|
המשך פרשה ט: פרשת סוטה
כד [מידה כנגד מידה]
שנאמר (ישעיה כז): בסאסאה בשלחה תריבנה, אין לי אלא דבר שהיא סאה.
מנין למודד בתרקב וחצי תרקב, קב וחצי קב, רובע וחצי רובע, תומן ועוכלא מנין?
שנאמר (ישעיהו ט): כי כל סאון סואן ברעש, ריבה כאן סאות הרבה.
אין לי אלא דבר הבא במידה.
מנין שאפילו פרוטות מצטרפות לחשבון גדול?
תלמוד לומר (קהלת ז): אחת לאחת למצוא חשבון.
בנוהג שבעולם, אדם נכשל בעבירה שחייבין עליה מיתה בידי שמים,
מת שורו,
אבדה תרנגולתו,
אבדה צליחותו,
נכשל באצבעו.
החשבון מתמצה, אחת מתארעה לאחת והחשבון מתמצה.
כמה הוא מיצוי חשבון?
עד אחד.
וכן את מוצא בסוטה שבמידה שמדדה בה מודדין לה.
היא עמדה לפניו, כדי שתהא נאה בעיניו, לפיכך כהן מעמידה לפני הכל, להראות את קלונה, שנאמר: והעמיד הכהן את האשה לפני ה', זה שער נקנור.
היא פירסה סודרין נאין על ראשה,
לפיכך כהן נוטל כפה מעל ראשה, ונותנה תחת כפות רגליה.
היא קשרה לו פניה,
לפיכך פניה מוריקות.
היא כיחלה לו עיניה,
לפיכך עיניה בולטות.
היא קולעה לו שערה,
לפיכך כהן סותר את שערה.
היא הראיתה לו באצבעותיה,
לפיכך צפרניה נושרות.
היא חגרה לו בצלצול,
לפיכך כהן מביא חבל המצרי וקושר למעלה מדדיה.
היא פשטה לו ירכה,
לפיכך ירכה נופלת.
היא קבלתו על כריסה,
לפיכך בטנה צבה.
היא האכילתו מעדני עולם,
לפיכך קרבנה מאכל בהמה.
היא השקתו יין משובח בכוסות משובחות,
לפיכך כהן משקה מים המרים במקדה של חרס.
היא עשתה בסתר,
יושב בסתר עליון שם בה פנים, שנאמר (איוב כד): ועין נואף שמרה נשף לאמר לא תשורני עין וסתר פנים ישים.
דבר אחר:
היא עשתה בסתר,
המקום פירסמה בגלוי, שנאמר (משלי כו): תכסה שנאה במשאון תגלה רעתו בקהל.
אנשי דור המבול לא נתגאו לפני המקום, אלא מתוך טובה שהשפיע להם, שנאמר (איוב כא): בתיהם שלום מפחד וגו', שורו עבר וגו', ישלחו כצאן עויליהם וגו', ישאו בתוף וכנור וגו',
יבלו בטוב ימיהם וגו'.
היא גרמה להם, ויאמרו לאל סור ממנו וגו', מה שדי כי נעבדנו וגו'.
אמרו סדום: הואיל ואין לו עלינו טרחות, אלא שני טיפות של גשמים הללו, אין אנו צריכין.
יש לנו מעיינות ונחלים, שאנו מסתפקים מהם מים בין בימות החמה בין בימות הגשמים, שנאמר (בראשית ב): ואד יעלה מן הארץ וגו'.
אמר להם הקב"ה: בטובה שהטבתי לכם, בה אתם מתגאים לפני?!
בה אני נפרע מכם! שנאמר (בראשית ז): ביום הזה נבקעו וגו' וימח את כל היקום וגו'.
ר' יוסי בן דורמסקית אומר: הם לא נתגאו לפני המקום אלא בגלגל העין שדומה למים, שנאמר (בראשית ו): ויראו בני האלהים את בנות האדם, אף המקום לא נפרע מהם, אלא בגלגל המים, הדומה לעין, שנאמר: ביום הזה נבקעו וגו'.
אנשי המגדל לא נתגאו לפני המקום, אלא בשביל טובה שהשפיע להם, שנאמר (בראשית יא): ויהי כל הארץ שפה וגו' ויהי בנסעם מקדם וגו', ואין ישיבה, אלא אכילה ושתייה, שנאמר (שמות לב): וישב העם לאכול ושתו, היא גרמה להם, שנאמר (בראשית יא): ויאמרו הבה נבנה לנו וגו', ובה פרע מהם הקב"ה, שנאמר (בראשית י"א): ויפץ ה' אותם משם וגו', ע"כ קרא שמה בבל וגו'.
אנשי סדום לא נתגאו לפני המקום אלא בשביל טובה שהשפיע להם.
מהו אומר בארצם?
(איוב כח): ארץ ממנה יצא לחם וגו' מקום ספיר וגו' נתיב לא ידעו עיט וגו', לא הדריכוהו בני שחץ וגו'.
אמרו סדום: הואיל ומזון יוצא מארצנו, כסף וזהב יוצא מארצנו, אבנים טובות ומרגליות יוצאות מארצנו, אין אנו צריכין שיבאו אדם אצלנו, שאין באין אלינו, אלא לחסרנו, נעמוד ונשכח את הרגל מבינותינו.
אמר להם המקום: בטובה שהטבתי לכם אתם מבקשים לשכח את הרגל מבינותיכם?!
אני אשכח אתכם מן העולם.
מהו אומר?
(איוב כ"ח): פרץ נחל מעם גר וגו'.
(איוב יב): לפיד בוז לעשתות שאנן וגו' ישליו אוהלים וגו'.
היא גרמה לה, לאשר הביא אלוה בידו.
וכן הוא אומר: חי אני נאם ה' אלהים אם עשה סדום אחותך ובנותיה כאשר עשית את ובנותיך הנה זה היה עון סדום אחותך וגו'.
וכל כך למה?
(יחזקאל טז): ויד עני ואביון לא החזיקה וגו'.
מצרים לא נתגאו לפני המקום אלא במים, שנאמר (שמות א): ויצו פרעה לכל עמו וגו' כל הבן הילוד וגו'.
אף המקום לא נפרע מהם אלא במים, שנאמר (שמות טו): מרכבות פרעה וגו'.
סיסרא לא נתגאה לפני המקום אלא בשביל לגיונות, שאין מקבלין שכר, שנאמר (שופטים ה): באו מלכים נלחמו וגו' אז נלחמו וגו'.
אף הקב"ה לא נפרע מהם אלא בלגיונות שאין מקבלין שכר, שנאמר (שופטים ה'): מן השמים נלחמו וגו', לא זזו משם ולא ספנוהו, מפני שהוא גולייר.
שמשון, מרד בעיניו, שנאמר (שופטים יד): ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני, אף הוא לקה בעיניו, שנאמר (שופטים טז): ויאחזוהו פלשתים וינקרו את עיניו.
כתוב אחד אומר (שופטים יד): וירד שמשון תמנתה.
וכתוב אחד אומר (בראשית לח): הנה חמיך עולה תמנתה.
רב אמר: שתי תמנות היו:
אחת של יהודה
ואחת של שמשון.
אמר רבי איבו בר נגרי: כגון הדא בית מעון, שיורדים בה מפלוגתה ועולים לה מטבריה.
ר' סימון אומר: תמנתה אחת הייתה.
ולמה כתיב בה ירידה ועלייה?
אלא של יהודה, שהייתה לשם שמים, לפיכך כתיב בה עלייה.
של שמשון, שלא הייתה לשם שמים, לפיכך כתיב בה ירידה.
כתיב: ויבאו עד כרמי תמנתה.
אמר רבי שמואל בר רב יצחק: מלמד שהיו אביו ואמו מראים לו כרמי תמנתה זרועים כלאים, ואומרים לו: כשם שכרמיהם זרועים כלאים, כך בנותיהם זרועות כלאים.
ואביו ואמו לא ידעו כי מה' הוא
א"ר אלעזר: בשבעה מקומות כתיב לא תתחתן בם.
אמר רבי אבין: לֵאָסֵר שבעה עממים.
וכה הוא אומר הכן?!
א"ר יצחק (משלי ג): אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן.
תני, רבי אומר: תחילת קלקולו בעזה, לפיכך לקה בעזה.
תחילת קלקולו בעזה, דכתיב (שופטים טז): וילך שמשון עזתה וירא שם אשה זונה ויבא אליה, לפיכך לקה בעזה, דכתיב (שופטים טז): ויורידו אותו עזתה ויאסרוהו בנחשתים ויהי טוחן בבית האסורים.
איתיבון והכתיב (שופטים יד): וירד שמשון תמנתה.
אמר רבי שמואל בר נחמן: דרך נישואין היו של תמנתה, אבל תחילת קלקולו בעזה הייתה.
ויהי אחרי כן ויאהב אשה בנחל שורק וגו'.
מהו בנחל שורק?
שנעשה כאילן שאין עושה פירות, כך כיון שנשתלש בחטא, נעשה מועד לעבירה.
