|
פרשה ז: שילוח הטמאים מן המחנה
א [שילוח הטמאים מחוץ למחנה]
אמר רבי תנחומא ב"ר אבא: מהו הגו סיגים מכסף?
כל זמן שהפסולת הזו בכסף אינו מראה יופיו, לא עשה אלא נסתננו הפסולת ממנו, מיד הוא מראה שבחו, הגו סיגים מכסף, אח"כ ויצא לצורף כלי.
כיצד?
בשעה שיצאו ישראל ממצרים, היו כל רובן בעלי מומין.
למה?
מפני שהיו יגעים בטיט ובלבנים, ועולים לראש הבנין, ומי שהוא בונה, על ידי שהיו עולין לראשי הדמוסין, או האבן נופלת וקוטעת ידו, או הקורה, או הטיט נכנס בעיניו, והוא נסמא, והיו בעלי מומין. כיון שבאו למדבר סיני, אמר האלהים: כך הוא כבודה של תורה, שאתן אותה לדור בעלי מומין, ואם אמתין עד שיעמדו אחרים, הרי אני משהא במתן תורה.
מה עשה האלהים?
אמר למלאכים שירדו אצל ישראל וירפאו אותן.
ותדע לך שכן אמר רבי יהודה, אמר רבי סימון:
מנין שלא היה בהן חגרין?
שנאמר (שמות יט): ויתיצבו בתחתית ההר, ואין נצב אלא על רגליו.
מנין שלא היה בהן גידמין?
שנאמר (שם כד): כל אשר דבר ה' נעשה.
ומנין שלא היה בהן חרשין?
שנאמר: ונשמע.
ומנין שלא היה בהן סומין?
שנאמר (שמות כ): וכל העם רואים את הקולות.
ומנין שלא היה בהן אלמים?
שנאמר (שם): ויענו כל העם.
נמצאת אומר, שהרי נתרפאו כולן.
ואם אין אתה למד מכאן, יש לך ללמוד ממקום אחר, שנאמר (שם טו): כל המחלה אשר שמתי וגו', הרי לך שנתרפאו. אבל כיון שעשו אותו מעשה של עגל, חזרו למומן ונעשו זבין ומצורעין, שכן משה רואה אותן, שנאמר (שם לב): וירא משה את העם כי פרוע הוא ואין פרוע, אלא לשון צרוע, כמה דתימא (ויקרא יג): והצרוע אשר בו הנגע וגו' ראשו יהיה פרוע וגו'.
אמר האלהים למשה: עד שלא עשיתם את המשכן, הייתי מגלגל בדברים והיו הזבים והמצורעים מעורבים עמכם, עכשיו שעשיתם את המשכן ואני משרה שכינתי ביניכם, הפרישו אותם מכם, וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש.
בשביל מה?
ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שוכן בתוכם:
ב [למה נסמכה פרשת מצורעים לפרשת הלוים?]
למה נסמכה פרשת מצורעים לפרשת הלוים?
את מוצא, ישראל והלוים קבלו עליהם מלכותו של הקב"ה בסיני, שנאמר (שמות יט): ויענו כל העם יחדיו, לסוף מ' יום מרדו ישראל בהקדוש ברוך הוא, (שם לב): ועשו להם עגל מסכה וגו', ויאמר אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים, אבל הלוים נמצאו מושלמים עם הקב"ה, שנאמר (שם): ויעמוד משה בשער המחנה וגו'.
אמר הקדוש ברוך הוא (ש"א ב): כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו, בני לוי שכבדוני, שלא כפרו בי, להם אני מכבד, אבל ישראל שביזוני, שאני העליתי אותם ממצרים והם אמרו לעגל שהוא העלם, בדין הוא שיקלו.
מה כבוד כיבד הקב"ה את הלוים שלקחם לחלקו, שנאמר (במדבר ג): ואני הנה לקחתי את הלוים מתוך בני ישראל וגו' וכיון שבא למנותם, לעמוד בשימושו, הוא בעצמו מנאם.
ומנין שכן הוא?
אמר רבי יהודה ב"ר שמעון: כתיב למעלה מן פרשת מצורעים: ע"פ ה' פקד אותם ביד משה, ואומר: ופקודיו אשר צוה ה'. וכתיב בראש הענין: ויהיו פקודיהם.
אמר רבי יהודה ב"ר שמעון: האיך ימצא הדורש ידיו בין פקודיו לפקודיהם, אם פקודיו למה פקודיהם?
אלא פקודיהם, מה שמנו משה ואהרן ופקודיו, מה שמנה האלהים.
