול אומר: לפי שביקש הקדוש ברוך הוא ליתן אימתן של ישראל על עובדי כוכבים, עכבן ארבעים שנה במדבר, ומאיר להם בעמוד ענן ביום ובעמוד אש לילה, ושמעו כל העובדי כוכבים ונפלה עליהם רעדה, שנאמר (שמות טו, טז): תפול עליהם אימתה ופחד.
ואחריו מה כתיב?
(שם שם, יז): תביאמו ותטעמו:
יז [הארכת הדרך - שלא יראו מלחמה]
אמר: אם אני מוליך אותה אל דרך ביתי, היא רואה את בית השחיטה, ואת הדמים והיא בורחת, אלא הריני מוליכה אל דרך אחרת.
כך היו בני עזה ואשקלון וכל ארץ פלשתים עתידין לעמוד כנגד ישראל בשעה שיצאו ממצרים, אמר הקדוש ברוך הוא: שלא יראו ישראל המלחמה ויחזרו להם למצרים, שנאמר: פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה.
מה עשה הקדוש ברוך הוא?
הוליכן דרך אחרת שנאמר: ויסב אלהים את העם:
יח [הארכת הדרך - לשמרם]
שהקיפן הקדוש ברוך הוא, כשם שהוא אומר (זכריה ב, ט): ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש סביב וכגון רועה, שהיה רועה צאנו וראה זאבין באין על הצאן, והיה סובב את הצאן, שלא ינזקו.
כך בשעה שיצאו ישראל ממצרים, היו אלופי אדום ומואב, וכנען ועמלק, עומדין ונותנין את העצה, היאך לבא על ישראל, כשראה הקדוש ברוך הוא כך, סבב אותן שלא יבואו עליהם, שנאמר: ויסב אלהים את העם, ולא בעולם הזה בלבד, אלא לעתיד לבוא כך.
מנין שכך?
דוד אומר (תהלים קכה, ב): ירושלים הרים סביב לה וה' סביב לעמו.
דבר אחר:
ויסב אלהים את העם, מכאן אמרו רבותינו (פסחים צט:): אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב, שכך עשה להם הקדוש ברוך הוא, שנאמר: ויסב אלהים:
יט [ארונו של יוסף]
ויקח משה את עצמות יוסף, עליו הכתוב אומר (משלי י, ז): חכם לבב יקח מצות, שכל ישראל היו עסוקים בכסף וזהב, ומשה היה עסוק בעצמות יוסף, שנאמר: ויקח משה את עצמות וגו'. אמר הקדוש ברוך הוא למשה: עליך נתקיים, חכם לב יקח מצות.
יוסף היה חייב לאביו לקברו, מפני שהוא בנו, ואתה לא בנו ולא בן בנו, ולא היית חייב לעסוק בו וקברת אותו, וכן אני שאיני חייב לבריה, אני מטפל בך ואקברך, שנאמר (דברים לד, ו): ויקבור אותו בגי.
ומנין היה משה ידע היכן היה יוסף קבור?
יש אומרים: סרח בת אשר הראה אותו, והיה קבור בנילוס.
מה עשה משה? וכו'.
ויש אומרים: בתוך הפלטרין היה קבור, כדרך שהמלכים קבורים, ועשו מצרים כלבים של זהב בכשפים, שאם יבא אדם לשם, יהיו נובחים וקולן הולך בכל ארץ מצרים, מהלך ארבעים יום ושתקן משה, שנאמר (שמות יא, ז): ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו.
התחיל משה צווח: יוסף, יוסף, הגיע השעה שאמרת (בראשית נ, כה): פקוד יפקוד אלהים אתכם! מיד, נתנדנד הארון ונטלו משה, שנאמר: ויקח משה את עצמות יוסף, והיו עצמותיו של יוסף מחזרין עמהם במדבר ארבעים שנה.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה אמרת לאחיך (שם שם, כא): אנכי אכלכל אתכם, חייך! אתה נפטר, ויהיו עצמותיך מחזרין עמהם במדבר ארבעים שנה, שנאמר (במדבר ט, ו): ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם, ואין אדם אלא יוסף, שנאמר (תהלים עח, ס): אהל שכן באדם. וכתיב (שם שם, סז): וימאס באהל יוסף, בזכות עצמותיך הם עושים פסח קטן, כי השבע השביע את בני ישראל.
למה שני פעמים?
אלא הוא נשבע להם, שאין בלבו עליהם והם נשבעים לו, שאין בלבם עליו.
למה?
והעליתם את עצמותי מזה אתכם.
אמר רבי לוי:
משל למה הדבר דומה?
לאדם, שהכניס יינו במרתף, נכנסו הגנבים ונטלו החביות והלכו להם, ושתו אותו, ובא בעל היין ומצא אותם שגנבו החבית.
אמר להם: שתיתם היין, החזירו החבית למקומו!
כך משכם גנבו אחיו של יוסף אותו ומכרו אותו, וכשבא ליפטר מן העולם, השביע אותם.
אמר להם: בבקשה מכם אחי! משכם גנבתם אותי חי, החזירו את עצמותי לשכם, לכך נאמר (יהושע כד, לב): ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם:
|
