מהשוואה זו ניתן לראות שיש דמיון בין שלושת התיאורים - בשלושת התיאורים ישנה בקשה של מנהיג מגורם אחר לפגוע בו, ובקשה זו נובעת ממצבו בשדה הקרב. למרות שישנם מספר הבדלים בין התיאורים, בעיקר ביחס לסיבת הבקשה, הרי שהתבנית הבסיסית שלהם דומה מאוד.
שני עניינים מרכזיים העולים מהשוואה זו מעוררים תהיה. בעוד שבתיאור המקרא את מות שאול ובתיאור על מות אבימלך מבקש המנהיג מנערו הקרוב אליו להורגו או למותתו, הרי שבתיאור הנער העמלקי פונה המנהיג אל אדם זר לחלוטין. ענין שני העולה מן הדברים, הוא העובדה שהן בתיאור המקראי על מותו של שאול והן בתיאור מות אבימלך, שני המנהיגים מנמקים את בקשתם בחשש כלשהו, לעומת תיאורו של הנער העמלקי בו המנהיג לא מנמק את דבריו בחשש כלשהו
3. לשני עניינים אלו נתייחס בהרחבה בהמשך.
השוואה זו מעוררת מספר שאלות ביחס לדו- שיח המתנהל בין שאול לנער העמלקי, כפי שהוא מוצג ע"י הנער עצמו.
1) אורכו של הדו- שיח.
2) שאלת מוצאו של הנער.
3) סיבת הבקשה.
בשני התיאורים האחרים - מות אבימלך והתיאור המקראי את מות שאול, הדו- שיח בין המנהיג לנערו קצר, והוא כולל את בקשת המנהיג ואת סירוב \ הסכמת הנער. בתיאור מות אבימלך ישנו אפילו דגש על המהירות - "ויקרא
מהרה אל הנער" (שופטים ט' נ"ד). עפ"י תיאורו של הנער העמלקי, הדו- שיח בינו לבין שאול ארוך והוא כולל מספר חילופי דברים. בתחילה שאול מסתובב לקרוא לו והוא עונה "הנני", שאול שואל למוצאו והוא עונה "עמלקי", שאול מבקש ממנו למותתו ומסביר את סיבת הבקשה.
תיאור הדו- שיח של הנער העמלקי, נראה מחושב מידי ולא מתאים למצב. הנער העמלקי מדגיש בדבריו את מצבו של שאול ואת מצב המלחמה. עפ"י דבריו, הרכב ובעלי הפרשים מתקרבים אל שאול, וישנו חשש ממשי שיתפסו אותו. כמו כן, למגיד ברור שמצבו הבריאותי של שאול קריטי ואין לו סיכוי לחיות זמן רב - "כי אחזני השבץ כי כל עוד נפשי בי" (ט'), "כי ידעתי כי לא יחיה אחרי נפלו" (י'). דבריו אלו, מעלים תמיהה ביחס לאריכות הדו- שיח במצב זה, וביחס לכוחו של שאול להסתובב אל העמלקי ולקרוא לו. הנער העמלקי מציג דו- שיח בינו לבין שאול שמתאים אולי לפגישה מקרית בין שני זרים, אך בהחלט לא מתאים לדחיפות בזמן מלחמה.
תמיהה נוספת שעולה מתוכן דברי הנער העמלקי, היא שאלתו של שאול למוצאו. מה עניינה של שאלה זו במצב הגסיסה של שאול? הרי חששו של שאול אינו דומה לחשש אבימלך, הוא אינו חושש משיוכו (האתני או המגדרי) של הגורם ההורג, אלא מדרך ההריגה - "ודקרוני והתעללו בי" (שמואל א' ל"א ד'). מה אכפת לו לשאול אם ההורג יהיה פלישתי, ישראלי או עמלקי?
ענין נוסף שעולה לדיון הוא סיבת בקשתו של שאול. בתיאור המופיע בשמואל א' ל"א פונה שאול אל נערו בבקשה שיהרגהו על- מנת שהפלישתים לא יתעללו בו, ובתיאור המופיע ע"י הנער העמלקי הסיבה לבקשתו היא כי אחזו השבץ. המפרשים העלו מספר פירושים להסבר המילה "שבץ", והסברים אלו מתחלקים לשניים: מצבו הגופני
4 או בגד תשבץ. ניתן לומר כקו עקרוני לפירושים המפרשים את המילה "שבץ" כמצב גופני, ששאול מבקש מהנער העמלקי שימותת אותו מאחר והוא בכל מקרה במצב של גסיסה, ובקשתו היא לפחות למות ללא סבל. עפ"י דרך הפרשנות השניה, ניתן לומר שבגד התשבץ מנע מחרבו של שאול לגרום למותו ולכן הוא מבקש למותת אותו
5. או לחילופין, ששאול חושש שהפלישתים לובשי בגד התשבץ יתפסו אותו ולכן הוא מבקש למותת אותו
6.