ולמה מנאם האלהים?
אמר הקדוש ברוך הוא, שלא יאמר אדם וכי משה ואהרן היו יכולים למנות כל אותן האוכלוסין?!
אמר האלהים: אם הרהרת אחריהם, כאלו אחרי אתה מהרהר, לכך כתב: ופקודיו ופקודיהם.
והאיך מנאם משה?
אמר רבי ברכיה: הקב"ה אמר לו למשה: במשפחת פלוני כך וכך, עד שמנה אותן.
הה"ד: ע"פ ה' פקד אותם ביד משה. לכך כשמנאם משה מבן חודש, ע"פ הקדוש ברוך הוא מנאם, שנאמר: כל פקודי הלוים וגו'.
אמר רבי ברכיה הכהן: כך את סבור שהיה משה הולך ונכנס לאהלו של כל אחד ואחד, לראות כמה בנים היו לו, לאו! אלא, אמר האלהים למשה: יש באהלו של פלוני שניים ובאהלו של פלוני שלושה, עד שמנה אותן.
מנין?
שנאמר ע"פ ה', הוי כבוד גדול חלק להם, שהוא בעצמו מנאם, אבל במנין ישראל אין את מוצא ע"פ ה', לפי שהם לא כבדוהו, אף הוא לא כבדם.
וכן כשבא הקב"ה לעשות משכן, קירב הלוים לשימושו, כשם שאמר בפרשה.
אמר הקדוש ברוך הוא: הלוים שכבדוני יהיו אצלי, אבל אותן שטעו בעגל, הם ילקו בצרעת, שנאמר (שמות לב): וירא משה את העם כי פרוע.
וכן הוא אומר (תהלים קא): עשה סטים שנאתי וגו':
ג [שילוח הטמאים מחוץ למחנה]
את מוצא, מלך בשר ודם יש לו פריפיסיטין.
אף האלהים יש לו פריפיסיטין, שנאמר (שם א): שאו את ראש כל עדת בני ישראל וגו'.
מלך בשר ודם יש לו דוכוסין.
אף האלהים יש לו דוכוסין, (שם ג): ונשיא נשיאי הלוי וגו'.
אמר רבי יהושע בן לוי: דוך דוכנין היה.
מלך בשר ודם מחלק דונטיבא ללגיונותיו.
האלהים מחלק דונטיבא, שנאמר (שמות טז): הנני ממטיר לכם לחם מן השמים.
מלך בשר ודם, מחלק כלים ובסטיא לאיסרטיוטות שלו.
ואף האלהים כן, שנאמר (דברים ח): שמלתך לא בלתה וגו'
מלך בשר ודם יש לו ספקולא.
ואף האלהים יש לו ספקולא, שנאמר (ויקרא כ): מות יומת הנואף והנואפת.
מלך בשר ודם יש לו קטריקס.
אף האלהים יש לו קטריקס, שנאמר (דברים כב): וענשו אותו מאה כסף.
מלך בשר ודם יש לו קטפירס.
אף האלהים יש לו קטפירס, שנאמר (שם כה): ארבעים יכנו לא יוסיף.
מלך בשר ודם יש לו מטלון של טרודין.
אף האלהים יש לו מטלון של טרודין, שנאמר: וישלחו מן המחנה כל צרוע וגו':
ד [מהיכן באת עליהם הצרעת?]
מהיכן באת עליהם הצרעת?
רבי יהודה ב"ר סימון אמר: מן מעשה העגל.
ורבותינו אומרים: מן המתאוננים.
לדעת רבותינו מן המתאוננים באת עליהם הצרעת, כיצד?
בשעה שהוריד להם האלהים את המן, עשה להם אלהים כמה נסים.
אמרו רבותינו: לא היו נצרכין לְהִפָּנות כדרך בני אדם.
למה כן?
אלא, אמר האלהים: יהיו בני נצרכין להפנות והאיך הכתבתי עליהם שהם אלהים, שנאמר (תהלים פב): אני אמרתי אלהים אתם אלא, כשם שאין המלאכים צריכין לדבר זה, אף הן לא יצרכו לדבר זה עוד.
דבר אחר:
אמר האלהים: האומות אוכלין ונצרכין, והאיך אני נותן הפרש בין בני לבין האומות?
לפיכך, לא היו נצרכין.
מה עשו?
בטובה שעשה להם האלהים, התחילו אומרים ליצנות עליו.
אומר זה לזה: אי אתה שומע שמעון אחי?
וזה אומר: מה אתה אומר ראובן אחי?
