|
פרשה ד: הבכורים, כיסוי כלי המשכן
א [פקוד כל בכור זכר בבני ישראל]
הה"ד (ישעיה מג): מאשר יקרת בעיני נכבדת וגו'.
אמר הקדוש ברוך הוא ליעקב: יעקב, הרבה את יקר בעיני, שכביכול קבעתי איקונים שלך בכסאי, ובשמך המלאכים מקלסין אותי, ואומרים (תהלים מא): ברוך ה' אלהי ישראל מהעולם ועד העולם.
הוי, מאשר יקרת בעיני נכבדת וגו'.
דבר אחר:
מאשר יקרת וגו'
אמר הקב"ה ליעקב: הרבה יקר את בעיני, שכביכול אני ומלאכי השרת שלי, יצאו לקראתך בצאתך לילך לפדן ארם ובביאתך.
בשעה שיצאת מה כתיב?
ויצא יעקב וגו', ויפגע במקום וגו', ויחלום והנה סולם וגו', והנה ה' נצב עליו וגו'.
אמר רבי הושעיא: אשרי ילוד אשה, שכך ראה המלך ופמליא שלו נצבים עליו, ומשמרים אותו.
ומנין בביאתו?
שנאמר (בראשית לב): ויעקב הלך לדרכו וגו'.
הרי המלאכים, השכינה מנין?
שנאמר (שם לה): וירא אלהים אל יעקב עוד בבואו וגו'.
הוי, מאשר יקרת בעיני וגו'.
דבר אחר:
מאשר יקרת בעיני וגו'
אמר הקדוש ברוך הוא: יקר את בעיני, שלכל אוה"ע לא נתתי מנין, ולך נתתי מנין.
משל למלך, שהיו לו גרנות הרבה, והיו כולם טינופות ומלאות זונים, ולא דקדק במנינן, והיה לו גורן אחת, ראה אותה נאה, אמר לבן ביתו: אותן הגרנות טינופות ומלאות זונים, לפיכך אל תדקדק במנינם, אבל זה, דע כמה כורים יש בו, כמה שקים, כמה מודיאות יש בו.
כך המלך, זה מלך מלכי המלכים הקדוש ב"ה.
והגורן, אלו ישראל (ישעיה כא): מדושתי ובן גרני.
וכן הוא אומר (ירמיה ב): קדש ישראל לה' ראשית תבואתה
ובן ביתו, זה משה, שנאמר (במדבר יב): לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא.
אמר הקב"ה למשה: העובדי כוכבים טינופות הן, שנאמר (ישעיה לג): והיו עמים משרפות שיד קוצים כסוחים וגו'. לפיכך, אל תדקדק במנינם, אבל ישראל צדיקים הם, כולם חטים אגודיהם, שנאמר (ישעיה ס): ועמך כולם צדיקים.
וכן הוא אומר (שיר ד): כולך יפה רעיתי ומום אין בך, לכך דקדק במנינם של ישראל.
כך עשה משה, מנה אותם:
כמה כורין יש בו, שנאמר (במדבר א): שאו את ראש כל עדת בני ישראל.
כמה שקים, וצבאו ופקודיהם.
כמה מדות, שנאמר: פקוד כל בכור זכר וגו':
ב [אתם בני, לכך מונה אתכם בכל שעה]
פקוד כל בכור זכר וגו', הה"ד (שיר ו): ששים המה מלכות וגו' אחת היא יונתי תמתי וגו'.
משל לאדם, שהיה לו פרגמטוטין של אבנים של זכוכית, והיה מוציאן לשוק ולא היה מבחין במנין, שלא היה מוציאן במנין, ונכנס להניחן ולא היה מניחן במנין, שלא היה משגיח עליהם, שהיו של זכוכית, והיה לו פרגמטים אחת של מרגליות נאות, והיה נוטלה ומוציאה במנין, ומניחה במנין.
כך כביכול, אמר הקדוש ברוך הוא לאומות העולם: לא נתתי מנין.
למה?
שאין חשובין לפני כלום, שנאמר (ישעיה מ): כל הגוים כאין נגדו.
אבל אתם בני, שנאמר (שם מו): העמוסים מני בטן וגו', לכך מונה אתכם בכל שעה, לכך נאמר: פקוד כל בכור זכר.
הוי, ששים המה מלכות וגו' אחת היא יונתי, אלו ישראל:
ג [פדיון בכור מבן חודש]
תנינן תמן: תינוק שנולד לשמונה חדשים, אין מחללין עליו את השבת ואין חותכין את טיבורו ואין מטלטלין אותו ממקום למקום, אלא אמו גוחנת עליו ומניקתו, והמטלטלו בשבת כמטלטל אבן בשבת. בן שבעה וספק שהוא בן שמונה, אין מחללין עליו את השבת, ואין חותכין את טיבורו, ואין טומנין שלייתו, ואין מטלטלין אותו ממקום למקום, ואם דבר בריא, שהוא בן שבעה, חי, מחללין עליו את השבת, וחותכין טיבורו וטומנין שלייתו, כדי שלא יצטנן הולד, ומטלטלין אותו ממקום למקום.
למה מחללין את השבת על הנולד בן שבעה?
מפני שהוא של חיים, אבל הנולד לשמונה, לא כלו חדשיו ואינו של חיים, לפיכך אין מחללין עליו את השבת.
שאלו לרבי אבהו: מנין לנולד בן שבעה, שהוא חי?
א"ל: מדידכון אנא ממטי לכון, זיט"א אי"פטא, אי"טא אוכ"טו.
ואיזהו בן שמונה?
כל שאין צפרניו ושעריו גמורים.
רבי שמעון בן גמליאל אומר: כל שאינו חי ל' יום, לא כלו חדשיו, אבל נפל הוא.
למה?
סמכה דעתו של רבי שמעון בן גמליאל לדבר תורה, שלא צוה המקום למנות הבכורים, כדי לפדותן אלא אחר ל' יום, הה"ד: פקוד כל בכור וגו'.
ושא את מספר שמותם, נתן להם תלוי ראש, לפי שהבכורים חייבין מיתה, במעשה העגל:
ד [פקידת הלויים]
פקוד כל בכור זכר
יש פקידה לבכורות, שנאמר: פקוד כל בכור זכר.
יש פקידה לבנים, שנאמר (שמואל א ב) כי פקד ה' את חנה וגו' ותהר ותלד ג' בנים ושתי בנות.
יש פקידה לשמירה, (איוב י) ופקודתך שמרה רוחי.
ויש פקידה של שלום, שנאמר (ישעיה ס): ושמתי פקדתך שלום:
ה [שיהיו הלויים לקוחים לשמי]
אני ה', נאמן אני לשלם שכר טוב, על שהם לקוחים לשמי.
תחת כל בכור בבני ישראל
לפי שהבכורות שלי הם, שנאמר (במדבר ג): כי לי כל בכור ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים וגו'.
אמר הקב"ה: בשביל חיבתם של ישראל, שניתי סדרו של עולם.
באיזה צד כתבתי בתורה, שיהא חמור נפדה בשה, שנאמר (שמות לד): ופטר חמור תפדה בשה, אני לא עשיתי כן?! אלא פדיתי שה בחמור.
המצריים, שנקראו חמור, שנאמר (יחזקאל לג): אשר בשר חמורים בשרם.
וישראל נקראו שה, שנאמר (ירמיה נ): שה פזורה ישראל.
והרגתי בכוריהם והקדשתי בכוריהם של ישראל, שנאמר: כי לי כל בכור בבני ישראל ביום הכותי כל בכור וגו'.
ואת בהמת הלוים תחת כל בכור בבהמת בני ישראל, שכן את מוצא, שהרג המקום בכורי בהמת מצרים, הציל בהמות ישראל, ולכך הקדיש לשמו בכורי בהמות ישראל.
וכן היא אומר: כי לי כל בכור ביום הכותי כל בכור וגו':
ו [ה' ייחד שמו על הלויים]
את מוצא, במנין הללו נאמר בו: על פי ה' שנאמר: ויפקד אותם משה על פי ה', מלמד שהשכינה אומרת לו: כך תינוקות לוים יש בבית הזה.
למה?
שהוא מקרבן לעבודתו.
אבל במנין הבכורות, שהוא מוציאן מעבודתן, לא נשתתף הקדוש ברוך הוא במנין שלהם, לכך לא נאמר בהם על פי ה'.