ושמה דלילה
רבי אומר: אלמלא לא נקרא שמה דלילה, הייתה ראויה שתקרא כן, דלדלה את כוחו, דלדלה את מעשיו, דלדלה את לבו.
כתיב (שופטים טז): ותרא דלילה כי הגיד לה את כל לבו וגו'.
מנא ידעה?
אמר רבי חנן: ניכרין דברי אמת.
נחמני אמר: ידעה ביה באותו צדיק, דלא מפיק שם שמים לבטלה, כיון דאמר לה, נזיר אלהים אני, אמרה השתא ודאי קושטא קא.
אמר דלדלה את כוחו, דכתיב (שם): ויסר כוחו מעליו, ויהי טוחן בבית האסורים.
אמר רבי יוחנן: אין טחינה אלא לשון עבירה.
וכן הוא אומר (איוב לא): תטחן לאחר אשתי וגו', מלמד שכל אחד ואחד הביא לו אשתו בבית האסורין, כדי שתתעבר ממנו.
היינו דאמרי אינשי: קמי דשתי חמרא- חמרא, קמי רפוקא - גרידא דיבלא.
א"ר יצחק דבי רבי אמי: לפי שנתאווה שמשון לדבר טמא, לפיכך נתלו חייו בדבר טמא, שנאמר (שופטים טו): ויבקע אלהים את המכתש אשר בלחי ויצא וגו'.
ויקרא שמשון אל ה' ויאמר ה' אלהים זכרני נא וגו'.
מה זכירה הייתה לו אצל הקב"ה והוא מתאוה לזנות?!
א"ר יהודה בשם רב: אמר שמשון לפני הקדוש ב"ה, ריבון העולמים, זכור לי עשרים שנה ששפטתי את ישראל ולא אמרתי לאחד מהם, העבר לי מקל ממקום למקום.
מהו האלהים ואנקמה נקם אחת משתי עיני מפלשתים?
א"ר אחא: אמר לפניו: ריבון העולם! תן לי שכר עיני אחת בעוה"ז, ושכר עיני אחת, תהא מתוקנת לי לעתיד לבא.
אבשלום בשערו מרד, שהיה מתגאה בו, שנאמר (שמואל ב יד): וכאבשלום לא היה איש יפה בכל ישראל ובגלחו את ראשו והיה מקץ ימים לימים וגו' לפיכך, נתלה בשערו, שנאמר (שמ"ב יח): ויחזק ראשו באלה ויותן בין השמים.
תני, רבי יהודה הנשיא אומר: אבשלום נזיר עולם היה, אחד לי"ב חדש היה מגלח, שנאמר (שמ"ב טו): ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום אל אביו אלכה נא ואשלם את נדרי כי נדר נדר עבדך וגו'. ומגלח אחד לי"ב חדש, שנאמר (שמ"ב יד): ויהי מקץ ימים לימים אשר יגלח וגו', יליף ימים ימים, מבתי ערי חומה, דכתיב (ויקרא כה): ימים תהיה גאולתו, מה להלן י"ב חדש, אף כאן י"ב חדש.
ר' נהוראי אומר: מגלח אחד לל' יום, יליף ליה מכהנים, שנאמר בהם (יחזקאל מד): וראשם לא יגלחו ופרע לא ישלחו, ויותר מל' יום.
הוי, פרע.
וגבי כהנים מה טעם אין רשאין לגדל פרע?
משום כבוד. הכי נמי איכא כבוד.
ר' יוסי אומר: מגלח מע"ש לערב שבת, שכן מצינו בבני טבריה ובני צפורי, מגלחין מערב שבת לערב שבת, (שמ"ב יד): ושקל את שער ראשו מאתים שקלים וגו'.
אבשלום, א"ר חנינה: כחרובים גדולה היה, יכול ככידון.
ר' ביבי בשם רבי יוחנן אומר: בדין היה עשוי.
א"ר חנינא: כד סלקית להכא, נסבית אזורי ואזוריה דברי ואזוריה דחמריה מקפא כורתא דחרוביתא דארעא דישראל, ולא מטון קצית חד חריב, ונגר מלא ידי דבש.
אבא שאול אומר: קובר מתים הייתי, פעם אחת נפתחה מערה מתחתי, ועמדתי בגלגל עיניו של מת עד חוטמי, כשחזרתי לאחור, אמרו לי של אבשלום הייתה.
שמא תאמר אבא שאול ננס היה?
לאו, אלא, אבא שאול ארוך בדורו היה, ור' טרפון מגיע לכתפו (היה): .
רבי טרפון ארוך בדורו היה, ור"ע מגיע לכתפו.
ר"ע ארוך בדורו היה, ור"מ מגיע לכתפו.
ר' מאיר ארוך בדורו היה, ור' מגיע לכתפו.
רבי ארוך בדורו היה, ורב מגיע לכתפו.
רב ארוך בדורו היה ורב יהודה מגיע לכתפו.
רב יהודה ארוך בדורו היה ואדא דיאלא מגיע לכתפו.
פושתבנא דפומבדיתא, קאי לאדא דיאלא עד פלגיה.
כולי עלמא קיימי ליה לפושתבנא דפומדיתא עד פלגיה.
כתוב: וכאבשלום לא היה איש יפה בכל ישראל להלל מאד, יכול בכל?
תלמוד לומר: מכף רגלו ועד קדקדו, לא היה בו מום.
ודכוותיה (שמ"א ט): ולו היה בן ושמו שאול בחור וטוב.
יכול בכל?
תלמוד לומר: משכמו ומעלה גבוה מכל העם.
תאני דבי רבי ישמעאל: בעת שנתלה אבשלום באלה, שקל ספסירא בעא למיפסקיה, באותה שעה, נבקע שאול מתחתיו, ולפי שבא על י' פלגשי אביו, שנאמר (שמ"ב טו): ויעזוב המלך את עשר נשים.
ואומר (שמו"ב טז): ויבא אבשלום אל פילגשי אביו, לפיכך ניתנו בו עשר לונבייאות, שנאמר (שמ"ב יח): ויסבו עשרה נערים, כתיב (שמ"ב י"ח): ואבשלום לקח ויצב לו בחייו.
מאי לקח?
א"ר שמעון בן לקיש: שלקח מיקח רע לעצמו, (שמ"ב י"ח): את מצבת אשר בעמק המלך.
א"ר חנינא בר פפא: בעצה עמוקה של מלכו של עולם, שנאמר (שמו"ב יב): כה אמר ה' הנני מקים עליך רעה מביתך ולקחתי את נשיך וגו'.
ודכוותה (בראשית לז): וישלחהו מעמק חברון.
א"ר חנינא בר פפא: בעצה עמוקה של אותו צדיק שקבור בחברון, (שם טו): ידוע תדע כי גר יהיה זרעך וגו'.
(שמו"ב יח): כי אמר אין לי בן
וכתוב אחד אומר (שמ"ב יד): ויולדו לאבשלום ג' בנים ובת אחת ושמה תמר
אמר רבי יצחק בר אבדימי: שלא היה לו בן ראוי למלכות, ולפי שגנב אבשלום שלשה גניבות:
לב אביו
ולב ב"ד
ולב אנשי ישראל
לפיכך נקבעו בו שלשה שבטים בלבו.
(שמו"ב יח): ויתקעם בלב אבשלום עודנו חי בלב האלה.
לב אביו מנין?
(שמו"ב טו): ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום אל המלך וגו'.
כל ימיו של דוד, לא מלך אלא מ' שנה. הכא הוא אומר הכין?
אלא, משעה ששאלו ישראל מלך.
כי נדר נדר עבדך וגו'
א"ל: מן את בעי כדון?
א"ל: כתב לי חד פיתק, דתרין גוברין דנסיבון עמי.
א"ל: אמור לי למאן את בעי?
א"ל: כתוב לי סתם, למאן דאנא בעי, אנא נסב. כתב ליה סתם, אזל וצמת ליה תרין תרין גוברין, עד דצמת ליה מאתן גוברין, הדא הוא דכתיב (שמו"ב ט"ו): ואת אבשלום הלכו מאתים איש בירושלים קרואים והולכים לתומם ולא ידעו כל דבר.
קרואים, מדוד.
והולכים לתומם, מאבשלום.
ולא ידעו כל דבר, מעצת אחיתופל.
א"ר הונא, בשם ר' אחא: כולם ראשי סנהדראות היו, וכיון דחמין מיליה אתיין לחילופין, אמרו: ריבון העולמים! נפלה נא ביד דוד ואל יפול דוד בידינו, שאם נופלים אנו ביד דוד, מתרחם עלינו, ואם נופל דוד בידינו, אין אנו מתרחמים עליו, שנאמר (תהלים נה): פדה בשלום נפשי וגו', הרי שגנב לב אביו, לב ב"ד.
ויאמר אבשלום מי ישימני שופט בארץ וגו' והיה בקרב איש להשתחוות לו וגו'
ויעש אבשלום כדבר הזה לכל ישראל.
לב אנשי ישראל מנין?
ויגנוב אבשלום את לב אנשי ישראל.