אמר לו: בחייך ראית בימיך אדם נותן חטים ברחים ואינן נטחנות ויורדות?!
אף אנו אוכלין את המן ואינו יורד!
אומר לו חבירו: מתיירא אני שליום אחרון תנפח כריסי ותבקע, מפני שאין אנו מוציאין אותו.
באותה שעה, אמר האלהים למשה: איני יכול לסבול ולכבוש (במדבר יד): עד אנה ינאצוני וגו' ועד אנה לא יאמינו בי בכל נפלאותי אשר אעשה עמו אין כתיב כאן, אלא אעשה בקרבו.
אמר רבי שמעון בן יוחאי: כמה אותות ונפלאות עשיתי בקרביהן והן מנאצין אותי, כענין שנאמר (ויקרא א): והקרב והכרעים וגו'.
ומנין שלא היה יוצא מהן?
שנאמר (תהלים עח): לחם אבירים אכל איש.
אל תהי קורא אַבִּירִים, אלא לחם אֵיבָרִים, לחם שהוא נמוח באיבריהם, אעפ"כ למד משה סניגוריא עליהם, וחזר בו אלהים מן הרעה, ואח"כ אמרו זה לזה: יהיו זכורין אותן הימים שהיינו במצרים, בשעה שהיינו מבשלין קדירות קדירות של בשר ויושבין ואוכלין פכסמין, ופותין בתוך הזום של בשר, לואי מתנו שם ולא הוציאנו האלהים משם, שנאמר (שמות טז): מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו וגו'.
ועכשיו אין לנו אלא המן הזה בלבד בערב, כן בבוקר, כן בחול, כן בשבת.
עשה אדם יו"ט, אין לו לאכול אלא מן.
עשה יום רע, אין לו לאכול אלא מן.
הרי נפשות יבשים, שנאמר (במדבר יא): ועתה נפשנו יבשה אין כל וגו'.
אמר רבי שמעון בן יוחאי: וכי בשר היו מבקשין והלא כל מעדני עולם טועמין במן.
כל מי שהיה מתאוה בשר, היה טועמו.
וכל מי שהיה מתאוה דגה, היה טועמו.
מי שהיה מתאוה תרנגול, או פסיון, או טווס, כך היה טועם כל מה שהיה מבקש.
ולמה מתרעמים?
אלא שהיו מבקשים עלילה, היאך לחזור למצרים, ואף על פי כן אמר האלהים למשה: מה הם מבקשים בשר, אמור להם שאני אתן להם בשר ואין אתם אוכלים ממנו יום אחד בלבד, או יומים, אלא חדש ימים. הה"ד (שם): לא יום אחד תאכלהו וגו' עד חדש ימים.
באותה שעה נתן להם האלהים בשר, כל מי שלא נתרעם לפני האלהים, היה אוכלו ונהנה ממנו, ומי שהיה מנאץ לפני האלהים, היה אוכלו והיה בודקו ויוצא מאפו, שנאמר (שם): עד אשר יצא מאפכם וגו'.
ר"ש בן לקיש אומר: לאסכרא.
ר' הונא הכהן בר אבין, בשם רבי שמואל בר נחמן, בשם רבותינו שבגולה אומר: לזרא ולבוטנא.
רבי אביתר אומר: מאי לזרע לקרדא, או שאהיה אותן דורא במעיהן.
רבי איבו בר נגרי אומר: והיה לכם לאזהרה, שמיכן ואילך יזהירו להם.
רבי יהודה ב"ר סימון אמר: מה והיה לכם לזרא?
שנעשו כלם זרים, כמה שנאמר (ויקרא כב): וכל זר לא יאכל בו, כך כל מי שניאץ לאלהים, נעשה זר.
והיאך נעשה זר?
אלא שבאת עליהם הצרעת.
אמר לו האלהים: למה הם נאצו אותי, הרי הם זרים מן הקהל, וישלחו מן המחנה כל צרוע וגו'.
ועל דעתיה דרבי יהודה ב"ר סימון דאמר מן מעשה העגל באת עליהם הצרעת, מפיק ליה מהאי קרא (ישעיה יז): ביום נטעך תשגשגי וגו'.
אמרו רבותינו: אחר מ' יום שקבלו ישראל את התורה, עשו ישראל את העגל.
מנין?
שכן אתה מוצא שהאלהים רמז למשה על כך.
אמר לו האלהים: משה! אין את רואה לישראל, היכן הם עומדים ואומרים (שמות כד): כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע חייך, בכזבים הם עומדים, אינם משלמים לי אלא מ' יום, שנאמר (שם יט): ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו'. חסר מקרא כלום לי, למאן דאמר שלשים, יו"ד עשרה, הרי מ'.