דבר אחר:
הלוים, שהיו צדיקים ולא נשתתפו במעשה העגל, ומסרו עצמן על קדושת השם, שנאמר (שמות לב): ויאמר מי לה' אלי ויאספו אליו כל בני לוי.
אמר הקב"ה: הם נשתתפו לי, אף אני אשתתף להם, למנותן בעצמי ובכבודי, אבל הבכורות, הם ריחקו עצמן מן הקדוש ברוך הוא, והם הקריבו לפני העגל, לכך ריחק הקב"ה מן מניינם:
ז [פדויי הבכורים היו יתרים על הלויים]
הרי, שהיו יתרים הבכורות על הלוים רע"ג, כיון שראה משה כן, לא ידע מה לעשות, אמר משה: אמר לי המקום, שאמנה הלוים ואמנה בכורי ישראל, ואקח הלוים לשמו תחת בכורי ישראל, והרי יש בבכורי ישראל יתרים על הלוים רע"ג, ועכשיו מה אעשה לבכורי ישראל היתרים על הלוים?
מיד קפץ הדיבור על משה והורהו מה לעשות.
הה"ד וידבר ה' וגו':
ח [בגלל חטא העגל ניטלה העבודה מהבכורים]
אמרו רבותינו: למה צוה הקדוש ברוך הוא לפדות בכורי ישראל בלוים?
שבתחלה היו הבכורות משמשין עד שלא עמד שבט לוי, כמה ששנו רבותינו, עד שלא הוקם המשכן, היו הבמות מותרות ועבודה בבכורות. ומשהוקם המשכן, נאסרו הבמות ועבודה בכהנים.
ותדע לך שהיו הבכורות מקריבים, עד שלא עמד שבטו של לוי.
טול מתחלת ברייתו של עולם, אדם הראשון, היה בכורו של עולם, וכיון שקירב קרבנו שנאמר (תהלים סט): ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס.
לבש בגדי כהונה גדולה, שנאמר (בראשית ג): ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, בגדי שבח היו, והיו הבכורות משתמשין בהם, כיון שמת אדם, מסרן לשת, שת מסרן למתושלח, כיון שמת מתושלח, מסרן לנח, עמד נח והקריב קרבן, שנאמר (שם ח): ויקח מכל הבהמה הטהורה וגו'.
מת נח ומסרן לשם.
וכי שם היה בכור והלא יפת היה בכור, שנאמר: אחי יפת הגדול.
ומפני מה מסרן לשם?
מפני שצפה נח שלשלת האבות עומדת ממנו, ותדע לך ששם היה מקריב שנאמר (שם יד): ומלכי צדק מלך שלם וגו'.
וכי כהונה לו ניתנה, והלא לא ניתנה כהונה אלא משעמד אהרן, מהו שהוא אומר כאן, והוא כהן?
מפני, שהיה מקריב בכהנים.
מת שם ומסרה לאברהם.
וכי אברהם היה בכור?!
אלא מפני, שהיה צדיק נמסרה לו הבכורה, והקריב, שנאמר (שם כב): ויעלהו לעולה תחת בנו. מת אברהם ומסרה ליצחק, עמד יצחק ומסרה ליעקב.
וכי יעקב בכור היה?!
אלא שאת מוצא, שנטלה יעקב מן עשו בערמה.
אמר לו (שם כה): מכרה כיום את בכורתך לי.
את סבור, שמא על חנם אמר יעקב לעשו, שהוא ימכור לו את הבכורה?
לאו. אלא שהיה יעקב מבקש להקריב ולא היה יכול, מפני שלא היה בכור.
אמר עשו: מה אני מבקש מן הבכורה הזאת! שנאמר (שם): הנה אנכי הולך למות וגו'.
באותה שעה נתנבא עליו יחזקאל, ואמר לו (יחזקאל לה): אם לא דם שנאת ודם ירדפך.
וכי שונא היה עשו את הדם, הרי כמה צדיקים הרג, הרי כמה חסידים הרג, והוא אומר אם לא דם שנאת ודם ירדפך?!
אלא אמר לו: אם לא דם הקרבן שנאת, שהיה בכור והבכורות מקריבין, לפיכך ודם ירדפך. באותה שעה, כיון שלקח יעקב את הבכורה, התחיל מקריב, שנאמר (בראשית לה): ויאמר אלהים אל יעקב קום עלה בית אל וגו' ועשה שם מזבח וגו'.
וכן בשעה שהקריב משה בסיני, הבכורות הן הקריבו, שנאמר (שמות כד): וישלח את נערי בני ישראל וגו'.
מהו נערי?
הבחורין שבבכורות.
ויעלו עולות, הא למדת, שלא היה אדם מקריב אלא הבכורות, וכיון שעשו ישראל אותו המעשה, אמרו: יבאו הבכורות ויקריבו קרבנות לפניו שנאמר (שם לב): וישכימו ממחרת ויעלו עולות ויגישו שלמים.
אמר להם האלהים: אני נתתי פרוקפי לבכורות, ועשיתי אותן גדולים בעולם, וכפרו בי ועמדו והקריבו לפני העגל, הרי אני מוציא את הבכורות ומכניס את בני לוי, לפיכך אמר האלהים למשה שימנה אותן, שנאמר (במדבר ג): פקוד את בני לוי.
אמר רבי יהודה הלוי: מי לחשך, שהוציא האלהים את הבכורות מן הקרבן, והכניס את בני לוי, שנאמר: קח את הלוים תחת מי תחת כל בכור בבני ישראל ואת בהמת הלוים תחת בהמתם והיו לי הלוים אני ה'.
אמרו רבותינו: למה הדבר דומה?
לטרפסיטים של מדינה, שנמצא אחריו דבר של זיטמא, ידע המלך ואמר לאפרכוס שלו, הוציא אותו והכנס אחר תחתיו, אף על פי כן, נמצא אותו השולחני חייב קטבלטון.
אמר המלך: מי שיורש מקומו, יפרע עליו מה שהוא חייב.
כך הבכורות היו גדולים בעולם, ועמדו והקריבו לפני העגל.
אמר האלהים: יצאו הבכורות ויכנסו בני לוי, אעפ"כ היו הבכורות חייבין כליה.
אמר האלהים: יבואו בני לוי ויפדו אותן. לפיכך, אתה מוצא הלוים פודין את הבכורות, הה"ד: קח את הלוים וגו'.
ואת בהמת הלוים תחת בהמתם
כי פטורין כהנים ולוים לפדות בכוריהם, מבכור אדם ומבכור חמור, דאיתקש לבכור אדם דכתיב: אך פדה תפדה וגו' ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה, אבל מבכור בהמה טהורה לא, אלא קדוש הוא.
מהו והיו לי הלוים אני ה'?
נאמן אני לשלם להם שכר טוב, על שקידשו שמי בעגל:
ט [בכורי הלויים לא נפדו]
אמרו רבותינו: וכי הבכורות היו עודפין על הלוים, שהוא אומר העודפים על הלוים, והרי מן החשבון, הלוים היו עודפים על הבכורות, שאת מוצא שבט לוי היו בפרט, כ"ב אלף וג' מאות, מפני שהיו ארבע משפחות גרשון קהת ומררי ומשה, ואת קורא כל משפחה ומשפחה בפני עצמה, ומחשב אותה וכן ארבעתן הן עולות כ"ב אלף וג' מאות.
ובכורות את מוצא, כ"ב אלף ורע"ג, הרי שהיו הלוים עודפים על הבכורות כ"ז, והוא אומר בבכורות העודפים על הלוים?!
אלא מפני שהיו כ"ב אלף של בכורות ורע"ג וכולהם היו בכורות, אבל בלוים היו שם, ג' מאות בכורות, שלכך הוציא בפרטם כ"ב אלף וג' מאות, ובכלל כ"ב אלף ולא יותר. נמצאת אתה אומר, במנין לא היו עודפים הבכורות על הלוים, אבל בבכורות היו עודפים עליהם, הוציא מהן הבכורות, שאין בכור פודה בכור, והיו ג' מאות בכורים. נמצאו בכורי ישראל עודפים על הלוים רע"ג.
וזו שאלה שאל הונגטים הגמון לרבן יוחנן בן זכאי אמר לו: משה רבכם, או גנב היה, או לא היה יודע לחשוב.
אמר לו: למה?
אמר לו הונגטים: מפני שהיו כ"ב אלף בכורות ועוד רע"ג, וצוה המקום שיפדו הלוים בבכורות תן כ"ב אלף של לוים כנגד כ"ב אלף בכורות, ועוד נמצאו בלוים יתרים על כ"ב אלף ג' מאות, כמו שהוא מחשב במנין ראשון בפרטן.
