אקדים ואומר, שקרוב אני לאסכולה הרואה את הבעיות הכרוכות בהסתברותה של פרשת הכיבוש מנקודת מבט הדומה לתפיסתו של הפרופיסור אולברייט. בשיחתי הערב אשקיף על הבעיות האמורות בעיקר מן הצד הצבאי והצד הארכיאולוגי. רוצה אני לברר נקודות אלה ולהוכיח, שמבחינת ההסתברות אין העקרונות הקיימים בתחומים אלה מונעים מאתנו לקבל חלק ניכר של פרשת הכיבוש.

מעניין הדבר, ואולי גם מבדח, שדווקא אזרחים מובהקים מטילים ספק בהסתברות המסופר בספר יהושע, על יסוד העיקרון הצבאי שמעולם לא התנסו בו. לעומתם אנשי הצבא, כמעט ללא יוצא מן הכלל, סומכים ידיהם על התיאורים הצבאיים שבספר יהושע. לפני חודש כתב הגנרל האנגלי גייל, שאינו חוקר תנ"ך, עשרה מאמרים על הטקטיקה בתנ"ך. גנרל גייל הוא כיום מפקד צבאות היבשה של נאט"ו, ואין לפקפק במומחיותו; והנה הוא אינו מטיל צל של ספק באותן הפרשיות הצבאיות בתנ"ך. נמצא, שדווקא הללו, שאין עוסקים בענייני צבא, חושבים שהדברים אינם מסתברים, ואילו על דעתם של המומחים לעניין זה מתקבלים הדברים ללא פקפוק.

בטרם ניגש לבחון את פרשת הכיבוש בספר יהושע, חייבים אנו להבהיר כמה דברים:
א) שיטת הלחימה שהייתה קיימת בכנען ב"תקופת הכיבוש";
ב) המצב ששרר בארץ באותם הימים;
ג) העובדות הארכיאולוגיות הקשורות בבעייתנו;
ד) הנקודות הטקטיות העולות מתוך רעיון בספר יהושע.

[א. שיטת הלחימה ב"תקופת הכיבוש"]

שמעתי מפי אנשים רבים, כי אינם יכולים לתאר לעצמם, כיצד יכלו שבטים מסוג שבטי ישראל לכבוש ערים כנעניות בצורות. לשם כך רצוי לברר, מה היו השיטות לכיבוש עיר באותם הימים.

בתקופה ההיא אפשר היה לכבוש עיר בחמש דרכים:
א) טיפוס אל החומה בסולמות, כפי שאנו רואים ברוב התבליטים המצריים; המסתערים על העיר עולים בסולמות פרימיטיביים, בחיפוי קשתות וכלים אחרים.
ב) דרך פריצת החומה - ניסיון לפרוץ פרץ בחומה, לקרקר יסודותיה ולערער נדבכיה.
ג) חתירה מתחת לחומה - ניסיונות לחדור אל העיר דרך מנהרות העוברות תחת החומה.
ד) מצור - הקפת העיר, שתכליתה לאלץ את האויב להיכנע בגלל הרעב והצמא.
ה) אחרון אחרון, דרך שהיא חשובה מאוד בטקטיקה בכלל ובכיבוש ערים בפרט - דרך התחבולה והערמה.

הטיפוס אל החומה הייתה שיטתם של המצרים בתקופת הפאר של מצרים מבחינה צבאית, היינו בימי השושלת ה-18 וה-19- ימי הפרעונים הגדולים: תחותמס III, אמנחותפ II סתי I ורעמסס II - כפי שאנו רואים בתבליטים רבים. הצבא המצרי נראה בשעת כיבוש ערים, כשהוא מטפס על סולמות פשוטים ומנסה לחדור מעל החומה לתוך העיר. עיקר המבחן הוא באומץ-הלב של החייל ובכושרו בנקודת המגע, מקום שם עליו להתגבר על יריב, שיש לו כל היתרונות לעומתו, כיוון שהוא עומד על החומה מוגן ובמצב סטאטי.

אשר לפריצת החומה - הרי זו שיטה קדומה יותר, שנודעה כבר בימי האבות.
בתקופת מארי, בראשית התגברות החתים, המציאו בצפון את האילים והכרים, ולפי התעודות שלהם, היה זה כלי יעיל ומוחץ. מעניין הדבר, שמאותה תקופה אין בידינו שום תעודה מצרית בכתב או בצורה של תבליט, המתארת פריצה על-ידי אילי ברזל. מכאן, שכיבושים מצריים נעשו באותו זמן ללא שימוש במכונות מצור כבדות וגדולות.

אשר למצור - היה זה אחד האמצעים הקשים ביותר בקרב. תחותמס III, למשל, היה צריך לצור שבעה חדשים על מגידו; זאת אומרת, שהכלים האחרים לא הספיקו לו להתגבר על עצמת הביצורים של מגידו. הרי שלא הכלים הטכניים הגדולים הם שקבעו, כי בתקופה זו גם המצרים לא נזקקו משום-מה לכלי מצור, והם נאלצו לסמוך על אומץ-הלב והאימון של החייל המצרי, על הכושר של חיפוי בקשתות, על מצור ממושך וכו'.