רבי שמעון בן יוחאי ורבי אליעזר בן יעקב.
אחד מהם היה אומר: כ"ט יום היו ישראל מושלמין.
וחד מנהון היה אומר: י"א יום היו ישראל מושלמין.
ותרויהון מחד קרא שנאמר (דברים א): אחד עשר יום מחורב וגו'.
אחד מהן אומר: מהו י"א?
אמר להם משה: לא כ"ט יום הייתם מושלמין לאלהים, וי"א אחרונים הייתם מתחשבין האיך לעשות את העגל, שנאמר: אחד עשר יום.
וחבירו אומר: אחד עשר יום היו מושלמים לאלהים, וכ"ט היו מתחשבין, האיך לעשות את העגל.
ר' שמעון בן חלפתא אומר: יום אחד היו מושלמין, שנאמר (שם ד): יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב.
ר' מאיר אומר: לא כדברי אלו ולא כדברי אלו, אלא אפילו בשעה שהיו אומרים (שמות כד): כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, היו אומרים בפיהם אחד ובלבם אחד, שנאמר (תהלים עח): ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו, הרי אפילו באותו היום שהיו עומדים לפני הר סיני, לא היה לבם נכון לבוראם, הוא שישעיה אומר להם: ביום נטעך תשגשגי.
אמר להם האלהים: ביום שבקשתי לעשות אתכם נטיעה לשמי, עשיתם סיגים.
הוי, ביום נטעך תשגשגי.
מהו (ישעיה יז): ובבקר זרעך תפריחי?
ר' חמא ור' חנינא ורבי שמואל בר נחמן:
חד מנהון אמר: למה הדבר דומה?
למלך, שהיה לו גינה אחת מליאה בכרוב נאה ומשובח, נכנס לתוכה בין הערבים וראה אותה, ואמר: מה נאה ומשובח, לבקר אני מוכר אותה לתגרין ואמלא כיסי זהובים. בבקר נכנס לראותה ומצא אותה שהפריגה, א"ל תיפח רוחך! בערב היית נאה ומשובחת ובבקר הרי הפרגת!
כך אמר האלהים לישראל: ובבוקר זרעך תפריחי.
וחבירו אומר: למי שהיה לו שדה של פשתן, נכנס לתוכה בערב והיתה נאה, בא להכנס בבקר ומצאה שנעשה גבעולין.
כך אמר להם אלהים: בבקר זרעך תפריחי, ביום נחלה, ביום שסברתי לעשותכם נחלה לשמי, לא קיימתם מלכותי עליכם. (שם ): וכאב אנוש בואו וקבלו את הצרעת.
ולמה קורא אותה וכאב אנוש לשון גבר?
מפני שהיא מכה הגברתנית.
דבר אחר:
וכאב אנוש, היא מנתשת את הגוף שהיא נכנסת בו, לפיכך אמר האלהים למשה: הפרש המצורעים שביניהם, שהם עשו אותה המעשה, וישלחו מן המחנה כל צרוע וגו':
ה [על י"א דברים הצרעת באה]
על קללת השם,
ועל גילוי עריות,
ועל שפיכות דמים,
ועל האומר על חבירו דבר שאינו בו,
ועל גסות הרוח,
ועל הנכנס בתחום שאינו שלו,
ועל לשון שקר,
ועל הגניבות,
ועל שבועת שקר,
ועל המחלל שם שמים,
ועל עבודת כוכבים.
רבי יצחק אמר: על עין רעה.
ורבותינו אומרים: על מי שמנאץ בדברי תורה.
ועל דעתייהו דרבנן דאמרין על מי שהוא מנאץ בדברי תורה, שנאמר (ישעיה ה): לכן כאכול קש לשון אש וגו' ופרחם כאבק יעלה, זה צרעת, שנאמר (ויקרא יג): ואם פרוח תפרח הצרעת.
מהו כאבק יעלה?
כאותו פיח כבשן שזרק משה השמימה (שמות ט): והיה לאבק על כל ארץ מצרים, וממנו לקו המצרים בשחין אבעבועות פורח באדם ובבהמה.
על דעתיה דרבי יצחק דאמר על עין הרע, כשאדם צר עין ואינו משאיל את כליו, הקב"ה משלח צרעת בביתו ומוציא כליו לחוץ, והבריות אומרים: פלוני שלא היה משאיל כליו, ואומר שלא היו לו כלים, הרי שהיה לו כלים, ועליו הכתוב אומר (איוב כ): יגל יבול ביתו.