מפני מה אותן שלוש מאות לוים היתרים לא פדו אותן רע"ג בכורות העודפין על כ"ב אלף בכורות שאנו מוצאן, שאותן רע"ג נותנין ה' ה' סלעים?
ועוד, מפני מה, כשכלל מנין הלוים בסוף, מפני מה פחת מהן ג' מאות מן מנין הראשון, הוי לא גנב אותן מן החשבון, אלא כדי שיתנו אותן רע"ג בכורות ה' ה' סלעים לאהרן אחיו, או שמא לא היה יודע לחשוב?!
אמר לו רבי יוחנן: לא גנב היה, וידע היה לחשוב, ודבר אחד לחש לי לומר לך.
אמר לו: אמור!
אמר לו רבן יוחנן בן זכאי: יודע את לקרות, אבל אין את יודע לדרוש.
אמר: אותן כ"ב אלף של לוים, פודין לכ"ב אלף של בכורות, נשתיירו בלוים עוד ג' מאות, בכורות עוד רע"ג, והיו אותן שלוש מאות שבלוים בכורות, ואין בכור פודה בכור, לפיכך משמנה אותן גנבן, מפני שהיו בכורות, מיד נסתלק ממנו:
י [כסף הפדיון ניתן לכהנים]
אמר הקב"ה: אתם מכרתם בכורה של רחל, זה יוסף, בכ' כסף, שהם ה' שקלים, לפיכך יהיה כל אחד ואחד מכם פודה בנו הבכור ה' סלעים במנה צורי.
ונתתה הכסף לאהרן ולבניו פדויי העודפים בהם
כשם שניתנו הלוים לאהרן ולבניו, דכתיב (במדבר ג): ונתתה את הלוים לאהרן ולבניו נתונים נתונים המה לי מאת בני ישראל, כך ניתן לו כסף הפדיון, שהיה במקום לוים.
ויקח משה את כסף הפדיום וגו'
כיצד עשה להם?
ר' יהודה ור' נחמיה
ר' יהודה אומר: כך עשה! כתב על כ"ב אלף פיתקין לוי, לוי, ונתן בקלפי. ועוד על רע"ג פיתקין, כתב ה' סלעים, ה' סלעים, ונתן בקלפי ועירבן, והיה אביו של בכור פושט ידו בקלפי אם עלה בידו פתק כתב בן לוי, היה אומר לו: כבר פדאך בן לוי.
ומי שעלה בידו פתק של ה' סלעים, היה משה אומר לו: תן ה' סלעים, שאתה חייב.
וכן עשו כולם.
ור' נחמיה אומר: א"כ יכול הוא לדון עמו ולומר לו: לא הימך לומר ליתן ה' סלעים, הרי נתמצו כל הפיתקין שכתוב עליו לוי, לוי, אם אני נותן ידי מה עולה בידי, לא פיתקין של ה' סלעים?! מי אומר לי, שאם היה שם פיתק של לוי, לוי, שלא זכיתי בו?
אלא כך עשה, כתב על כ"ב אלף ורע"ג פיתקין לוי, לוי, ועל רע"ג ה' סלעים. באו ונתנו ידן, ומי שהיה עולה בידו ה' סלעים, אם היה בא לומר לו: כלום היה משיבו משה: אלו זכית לא היה שם פיתק לוי לוי?! אלא שאת חייב מן השמים, באותה שעה היה נותן:
יא [משקלו של שקל הקודש]
מלמד שלא כשקלי הדיוט שקלי הקדש.
שקלי הדיוט, אם שוקל אחד אחד, חוזר ושוקל כולן כאחד, או יוסיף או יגרע, אבל שקלי הקדש ישרים שקלן כל אחד ואחד, וחזר ושקלן כולן כאחד, לא ריבה ולא מיעט.
ויתן משה את כסף הפדיום וגו'
מלמד שלא נתן להם, עד שנאמר לו מפי הקדוש ברוך הוא: תן להם, כאשר צוה ה' את משה נתן מחצה לאהרן ומחצה לבניו, כשם שאמר לו הקב"ה: ונתת הכסף לאהרן ולבניו, שקול אהרן כנגד בניו:
יב [מניין בני קהת ועבודתם]
לפי שכל מעשה הפרשה באהרן, הביא את אהרן לכלל דיבור, שזה כלל, שכל זמן שדבור לכהנים מעשה לכהנים.
נשא את ראש וגו', אינו אומר פקוד, אלא נשא את ראש, לשון נשיאות. כשנמנו להתמנות על מלאכת הקדש, קבלו נשיאות מתוך בני לוי, שמכל בני לוי לא חשובים, כבני קהת, ומהם כהנים ולוים, ולפי שהיו חשובים ועוד שעבודתן היתה קודש הקדשים, לפיכך נמנו תחלה. שאת מוצא, כשמנאן מבן חדש לפדות הבכורים, נמנו דרך תולדותם, גרשון תחלה ואחר קהת ואחר מררי, אבל כאן, שמנאן למנותן על כלי הקדש, לפי חשיבות עבודתן, מנאן קהת, לפי שהיה ממונה על הארון ועל קדשי הקדשים, זכה למנות תחלה, ואחריו גרשון, שהיה בכור והיה ממונה על היריעות ועל אהל מועד, ואחריו מררי, שהיה ממונה על הקרשים ועל הבריחים ועל העמודים ועל האדנים ועל היתדות.
מבן שלשים שנה ומעלה וגו'
וכתוב אחד אומר: מבן חמש ועשרים שנה
כיצד יתקיימו שני כתובים הללו?
מבן חמש ועשרים, לתלמוד.
מבן שלשים, לעבודה.
זאת עבודת בני קהת וגו', לפי שזכה קהת שיצא ממנו אהרן, שהיה קדש הקדשים, לכך זכו בניו להיות עבודתן קדש הקדשים:
יג [בני אהרן כיסו את הארון בתכלת]
אמר הקדוש ברוך הוא למשה: בשעה שיהיו מפרקין את המשכן, לא יהיו בני קהת מפרקין את הפרכת, מפני הארן, אלא יהיו בני אהרן נכנסין, והן מפרקין אותם, מפני שהם כהנים.
ושנו רבותינו: הכהנים שומרים מבפנים, והלוים מבחוץ, מחיצת הכהנים גדולה, ממחיצת הלוים.
ומה היו בני אהרן עושין כשהיו מורידים את הפרוכת?
אמר ר' חמא ב"ר חנינא: כך היו קונטיטין גדולים וצינורות של זהב בראשיהן.
וי"א: של ברזל, והיו מגביהין את הפרוכת בקונטיטין ופורקין את הקורקסין, ואף על פי כן לא היו משפילין אותה בבת אחת, כדי שלא יראו הארון, אלא משפילין קימעה קימעה עד שיורידוה וכסו את הארון.
מנין שכן האלהים אומר למשה?
שנאמר: ובא אהרן ובניו וגו'.
אמרו: הפרוכת היתה דומה לוילון, ועביו טפח ועל שבעים ושנים נימין נארגת, ועל כל נימא ונימא כ"ד חוטין, וג' מאות כהנים מטבילין אותה, וב' כהנים גדולים נושאים אותו בקונטיסון מפני הארון, ואח"כ נותנין עליו כסוי עור תחש, שלא יראה בארון כלום, הה"ד (במדבר ד'): ונתנו עליו כסוי עור תחש וגו'.
רבי נתן אומר: חביב מעשה הארון ככסא הכבוד של מעלה, שנאמר (שמות טו): מכון לשבתך פעלת, שהמקדש מכוון כנגד בית המקדש, והארון כנגד הכסא.
עשה למעלה הימנו כפורת, כשרפים שהם עומדים ממעל לו.
עשה בו שני כרובים, שהם חביבים כנגד שמים וארץ, שהיה בהם מושבו של הקב"ה, שנאמר: כרוב אחד מקצה מזה וגו'.
וכשם שהשמים פותח את אוצרו לארץ, שנאמר (דברים כח): יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים, כך השכינה נתונה למעלה מב' כרובים, שנתונין מזה ומזה, הם מכוונים זה לזה, שנאמר: ופניהם איש אל אחיו, כנגד כסא הכבוד, שמכוון כנגד הקדוש ברוך הוא, שנאמר (תהלים נ): מציון מכלל יופי אלהים הופיע, ואף בשעה שהיו נוסעים לא היו פורסין עליו, לא בגד ארגמן ולא תולעת שני, אלא בגד כליל תכלת.