אם נקבל את הפירושים המפרשים את המילה "שבץ" כמתייחסת למצבו הגופני, או לחילופין נקבל את הפירוש של רלב"ג, עולה השאלה מדוע שינה שאול את סיבת בקשתו - מדוע החשש שהעלה לפני נערו לא עולה לפני הנער העמלקי? אם נקבל את הפירוש ששאול חשש מלובשי התשבץ, הרי שהדברים קרובים יותר לחשש שהעלה לפני נערו, אך עולות שאלות ביחס לניסוח דבריו. אם אכן מדובר בחשש, מדוע נקט בלשון "כי" ולא בלשון "פן", כפי שנקט בבקשתו מנערו וכפי שנקט אבימלך בבקשתו מנערו? כמו- כן היה ראוי לומר "יאחזני" בלשון עתיד ולא "אחזני" בלשון עבר. ושאלה עקרונית, אם מדובר באותו חשש, מדוע שינה מנוסח החשש שהעלה לפני נערו?
בתיאורו, מנסה הנער העמלקי להסביר את הגעתו לשדה הקרב, מאחר וברור שאינו שייך לאחד הצדדים במלחמה, וכך הוא אומר: "נקרא נקריתי בהר הגלבוע" (ו'). עפ"י דבריו הוא הגיע להר הגלבוע במקרה, דבר שנראה קשה להבנה כשמדובר על זמן מלחמה. גם אם נניח שהוא אינו יודע שנערכת מלחמה בין ישראל לפלישתים (למרות שעפ"י דבריו הוא גר עמלקי
7), הרי שקשה לקבל את העובדה שהוא נכנס ל"שטח אש" - למקום בו יש מהומה אדירה כשישראל בורחים מפני הפלישתים, בלי לשים לב
8. האפשרות
9 שהנער העמלקי היה שייך לתומכי הלחימה של צבא שאול ועל- כן נקרא "נער", נראית אף פחות סבירה, מאחר ובתפקיד שכזה לא ניתן לומר שהוא הגיע למקום באופן מקרי.
מעשיו של הנער העמלקי מוכיחים עליו שכל כוונתו היתה להשיג רווח אישי כלשהו מדוד. כאמור, בניגוד למגיד בשילה (שמואל א' ד') שבא לבשר על הבשורה לעלי ולכל ישראל, ככל הנאה מתוך תחושת מחויבות לאומית - "והאיש בא
להגיד בעיר ותזעק כל העיר וישמע עלי את קול הצעקה. . . והאיש מיהר ויבוא
ויגד לעלי" (שמואל א' ד' י"ג- י"ד), הרי שהמגיד הנזכר בפרקינו מגיע אך ורק אל דוד - "ויהי בבואו
אל דוד". דבריו של הנער העמלקי לא נשמעו קודם בין אנשי דוד, אלא הגיעו קודם כל אל דוד עצמו כי מגמת פניו היתה הרווח האישי שניתן לקבל מדוד.
שני מעשים מיוחדים עושה הנער העמלקי בבואו אל דוד. בתחילה הוא משתחווה לדוד, על אף העובדה שדוד אינו מלך וכל מעמדו הוא רק בקרב אנשיו, ובסיום דבריו הוא מגיש לדוד את הנזר והאצעדה של שאול. כבר כשהוא משתחווה, מבקש הנער לבטא את מעמדו החדש של דוד - מלך ישראל, ובנתינת הנזר והאצעדה לדוד - הגשת סמלי מלוכה, עושה הנער מעשה שיש בו מעין המלכה של דוד תחת שאול על ישראל.
אמנם הבנת דוד את האירוע אינה מחייבת אותנו בשאלתינו, מאחר ולפני דוד לא עמד תיאור האירוע כפי שהוא מופיע לפנינו בשמואל א' ל"א, אך נראה שיש לה השפעה משמעותית מפני שדוד יכל להתרשם מהנער העמלקי באופן ישיר.
בדברי דוד אל הנער העמלקי ניתן למצוא שתי התייחסויות. בתחילה נראה כי דוד מאשים אותו בהריגת שאול: "איך לא יראת לשלוח ידך לשחת את משיח ה'" (י"ד), ובזמן הריגתו אומר דוד: "כי פיך ענה בך לאמר אנוכי מתתי את משיח ה'" (ט"ז), ביטוי שיכול להתפרש בשתי צורות. ניתן להבין שדוד מסביר שעדותו של הנער היא שמפלילה אותו ומביאה להריגתו
10, או לחילופין, שעצם התפארותו של הנער העמלקי בהריגת שאול היא שמחייבת אותו מיתה, על אף העובדה שדוד לא האמין שבאמת הוא שהרג את שאול
11. אם נקבל את הפירוש הראשון הרי שיש לפנינו שתי אמירות המשלימות האחת את השניה, אך אם נקבל את האפשרות השניה, הרי שלכאורה נראה שיש סתירה בין האמירות.