וכן סנחריב לא נתגאה לפני המקום, אלא ע"י מלאך, שנאמר (ישע' לז): ביד עבדיך חרפת ה', ואבוא מרום קצו וגו'. אף הקב"ה לא נפרע ממנו, אלא ע"י מלאך, שנאמר (מלכ"ב יט): ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור וגו', כולם מלכים קושרי כתרים בראשיהם.
נבוכדנצר אמר: אין כל באי עולם כדאי לשרות ביניהם, עשה לו עב קטנה ודר בתוכה, שנאמר (ישע' יד): אעלה על במתי עב אדמה לעליון.
אמר לו הקב"ה: אתה אמרת בלבבך השמים אעלה וגו' אני אורידך אל שאול, הדא הוא דכתיב (ישע' י"ד): אך אל שאול תורד וגו'.
אמר לו: אתה אמרת: אין כל באי עולם כדאין לשרות ביניהם, אתה, אין אתה כדאי לשרות ביניהם, (דניאל ד): ומן אינשא לך טרדין ועם חוות ברא מדורך וגו', בה שעתא מלתא ספת וגו', לקצת ירחין תרי עשר וגו'.
כה [הברכה שמתברכת ואם לא נטמאה]
לשעבר, וטהורה היא לעתיד לבא. אותה שעה, ונקתה מן האלות ומן השבועה, ונזרעה זרע.
ר' אליעזר אומר: כדאי הוא הצער, שינתן לה בנים בשכרה, שאם הייתה עקרה נפקדת.
ר' יהושע אומר: אם כן ילכו כל העקרות ויקלקלו, בשביל שיפקדו, וזו שישבה הפסידה?!
מה תלמוד לומר ונקתה ונזרעה זרע?
- שאם הייתה יולדת בצער הייתה יולדת ברווח.
- נקבות, יולדת זכרים.
- שחורים, יולדת לבנים.
- קצרים, יולדת ארוכים.
- יולדת לשתי שנים, יולדת בכל שנה.
- יולדת אחד, יולדת שנים.
רבי שמעון אומר: אין נותנין שכר לעבירה, אלא לפי שהייתה אסורה לזרע לשעבר.
יכול תהא כן לעתיד לבא?
תלמוד לומר: ונקתה ונזרעה זרע, מותרת היא לזרע מעתה.
כו [תורת הקנאות]
תלמוד לומר: זאת תורת הקנאות
הקנאות, המקנא יקנא בשילו ובבית עולמים.
יכול אף בבמה?
תלמוד לומר: זאת.
אשר תשטה אשתו
להביא את מי שנתחרש בעלה, או שנשתטה, או שהיה חבוש בבית האסורים, שבית דין מקנאין להם לפוסלן מכתובתן, או אף להשקותן.
תלמוד לומר: והביא האיש את אשתו אל הכהן, האיש משקה ואין ב"ד משקין.
תחת אישה ונטמאה, להוציא את הארוסה ואת היבמה.
כז [תורת הקנאות]
איש, או איש, לרבות כהן וסריס, שיקנאו.
והעמיד את האשה לפני ה', לרבות אשת כהן ואשת סריס, שהן שותות.
ועשה לה את כל התורה הזאת, כל מה שאמור בפרשה. ללמדך, שדבר אחד מעכב.
ונקה האיש מעון, מגיד, שהוא בנשיאות עוון, עד שלא תשתה האשה, אבל לאחר שתשתה, ונקה האיש מעון.
והאשה ההיא תשא את עונה
שמעון בן עזאי אומר: בטהורה הכתוב מדבר, הואיל והביאה את עצמה לידי דברים הללו, אף היא לא תצא, מידי פורעניות.
כח [למי מקנאים]
אין במשמע, אלא אשתו הנשואה לקינוי.
ומנין את מרבה ארוסתו ושומרת יבם שהוא מקנא לה להשקותן, כשינשאו, ולקנאות כל הנשים, שיש בהן הויה, כגון:
אלמנה לכהן גדול,
גרושה וחלוצה לכהן הדיוט,
ממזרת ונתינה לישראל,
בת ישראל לממזר ולנתין, כדי לאוסרן אבועל כבעל?
דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם.
לפי שנאמר: והביא האיש את אשתו, האיש משקה ואין ב"ד משקין, או האיש מקנא ואין בית דין מקנאין?!
אמר אל בני ישראל וקינא, לרבות ב"ד שיקנאו.
דבר אל בני ישראל, על ידי ישראל מקנאין.
ואין מקנאין, לא על ידי עובדי כוכבים, לא ע"י תושבים, או בני ישראל, פרט לגרים?!
אמר רב: איש איש לרבות את הגרים.
דבר אחר:
איש איש, לעשות אשה, כאיש, דברי ר"ע.
דבר אחר:
איש איש
לרבות חרש שוטה ואשת שעמום,
ושהלך בעלה למדינת הים,
והיה חבוש בבית האסורין,
שבית דין מקנאין להם לפוסלן מכתובתן.
יכול אף להשקותן?
תלמוד לומר: והביא האיש את אשתו וגו'.
כי תשטה אשתו, בראויה לאישה הכתוב מדבר, להוציא אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט.
וכדברי עקביא בן מהללאל: אף המשוחררת והגיורת.
וחכמים אומרים: משקים.
אמרו לו: והרי כוכרמית, שפחה משוחררת הייתה בירושלים, והשקוה שמעיה ואבטליון, כלשון הזה אמר להם: דוגמא השקוה.
ונדוהו ומת בנדויו, וסקלו ב"ד את ארונו.
מה אנן קיימין, אם בישראל שנשא גיורת, כבר כתיב: בני ישראל ולא גרים.
אם בגר, שנשא בת ישראל, כבר כתיב: והביא האיש את אשתו?!
אלא כן אנו קיימין, בגר שנשא גיורת.
מה טעמיה דעקביא: בני ישראל ולא גרים.
מה טעמיה דרבנן: ואמרת אליהם, לרבות כל האמור בפרשה.
מה אמור בפרשה?
ושכב איש אותה, מי ששכיבתה אוסרתה על בעלה, מקנא ומשקה.
ומעלה בו מעל, מעילה על דבר ערווה או מעילה על דבר ממון?
כשהוא אומר: ושכב איש אותה שכבת זרע, הרי מעילה על דבר ערווה, ולא על דבר ממון.
ומעלה בו מעל, אין מעל בכל מקום, אלא שיקור.
וכן הוא אומר (דהי"א ה): וימעלו באלהי אבותיהם וגו'.
(יהושע ז): וימעלו בני ישראל מעל בחרם וגו'.
כט [תורת הקנאות]
להוציא את הקטן שאינו איש.
אותה, ולא אחותה, לומר ששכיבתה מזנותה - אוסרתה על בעלה, אבל אם שכב בעלה עם אחותה, אינה אסורה היא על בעלה, שאינה נאסרת על בעלה בשכיבת אחותה, שהיה בדין שתיאסר, שאם במקום שבא על איסור קל, זה הבא על אשת איש, שהוא איסור קל, שאין האוסרה, אוסרה כל ימיו, לפי שהיא ניתרת בגט.
נאסר האוסר, זה הבעל, שנאסרה לו אשתו אחר שזנתה. מקום שבא על איסור חמור, כגון: הבא על אחות אשתו ועל חמותו, שהוא איסור חמור, שהאוסרה אוסרה כל ימי האיסור, זו אשתו, שהיא אוסרת על בעלה אמה ואחותה, אינו דין שנאסר האוסר, זו אשתו, שתהא ראויה שתיאסר בשכיבת אחותה ואמה?!
תלמוד לומר: אותה אותה שכיבתה אוסרתה ואין שכיבת אחותה וחמותה אוסרתה.
ונעלם מעיני אישה, להוציא את הסומא.
ונסתרה והיא נטמאה, אין עדים לטומאה, אבל יש עדים לסתירה, או אין עדים לא לטומאה ולא לסתירה?! אם אמרתי כן, אף היא מותרת לבעלה, הא אין עליך לומר כלשון האחרון, אלא כלשון הראשון, אין עדים לטומאה, אבל יש עדים לסתירה.
ועד אין בה, בשני עדים הכתוב מדבר.
אתה אומר בשני עדים הכתוב מדבר, או אינו מדבר אלא בעד אחד?
תלמוד לומר: לא יקום עד אחד באיש וגו', שאין תלמוד לומר אחד, אלא בנה אב.
כל מקום, שנאמר: עד, הרי הוא בכלל שנים, עד שיפרוט לך הכתוב אחד.
והיא לא נתפשה, להוציא את האנוסה, שמותרת לבעלה.
או יכול בין ישראל בין בכהונה?
אמרת, מה אם שרצים קלים, שהיא טומאה קלה, עשו בה אונס כרצון, בכהונה, סוטה חמורה, דין הוא, שעושה אונס, כרצון בכהונה!
ל [קינוי הבעל לאשתו]
תניא, המקנא לאשתו
רבי אליעזר אומר: מקנא לה ע"פ שנים, ומשקה ע"פ עד אחד, או ע"פ עצמו.
רבי יהושע אומר: מקנא ע"פ שנים, ומשקה ע"פ שנים.