ועל דעתיה דרבי יהודה הלוי דאמר על קללת השם, מפיק ליה מגלית, שנאמר (שמואל א יז): כי חרף מערכות אלהים חיים.
מה כתיב בו?
(שם): היום הזה יסגרך ה' בידי, ואין יסגרך הצרעת, שנאמר: והסגירו הכהן.
ועל גילוי עריות מנין?
שנאמר (ישעיה ג): וספח ה' קדקד בנות ציון.
אמר רבי אלעזר בן פדת: אין וספח, אלא הצרעת, שנאמר: שאת או ספחת וגו'.
ועל שפיכות דמים מקין, שנאמר (בראשית ד): וישם ה' לקין אות
אמר רבי נחמיה: זו הצרעת.
נאמר כאן אות, ונאמר בחזקיהו אות, מה אות האמור בחזקיהו שחין, אף כאן שחין.
ואם אין את למד מיואב ששפך דמים, מה כתיב בו (שמואל ב ג): ואל יכרת מבית יואב זב ומצורע.
ועל האומר דבר לחבירו שאינו בו, זה משה, בשעה שאמר לו האלהים שילך אצל ישראל, אמר לו: רבוני! והרי אינן מאמינין אותי, שנאמר (שמות ד): והן לא יאמינו לי וגו'.
אמר לו האלהים: הא משה! הא משה! כבר את יודע שאינן מאמינין אותך, מאמינין בני, מאמינין הם! אמרת לי (שם ): והן לא יאמינו לי וגו', הבא נא ידך בחיקך וגו', מיד ויוציאה והנה ידו מצורעת כשלג.
ועל גסות הרוח, זה נעמן, שנאמר (מלכים ב ה):(ונעמן): [שר צבא מלך ארם] היה איש גדול.
מהו גדול?
שהיתה רוחו גסה, מפני שהיה גבור חיל, ועל ידי כך נצטרע.
ועל הנכנס בתחום שאינו שלו, זה עזיהו, שביקש להכנס בתחום הכהונה.
ומה כתיב בו?
(ד"ה ב כו): והצרעת זרחה במצחו.
ועל לשון שקר, זו מרים, שנאמר (במדבר יב): ותדבר מרים ואהרן במשה.
ומה כתיב אחריו?
(שם): ויפן אהרן אל מרים והנה מצורעת.
ועל הגנבות, ועל שבועת שקר, דכתיב (זכריה ה): ובאה אל בית הגנב ואל בית הנשבע בשמי לשקר וגו'.
אי זו היא מכה שהיא מכלה את העצים ואת האבנים?
הוי אומר: זו הצרעת, שנאמר (ויקרא יד): ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו וגו'.
ועל המחלל שם שמים, זה גיחזי שרץ אחר נעמן ליטול ממנו ממון, שנאמר (מלכים ב ה): וירדוף גיחזי אחרי נעמן וגו'.
אלישע קידש שמו של הקדוש ברוך הוא, שלא רצה ליטול מנעמן כלום. וגיחזי רדף אחריו ונשבע לו לשקר ששלח אצלו, שישלח לו ממון, נמצא זה מחלל שם שמים, מה שקידש אלישע.
אמר לו הקב"ה לגיחזי: רשע! אתה אמרת (שם): חי ה' כי אם רצתי אחריו ולקחתי מאתו מאומה, נשבעת בשמי כדי לחללו, חייך, מאומה אמרת ומומו אתה נוטל, וצרעת נעמן תדבק בך.
ועל ע"ז, אלו ישראל, כשעשו אותו מעשה נעשו מצורעים, שנאמר (שמות לב): וירא משה את העם כי פרוע הוא. ואומר (ישעיה יז): וכאב אנוש.
לפיכך, אמר אלהים למשה: הפרש המצורעים שביניכם, ממחנה ישראל, שהם עשו אותו המעשה, וישלחו מן המחנה כל צרוע:
ו [בא וראה מה כח עבירה קשה]
צו את בני ישראל, כל מקום שנאמר צווי, הצווי מיד, בשעת המעשה ונוהג לדורות.
רבי יהודה בן בתירה אומר: אין צווי בכל מקום, אלא זירוז, שנאמר (דברים ג): וצו את יהושע וחזקהו, לפי דרכנו למדנו, שאין מחזיקין אלא המוחזקין, ואין מזרזין אלא המזורזין.