על- מנת להכריע בין שתי האפשרויות השונות, נפנה למקור אחר בו מתייחס דוד לאירוע זה, בשמואל ב' ד' בתיאור רצח איש בושת ע"י רכב ובענה. לאחר שרכב ובענה מביאים לדוד את ראשו של איש בושת, מאשים אותם דוד ברצח איש צדיק ואומר: "כי המגיד לי לאמר הנה מת שאול והוא היה
כמבשר בעיניו ואוחזה בו ואהרגהו . . .
אף כי אנשים רשעים הרגו איש צדיק. . ." (שמואל ב' ד' י'- י"א). מתוך דברי דוד עולה שהוא הרג את הנער העמלקי רק בגלל שראה בדבריו על מות שאול בשורה. אין בתחילת דברי דוד האשמה של המגיד כרוצח, ומהמשך דבריו עולה בבירור שהמגיד לא הואשם ברצח. דוד עורך קל- וחומר ממעשה המגיד למעשה רכב ובענה, שכל כולו בנוי על העובדה שהמגיד לא רצח את שאול, ולעומתו רכב ובענה רצחו את איש- בושת.
נראה שצריך להבין את דברי דוד בפסוק ט"ז עפ"י האפשרות השניה שהעלינו, שדוד האשים את הנער העמלקי בהתפארות בהריגת שאול ולא בהריגה עצמה. דוד לא האמין לדברי הנער שהוא מותת את שאול, ודבריו בפסוק י"ד הם רק חקירה לצורך החלטה על דינו. דינו של הנער העמלקי נגזר בגלל העובדה שראה במותו של שאול בשורה כפי שעולה מפסוק ט"ז, ואף העיז להתפאר במעשה ההריגה כניסיון להשיג רווח אישי מדוד שצפוי לתפוס את המלוכה.
מתוך הדברים שהעלינו, נראה שדבריו של הנער העמלקי אינם אמינים. טענתו שהגיע לשדה הקרב במקרה - אינה סבירה, הדו- שיח שהוא מתאר בינו לבין שאול ארוך מדי ביחס למקרים דומים ולבהילות שיש באירוע כזה. העובדה שבדבריו, שאול שינה את סיבת בקשתו גם היא אינה סבירה, מאחר ואין סיבה ששאול יפסיק לחשוש להתעללות הפלישתים בו. לנתונים אלו ואחרים שהזכרנו לאורך הדברים, צריך להוסיף את האינטרס העיקרי שלו - להשיג רווח כלשהו מדוד. לכן נראה שדבריו של הנער העמלקי אינם אמינים, וכל כולם נועדו רק לרצות את דוד מתוך מחשבה שאם יאמר לו שהוא מותת את שאול (אויבו) הרי שימצא חן בעיניו יותר.
נראה שתיאור האירועים הוא כדלהלן: הנער העמלקי הגיע אחרי המלחמה לשדה הקרב על- מנת לפשט את החללים
12, ובין החללים מצא את גופתו של שאול (קודם שמצאו אותה הפלישתים). הנער העמלקי שידע על כך שדוד נאלץ לברוח מפני שאול, וידע על מעמדו של דוד בתוך עם ישראל, חשב שאם יבשר לדוד על מותו של שאול יזכה לרווח אישי גדול יותר ממה שניתן למצוא בשדה הקרב, בעיקר לאור העובדה שהוא מחזיק בידיו את הנזר והאצעדה של שאול, שערכם, במקרה שכזה, עולה על שוויים הכספי.
הנער העמלקי שראה את גופתו של שאול והבין שהוא התאבד בשדה הקרב, בנה סיפור על כך ששאול ביקש ממנו למותת אותו בזמן שגסס, מתוך הנחה שאם ידו היתה במותו של שאול הרי שהערכת דוד תהיה גדולה יותר. הסיפור שבנה הנער העמלקי היה אמור להתאים לנתונים שמצא בשדה הקרב, אך הסיפור שבדה מליבו היה מחושב מידי בפרטי הדו-שיח, מסורבל מידי בתיאור הגעתו למקום הקרב ("נקרא נקראתי"), ולא תאם בכל ענייניו לתיאור המקראי על מותו של שאול, אותו כמובן לא הכיר. גם דוד שלא הכיר את פרטי המלחמה לא התרשם מסיפורו של הנער העמלקי, והרג אותו, ככל הנראה, מדין מורד במלכות
13.