מה טעמיה דרבי יהושע?
כי מצא בה ערות דבר.
ערוה, זו הסתירה.
דבר, זה הקינוי.
כי מצא, אין מציאה בכל מקום, אלא בעדים.
ר' אליעזר אומר: ערווה שהיא באה מכוח דברו.
כיצד הוא מקנא לה?
אומר לה בפני שנים: אל תדברי עם איש פלוני, ודברה עמו, עדיין היא מותרת לביתה, ומותרת לאכול בתרומה.
נכנסה עמו לבית הסתר ושהתה כדי טומאה, אסורה לביתה, ואסורה לאכול בתרומה.
ואם מת, חולצת ולא מתייבמת.
אל תדברי, לשון נקי הוא מתניתא, שאינו אומר אלא על הטומאה.
וקנא את אשתו
רבי אליעזר אומר: חובה.
ר' יהושע אומר: רשות.
אמר ר' אלעזר ב"ר יוסי, קומי רבי יוסי, אתייה דרבי אליעזר כבית שמאי.
ורבי יהושע כבית הלל.
דר' אליעזר כבית שמאי, דבית שמאי אומרים: לא יגרש אדם את אשתו, אלא אם כן מצא בה ערות דבר. מצא בה דברים כעורים, לגרשה אינו יכול, שלא מצא בה ערוה, לקיימה אינו יכול, שמצא בה דברים כעורים, לפום כן הוא אומר: חובה.
ורבי יהושע כבית הלל, דב"ה אומר: אף אם הקדיחה תבשילו, לפום כן אומר: רשות! רצה לקנאות - יקנא, לגרש - יגרש.
והיא נטמאה או עבר עליו וגו'
היה רבי ישמעאל אומר: מה תלמוד לומר היא נטמאה, והיא לא נטמאה, אם היא טמאה, למה שותה, ואם טהורה היא, למה הוא משקה?
אלא, בא הכתוב ללמדך, שלעולם אין משקין אלא על הספק, ומכאן אתה דן לשרץ.
מה סוטה, שלא עשה בה אונס כרצון, ושוגג כמזיד, דין הוא שנעשה בו ספק כודאי,
אף שרץ כן.
ומה סוטה רשות היחיד,
אף שרץ רשות היחיד.
ומה סוטה דבר שיש לו דעת לישאל,
אף שרץ, יש לו דעת לישאל.
מכאן אמרו: דבר שיש לו דעת לישאל, ספק רשות היחיד, טמא.
ספק רשות הרבים, טהור.
את שאין לו דעת לישאל, בין ברשות היחיד, בין ברשות הרבים, ספיקו טהור.
לא [הבאת האשה אל הכהן]
האיש משקה ואין בית דין משקין.
והביא האיש וגו', מן התורה האיש מביא את אשתו אל הכהן, אבל אמרו:
כיצד הוא עושה לה?
מוליכה לב"ד שבאותו מקום, ומוסרין לו ב' תלמידים, שמא יבא עליה בדרך.
רבי יהודה אומר: בעלה נאמן עליה, מק"ו.
ומה אם הנדה שחייבין עליה כרת, הרי הוא נאמן עליה, זו שאין חייבין עליה כרת, אינו דין שיהיה נאמן עליה?!
אמרו לו: לא, אם אמרת בנדה, שיש לה היתר אחר איסורה, תאמר בזו, שאין לה היתר אחר איסורה. ואומר (משלי ט): מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם, כל שכן, הואיל ואין חייבין על ביאתה כרת, לא יהא בעלה נאמן עליה, נחשדו ישראל על הסוטות, ולא נחשדו על הנדות.
אמר להם ר' יהודה: גזירת הכתוב הוא, והביא האיש את אשתו אל הכהן.
אמרו לו: ובלבד בעדים.
ר' חייא בר רב יוסף, שלח בתר איתתא תלתא תלמידין.
אמר: שאם יפנה אחד מהם לצרכו, תתייחד עם השנים.
והא תני, מוסרין לו ב' תלמידי חכמים וכו'?!
א"ר אבין ובעלה. הרי שלשה.
אף הוא שכר לה בית והיה מעלה לה מזונות, ולא היה מתייחד עמה אלא בפני בניה, וקרא על עצמו הפסוק הזה (ירמיה מה): יגעתי באנחתי ומנוחה לא מצאתי.
והביא את קרבנה עליה
חכמים אומרים: קרבן, שמכשירה לו, כגון: זבה ויולדת, הרי זה מביא משלו, ואין מנכה מכתובתה, וקרבן שאין מכשירה לו, כגון: שקיפחה נזירות בראשה, או שחללה את השבת, הרי זה מביא משלו, ומנכה מכתובתה.
עשירית האיפה, אחד מעשרה באיפה.
קמח, ולא סולת.
שעורים, ולא חטים.
אמר רבן גמליאל: הניחו סופרים לי, ואומר כמין חומר, אבל נראה הוא, כשם שמעשיה מעשה בהמה, כך קרבנה מאכל בהמה.
לא יצוק עליה שמן, אבל צק הוא על שיריה.
ולא יתן עליה לבונה, מגיד, שהוא בשתי אזהרות.
אם נתן עליה שמן ולבונה, מפני מה טעמו של דבר?
מגיד, כי מנחת קנאות היא.
מנחת זיכרון, שומע אני זכות וחובה.
תלמוד לומר: מזכרת עוון. כל הזיכרונות שבתורה לטובה, וזו לפורענות, דברי רבי טרפון.
ר"ע אומר: אף זו לטובה, שנאמר: ואם לא נטמאה האשה וגו', אין לי אלא מזכרת עון.
מזכרת זכות מנין?
תלמוד לומר: מנחת זיכרון, מכל מקום.
רבי ישמעאל אומר: מנחת זיכרון כלל.
מזכרת עוון, פרט.
כלל ופרט, אין בכלל אלא מה שבפרט.
אם אומר את כן, לא נמצאת מדת הדין מקופחת, שהיה לבעל הדין לחלוק:
וכי איזו מידה מרובה, מדת הטוב או מדת פורענות?
הוי אומר: מידת הטוב.
אם מידת הפורענות המועטת, הרי היא מזכרת עוון.
מידה טובה מרובה, דין הוא שתהא מזכרת זכות!
זו מידה בתורה: כל כלל ופרט, שדרך הדין לוקה בו, יתקיימו זה וזה ואל תלקה דרך הדין
כיצד יתקיימו זה וזה ואל תלקה דרך הדין?
שאם הייתה טמאה, פורענות פוקדתה מיד, ואם יש לה זכות, תולה לה שלשה חדשים, כדי הכרת העובר, דברי אבא יוסף בן חנן.
אלעזר בן יצחק, איש כפר דרום אמר: תשעה חדשים.
ונקתה ונזרעה
מה זרע בן תשעה חדשים, אף זכות ט' חדשים.
ר' ישמעאל אומר: י"ב חדשים, אע"פ שאין ראיה לדבר, זכר לדבר (דניאל ד): להן מלכא מלכי וגו' כולא מטא וגו' לקצת ירחין תרין עשר וגו'.
רשב"י אומר: אין זכות תולה לה במים המרים.
אם אתה אומר, שהזכות תולה במים המרים, מדחה אתה המים בפני כל הנשים השותות, ומוציא אתה שם רע על הטהורות ששתו, ויאמרו: טמאות היו, אלא שתלה להם זכות.
רבי אומר: אני אכריע אם הייתה טהורה, סופה למות, כדרך בני אדם. ואם טמאה, סופה למות, וצבתה בטנה ונפלה ירכה.
אמר רשב"י: וכי מי יודיע לכל העומדים, שסוף זו למות וצבתה בטנה ונפלה ירכה?
אלא, כיון שהייתה שותה, פניה מוריקות ועיניה בולטות, וכמו שרביטין היו מוריקין בה, והם אומרים: מהרו והוציאוה, שלא תטמא את העזרה.
לב [הקרבת הסוטה לפני הכהן]
מכאן אמרו: אין משקין שתי סוטות כאחת.
והעמידה לפני ה', יפנה עליה העזרה.
ולקח הכהן מים קדושים, מקודשים מן הכיור.
בכלי חרש, ולא בשאר כלים, ולא בשבר של חרש.
ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן יקח הכהן, ולא זר.
ונתן אל המים עפר, על פני המים.
מכאן אמרו: היה מביא פִיָלֵי של חרס, ונותן לתוכו חצי לוג מים.
מן הכיור
ר' יהודה אומר: רביעית, כשם שממעט בכתב, כך ממעט במים.
נכנס להיכל ופנה לימינו, מקום היה שם אמה על אמה, וטבלה של שיש, וטבעת הייתה קבועה בה, מגביה ונוטל עפר מן תחתיה, ונותן כדי שיראה על המים, שנאמר: ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן יקח הכהן ונתן אל המים.
תני, בקרקע המשכן.
איסי בן יהודה אומר: להביא קרקע בית עולמים.
לג [העמדת האשה לפני ה']
בתחילה קראה הכתוב אשתו, שנאמר: איש איש כי תשטה אשתו.