ר' שמעון בן יוחאי אומר: אין צווי בכל מקום, אלא חסרון כיס, שנאמר (ויקרא כד): צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך:
ז [משמעות הלשון "צו"]
(שם לה): צו את בני ישראל ונתנו ללוים.
(שם כח): צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני.
הא, אין צווי בכל מקום, אלא חסרון כיס, חוץ מאחת.
ואי זה?
זה (שם לד): צו את בני ישראל ואמרת אליהם כי אתם באים אל הארץ כנען.
תייחס לענין חילוק הארץ.
רבי אומר: אין צווי בכל מקום, אלא אזהרה, שנאמר (בראשית ב): ויצו ה' אלהים על האדם ומעץ הדעת טוב ורע:
ח [עשר קדושות לשילוח טמאים]
צרוע, זה מוסגר.
כל צרוע, זה מוחלט.
זב, זה זב גמור.
כל זב, לרבות זב שתי ראיות.
וכל זב, לרבות זב ראיה אחת.
טמא לנפש, זה אדם שהוא יכול להשתלח.
כל טמא, לרבות כלים הנוגעים במת.
וכל טמא, לרבות כלים הנוגעים בשרץ.
וי"א: טמא לנפש, זה אדם וכלים הנוגעים.
כל טמא, לרבות הנוגעים בשרץ מזכר ועד נקבה, בכל אדם הכתוב מדבר, או אינו מדבר אלא בלוים נושאי ארון?
תלמוד לומר: מזכר עד נקבה תשלחו, בכל אדם הכתוב מדבר.
מזכר עד נקבה, אחד גדולים ואחד קטנים במשמע.
מזכר טבול יום.
ועד נקבה, לרבות מחוסר כפרה.
ולא יטמאו את מחניהם
יכול כלם ישתלחו חוץ למחנה אחת?
אמרת: צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה ריבה כאן מחנה אחת.
אל מחוץ למחנה תשלחום, ריבה כאן ב' מחנות.
ולא יטמאו את מחניהם, ריבה כאן ג' מחנות.
מכאן אמרו: ג' מחנות הן:
מחנה ישראל,
ומחנה לויה,
ומחנה שכינה.
מפתח ירושלים ועד הר הבית מחנה ישראל.
מפתח הר הבית ועד העזרה מחנה לויה.
מפתח העזרה ולפנים מחנה שכינה.
יכול כולם ישתלחו למקום אחד?
תלמוד לומר במצורע: בדד ישב מחוץ למחנה מושבו.
כל שהזב מטמא, מצורע מטמא.
חמור מצורע שמטמא בביאה.
כל שטמא מת מטמא, הזב מטמא.
חמור הזב, שהוא מטמא תחת אבן מְסָמָא.
כל שטבול יום מטמא, טמא מת מטמא.
חמור טמא מת, שהוא מטמא את האדם.
כל שמחוסר כפורים פוסל, טבול יום פוסל.
חמור טבול יום, שהוא פוסל את התרומה.
מכאן נתנו חכמים מחיצות ואמרו: עשר קדושות הן:
ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות, ומה היא קדושתה?
שמביאין ממנה העומר, והבכורים, ושתי הלחם, מה שאין כן בכל הארצות.
ארץ כנען מקודשת מעבר הירדן, ארץ כנען כשרה לבית שכינה, ואין עבר הירדן כשר לבית שכינה.
עיר חומה מקודשת מן הארץ, שמצורעים הולכים בכל הארץ ואינם הולכים בערי חומה.
ירושלים מקודשת מערי חומה, שקדשים קלים ומעשר שני נאכלין בירושלים, ואינן נאכלים בערי חומה.
הר הבית מקודש מירושלים, שזבים וזבות נכנסים בירושלים, ואין נכנסים בהר הבית.
החיל מקודש מהר הבית, שנכרים וטמא מת נכנסין להר הבית, ואין נכנסין לחיל.
עזרת הנשים מקודשת הימנו, שאין טבול יום נכנס לשם, ואין חייבים עליו חטאת.
עזרת ישראל מקודשת הימנה, שמחוסר כפורים נכנסין לעזרת הנשים, ואין נכנסים לעזרת ישראל.
ישראל מעורבין שמש נכנסים לעזרת כהנים, ברוחב י"א אמה על אורך קל"ה, אבל לא היו עומדין על הדוכן.
והלוים היו עומדים על הדוכן, אבל לא היו נכנסין מיכן ולפנים, ובעלי מומין כהנים ופרועי ראש ושתויי יין היו נכנסין מיכן [ולפנים], אבל לא היו נכנסין בין האולם ולמזבח, ולא לאולם, ולא להיכל, ולא לסביבות המזבח ד' אמות.