למה?
שהתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכסא הכבוד, שנאמר (יחזקאל א): וממעל לרקיע אשר על ראשם כמראה אבן ספיר וגו'. ללמדך, שהארון היה דומה לכסא הכבוד, ולכך נאמר בו: כליל תכלת, שכולו היה דומה לו, ולפי שהארון דומה לו, לכך היה הבגד תכלת מלמעלה, פניו כנגד הרקיע הדומה לו.
מה שאין את מוצא בשאר כלים, שיהיו בגד תכלת מלמעלה, אלא בגד תכלת מלמטה, וכיסוי עור תחש מלמעלה. אבל בארון, כסוי עור תחש מלמטה, ובגד תכלת מלמעלה.
ועוד, בארון נאמר בו: כליל תכלת, מה שלא נאמר בכולם כליל תכלת.
למה?
שהוא חשוב מכל כלי המשכן.
רבי שמעון אומר: שלשה כתרים הם:
כתר תורה,
וכתר כהונה,
וכתר מלכות,
וכתר שם טוב עולה על גביהן.
מעשה הארון, כנגד בעלי תורה, שהם ספונים, שלכך כתב מלמעלה, שכל הזוכה לתורה כאלו זוכה למלכות וכהונה.
וכן הוא אומר (משלי ח): בי מלכים ימלוכו וגו':
יד [כיסוי השלחן ועריכת לחם הפנים]
ועל שלחן הפנים יפרשו בגד תכלת
על כל כלים העומדים בהיכל היו פורשים בגד תכלת, מפני שהשכינה שורה שם, דוגמת מקום שכינתו של מעלה, הדומה לתכלת.
באיזה צד היו עושין?
היו נותנים על גופו של שלחן בגד תכלת, להבדיל בינו ובין כליו, ואחר כך נותנין כליו עליו, שנאמר: ונתנו עליו את הקערות וגו'.
הקערות, אלו דפוסין, שהיו עושין את לחם הפנים, בדפוס ואופין אותו בתנור בדפוס, וכשהיו מוציאין מן התנור, היו מחזירין אותו לדפוס, שלא ישבר הלחם.
ג' דפוסין היו שם:
אחד לתנור,
ואחד לבצק,
ואחד, שהוא רודה.
נותנין לדפוס, כדי שלא יקלקלו את הלחם.
את הכפות, אלו בזיכי לבונה, שהיו נותנין על גבי המערכות, כמה דאת אמר: ונתת על המערכת לבונה זכה.
הא, כאי צד מסדרין לחם הפנים?
נותן ו' חלות לסדר זה, ושש חלות לסדר זה, אם נתן ח' חלות לסדר זה וד' חלות לסדר זה, או שעשה ג' סדרים של ד', ד', לא עשה כלום.
עשה ב' סדרים של י"ב.
רבי אומר: רואין את העליונים כאילו אינן, והתחתונים כשרות.
כאי צד מסדירים את הבזיכין?
נותן בזיך אחד על גבי סדר זה, ובזיך אחד ע"ג סדר זה, אם נתן בזיכין בלא לבונה, או לבונה בלא בזיכין, או שהיה דבר חוצץ בין הבזיכין ללחם, ובין הלחם לשלחן, הרי אלו פסולין.
אבא שאול אומר: בתוך ב' טפחים, שבין האדם לחבירו היה נותנן.
ומה אני מקיים ונתת על המערכת לבונה זכה?
שהיא כולה סמוכה למערכת.
ואת המנקיות, אלו הקנים.
כ"ח קנים של זהב חלולין מקבלין טומאה היו שם, י"ד לסדר זה, וי"ד לסדר זה.
נכנס בערב שבת ושומטן, ונותנן לארכו של שלחן.
כל הכלים שהיו במקדש, ארכן לארכו של בית, חוץ מן הארון, שהיה ארכו נתון כנגד רחבו של בית, כך היו בדיו נתונין, כך היה נוטל.
כיצד מסדירין?
אחר שבת היה נכנס, מגביה ראשה של חלה ונותן קנה תחתיה, מגביה ראשה הא' ונותן קנה תחתיה, ואחד באמצע. שלשה תחת כל חלה וחלה, וב' תחת העליונה, שאין עליה משוי, והתחתונה נתונה על טהרו של שלחן.
ולמה היו נותנין קנים ביניהם?
כדי שישלוט הרוח בהם, ולא יתעפש הלחם.
ולמה היו הקנים עשוים כחצי קנה חלול?
כדי שלא יתיקרו על הלחם. ולכך כתיב בצווי: ומנקיותיו אשר יוסך בהן, שהיו מעמידין הלחם כמין סוכה, שכל חלה וחלה נעשית סוכה לזו, שהיא תחתיה.
ואת קשות הנסך, אלו סניפין.
ד' סניפין של זהב עושין לו, וקרניו היו שם, שבהן סומכין את החלה התחתונה, ב' לסדר זה, וב' לסדר זה, מפני שהחלות דומות לספינה, כדי שלא תהא רוקדת, והיו הסניפין כנגד הלחם, כדי שיהיו הסניפין מגביהים את הלחם, מעל גבי השולחן.
ומהו שאמר הכתוב (במדבר ד): קשות הנסך, שאף הם היו מעמידין ראשי החלות התחתונות למעלה, שלא היו נוגעין בשולחן, והיו מסיכות על השולחן, אבל אמצעות של חלה תחתונה, נוגעת בשולחן, לפי שחלה עשויה כמין ספינה רוקדת חדה מלמטה, ונסבה ורחבה מלמעלה.
ולחם התמיד עליו יהיה
מכאן אתה למד שאף בשעת מסעות היה עליו לחם, ופרשו עליהם בגד תולעת שני, על הכלים ועל הלחם, ואח"כ היו מכסין השלחן וכל הכלים אשר עליו בכסוי עור תחש, והיו משימין בדיו לישא אותו בהם, שנאמר: וכסו אותו במכסה עור תחש ושמו את בדיו:
טו [כיסוי המנורה בתכלת]
אף המנורה, לפי שעומדת בהיכל, היא וכל כליה הנכנסים לשם, היו מכסים בבגד תכלת, הה"ד: ולקחו בגד תכלת וכסו וגו'. במנורה לא היה מפריש בינה לכליה. ואחר כך היו מכסין אותה ואת כל כליה במכסה עור תחש, והיו נותנין אותה על המוט, לפי שלא היו שם בדים, שישאו אותה בהם.
הה"ד: ונתנו אותה ואת כל כליה וגו':
טז [כיסוי מזבח הזהב בתכלת]
אף מזבח הזהב, לפי שהיה עומד בהיכל היו מכסין אותו בבגד תכלת תחלה, ואח"כ כיסוהו במכסה עור תחש, ושמו בדיו ליטול בהם, שנאמר: וכסו אותו במכסה וגו', אבל כליו לא היו נותנין עמו, אלא לבד היו נותנין אותם, על בגד תכלת ומכסין אותן, במכסה עור תחש, והיו נותנין אותם על המוט, כדי ליטלן עליו, שנאמר: כל כלי השרת אשר ישרתו וגו'.
מה היו כליו?
כף, ומחתה.
כף, לקטורת סמים.
ומחתה, להכניס בה גחלים.
היה מניח המחתה של גחלים על גבי המזבח, ומערה הקטורת שבכף לתוכה על גבי הגחלים, זה היה מזבח הזהב:
יז [כסוי מזבח הנחושת בארגמן]
הדא הוא דכתיב: ודשנו את המזבח ופרשו עליו בגד ארגמן.
מזבח העולה, לפי שלא היה בפנים, לא היו מכסין אותו בתכלת, אלא בארגמן.
למה בארגמן?
שהוא היה אורג את ישראל מן החטא, שעליו היו מקריבין תמידין בכל יום, וחטאות, ואשמות, ועולות, ושלמים, ואחר שהיו מכסין אותו נותנין עליו כליו, שנאמר: ונתנו עליו את כל כליו אשר ישרתו וגו'.
תנו, אש תמיד, אף בשבת, אף בטומאה.
לא תכבה, אף במסעות.
מה היו עושין לה?
כופין עליה פסכתר, דברי ר' יהודה.
ור' שמעון אומר: אף בשעת מסעות היו מדשנין אותה, שנאמר: ודשנו את המזבח.