והביא האיש את אשתו, למה?
חס אלהים על כבודן של ישראל, אומר האלהים: אע"פ שקינא לה, עד עכשיו ברשותו היא, שמא תחזור בה. ואם לא חזרה בה, הרי היא יוצאת מרשותו.
והעמיד הכהן את האשה, ופרע את ראש האשה, והשקה את האשה, וכן כולם, ואם שתתה ונמצאת טהורה ונקתה, מתנקה וחוזרת לבעלה.
אשר תשטה אשה תחת אישה, האלהים חס על כבודן של ישראל.
למה?
(ישעיה מו): העמוסים מני בטן.
ומה אם בשעת הקלקלה, חס על כבודן ושקד לטובתן, כשיעשו רצונו עאכ"ו!
לפני ה' וגו'
כתוב (שמו"א ב): אם יחטא איש לאיש ופללו אלהים ואם לה' יחטא איש מי יתפלל לו.
ר' חייא בר אבא פתר קרייה בבועל, אהין זיין ומפרנס, ואת אתי לך על עתיד?!
ורבי יהושע בן לוי פתר קרייה באשה, אהין זיין ומפרנס, ואת תלויה עינין על חורן?!
ופרע את ראש האשה, ומבזין על הספק?
א"ר שמלאי: כל מקום שאת מוצא זנות, את מוצא אנדרולומוסיא בעולם.
והעמיד הכהן, שאם הייתה חיגרת, אינה שותה.
תני, היו מעלין אותה לבית דין הגדול שבירושלים ומאיימין עליה, כדרך שמאיימין על עידי נפשות, אומרין לה: בתי, הרבה יין עושה, הרבה שחוק עושה, הרבה ילדות עושה, הרבה שכנים רעים עושים, עשה למען שמו הגדול, שנכתב בקדושה, שלא ימחה על המים, ואומר לפניה דברים, שאין כדאי לשומען, היא וכל משפחות בית אביה, וכשם שמאיימין עליה שתחזור בה, כך מאיימין עליה שלא תחזור בה.
אומרים לה: בתי, אם טהורה את וברי לך שאת טהורה, עמדי על בורייך, שאין המים הללו דומין, אלא לסם יבש, שהוא נתון על גבי בשר החי ואינו מזיקו, מצא שם מכה, התחיל מחלחל ויורד.
אם אמרה: טמאה אני! שוברת כתובתה ויוצאת.
אם אמרה: טהורה אני! מעלין אותה לשערי מזרח, לשערי נקנור, ששם משקין את הסוטות, ומטהרין את היולדות, ומטהרין את המצורע, והכהן אוחז בבגדיה, אם נקרעו נקרעו, אם נפרמו נפרמו.
תני, ופרע את ראש האשה כהן נפנה לאחוריה ופורעה, כדי לקיים בה מצות פריעה, דברי רבי ישמעאל
דבר אחר:
לימד על בנות ישראל, שיהיו מכסות ראשיהן, אע"פ שאין ראיה לדבר, זכר לדבר (שמו"ב יג): ותקח תמר אפר על ראשה וכתנת הפסים אשר עליה קרעה.
תני, ופרע את ראש האשה אין לי אלא ראשה.
גופה מנין?
תלמוד לומר: האשה.
אם כן מה תלמוד לומר ופרע את ראש?
מלמד שהכהן סותר את שערה. הייתה מכוסה לבנים, מכסה שחורים.
היו עליה כלי זהב וקטלאות ונזמים וטבעות, מעבירין ממנה, כדי לנוולה, כשם שלא חסה על כבוד המקום, כך אין חסין על כבודה, ואח"כ מביא חבל המצרי וקושר למעלה מדדיה.
ולמה חבל המצרי?
א"ר יצחק: לפי שעשתה מעשה מצרים, וכל הרוצה לראות בה, רואה חוץ מעבדיה ושפחותיה, מפני שלבה גס בהן, וכל הנשים מותרין לראות, שנאמר (יחזקאל כג): ונוסרו כל הנשים ולא תעשנה כזימתכנה.
ונתן על כפיה
מכאן, שאם הייתה גדמת, לא הייתה שותה.
תני, היה מביא את מנחתה בתוך כפיפה מצרית ונותנת על ידה, כדי ליגעה, כדי שתחזור בה. וביד הכהן יהיו מי המרים המאררים, יראה אותה המים, כדי להטיל אימה עליה.
לד [השבעת הכהן את הסוטה]
ואמר אל האשה, ילמדה הכהן סדר שבועה, דברי רבי ישמעאל.
רבי יונתן אומר: אם אינה שומעת לשונו, יאמר לה ע"י תורגמן.
אם לא שכב איש אותך, לרבות המערה אותה מכל צד.
ואם לא שטית טומאה תחת אישך, פרט לאונסים.
מה תחת אישך לרצון, אף כאן לרצון.
הנקי ממי המרים המאררים האלה, היה אומר לה:
אם טהורה את, שתי ואל תמנעי, כדי שתהא נקיה לבעלך ע"י אלו המים,והיה משביעה, כדי שתשתה.
ואת, מזידה הוית.
כי שטית תחת אישך וכי נטמאת, לרבות בן ט' שנים ויום אחד, שיקנאו לה.
אמרו רבותינו: בזמן שהאשה מיחדת עם בעלה והיא משמשת עמו, ולבה לאיש אחר, שראתה בדרך, אין לך ניאוף גדול מזה, שנאמר (יחזקאל טז): האשה המנאפת תחת אישה תקח את זרים.
וכי יש אשה שמנאפת תחת אישה?!
אלא, זו היא שפגעה באיש אחר, ונתנה עיניה בו, והיא משמשת עם בעלה, ולבה עליו.
שאל מלך ערביים את רבי עקיבא: אני כושי ואשתי כושית, וילדה בן לָבָן, אהרגנה שזינתה תחתי?!
אמר לו: צורות ביתך שחורות או לבנות?
אמר לו: לבנות.
אמר לו: כשהיית מתעסק עמה, נתנה עיניה בצורות הלבנות, וילדה כיוצא בהן.
ואם תמה אתה בדבר, למוד מצאנו של יעקב אבינו, שמן המקלות היו מתייחמות, שנאמר (בראשית ל): ויחמו הצאן אל המקלות, והודה מלך ערביים לרבי עקיבא.
אף כאן רמז משה בתורה: תחת אישך וכי נטמאת.
ויתן איש בך את שכבתו מבלעדי אישך, לא על זו אנו משביעין אותך בלבד, אלא מה שסטית מבלעדי אישך.
תני, מבלעדי אישך, פרט לשקדמה שכיבה אחרת לאישך, שאם שכב בעלה עמה אחר כן, אין המים בודקין אותה.
והא תנינן: כשם שהמים בודקין אותה, כך הם בודקין אותו.
כשם שהיא אסורה לבעלה, כך היא אסורה לבועל.
כשם שאסורה לאחיו של בעל, כך היא אסורה לאחיו של בועל.
כשם שהמים בודקין אותה על כל ביאה וביאה שהיא מקבלת מבעלה אחר הבועל, כך הם בודקין אותו.
ר' אבין בשם ר' אילא אמר: כאן בידוע, כאן בשאינו ידוע.
לה [השבעת הסוטה]
מכאן, שאם נכתבה מגילה קודם שתקבל עליה שבועה, פסולה, שבתחילה כתיב: והשביע ואח"כ: וכתב.
בשבועת האלה, מכאן אתה דן לכל השבועות שבתורה, שלא יהיו אלא באלה ושבועה, הואיל ונאמרה שבועה בתורה סתם, ופרט באחת מהן, שאינו אלא, באלה ובשבועה, אף פורטני בכל השבועות שבתורה, שלא יהיו אלא, באלה ובשבועה.
ואמר הכהן לאשה יתן ה' אותך, הואיל ונאמרו שבועות בתורה סתם, ופרט לך באחת מהן, שאינו אלא ביו"ד ה"א, אף פורטני בכל השבועות שבתורה, לא יהיו אלא ביו"ד ה"א.
לאלה ולשבועה, למה נאמר?
לפי שהוא אומר להלן: ושמעה קול אלה, אין לי אלא אלה.
מנין לעשות שבועה כאלה?
הרי אתה דן, נאמר כאן אלה, ונאמר להלן אלה, מה אלה האמורה כאן עשה שבועה כאלה, אף אלה האמורה להלן, עשה שבועה כאלה.
לאלה ולשבועה, שכל הנשים לוטות: כך תגיע ליך, כשם שהגיע לפלונית.
ולשבועה, שיהיו הכל נשבעות: כך תגיע לי, כמו שאירע לפלונית, אם לא אעשה כך וכך.
בתוך עמך, ועמך שלום.
בתוך עמך, ולא בעם אחר.
הפרש בין אדם המתנבל במקום שמכיר, לאדם המתנבל במקום שאין מכיר.
בתת ה' את ירכך וגו', זו בדיקת האשה.
ובאו המים המאררים וגו'
רבי יוסי הגלילי אומר: זה בטנו ויריכו של בועל, מגיד הכתוב, שכשם שהפורענות פוקדתה, כך פורעניות פוקדתו.