ושאר כהנים נכנסין, לאולם, ולהיכל, ולסביבות המזבח ד' אמות, אבל לא היו נכנסין לבית קדשי הקדשים.
וכהן גדול היה נכנס לבית קדשי הקדשים ד' פעמים ביוה"כ.
אמר רבי יוסי: בחמישה דברים בין האולם ולמזבח שוה להיכל:
שאין פרוע ראש ושתוי יין,
ושלא רחוץ ידים ורגלים, נכנסין לשם,
וכדרך שהם פורשים מן ההיכל בשעת הקטרה,
כך היו פורשין מבין האולם בשעת הקטרה.
הוי מה מעלה בין האולם ולמזבח ולהיכל?
אלא שבין האולם ולמזבח, נכנסין לעבודה ושלא לעבודה.
ולהיכל אין נכנסין אלא לעבודה בלבד.
וכשם שהיו במדבר שלושה מחנות:
מחנה שכינה,
מחנה לויה,
מחנה ישראל,
כך היו בירושלים:
מפתח ירושלים ועד פתח הר הבית, מחנה ישראל.
מפתח הר הבית ועד שער ניקנור, מחנה לויה.
משער ניקנור ולפנים, מחנה שכינה.
והן הן קלעים שבמדבר ובשעת מסעות, אין בהן משום קדושה ואין חייבין עליהם משום טומאה.
ולא יטמאו את מחניהם למה נאמר?
לפי שהוא אומר: וישלחו מן המחנה, שומע אני לא יגעו לא בארון ולא בנושאין, אבל יקצו להם מקום בפני עצמן.
תלמוד לומר: ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שוכן בתוכם.
חביבין הן ישראל, שאע"פ שהן טמאין, שכינה ביניהם, שנאמר (ויקרא טז): השוכן אתם בתוך טומאותם.
ואומר: ולא יטמאו את מחניהם.
ואומר: ולא תטמא את הארץ וגו':
ט [שילוח הטמאים נעשה מרצון ישראל ומרצון הטמאים]
ר' אלעזר ב"ר שמעון אומר: אין במשמע, אלא המשלחים לא הוצרכו.
ומנין אף המשתלחים לא הוצרכו?
תלמוד לומר: כאשר דבר ה' אל משה כן עשו בני ישראל, מעצמן. לא הוצרכו שיעשיאום, את משה ואת אהרן:
י [השילוח מהמחנות רמז לגלויות]
צו את בני ישראל
רבנן פתרין קרייה בגלות צו את בני ישראל על שעברו ישראל על המצות, נתחייבו שילוח, זה גלות. הה"ד: וישלחו מן המחנה. אין וישלחו אלא לשון גלות, כמה דתימא (ירמיה טו): שלח מעל פני ויצאו.
מן המחנה, זו א"י, ששם השכינה חונה.
כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש, רמז להם, שאם יעברו ישראל על שלש עבירות הלל:
עבודת כוכבים
וגילוי עריות
ושפיכות דמים
יתחייבו גלות.
צרוע, זו עבודת כוכבים, מה מצורע מטמא בביאה, אף עבודת כוכבים מטמא בביאה.
זב, זו גילוי עריות, שאלו ואלו מטמאין, על ידי שכבת זרע.
טמא לנפש, אלו שופכי דמים, שהן מטמאין עצמן ומטמאין הארץ, בשפיכות דמים.
ותנינן כן: גלות בא לעולם על עבודת כוכבים ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים ועל שמיטת הארץ.
על עבודת כוכבים כיצד?
הוא אומר (ויקרא כו): והשמדתי את במותיכם וגו'.
וכתיב (שם): ואתכם אזרה בגוים וגו'.
אמר להם המקום לישראל: הואיל ואתם רוצים בעבודת כוכבים, אף אני אגלה אתכם למקום שיש עבודת כוכבים, לכך השמדתי את במותיכם.
ועל גילוי עריות כיצד?
אמר רבי ישמעאל בר' יוסי: כל זמן שישראל פרוצין בעריות, שכינה מסתלקת מהם, שנאמר (דברים כג): ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך.
ועל שפיכות דמים כיצד?
שנאמר (במדבר לח): ולא תחניפו את הארץ וגו'.
מגיד הכתוב, ששפיכות דמים מטמא את הארץ ומסתלקת השכינה. ומפני שפיכות דמים חרב בית המקדש וגלו ישראל מארצם. ודברים הללו היו במקדש ראשון, ולכך גלו וחרב בהמ"ק.