על דעתיה דר' יהודה ניחא, שלכך לא הזכיר פסכתר עם כלי המזבח במסעות, שנאמר: את המחתות ואת המזלגות ואת היעים ואת המזרקות, ואינו מזכיר סירות.
למה? שעל גבי האש היו כופין אותה.
על דעתיה דר' שמעון כל כלי המזבח, לרבות את הסירות.
על דעתיה דר' שמעון: ודשנו את המזבח, ניחא.
על דעתיה דר' יהודה היו מדשנין אותו, והיו מניחין שם אש, וחוזרין וכופין עליו פסכתר, כדי שלא תכבה, ואף על פי שהיה הפרש בין כלים הנתנין בפנים לכלים העומדים בחוץ לענין בגד תכלת, אבל לענין עור תחש אלו ואלו שוין, שנאמר: ופרשו עליו כסוי עור תחש ושמו בדיו:
יח [סדר כיסוי הכלים במסעם כסדר הקמתם בחנייתם]
אמרו רבותינו: פירוקן בשעת מסעות, כעמידתן בשעת חניות מסעות.
מה בשעת הקמת משכן ארון תחלה, דכתיב: ויבא את הארון וגו'
ואחר כך ויתן את השלחן.
ואחר כך וישם את המנורה וגו'.
ואחר כך וישם את מזבח הזהב וגו'.
ואחר כך ואת מזבח העולה וגו'.
אף בשעת פריקתן:
ארון תחלה.
ואחריו שלחן.
ואחריו מנורה.
ואחריו מזבח הזהב.
ואחריו מזבח העולה.
וכלה אהרן ובניו לכסות את הקודש, זה הארון.
ואת כל כלי הקודש, אלו שלחן ומנורה ושני מזבחות וכל כליהן.
בנסוע המחנה, לא היו כן, אלא בשעת מסעות:
יט [משא בני קהת]
אמר משה לפני האלהים: רבש"ע! דמן של בני קהת אסור, ודמן של בני אהרן מותר?!
אמר לו הקדוש ברוך הוא: לאו! אלא, אהרן קדש קדשים, שנאמר (ד"ה א כג): ויבדל אהרן להקדישו בקדש הקדשים, וארון קדש קדשים, ואין קדש קדשים מזיק לקדש קדשים, אבל בני קהת, אינם קדש קדשים, וארון וכל כלים הנתונים בפנים קדש קדשים, והם מזיקים להם, לכך יתנו בני אהרן דעתן שלא ימותו בני קהת.
אלה משא בני קהת באהל מועד
אלה במשא, ואין שאר כלים במשא, אלא בעגלות.
וכן הוא אומר: ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש וגו':
כ [אין גאווה לפני המקום]
הה"ד (משלי כה): אל תתהדר לפני מלך ובמקום גדולים אל תעמוד.
אם לפני מלך בשר ודם, צריך אדם לנהוג שפלות בעצמו, קל וחומר לפני המקום!
ותנינן: הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים.
ללמדך, שאין גאוה לפני המקום.
אליהו אומר: כל המרבה כבוד שמים וממעט כבוד עצמו, כבוד שמים מתרבה וכבודו מתרבה, וכל הממעט כבוד שמים ומרבה כבוד עצמו, כבוד שמים במקומו, וכבודו מתמעט.
מעשה באיש אחד, שהיה עומד בבית הכנסת ובנו עומד כנגדו, וכל העם עונים אחר העובר לפני התיבה: הללויה, ובנו עונה דברים של תפילות.
אמרו לו: ראה בנך, שהוא עונה דברים של תפילות.
אמר להם: ומה אעשה לו, תינוק הוא, ישחק.
שוב למחר עשה כאותו ענין, וכל העם עונין אחר העובר לפני התיבה אמן הללויה, ובנו עונה דברים של תפילות.
אמרו לו: ראה בנך, שהוא עונה דברים של תפילות.
אמר להם: ומה אעשה לו, תינוק הוא, ישחק.
כל אותן ח' ימי החג, ענה בנו דברים של תפילות ולא אמר לו כל דבר. ולא יצאת אותה השנה ולא שינתה, ולא שילשה, עד שמת אותו האיש, ומתה אשתו, ומת בנו ובן בנו, ויצאו ט"ו נפשות מתוך ביתו, ולא נשתייר לו אלא זוג אחד של בני אדם, אחד חיגר וסומא, ואחד שוטה ורשע.
שוב מעשה באדם אחד, שהיה מתחרט שלא קרא ולא שנה. פעם אחת היה עומד בבית הכנסת, כיון שהגיע העובר לפני התיבה לקדושת השם, הגביה את קולו ואמר: ק' ק' ק' ה' צבאות.
אמרו לו: מה ראית שהגבהת קולך?
אמר להם: לא זכיתי לא למקרא ולא למשנה, ועכשיו שניתנה לי רשות, לא אגביה את קולי ותשוב נפשי עלי?!
ולא יצאת אותה השנה, ולא שינתה, ולא שילשה, עד שעלה אותו האיש מבבל לארץ ישראל ועשאוהו שר החיל של קיסר, ומינוהו ראש על כל בירניות שבא"י, ונתנו לו מקום ובנה עיר וישב שם, וקראו לו קילוני לו ולבניו ולבני בניו עד סוף כל הדורות.
מכאן אתה למד, שלא ינהג אדם גאוה לפני המקום, שכל המתגאה לפניו, מתבזה.
וכן הוא אומר (ש"א ב): כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו.
וכן אתה מוצא בדוד מלך ישראל, שלא נהג עצמו בגאוה לפני המקום, אלא בוזה עצמו לפניו כהדיוט, להרבות כבודו של מקום.
אימתי?
בשעה שהעלה הארון מבית אבינדב אשר בגבעה להביאו לירושלים.
הה"ד (שם ב ו) ויוסף עוד דוד את כל בחור בישראל שלשים אלף.
אמר דוד: איני מעלה את הארון בחשאי, מיד נתייעץ עם שרי האלפים והמאות, שישלחו בכל א"י, שיתקבצו אליהם וילכו להעלות הארון, שנאמר (ד"ה א יג): ויועץ דוד עם שרי האלפים והמאות לכל נגיד.
(שם) ויאמר דוד לכל קהל ישראל אם עליכם טוב ומן ה' אלהינו וגו' ויקבצו אלינו ונסבה את ארון האלהים אלינו וגו'
מיד אמרו לו כולם: עשה כמו שאתה חפץ, שנאמר (שם): ויאמרו כל הקהל לעשות כן כי ישר הדבר בעיני כל העם.
מיד שלח וקבץ כל ישראל שבכל א"י, שנאמר (שם): ויקהל דוד את כל ישראל מן שיחור מצרים ועד לבוא חמת להביא את ארון האלהים מקרית יערים.
כמה זקנים מינה דוד שם?
אמר ר' ירמיה בן אלעזר ור' ברכיה בשם רבי אבא בר כהנא: תשעים אלף זקנים מינה דוד ביום אחד, ולא מינה את אחיתופל עמהם, וקדשן שיהיו עושין דרגון לפניו.
הה"ד: ויוסף עוד דוד את כל בחור בישראל שלשים אלף.
ויוסף, תלתין אלפים.
עוד, שלושים אלף.
ופשוטיה דקרייה שלשים אלפין, הרי תשעים אלפין.
מיד הלכו לגבעה, להעלות משם הארון.
שנאמר (שמואל ב ג): ויקם וילך דוד וכל העם אשר אתו מבעלי יהודה וגו'.
וכתוב אחד אומר (דה"א יג): ויעל דוד וכל ישראל בעלתה אל קרית יערים אשר ליהודה להעלות משם את ארון האלהים ה' יושב הכרובים אשר נקרא שם וגו'.
וכתוב אחד אומר: ויקם וילך דוד וכל העם אשר אתו מבעלי יהודה וגו'.
כיצד יתקיימו שני כתובים הללו?
כל ישראל הלכו לבעלתה שהיא קרית יערים, והמתינו שם על הארון עד שיביאוהו מן הגבעה, אבל דוד והזקנים קמו מבעלי יהודה, היא בעלתה, היא קרית יערים, והלכו נגד הארון לגבעה להביאו מן הגבעה לקרית יערים, היא בעלתה, ומבעלתה יעלוהו כל ישראל עמו עד ירושלים.
וי"א: בתחלה נמלכו, שלא ילכו אלא עד בעלתה, וישלח משם עד בית אבינדב אשר בגבעה, להעלות משם ארון האלהים עד קרית יערים, ומשם יעלו כולם עמו לירושלים.
