במקרא נשתמרו לנו עדויות על קשרים הדוקים ועל יחסים לבביים בלתי-רגילים בין בנימין לבין יושבי הגלעד בכלל, ובינם לבין אנשי העיר יבש-גלעד בפרט.

לפני שנעיין בעדויות אלה ונעמוד על מסיבותיהן, נזהה את מקומה של העיר יבש- גלעד. לא נשתמר עד היום תל הנושא עליו שם העיר, אבל הנחל המשתפך לירדן - מול נחל בזק שמדרומית לטירת-צבי - נושא עליו את השם יביס, כלומר יבש, ונראית הצעתו של נלסון גליק, לחפש את חורבות העיר בתל מקברה ובתל הסמוך לו, ליד אפיקו של הנחל, תלים המצטיינים בעמדתם האסטרטגית ובסביבתם הפורייה והרחוקים כ- 15 ק"מ בקו-אויר מבזק, הנמצאת כ- 15 ק"מ מדרום לבית-שאן, מרחק שאפשר לעבור אותו בהליכה של חמש-שש שעות.

בסוף ספר שופטים מסופר שעל אף השבועה הגדולה, שנשבעו בני ישראל במצפה בקשר לפרשת הגבעה "לאשר לא-עלה אל-ה' המצפה לאמור מות יומת" (כא, ה) נתברר ש"לא בא-איש אל-המחנה מיבש גלעד" (שם, ח). ומכיוון שאנו יודעים מעדויות אחרות, מתקופת השופטים ומתקופות אחרות, על החומרה שנהגו בני ישראל כלפי אלה שנלכדו בחרם, נשאלת השאלה, מה ראו אנשי יבש-גלעד להפר את המשמעת הזאת?

בהמשך אותו הסיפור אנו שומעים ש"וינחמו בני ישראל אל-בנימין אחיו" (שם, ו), ושעיקר דאגתם היה, כיצד להתיר את השבועה הגדולה שכללה בין היתר ש"איש ממנו לא ייתן בתו לבנימין לאישה" (שם, א). פתרו את הבעיה ההלכתית על-ידי שעקפוה והתירו את ארבע מאות הבתולות, ששרדו מיבש-גלעד, להינשא לשרידי בני בנימין, כלומר שני-שליש מן האמהות שבבנימין התייחסו מכאן ואילך על יושבי יבש-גלעד. מאורע זה אירע, כפי שכבר פירשו חז"ל, והסכימו אליהם רוב החוקרים החדשים, לא בסופה של תקופת השופטים, כי אם דווקא בראשיתה, בימיו של הכהן הגדול פינחס, נכדו של אהרן הכהן.

כעבור מאות בשנים, כשנחש העמוני צר על יבש-גלעד וניסה להכתיב להם תנאי ברית משפילים ומחפירים "בניקור לכם כל-עין ימין, ושמתיה חרפה על כל ישראל" (שמואל א' יא, ב - דרך אגב, בביטוי עין ימין אפשר לשמוע, בדרך של מדרש שמות, את בנימין), שולחים זקני העיר במצוקת נפשם אל המלך הצעיר שאול שאינו מכיר עדיין גינוני-מלכות, ונוהג כאד האיכרים בגבעת-שאול שהוקמה, כנראה, על תלה של גבעת-בנימין שנחרבה, כידוע, במלחמת השבטים.

שאול מתרגש ומתרגז - "ויחר אפו מאד" (שם שם, ו) - ומכריז על מבצע גיוס שבצורתו אין לו כל מקבילה, פרט לאזעקתו של בעל הפילגש בגבעה. "ויקח צמד בקר וינתחהו וישלח בכל-גבול ישראל ביד המלאכים לאמור אשר איננו יצא אחרי שאול ואחר שמואל כה יעשה לבקרו, ויפל פחד-ה' על העם ויצאו כאיש אחד" (שם שם, ז).

במבצע בזק, לאחר שערך מפקד בבזק, צולח שאול את הירדן בלילה ומכה את עמון עד חום היום, "ולא נשארו בם שנים יחד" (שם שם, יא).

אף עדות זו מאשרת את הקרבה המיוחדת שבין אנשי יבש-גלעד לבין בן משפחתם, המלך-המשיח הצעיר - שאול. ואילו בני יבש-גלעד מצדם גומלים לשאול ובניו "חסד ואמת" לאחר שאלה מתו מות גיבורים בהר-גלבוע, ונותנים נפשם בכפם. גם הם צולחים בלילה את הירדן - "ויקומו כל איש חיל וילכו כל הלילה ויקחו את גוית שאול ואת גוית בניו מחומת בית שן, ויבאו יבשה וישרפו אתה שם. ויקחו את עצמותיהם ויקברו תחת האשל ביבשה, ויצומו שבעת ימים" (שם לא, יב-יג).

מעשה גבורה זה זכה להד ולהערצה רבה בקרב ישראל, ומשנודע על הדבר לדוד, שלח מלאכים אל אנשי יבש-גלעד וברכם: "ברכים אתם לה' אשר עשיתם החסד הזה עם אדניכם עם שאול ותקברו אתו. ועשה יעש ה' עמכם חסד ואמתך" (שמואל ב' ב, ה-ו).

גם כאשר אבנר בן נר, שר צבאו של שאול, לקח את איש-בושת בנו כדי להמליכו, הוא מעבירו לארץ הגלעד וממלכיו במחנים שבעמק סוכות, מדרום ליבש-גלעד, בוודאי מתוך ידיעה שאנשי המקום יעמדו לימינו.

ונשאלת השאלה, מתי נרקמו יחסים אלה לראשונה?

דומה שאת התשובה יש לחפש במגילות היוחסין של בני רחל, המובאות בדברי הימים א' פרק ז, פסוק טו, בהן מסופר על נשואי מכיר בן מנשה אבי גלעד עם חפים ושופים, הנזכרים באותו הפרק כראשי אבות לבנימין, דבר שעמד עליו בשעתו ד"ר עזרא ציון מלמד. כלומר, עוד בשחר ימי האומה, ונראה שעוד במצרים נוצרו קשרי נישואין בין גלעד לבין בנימין. קשרים אלה עמדו במבחן הן בימי הגבעה הן בימי שאול, ועל רקע יחסים אלה נבין את נבואת עובדיה (יט) שבעתיד יירש "בנימין את הגלעד".