סיפור זה מעלה בראש ובראשונה על נס את דמותו האצילית של דוד, שעל אף העובדה שיכל לכל הפחות לנשום לרווחה עם מותו של שאול שרדף אחריו וגרם לו לגלות מארצו, לא רק שאינו שמח במותו של שאול אלא אף מתאבל עליו כמלך בישראל. דוד אף מגדיל לעשות והורג את הנער העמלקי שראה בדברים אלו בשורה, שחשב לעשות רווח אישי ממותו של מלך ישראל, ואף ייחס לעצמו חלק במוות זה.
מוצאו העמלקי של הנער מהווה סגירת מעגל ביחס למלחמתו של דוד בעמלקים. היחידה פותחת בחזרתו של דוד מהכאת עמלק - "ודוד שב מהכות את העמלק" (א'), ומסתיימת בהכאת הנער העמלקי - "ויכהו וימת" (ט"ו). בפרק בו הופך דוד למלך ישראל בכח (עדיין לא בפועל), ישנו דגש על כך שדוד לא נוהג בקלות ראש במלחמתו עם עמלק ומשמיד כל זכר לעמלק, בניגוד לשאול שאיבד בעקבות מלחמת עמלק את מלכותו.
סיפור הגעתו של הנער העמלקי אל דוד, והעברת הנזר והאצעדה (שהם חפצי המלכות) של שאול אל דוד, מהווים סגירת מעגל גם ביחס לשאול. שאול איבד את מקומו כמלך ישראל בעקבות כישלונו המנהיגותי במלחמת עמלק, מלחמה שבה לא רק שהפר את צו ה' להשמדת עמלק, אלא אף התחמק מהודאה בכישלונו ושיקר לשמואל הנביא באומרו: "הקימותי את דבר ה'" (שמואל א' ט"ו י"ג). שמואל מבקר בצורה חריפה את שאול על כישלונו במלחמה ועל השקר שבתגובתו לתוכחה, ולבסוף הוא אומר: "קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך היום ונתנה לרעך הטוב ממך" (שמואל א' ט"ו כ"ח). באופן אירוני מי ש"מעביר" את המלוכה משאול אל דוד הוא נער עמלקי, שאף משקר וטוען שהרג את שאול.
הערות:
1. רש"י מפרש את הפסוקים כמו שהם ללא התייחסות ברורה לשאלת אמינות הנער העמלקי.
2. נראה שרד"ק מתייחס לדברי הנער העמלקי כדברים אמינים, על אף שבפסוק ו' הוא מציג את פירוש ה"קדמונים" הסוברים אחרת. גם מצודת דוד מקבל את דברי הנער העמלקי כאמינים, כפי שעולה מפירושו לשמואל א' ל"א פסוק ה', למרות שבשמואל ב' א' ט"ז הוא מפרש את דברי דוד בשתי דרכים שונות.
3. אמנם ישנו פירוש הרואה בדברי שאול חשש, אך הוא לא נראה מתאים ולבעייתיות שבו נתייחס בהמשך.
4. רש"י, רד"ק, רי"ד, שמואל ב' א' ט'.
5. רלב"ג שמואל ב' א' ט'.
6. רד"ק שמואל ב' א' ט', מציג פירוש זה כדעת "יש מפרשים".
7. ישנה מחלוקת בהבנת המונח "גר עמלקי", האם מדובר בגר צדק או בגר תושב, אך לשאלה זו אין קשר לעניינינו, שהרי בין כה וכה הוא אמור לדעת שהעם שהוא יושב בתוכו נמצא במלחמה.
8. עיין עוד יהודה אליצור, הנער המגיד ומשפטו בצקלג, עיונים בספר שמואל - דברי חוג העיון בתנ"ך בבית רה"מ דוד בן- גוריון תשכ"ב א'.
9. יהודה קיל, דעת מקרא, שמואל ב' א' ו'.
10. רד"ק, מצודת דוד שמואל ב' א' ט"ז.
11. יהודה קיל, דעת מקרא, שמואל ב' א' ט"ז, "פירוש אחר".
12. נראה שזו היתה דרכם של העמלקים לנצל אירועים כמו מלחמות על- מנת לפשוט ולבזוז בעורף, כפי שעולה מדברי הנער המצרי: "אנחנו פשטנו נגב הכרתי ועל אשר ליהודה ועל נגב כלב ואת צקלג שרפנו באש" (שמואל א' ל' י"ד).
13. הגדרים ההלכתיים של מורד במלכות אינם מעניינינו במאמר זה, ולכן לא נרחיב בעניין.