כיון שהיה שם, אמר להם: אין כבודו של ארון שיבא ביחידים, אלא נלך כלנו לשם. לכך כתיב: ויקם וילך דוד וכל העם וגו'.
למה לא הלך בתחלה אל בעלתה, שהיא קרית יערים?
לפי שהגבעה וקרית יערים בבת אחת היו יושבים, ששם היו יושבין הגבעונים, שנאמר (יהושע ט): ויסעו בני ישראל ויבאו אל עריהם ביום השלישי ועריהם גבעון והכפירה ובארות וקרית יערים, ונפלה קרית יערים בחלק יהודה, שכן הוא מונה בחלק נחלתו (שם טו): קרית בעל, היא קרית יערים, והיא היתה גבול בין יהודה ובנימין, שכן הוא אומר: בגבול ארץ בנימין (שם יח): והיו תוצאותיו אל קרית בעל היא קרית יערים עיר בני יהודה וגו'.
אבל הגבעה, ששם היה הארון, היה בגבול בנימין, שכן כתיב בערי בנימין (שם): גבעון והרמה ובארות והמצפה והכפירה והמצה, ולכך באו בתחלה עד קרית יערים, שהיא גבול בין יהודה לבנימין, ואחר הלכו לגבעון, אשר נקרא שם שם ה' צבאות.
אמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יוחאי: מלמד שהשם וכל כינוייו מונחין בארון.
רב הונא אמר: מלמד שהלוחות ושברי לוחות מונחין בארון.
וירכיבו את ארון האלהים וגו', לא נשאו כתורה, שהרי כתיב: ולבני קהת לא נתן וגו'.
מפני מה נענש?
שנתעלם המקרא מעיניו, מפני שקרא לדברי תורה זמירות, שנאמר (תהלים קיט): זמרות היו לי חקיך וגו'.
אמר לו הקב"ה: ד"ת שכתב בהן (משלי כג): התעיף עיניך בו ואיננו, אתה קורא אותן זמירות, הרי אני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותן. ולבני קהת לא נתן וגו'. ואיהו אתייה בעגלה, והיה ארונא טעין כהניא לרומא וטריף לון לארעא, טעין כהניא לרומא וטריף לון לארעא, שלח דוד ואייתי לאחיתופל.
א"ל: לית את אמר לי, מה נעבד לדין ארונא דהוא טעון כהנייא לרומא וטריף לון לארעא,
וטעון כהניא לרומא וטריף לון לארעא?
א"ל: שלח שאיל לאינון חכימיא דמניתה.
אמר דוד: מאן דידע למקמתיה ולא קם ליה, יהא סופא מתחנקא.
אמר לו: דבח קומי והוא קאים.
אמר הקדוש ברוך הוא לאחיתופל: מלה דמינוקיא אמרין בכנישתא בכל יום, לא אמרת ליה, ולבני קהת לא נתן וגו', ודא רבתא, אמרת ליה דבח קומי וקאים! ולכך היה זובח, כשהעלהו בשניה, שלא יבא לידי כך, שנאמר (ש"ב ו): ויהי כי צעדו וגו', ויהי עוזא ואחיו נוהגין את העגלה, שנאמר (שם): וישאהו מבית אבינדב וגו', עוזא מאחריו ואחיו לפניו.
וישאוהו מבית אבינדב אשר בגבעה וגו'
מהו שאמר הכתוב וישאוהו מבית אבינדב וגו' מה נשאו עמו?
ארגז ששגרו פלשתים דורון לאלהי ישראל, שעליו ס"ת מונח.
כההיא דתנינן: ארון שעשה משה אמתים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קומתו. באמה בת ו' טפחים, והלוחות ארכן ששה ורחבן ששה ועוביין שלשה, מונחות לארכו של ארון.
וכמה לוחות אוכלות? י"ב טפחים. ונשתיירו שם ג' טפחים. צא מהם טפח חציו לכותל זה, וחציו לכותל זה, נשתיירו שם שני טפחים, שבהם ס"ת מונח, שנאמר: אין בארון רק שני לוחות וגו'. אין רק, אין מיעוט אחר מיעוט, אלא לרבות ס"ת, שמונח בארון.
פירנסתה ארון לארכו, בא ופרנס ארון לרחבו.
כמה לוחות אוכלת בארון? ששה טפחים. נשתיירו שם שלשה טפחים, צא מהן טפח חציו לכותל זה, וחציו לכותל זה, נשתיירו שם שני טפחים, שלא יהא ס"ת נכנס ויוצא בדוחק, דברי ר' מאיר.
ר' יהודה אומר: באמה בת חמשה טפחים, והלוחות ארכן ששה ורחבן ששה ועוביין שלשה, ומונחות לארכו של ארון.
כמה לוחות אוכלות בארון? י"ב טפחים, נשתייר שם חצי טפח אצבע ומחצה לכותל זה, ואצבע ומחצה לכותל זה.
פירנסתה ארון לארכו, צא ופרנס ארון לרחבו.
כמה לוחות אוכלות בארון? ששה טפחים נשתיירו שם טפח ומחצה.
צא מהם חצי טפח, אצבע ומחצה לכותל זה, ואצבע ומחצה לכותל זה, נשתייר שם טפח, שבו העמודים עומדין, שנאמר (שיר ג): אפריון עשה לו המלך וגו' עמודיו עשה כסף וגו', וארגז ששגרו פלשתים דורון לאלהי ישראל מונח בצד, שנאמר (ש"א ו): ואת כל כלי הזהב אשר השיבותם לו אשם תשימו בארגז מצדו ושלחתם אותו והלך, ועליו ס"ת מונח, שנאמר (דברים לא): לקוח את ספר התורה הזה, בצדו היה מונח ולא בתוכו.
ומה אני מקיים אין בארון רק שני לוחות?
לרבות שברי לוחות שמונחין בארון, לפי שהלוחות השלמות ולוחות השבורות על צדיהן היו מונחות בארון, לפי שלא היו עבות אלא שלשה טפחים.
אבל קודם שהיה הארגז דף אחד היה יוצא מן הארון ועליו היה ספר תורה מונח, לכך כתיב: וישאוהו מבית אבינדב, זה היה הארגז שעליו ספר תורה מונח, והיה עומד מצד ארון ברית ה'.
ואחיו הולך לפני הארון, מכאן אמרו: אחיו הולך לפניו, כיון שהעלו אותו, היו תשעים אלף זקנים מהלכין לפניו, והכהנים טוענין בו, והלוים מנגנין וכל ישראל משחקין, מי שיש בידו לולב, מי שיש בידו תוף וכלי שיר.
הה"ד (שמואל ב ו): ודוד וכל בית ישראל משחקים לפני ה' וגו', זה לולב שאדם מנענע בו (שם ):
ויבאו עד גורן נכון. כתיב כידון, וכתיב נכון.
אמר רבי יוחנן: בתחלה כידון ולבסוף נכון.
וישלח עוזא אל ארון האלהים
אמר לו הקב"ה: הארון נושאיו נשא, עצמו לא כל שכן?!
דכתיב (יהושע יד): ויהי כאשר תם כל העם לעבור ויעבור ארון ה' והכהנים לפני העם, נשא ארון נושאיו ועבר (שמואל ב ו): כי שמטו הבקר.
למה שמטו?
שהיו מוליכין אותו שלא כתורה, שהן היו צריכין להוליכו בכתף וטענוהו בעגלה, והלך לו לעצמו.
ויחר אף ה' בעוזא ויכהו שם האלהים על השל.
מהו על השל?
ר' יוחנן ור' אלעזר, חד אמר: על עסקי שלו.
וחד אמר: שעשה צרכיו בפניו.
וימת שם עם ארון האלהים
אמר רבי יוחנן: עוזא בא לעוה"ב, שנאמר: עם ארון האלהים, מה ארון קיים לעוה"ב, אף עוזא בא לעוה"ב.
ויחר לדוד על אשר פרץ ה' וגו'
מהו ויחר?
א"ר אלעזר: שנשתנו פניו כחררה.
מה טעם?
דלא כתיב ביה אף. מיד נתירא דוד להביאו אצלו, שנאמר (שם): ויירא דוד את ה' ביום ההוא ויאמר איך יבא אלי ארון ה'.
מה עשה דוד?
הטהו בית עובד אדום לעמוד שם, שנאמר (שם): ולא אבה דוד להסיר אליו את ארון ה' וגו' ויטהו דוד בית עובד אדום הגתי.