והלא דברים ק"ו, אם מדת פורענות מועטת, המביא תקלה לחברו, הרי הוא כיוצא בו, ק"ו למדת הטוב מרובה.
ואמרה האשה אמן אמן, הואיל ונאמרו שבועות בתורה סתם, ופרט לך הכתוב באחת מהן, שאינה אלא באמן, אף פורטני בכל השבועות בתורה, שלא יהיו אלא באמן, שאם אין אתה עונה אמן אחר המשביע, אתה עושה שבועתו שוא.
אמן אמן מכאן, שמגלגלים עליה.
אמן מאיש זה.
אמן מאיש אחר.
ומכאן אתה דן לכל שבועות שבתורה, שמגלגלין עליהן את הישן.
והלא דברים ק"ו, ומה סוטה, שלא נתבעה מקודם, מגלגלין עליה את הישן, גזילות שנתבעו מקודם, אינו דין שמגלגלין עליהן את הישן?!
אמן שלא נטמאתי, ואם נטמאתי, לעצמה.
ר' אליעזר, בשם ר' יוסי בן זמרא: אמן לקבלה.
אמן, לשבועה.
אמן, יאמנו הדברים.
אמן לקבלה, מסוטה.
ואמרה האשה אמן אמן,
אמן, לשבועה, למען הקים את השבועה אשר נשבעתי וגו'
אמן, יאמנו הדברים (מלכ"א א): ויען בניהו בן יהוידע את המלך ויאמר אמן יאמן ה' את דבריך.
לו [כתיבת המגילה]
כדכתיבין, שאם כתבן למפרע, פסולה.
בא לו לכתוב את המגילה מאיזה מקום הוא כותב?
מ"ואם לא שכב איש אותך וגו', ואת כי שטית וגו', והשביע האשה וגו', ובאו המים וגו', ולא היה כותב: ואמרה האשה אמן אמן דברי רבי יוסי.
מאי טעמיה?
אלות, אלות ממש.
ואת, לרבות צואות וקבלות.
האלות, לרבות קללות הבאות מחמת ברכות, כגון: הנקי ממי המרים וגו' שמכלל הן, אתה שומע לאו.
האלה, למעוטי קללות שבמשנה תורה.
ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש, חד אמר: משביע ואח"כ כותב.
וחד אמר: כותב ואח"כ משביע.
מאן דאמר: משביע ואח"כ כותב, כמה דהיא קרייה, והשביע וכתב.
ומאן דאמר: כותב ואח"כ משביע, כדי לסמוך שבועה להשקאה, ואין מוקדם ומאוחר בתורה. הכהן בספר, לא על לוח ועל הנייר, אלא על המגילה, שנאמר: בספר.
כתבה איגרת, פסולה, שנאמר: בספר.
כתבה על ב' דפין, פסולה, שנאמר: בספר.
ספר אחד ולא שנים.
אין כותבין לא בקומוס, ולא בקנקנתום, ולא בכל דבר שרושם, אלא בדיו, שנאמר: ומחה, כתב שיכול לימחק.
והלא דברים ק"ו, מה לעשות שלום בין איש לאשתו, אמר המקום: ספר, שנכתב בקדושה, ימחה על המים, ספרי מינין שמטילין איבה וקנאה עאכ"ו, שימחו מן העולם!
ושורף את האזכרות שבו עמו, מפני שלא נכתב בקדושה, דברי ר"ע.
ומחה אל מי המרים, מגיד הכתוב, עשה את המים מרים.
לז [השקאת האשה]
היה רבי שמעון אומר: נאמר השקאה קודם למנחה, ונאמר השקאה לאחר מנחה, לומר, שאם קדמה השקאה כשרה, ואם קדמה מנחה כשרה.
לח [מנחת הסוטה והנפתה]
וכי על ידו הוא מניף, לא על ידיה הוא מניף?
אלא מכאן, שהוא נוטלה מתוך כלי חול ונותנה לתוך כלי שרת, וכהן מניח ידו תחתיה ומניפה, מכאן אמרו: היה נוטל את מנחתה, מתוך כפיפה מצרית ונותנה לתוך כלי שרת, ונותנה על ידיה, וכהן מניח ידו תחתיה ומניפה. והניף, והגיש, וקמץ, והקטיר, והשאר נאכל לכהנים.
מיד האשה, ולא מיד שלישה, שאם פירסה נדה, לא הייתה שותה.
והניף את המנחה, מוליך ומביא, מעלה ומוריד, מנין?
תלמוד לומר: אשר הונף ואשר הורם, מקיש הרמה לתנופה, לומר, שכל מקום שיש תנופה, יש הרמה, מכאן אמרו: מצות תנופה: מוליך ומביא, מעלה ומוריד.
לט [והקטיר המנחה]
והקטיר המנחה, זו קטורת הקומץ, שקידמה אזכרה.
ואחר ישקה את האשה, כעניין שאמרנו.
מ [והשקה את המים]
היה רבי עקיבא אומר: אם נמחקה מגילה, ואמרה: איני שותה, מחמת רתיתא, משקין אותה בעל כורחה, אבל אם אמרה: מחמת בריותה, אין משקין אותה, שהרי היא בדוקה ועומדת.
ובאו בה וגו' למה נאמר?
לפי שהוא אומר: וצבתה בטנה אין לי אלא בטנה וירכה, שאר איברים מנין?
תלמוד לומר: ובאו בה והייתה לאלה, שיהיו אלין בה יארעיך, כשם שאירע לפלונית.
וכן הוא אומר (ישעיה סה): והנחתם שמכם לשבועה לבחירי והמיתך אדני אלהים ולעבדיו יקרא שם אחר.
ומצינו למדים, שהרשעים שבועה לצדיקים.
ומנין שהצדיקים ברכה לרשעים?
שנאמר (ירמיה ד): והתברכו בו גויים.
ואומר (בראשית מח): ויברכם ביום ההוא לאמר בך יברך ישראל לאמר ישימך אלהים כאפרים וכמנשה וישם את אפרים לפני מנשה.
מא [שכרה של האשה אם נמצאת טהורה]
רבי ישמעאל אומר: וכי מי טִמְּאָה, שהכתוב מטהרה, שהוא אומר: וטהורה היא?!
אלא מגיד הכתוב, כיון שיצא עליה שם רע, אסורה לבעלה,
וטהורה היא,
טהורה לבעל,
טהורה לבועל,
טהורה לתרומות.
ר' יהודה אומר משום רבי אלעזר: וכי אין אנו יודעין, שאם לא נטמאה האשה, שהיא טהורה,
מה תלמוד לומר: וטהורה היא?
אלא סוף שהמקום פורע לה תחת ניוולה.
שאם הייתה עקרה, שהיא נפקדת.
יולדת בצער, יולדת בריווח.
יולדת כעורים, יולדת לבנים.
ויש אומרים: וטהורה היא, טהור הוא הולד.
ונקתה ונזרעה זרע, להוציא את אילונית, ושאינה ראויה לילד.
מב [זאת תורת הקנאות]
הקנאות, שהוא מקנא לה, בבית עולמים, ובשילו, ובנוב, וגבעון.
תורת, מלמד שהאשה שותה ושונה, בין באיש אחד ושני בועלין, בין בשני אנשים ובועל אחד, בין בשני אנשים ושני בועלין.
יכול אף באיש אחד ובועל אחד?
תלמוד לומר: זאת.
אשר תשטה אשה תחת אישה
להקיש איש לאשה, ואשה לאיש.
לומר לך: כשם, שאם היה הוא סומא, לא היה משקה, דכתיב: ונעלם מעיני אישה.
כך אם הייתה היא סומא, לא הייתה שותה.
וכשם שאם הייתה היא חיגרית, גדמית, ואלמת, לא הייתה שותה, דכתיב: והעמיד הכהן את האשה ונתן על כפיה ואמרה האשה.
כך הוא, אם היה חגר, או גדם, או אלם, לא היה משקה.
ונטמאה
היה רבי עקיבא אומר: ד' פעמים האמורים בפרשה, אם נטמאה ואם לא נטמאה,
נטמאה ונטמאה, אחד לבעל ואחד לבועל, ואחד לתרומה ואחד לכהונה.
מג [קנוי האשה]
לפי שהוא אומר: ועבר עליו רוח קנאה רשות.
יכול כשם שעד שלא קנא לה רשות, אף כאן משקנא לה, רשות?
תלמוד לומר: אשר תעבר עליו וגו' חובה.
ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת
מכאן אמרו: מגילת סוטה, שנכתבה בלילה פסולה.
נאמר כאן: את כל התורה הזאת.
ונאמר להלן: על פי התורה אשר יורוך.
מה משפט ביום, אף מגילת סוטה ביום.
מנין שאם כתב אות אחת ומחק אות אחת, וכתב אות אחת ומחק אות אחת, שהיא פסולה?
דכתיב: ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת.
מד [ונקה האיש מעוון]
ונקה האיש מעון, אינו חושש שמא תלתה לה זכות.
יכול אף היא לא תחוש, שמא תלתה לה זכות?