דאמר רבי יוחנן בן תורתא: מקדש ראשון מפני מה חרב?
מפני שהיו בה שלושה דברים:
עבודת כוכבים
וגילוי עריות
ושפיכות דמים.
עבודת כוכבים, דכתיב (ישעיה כח): כי קצר המצע מהשתרע וגו'.
אמר רבי שמואל בר נחמני, אמר רבי יונתן: קצר מצע זו מלהשתרר עליו שני רעים כאחד. והמסכה צרה כהתכנס.
אמר רבי שמואל בר נחמני, כי מטי רבי יונתן להאי קרא בכי אמר: מאן דכתיב ביה (תהלים לג): כונס כנד מי הים, תעשה לו מסכה צרה.
גילוי עריות, ויאמר ה' (ישעיה ג): יען כי גבהו בנות ציון וגו'.
שפיכות דמים, דכתיב (מ"ב כא): וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד וגו'.
ולפיכך הביא עליהם הקדוש ברוך הוא שלש פורעניות, כנגד עבירות שבידם, שנאמר (מיכה ג): לכן בגללכם ציון שדה תחרש וגו'.
והשילוח הזה אמור בגלות בבל.
מזכר עד נקבה תשלחו, הרי זה אמור כנגד גלות מדי, שהלכו מבבל למדי, ולפי שלא יצאו מא"י כשגלו למדי, לכך לא נאמר כאן מחנה.
ולמה כתיב בגלות מדי מזכר עד נקבה?
רמז להם, שעתידה מלכות מדי לגזור עליהם גזירות, מזכר ועד נקבה, שנאמר (אסתר ג): ונשלוח ספרים ביד הרצים אל כל מדינות המלך להשמיד וגו'.
אל מחוץ למחנה תשלחום, הרי זה אמור כנגד גלות אדום שהחריבו ביהמ"ק והגלו את ישראל מארצם.
ולמה סמך גלות אדום אצל גלות בבל?
לפי שכשם שבבל חרב המקדש והגלה ישראל, כך עשו אדומיים.
וכן הוא אומר (תהלים קלז): בת בבל השדודה.
הכתוב קרא לאדום בת בבל. ואף על פי שגלות מדי מבדיל ביניהם במקרא, לא עשה הכתוב כן, אלא מפני שגלות מדי לא בא אלא מכח גלות בבל, שכשגלו למדי מבבל יצאו.
ולא יטמאו את מחניהם, הרי זה אמור כנגד שעבוד יון, ולכך לא נאמר בזה שילוח, שלא הגלום מארצם, ולכך נאמר בזה טומאה, שטמאו יונים את ההיכל בעבודת כוכבים שלהם.
אשר אני שוכן בתוכם, רמז להם, שבכל מקום שיגלו שכינה עמהם.
תני ר' נתן אומר: חביבין ישראל, שכל מקום שגלו, שכינה עמהם.
גלו למצרים, שכינה עמהם, שנאמר: הנגלה נגליתי לבית אביך וגו'.
גלו לבבל, שכינה עמהם, שנאמר (ישעיה מג): למענכם שלחתי בבלה וגו'.
גלו לעילם, שכינה עמהם, שנאמר (ירמיה מט): ושמתי כסאי בעילם.
גלו לאדום, שכינה עמהם, שנאמר (ישעיה סג): מי זה בא מאדום.
וכשהן פזורין שכינה עמהם, שנאמר (דברים ל): ושב ה' אלהיך את שבותך וגו' והשיב לא נאמר, אלא ושב.
ואומר (שיר ד): אתי מלבנון כלה וגו'.
ויעשו כן בני ישראל וישלחו אותם אל מחוץ למחנה, כיון שחטאו, גלו.
כאשר דבר ה' אל משה כן עשו בני ישראל
מה דבר הקב"ה למשה?
שאם יעשו תשובה במלכיות שיהיו שם, הקדוש ברוך הוא מקבצם, שנאמר (דברים ל): והיו כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה וגו', והביאך ה' אלהיך וגו', ומל ה' אלהיך וגו'.
כן עשו בני ישראל, שעתידין ישראל שיעשו תשובה באחרית הימים והם נגאלים, שנאמר (ישעיה ל): בשובה ונחת תושעון.
וכשם שמצורע וזב וטמא נפש לא יטהרו לעולם, עד שיבואו במים טהורים,
כך עתיד הקב"ה לזרוק עליהם מים טהורים ולטהרם, שנאמר (יחזקאל לו): וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם וגו'.
|