לוי היה עובד אדום הגתי, שכן מיחסו עם הלוים, ועובד אדום ואחיו ס"ב.
ולמה נקרא שמו עובד?
על ידי שעבד לפני ה' כראוי.
אדום שהאדים פני דוד, הוא היה מתירא מפני הארון שלא ימיתנו והוא עובד לפניו, ובירכו הקדוש ברוך הוא.
הגתי, שהיה מגת, כשחזר דוד לירושלים, בא אחיתופל ואמר לו דוד: לא היה לך ללמד מפסוק קטן, שהתינוקות קוראין (במדבר ז): ולבני קהת לא נתן וגו'. הלוים נושאים את הארון, ואין הכהנים נושאים את הארון, בכתף הם נושאים את הארון ולא על עגלה.
ומנין שכן הוא?
שכן את מוצא כשהעלהו בשנייה, לא היה שם כהן ולא עגלה, שנאמר (ד"ה א טו): אז אמר דוד לא לשאת את ארון האלהים כ"א הלוים וכתיב: וישאו בני הלוים את ארון האלהי.
וישב ארון ברית ה' בית עובד אדום הגתי
אמרו רבותינו: שני דברים היו קדושים וגדולים, וכסבורין בני אדם שהם קשים וכדי שלא להוציא לעז עליהם, כתב בהן דבר גדול של שבח וברכה, ואלו הן:
קטרת
וארון.
קטרת, שלא יאמר אדם קשה הוא הקטרת, על ידו מתו נדב ואביהוא, ועל ידו נשרפו עדת קרח, ועל ידו נצטרע עוזיהו, לכך כתב הקב"ה מעלה גדולה בקטרת, שניצלו ישראל על ידו, שנאמר (במדבר יז): ויקח אהרן כאשר דבר משה וירץ אל תוך הקהל וגו'.
ארון, שלא יאמר אדם קשה הוא הארון, הוא הכה בפלשתים, הוא הרג באנשי בית שמש, הוא הרג לעוזא, לכך כתב בו ברכה, שנאמר: וישב ארון ה' וגו', ללמדך שאין קטרת וארון הורגין, אלא עוונות הורגין.
במה בירך הקדוש ברוך הוא בית עובד אדום?
ר' יוסי אומר: בבנים. הה"ד (דה"א כו): ולעובד אדום בנים שמעיה הבכור וגו' יואח השלישי ושכר הרביעי ונתנאל וגו' פעולתי השמיני.
בעון קומי ר' יוחנן:
מהו פעולתי?
אמר להם: על שפעל פעולה גדולה בתורה.
מה פעולה גדולה פעל?
שהיה מדליק לפני הארון נר א' שחרית, ונר א' ערבית.
ר' יוסי עבד לה אפטרה, מה אם הארון, שלא אכל ושתה ולא מתכבד אלא בשביל שני לוחות שהיה בו, זכה בית עובד אדום שיתברך בזכותו, מי שקבל חכמים ותלמידים במאכל ובמשתה, ועל מטות כבודות, עאכ"ו שישלם לו הקב"ה שכרו!
אמרו על עובד אדום, ח' בנים היו לו וח' כלות היו לו, וכל חדא וחדא מנהון ילדה תרין בירחא.
הא כיצד?
היתה טמאה שבעה וטהורה שבעה ויולדת, טמאה שבעה וטהורה שבעה ויולדת.
שית עשר לכל ירח לתלתא ירחין הרי ארבעים ותמניא.
ובני שמעיה ששה, דכתיב (ד"ה א כו): ולשמעיה בנו נולד בנים וגו' בני שמעיה עתני וגו', הא חמשין וארבע תמניא דידיה, דכתיב: ולעובד אדום בנים וגו' הא שתין ותרין, הה"ד (שם ): כל אלה מבני עובד אדום המה ובניהם ואחיהם איש חיל בכח לעבודה ששים ושנים לעובד אדום.
הוי כי ברכו אלהים, לכך נאמר: ויברך אלהים את בית עובד אדום וגו'.
שמע דוד לסוף ג' חדשים, שבירך הקדוש ברוך הוא לעובד אדום ולביתו, קיבץ זקני ישראל והשרים ושרי הכהנים והלוים, להעלות את הארון בשמחה גדולה, דכתיב (ש"ב ו): ויוגד למלך דוד לאמר ברך ה' את בית עובד אדום וגו'.
וכתוב אחד אומר (ד"ה א טו): ויהי דוד וזקני ישראל וגו'.
מי העלוהו?
הלוים העלוהו. וכיון שראה דוד שהעלוהו הלוים ולא ניזוקו, כמה שאמר ליה אחיתופל, הוסיף עוד וזבח לפניו, כמו שאמר אחיתופל בראשונה.
הה"ד (שם): ויהי בעזור האלהים את הלוים וגו'.
כתוב אחד אומר: ויזבחו ז' פרים וז' אילים.
וכתוב אחד אומר (שמואל ב ו): ויהי כי צעדו וגו', ו' צעדים ויזבח שור ומריא.
ר' חנינא ור' מנא,
חד אמר: על כל צעידה וצעידה, שור ומריא, ובסוף שבעה פרים ושבעה אילים.
וחד אמר: על כל צעידה וצעידה שבעה פרים ושבעה אילים, ובסוף שור ומריא.
רבנן אמרי: מקרא חד פרוש לחבירו, על כל ז' פסיעות ז' פרים וז' אילים.
רב פפא בר שמואל אמר: על כל פסיעה ופסיעה שור ומריא, על כל ו' פסיעות ז' פרים וז' אילים.
א"ל ר' חסדא: א"כ מלאת את כל ארץ ישראל בָּמות, אלא על כל ו' פסיעות שור ומריא, על כל שש סדרים של שש שש פסיעות, ז' פרים וז' אילים.
(שם): ודוד מכרכר בכל עוז לפני ה' וגו'
בא וראה, כמה ביזה דוד עצמו לכבודו של הקב"ה. היה לו לדוד להיות מהלך לפניו סתם כמלך לבוש כלי מלכותו לאו אלא לבש כלים נאים לכבוד הארון ומשחק לפניו, מה שאפשר לומר, שנאמר (ד"ה א טו): ודוד מכורבל במעיל בוץ וכל הלוים הנושאים את הארון וגו'.
וכתיב: ודוד מכרכר בכל עוז לפני ה'.
מהו בכל עוז?
בכל כחו.
מהו מכרכר?
שהיה מקיש ידיו זו על זו וטופח ואומר: כירי רם, והיו ישראל מריעים ותוקעים בשופרות, ובחצוצרות, וכל כלי שיר, שנאמר (ש"ב ו): וכל בית ישראל מעלים את ארון ה' בתרועה ובקול שופר.
וכתוב אחד אומר (ד"ה א טו): וכל ישראל מעלים את ארון ברית ה' וגו'.
כיון שבאו לירושלים, היו כל הנשים מציצות על דוד מן הגגות ומן החלונות, וראו אותו מרקד ומשחק ולא היה איכפת לו.
הה"ד (שמואל ב ו): והיה ארון ה' בא עיר דוד וגו'.
הרי לך שאשתו נשקפה עליו.
ומנין שכל נשי ירושלים כן?
שכן היא אומרת לו (שם ): מה נכבד היום מלך ישראל אשר נגלה היום לעיני אמהות עבדיו (שם) ותרא את המלך דוד מפזז ומכרכר וגו'. כיון שראתה אותו משים עצמו כהדיוט, נתבזה בעיניה.
מהו מפזז ומכרכר, האיך היה עושה?
אמרו רבותינו: היה לבוש בגדי זהב סנונין דומין לפז, והיה מכה בידיו זו על גב זו וטפח, כיון שהיה מכרכר כירי רם, היה מפזז.
מהו מפזז?
שהיה הזהב המסונן שהיה עליו קולו פוזז.
יכול לא היה דוד עושה יותר מזו?!
לאו, אלא הופך אספירס ומשוייר לפניו, שכן כתיב במקום אחר (דה"א ט"ו): ותרא את המלך דוד מרקד ומשחק וגו'. והיו כל הנשים מציצות עליו מן הגגות ומן החלונות, ולא איכפת לו.
ומהיכן את למד שהיה דוד הופך אספירס ומשוייר?