תלמוד לומר: והאשה ההיא תשא את עונה.
ואתייא כמאן דאמר: הזכות תולה ואינה נכרת.
דבר אחר
ונקה האיש מעון
כשהאיש מנוקה מעון, האשה ההיא תשא עונה, אבל בזמן שאין האיש מנוקה מעון, אין האשה תשא את עונה, שאין המים בודקין אותה, כענין שנאמר (הושע ד): לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה ועל כלותיכם כי תנאפנה, כשמנאפים אמר להם: הואיל ואתם רודפים אחר זנות, המים לא יבדקו את נשותיכם, לכך נאמר: ונקה האיש מעון והאשה וגו'.
מה [פרשת סוטה ומעשה העגל - א]
כי תשטה וגו'
רבנין פתרין קרייה, במעשה העגל.
איש, זה הקב"ה, שנקרא איש, שנאמר (שמות טו): ה' איש מלחמה.
כי תשטה אשתו, אלו ישראל, שסרו מאחריו, כמה דתימא (שמות לב): סרו מהר, ומתרגמינן סטו בפריע והם נקראו אשתו, שנאמר (הושע ב): והיה ביום ההוא נאם ה' תקראי וגו'.
וכן הוא אומר (שמות יט): וקדשתם היום ומחר קדושים תהיו.
ומעלה בו מעל, זו מעילת עבודת כוכבים, כמה דאת אמר: (במדבר לא): למסר מעל בה' על דבר פעור.
ושכב איש, זה אהרן, שעשה להם את העגל.
שכבת זרע, שכך הייתה דרכה של עבודתה, שמעבירים את זרעם לפניה באש, כמה דתימא (ויקרא יח): ומזרעך לא תתן להעביר למולך.
ונעלם מעיני אישה ונסתרה, ח"ו שהם חשבו בעצמם, כאלו עין של מעלה אינה רואה, כמה דתימא (תהלים צד): ויאמרו לא יראה יה.
ואומר (איוב כב): עבים סתר לו ולא יראה.
ונסתרה, כמה דתימא (ישעיה כט): הוי המעמיקים מה' לסתיר עצה.
והיא נטמאה, כמה דתימא (יחזקאל לו): כטמאת הנדה הייתה דרכם לפני.
ועד אין בה, שלא היה בהם נביא, שיעיד בהם, כמה דתימא (מלכ"ב יז): ויעד ה' בישראל וביהודה ביד כל נביא כל חוזה, שכבר הרגו לחור, על שהיה מוכיחם.
והיא לא נתפשה, שעשו אותו ברצון ולכך נענשו.
ועבר עליו רוח קנאה, כי ה' אלהיך אל קנא.
וקנא את אשתו, כמה דתימא (שמות לב): לך רד כי שחת עמך וגו'.
והיא נטמאה, כמה דתימא (שמות ל"ב): וישתחוו לו ויזבחו לו.
או עבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והיא לא נטמאה, שהרבה כשרים היו בהם וקנא הקב"ה לכולם, שביקש להם לכלות הטובים עם הרעים, שנאמר (שמות ל"ב): ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם.
והביא האיש, זה הקב"ה.
את אשתו, אלו ישראל.
אל הכהן, זה משה, שהיה כהן כל שבעת ימי המילואים.
ואומר (תהלים צט): משה ואהרן בכהניו.
מה היא ההבאה, שהביא דינם אל משה?
שאמר לו: לך רד כי שחת עמך.
והביא את קרבנה עליה, שנתן למשה, אותה שעה שני לוחות העדות, שנאמר (שמות לא):
ויתן אל משה ככלותו וגו'.
עשירית האיפה, שהיו כתובים עליהם עשרת הדברים.
קמח שעורים, ושבעוון עבודת כוכבים, נעשו ישראל כקמח, כמה דתימא (ישעיה מז): קחי רחים וטחני קמח, והסעירם הקב"ה בין האומות, כמה דתימא (זכריה ז): ואסערם על כל הגוים לפי שבדיבור: לא יהיה רמז שם ד' מלכויות.
לא יצוק עליה שמן, שאמר לו הקב"ה: ועתה הניחה לי וגו'.
ולא יתן עליה לבונה, כמה דתימא (דברים ט): הרף ממני וגו', לומר, שלא יזכיר לו, לא זכות אבות ולא זכות אמהות.
כי מנחת קנאות הוא, כמה דתימא (דברים ט'): ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא. מנחת זיכרון, שבדיבור: לא יהיה, יהיה לישראל שם, זיכרון טוב לבוערים בעבודת כוכבים, כמ"ש (שמות כ): ועושה חסד לאלפים וגו'.
מזכרת עוון, לטועים אחריה, כמו שנאמר (שמות כ'): פוקד עון אבות וגו'.
והקריב אותה הכהן, שנתפלל עליהם, כמה דתימא (שמות לב): ויחל משה את פני ה' וגו'. והעמידה לפני ה', שמחל הקב"ה, ואמר: שלא יאבד את כולם, כמה דתימא: וינחם ה' על הרעה.
מו [פרשת סוטה ומעשה העגל - ב]
מים קדושים, לקדושת שמו של הקב"ה וירד, אל הנחל היורד מן ההר, בכלי חרש, כשם שאין לכלי חרש טהרה אחר שנטמא, כך לא היה להם תקנה לכל הטועים בעגל, שכולם נאבדו.
ומן העפר, זה היה עפרות הזהב אשר טחן, כמה דתימא (שם): ויטחן עד אשר דק, אשר יהיה בקרקע המשכן, שע"י העגל ירדו ישראל שעבדוהו, עד לקרקע ונתמשכנו בידי המות.
יקח הכהן, זה משה.
ונתן אל המים, כמה דתימא (דברים ט): ואשליך את עפרו אל הנחל היורד מן ההר.
והעמיד הכהן, זה משה.
את האשה לפני ה', כמה דתימא (שמות לב): ויעמד משה בשער המחנה ויאמר מי לה' אלי וגו'.
ופרע את ראש האשה, וירא משה את העם כי פרוע הוא, כי פרעה אהרן, באותה שעה, שלטה בהם הצרעת, כמה דתימא: וראשו יהיה פרוע ונתן על כפיה את מנחת הזכרון, שהוכיחם על התורה שקבלו, שאם יזכו יהיה להם לזכרון שם, ולפי שעברו עליה היתה להם מנחת קנאות. וביד הכהן, זה משה, יהיו מי המרים המאררים, למדך הכתוב, שעל ידי משה נהפך הנחל למים רעים:
מז [והשביע אותה הכהן]
וכך אמר להם משה: אם קיימתם שבועת הברית, אם לא שכב וגו', שלא טעיתם אחר עבודת כוכבים, שלא השתחויתם לה.
ואם לא שטית, שלא זבחתם טומאה, שלא שחקתם לפניה.
הנקי ממי המרים האלה, כמה דתימא (שם טו): ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך וגו'. את כי שטית, זה המזבח לעגל.
ואת כי שטית, זה המקטר.
כי נטמאת, זה המנסך.
וכי נטמאת, זה המשתחוה.
ויתן איש בך וגו', זה המקבלו עליו לאלוה, ואמר לו: אלי אתה, וכל אלה עדים ולא התראה.
והשביע הכהן את האשה וגו', כמה דתימא (דברים כט): לעברך בברית ה' אלהיך ובאלתו, אין ברית אלא שבועה, כמה דתימא (בראשית כא): כי שם נשבעו שניהם ויכרתו ברית בבאר שבע.
ומנין שבסיני לקחו שבועת האלה?
שכן כתיב: אלה דברי הברית וגו'.
מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב.
הקיש ברית חורב לברית ארץ מואב, מה להלן באלה, אף כאן באלה.
אי זהו ברית של חורב?
ואם לא תשמעו לי וגו'.
ואמר הכהן לאשה, זה משה.
יתן ה' אותך לאלה ולשבועה וגו', אלו קללות שבתורת כהנים.
ובאו המים המאררים האלה, אלו המים של נחל, שבו השליך משה עפר זהב העגל, והשביעם משה בכל מה שקבלו בסיני, שהמים יבדקו אותן.
שלשה פעמים כתוב כאן: ובאו כנגד שלשה דינין, שנידונו עובדי העגל:
חרב,
ובדיקת מים,
ומגפה.
לצבות בטן ולנפיל ירך, מלמד שאף אהרן השוכב נענש עמהם, שנאמר (דברים ט): ובאהרן התאנף וגו'. ואין להשמידו אלא מיתת בנים, כמה דתימא (עמוס ב): ואשמיד פריו ממעל וגו', ראויים היו כל בניו למות, אלא שנתפלל משה עליו ומתו השנים, כנגד ב' קללות האמורות כאן:
לצבות בטן,
ולנפיל ירך.
ומנין שעל מיתת הבנים הכתוב מדבר?
שכן כתיב (תהלים קכז): שכר פרי הבטן.
ואומר: פרי בטנך
ואומר: יוצאי ירך יעקב.
ונשארו השנים.
וכן הוא אומר: על כל דבר פשע, מדבר באהרן, שהפשיע את ישראל בדיבור לא יהיה.
על שור, כמה דתימא (שם קו): וימירו את כבודם בתבנית שור.
על חמור, אלו המצריים, שנקראו חמורים, כמה דתימא (יחזקאל כג): אשר בשר חמורים וגו'. הם הסיתו את ישראל לעשות העגל.
על שה, אלו ישראל, שטעו אחריו, שנקראו: שה, כמה דתימא: שה פזורה ישראל.
על שַׂלְמָה, שהמליכוהו עליהם, כמה דתימא (ישעיה ג): שמלה לכה קצין תהיה לנו.
על כל אבידה, שאבדו מה שאמרו בסיני (שמות כד): כל אשר דבר ה' נעשה.
אשר יאמר כי הוא זה, שאמרו לעגל: אלה אלהיך ישראל.
עד האלהים יבא דבר שניהם, זה משה, שנקרא אלהים (שם): ראה נתתיך אלהים לפרעה. אשר ירשיעון אלהים, זה משה. ירשיען כתיב.
ישלם שנים לרעהו, אלו שני בניו ששילם להקדוש ברוך הוא, שהוא ריע ישראל שמתו.
ואמרה האשה אמן, אלו ישראל, שענו אמן אחר קללת עבודת כוכבים, כמה דתימא (דברים כז): ארור האיש אשר יעשה פסל וגו'
למה ב' פעמים אמן?
כנגד ארור בפרט, ארור בכלל, כמה דתימא (שם י): ארור אשר לא יקים וגו':
מח [פרשת סוטה ושבירת הלוחות]
בספר, זה הלוח, שהיה כתוב בו: פוקד עון אבות וגו'.
וכי הוא כתבן, והלא הקב"ה כתבן?
אלא, לפי שטעו ישראל, לא נתנן הקדוש ברוך הוא אלא למשה, כמה דתימא (שמות לא): ויתן אל משה, ולכך נקראו על שמו, כאלו הוא כתבן.
ולמה קרא הלוח ספר?
לפי שהיה ספר.
ומחה אל מי המרים, לפי שבעוון ישראל שיבר את הלוחות ופרח הכתב מעליהם, ובאותה מחיית הכתב שתו ישראל עונשם במים.
והשקה את האשה, כמה דתימא (שם לב): וישק את בנ"י - בדקן כסוטות.
ולקח הכהן מיד האשה את מנחת הקנאות, אלו הלוחות, שהיה הקב"ה שולח להם לקחם מהם, שלא רצה ליתנה להם.
והניף את המנחה לפני ה', שהחזיר כתב הלוחות למקומן.
והקריב אל המזבח, אלו הלוחות, ששיבר תחת ההר, כמה דתימא (שם): וישלך מידיו את הלוחות וישבר אותם תחת ההר במקום המזבח אשר בנה משה תחת ההר לקבל התורה, כמה דתימא (שם כד): ויבן מזבח תחת ההר.
וקמץ הכהן מן המנחה וגו', שלימד משה סניגוריא על ישראל, ממה שכתוב בלוחות: ועושה חסד לאלפים לאוהבי אמר משה: הרי האבות אוהביך, עשה עמהם חסד והצל את בניהם. הה"ד (שם): זכור לאברהם וגו'.
ואחר ישקה וגו', אחר שנתחלה עליהם והעביר פניו של זעם, כמה דתימא (שם): ויפן וירד משה, אחר כן בדקן כסוטות.
והשקה את המים והיתה אם נטמאה ותמעל מעל באישה ובאו וגו', בעת ששתו מהם נבדקים ומתו כל החוטאים מיתה משונה.
מטרונה שאלה את ר' אליעזר:
מפני מה חטייה אחת בעגל והם מתו בה ג' מיתות?
אמר לה: אין חכמה לאשה אלא בפלכה, דכתיב (שם לה): וכל אשה חכמת לב בידיה טוו. אמר לו הורקנוס: בשביל שלא להושיבה דבר אחד מן התורה, איבדה ממנו ג' מאות כור מעשר, בכל שנה.
אמר לו: ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים.
וכשיצא, אמרו לו תלמידיו: רבי! לזו דחית בקנה, לנו מה אתה משיב?
ר' ברכיה בר אבא בר כהנא, בשם ר' אלעזר אמר: כל מי שהיה לו עדים והתראה, היה מת בב"ד.
עדים ולא התראה, היה נבדק כסוטה.
לא עדים ולא התראה, היה מת במגפה.
רב ולוי בר סיסי: תרויהון אמרין: זיבח, קיטר וניסך, היה מת בב"ד.
טיפח, ריקד, שחק, היה נבדק כסוטה.
שמח בלבו, היה מת במגפה.
והיתה האשה לאלה בקרב עמה, ועמה שלום, שהן לקו והשאר פלטו.
ואם לא נטמאה האשה, אלו שהיו כשרים, ששתו.
וטהורה היא, אלו שבט לוי.
ונקתה, אלו הלוים, שזכו לעבודת הקדש, על זאת שכל מעשיהם בנקיות.
ונזרעה זרע, אלו ישראל הכשרים, שזרעם נכנס לארץ, כמה דתימא (הושע ב): וזרעתיה לי בארץ ועשה להם הקדוש ברוך הוא, מה שאמר לאברהם (שמות לב): וכל הארץ הזאת אשר אמרתי אתן לזרעכם וגו', שכן כתיב לאחר מעשה העגל (שם לג): וידבר ה' אל משה לך עלה מזה:
מט [סופם של חוטאי העגל]
כך אמר הקב"ה: התורה הזאת של קנאות. עבודת כוכבים לעולם תהיה, שכשם שפרע הקדוש ברוך הוא מעובדי העגל בקנאה, כך יפרע מהם לדורות.
וכן הוא אומר (דברים לב): הם קנאוני בלא אל כעסוני בהבליהם.
מה כתיב?
מזי רעב, נגד וצבתה בטנה, שכן תרגם אונקלוס: נפיחי כפן.
מחוץ תשכל חרב, כנגד אותן שהרגו בני לוי בחרב.
וקטב מרירי, זה הדבר כנגד, ויגוף ה' את העם.
אשר תשטה אשה, (יחזקאל טז): האשה המנאפת תחת אישה תקח את זרים, היה נביא מוכיחם, שתחת הקב"ה עבדו עבודת כוכבים.
או איש אשר תעבור עליו רוח קנאה, היה מתנבא משה, שעתיד הקדוש ברוך הוא לקנאתם, ולכך כתב בתחלת הפרשה: ועבר עליו רוח קנאה, שהוא מדבר כנגד קנאה העגל שעברה, ולבסוף כתיב: תעבור עליו רוח קנאה, שהוא אומר על העתיד.
וקנא את אשתו, זה היה בימי יחזקאל, שהיו ישראל עובדי עבודת כוכבים, וקנא להם הקב"ה, שנאמר (שם ח): ויאמר אלי בן אדם שא נא עיניך דרך צפונה ואשא עיני דרך צפונה והנה מצפון לשער המזבח סמל הקנאה הזה בביאה.
והעמיד את האשה לפני ה', שהוכיחם יחזקאל על זאת, להשיבם להקדוש ברוך הוא ולא הועיל.
ועשה לה הכהן, זה יחזקאל.
את כל התורה הזאת, שנבאו להם הוא וירמיה הכהן, שיבאו עליהם פורעניות, כשם שבאו על ישראל במדבר, על מעשה העגל ובאה הפורעניות על ישראל בימיהם.
את מוצא, במעשה עגל מתו בחרב, כך בימי אלו הכהנים כתיב בהם (ירמיה מג): אשר לחרב לחרב. בעגל מתו מיתות משונות, כך בימי ירמיהו (שם טז): ממותי תחלואים ימותו.
בעגל מתו בדבר, שנאמר (שמות לב): ויגוף ה' את העם, כך בימי ירמיהו אשר לדבר לדבר. בעגל כתיב (שם): וביום פקדי
ובימי יחזקאל כתיב (יחזקאל ט): קרבו פקודת העיר, לכך נאמר: ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת ונקה האיש מעון, זה הקב"ה, שינקה את ישראל, שלא יעשו לו עוד עון לפניו, שכך אמר להם ע"י יחזקאל (שם לו): וזרקתי עליכם מים טהורים וגו' ונתתי לכם לב חדש וגו' ואת רוחי אתן בקרבכם וגו' והושעתי אתכם מכל טומאותיכם וגו'.
והאשה ההיא תשא את עונה כמה דתימא (שם): לא למענכם אני עושה נאם ה' אלהים יודע לכם בושו והכלמו מדרכיכם בית ישראל, וכשם שמחל להם הקדוש ברוך הוא בעגל ונתרצה להם, ושכן בתוכם, והכניסם לארץ, כך נבא יחזקאל, שכך יעשה הקב"ה לבסוף, שנאמר (שם לז): ודבר אליהם כה אמר ה' אלהים הנה אני לוקח וגו' ולא יטמאו עוד בגלוליהם וגו' והיה משכני וגו' (שם): כי אני ה' מקדש את ישראל בהיות מקדשי בתוכם לעולם.
|