שכן את מוצא, כיון שהכניסוהו לעיר דוד, הציגוהו במקום אשר הכין לו דוד, והעלה עולות לפניו הוא וישראל, שכן כתיב (ש"ב ו): ויביאו את ארון ה' ויציגו אותו וגו'.
תמן כתיב: ויקריבו עולות ושלמים לפני האלהים.
אחר שכלה להעלות, בירך כל העם על שכבדו את הארון, ונתן לכולם מתנות מרוב שמחתו בארון, ולנשים, שנאמר (שם): ויכל דוד מהעלות העולה והשלמים וגו', ויחלק לכל העם לכל המון ישראל וגו'.
מהו אשפר? - אחד מששה בפר.
אשישה - אחת מששה באיפה.
וי"א: אשישה גרבא דחמרא, כמה דתימא (הושע ג): ואוהבי אשישי ענבים.
לאחר שנפטרו כל ישראל ממנו, נפנה לברך את ביתו ולשמחה מרוב שמחת הארון, יצאת מיכל לקראתו וביזתהו על שבזה עצמו לכבוד הארון לעיני הנשים.
הה"ד (שמואל ב ו): וישב דוד לברך את ביתו וגו'.
לא הניחתו ליכנס לתוך הבית, אלא יצאת לחוץ והיתה מקפחתו בדברים, ותאמר: מה נכבד היום מלך ישראל אשר נגלה היום לעיני אמהות עבדיו!
מכאן את למד, שהיה הופך אספירס ומשוייר, שכן היא אומרת לו אשר נגלה היום, התחילה עושה מריבה כנגדו, מבקשת לאכול פניו.
אמרה לו: אם ראיתי כבודך, מה נכבד היום מלך ישראל עכשיו הודעת שאת מלך, אשר נגלה היום, הלווי בצניעות, אלא לעיני אמהות עבדיו, ואלו הן נשי ישראל, שהיא קוראה אתהן אמהות, כהגלות נגלות אחד הריקים.
אמר רבי אבא בר כהנא: הריק שבריקים, זה ארכיסטס שאין ריקם הימנו מכל מצוה, כך היה דוד מרקד לפני הארון.
אמרה לו: היום נגלה כבודו של בית אבא, בוא וראה מה ביניך לבין בית אבא, כל בית אבי היו צנועים וקדושים, אמרו עליו על בית שאול: שלא נראה מהם לא עקב ולא גודל מימיהם.
הה"ד (שם א כד): ויבא אל גדרות הצאן על הדרך ושם מערה ויבא שאול וגו'.
מהו ויבא אל גדרות הצאן?
ר' אבין בשם רבי אלעזר: נכנס לו לדיר הצאן, גדר לפנים מגדר.
ויבא שאול להסך את רגליו, עשה עצמו כסוכה עטיף פעליונים, וישב לבית הכסא, והיה חמי ליה משולשל ציבחר ומסלק ציבחר, משולשל ציבחר ומסלק ציבחר.
אמר דוד: לית אריך מנגע בהא גופא צניעה.
הה"ד דהוא א"ל (שמואל א כד): הנה היום הזה ראו עיניך את אשר נתנך ה' היום בידי במערה ואמר להרגך ותחס עליך. ואחס עליך אין כתיב כאן, אלא ותחס עליך, צניעותך חסה עליך.
וכך אמרה לו מיכל: של בית אבי היו צנועין כ"כ, ואת עומד ומגלה לבושך כאחד הריקים?! כיון שגמרה דבריה, א"ל: וכי לפני מלך בשר ודם שחקתי, ולא לפני מלך מלכי המלכים שחקתי, אשר בחר בי מאביך ומכל ביתו, ואלו היה אביך צדיק יותר ממני, היה האלהים בוחר בי, ופוסל בבית אביך?!
הה"ד (שם ב ו): ויאמר דוד אל מיכל לפני ה' וגו'.
א"ל: אביך היה מלך על ישראל בלבד, אני נגיד על ישראל ויהודה.
הה"ד: על עם ה', זה שבט יהודה. על ישראל, אלו שאר שבטים.
דבר אחר:
א"ל: של בית אביך היו מבקשין כבוד עצמן ומניחין כבוד שמים, ואני איני עושה כן, אלא מניח כבוד עצמי ומבקש כבוד שמים.
הה"ד (שם): ונקלתי עוד מזאת.
ואל תאמרי שהייתי שפל בעיני אחרים ולא נבזה בפני עצמי, ת"ל: והייתי שפל בעיני.
ועם האמהות אשר אמרת, עמם אכבדה
א"ל: אותן בנות ישראל, שצווחת אותן אמהות, אינן אמהות, אלא אימהות, לוואי יהא לי חלק עמהם לעתיד לבוא.
הה"ד (שם): ועם האמהות אשר אמרת, לואי עמם אכבדה.
ולפי שאמרה מיכל כן, נענשה, שכן כתיב אחריו (שם): ולמיכל בת שאול לא היה לה ולד עד יום מותה.
והא כתיב: יתרעם לעגלה אשתו? שגעתה כעגלה ומתה. היינו דכתיב: עד יום מותה, הא ביום מותה היה לה.
אין לך אדם בישראל שביזה עצמו על המצות יותר מדוד.
הה"ד, דהוה אמר לפני אלהים (תהלים קלא):
ה' לא גבה לבי, בשעה שמשחני שמואל למלך.
ולא רמו עיני, בשעה שהרגתי את גלית.
ולא הלכתי בגדולות, בשעה שהחזירוני למלכותי.
ובנפלאות ממני, בשעה שהעלתי את הארון.
אם לא שויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו, כשם שהתינוק הזה אינו מתבייש להתגלות לפני אמו, כך שויתי נפשי לפניך, שלא נתביישתי להתבזות לפניך לכבודך.
כגמול עלי נפשי כהן ינוקא דנפק ממעי דאימיה, ואין בו רוח גסה לינוק משדי אמו, כן הות נפשי עלי, שאיני מתבייש ללמוד תורה אפילו מקטני ישראל.
אמר רבי אדא ב"ר חנינא: אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה שוית עצמך לגמול, חייך! כשם שאין לתינוק הזה עונות, כך אין לך עונות, שנאמר (שמואל ב יב): גם ה' העביר חטאתך לא תמות, מכאן את למד שאין אדם רשאי לנהוג גאוה לפני המקום, אלא צריך אדם להתבזות על כבודו.
אמר רבי יהודה הלוי ב"ר שלום: אין מעשיו של הקב"ה, כמעשה בשר ודם.
למה?
עביד מגירס של בשר ודם, יש לו כלים נאים, בשעה שהוא יוצא לשוק הוא לובשם, אבל בשעה שהוא עומד לבשל, פושט את היפים ולובש מקורעים וזוסטא.
ועוד, בשעה שהוא גורף את הכירים ואת התנור, הוא לובש רעים מהם.
אבל לפני הקדוש ברוך הוא, בשעה שכהן גורף את המזבח ומדשנו, היה לובש כלים מעולים, שנאמר (ויקרא ו): ולבש הכהן מדו בד וגו' בשביל והרים את הדשן.
למה כן?
אלא להודיעך שאין גאוה לפני המקום.
וכן אתה מוצא באלעזר הכהן, שהיה נוהג בשפלות לפני המקום.
אמר רבי יהושע בן לוי: אלעזר היה דוכנין נשיא על הנשיאים, שנאמר (במדבר ג): ונשיא נשיאי הלוי, אלעזר בן אהרן הכהן וגו'.
ראה שררה שהיתה בידו ואת סבור מפני שהיה אדם גדול, היה נותן לאחרים שיטענו את הכלים, שהיה עשוי לטעון אותם?! לאו! אלא הוא עצמו היה טוען, שנאמר: ופקדת אלעזר בן אהרן הכהן וגו'.
והיאך היה טעון כל אלו?
אמרו רבותינו: כן היה טוען שמן המאור בימינו, וקטורת הסמים בשמאלו, ומנחת התמיד של יום תלויה בזרועו.
בין הערבים היכן היה נתון?
אמר רבי אחא, אמר רבי שמעון בן יוחאי: כמין צלוחית קטנה היה תולה באפונדתו, מפני שהיה חגור מתניו בזינו, כעבד לפני קונו, להודיעך, שאין גאוה לפני האלהים.
פקדת כל המשכן וכל אשר בו בקדש ובכליו, שעל ידו היה נותן להם, הארון והשלחן והמנורה והמזבחות וכל כליהם, כמה דתימא: ומשמרתם הארון וגו' ונשיא נשיאי הלוי אלעזר וגו'.
|