לעומת זאת אין צל של ספק, שכל העמים בתקופה ההיא נזקקו הרבה לעניין התחבולה הטקטית. דוגמה מעניינת לדרך זו היא האגדה על דבר כיבוש יפו. ישנה אגדה מצרית על כיבוש יפו, המיוחסת לתקופה של תחותמס השלישי. האגדה אינה אומרת, שעוצמתו וגודלו של הצבא המצרי יכלו למורדים של יפו, כי אם ערמתו של המפקד המצרי, שהצליח להגניב את חייליו לתוך העיר והם שהתגברו על המורדים. אין חשיבות למידת האמת ההיסטורית של הסיפור. מכל מקום מוכיחים אגדות וסיפורים כאלה, שזו הייתה שיטה רווחת ויעילה. הסיפור המפורסם על כיבוש טרויה מלמדנו, שגם השבטים והעמים שבאיי הים הלכו בדרך זו של תחבולות ערמה. כיבוש עיר היה, כנראה, מהדברים הקשים גם בעזרת הכלים המשוכללים ביותר. הספרות הרומאית והיוונית, בייחוד זו שאספה סטרטגמות מעמים שונים, מונה הרבה סוגים של תחבולות, שבעזרתן נכבשו ערים בימים קדמונים.

באחד הספרים האמורים ישנו סיפור בדבר שבטים רומיים קדומים, אשר ביקשו ללכוד עיר אחת. במשך שבעה ימים הקיף הצבא הכובש את העיר חרש. בכל יום הקיף אותה פעמים אחדות ולא הוציא מלה מפיו. הסופר הרומאי מסביר את התחבולה לאמור:

כאשר יקיפו את העיר בפעם הראשונה, יחשוב האויב שהנה הולכים הם לתקוף, והוא יהיה ער עד שיראה כי אינם מתקיפים. בפעם השנייה יחשוב: אולי בכל זאת יתקיפו; אחר-כך יחשוב, שאך מתעתעים בהם הרומיים ולא יעשו ולא כלום. והנה דווקא בשעה שהאויב לא היה מוכן להתקפה, הסתערו התוקפים על העיר וכבשוה.

סיפור זה מוכיח, מה חשובה הייתה התחבולה במלחמות הימים ההם. ומעניין הדמיון של אותו סיפור לתיאור המקראי של כיבוש יריחו.

[ריגול]

ועכשיו לבעיות צבאיות אחרות בתקופת הכיבוש. למרבית הצבאות באותה תקופה היה שירות-מודיעין מפותח על-ידי מרגלים, כפי שאנו למדים מן העדויות ההיסטוריות המצריות. כך מסופר, למשל, שבמלחמה המפורסמת בקדש שלחו שני הצדדים כאחד מרגלים, וכשהיו תופסים את המרגלים של האויב, היו חוקרים אותם בדרגה השלישית והרביעית של החקירה. ומעשה בחייליו של רעמסס, שתפסו שני מרגלים ועשו בהם שפטים, כדי להוציא מפיהם את האמת. הסופר אף אינו נמנע מלתאר בפרטות את השפטים שעשו בשני המרגלים. שיטה זו של ריגול הייתה מפותחת, לפחות, מאז המאה החמש-עשרה לפני הספירה.

גם שיטת ארגון הצבא הייתה אז מפותחת למדי. הצבא המצרי בתקופת אל-עמרנה השתמש בשופרות ובחצוצרות הן לאיתות והן לקביעת צורות שונות של הקרב, כפי שמראים התבליטים המצריים. ישנם תבליטים של פרעה רעמסס המתארים, אגב כיבוש קדש, מחנה צבא פתוח בשדה. אנו רואים שם מחנה מרובע, המסודר יפה, ולו כמה פתחים. במרכזו שני אוהלים - אוהל האל ואוהל המלך. הצבא עצמו חונה מסביב, מקצתו בפנים ומקצתו בחוץ. הציורים המצריים מראים דברים נוספים: לגדודי החיילים היו אותות, מה שאנו קוראים דגלים. לכל יחידה היה האות שלה, שהיה לו אמנם גם משמעות דתית, אך עיקר מטרתו הייתה לאפשר ליחידות השונות להכיר זו את זו.

[נשק]

עתה לנשק, שהשתמשו בו בתקופה ההיא. בתקופה הנידונה היו מצויים בעיקר שני כלי-נשק, שהיה להם ערך אפקטיבי בקרבות: הקשת והחרב.

בימים ההם כבר השתמשו בקשת המורכבת, שאינה עשויה חתיכת עץ, כי אם שכבה של גידים, עץ ועצמות. על-ידי-כך נעשתה הקשת עצמה אלסטית יותר, ואפילו אם זו לא הייתה גדולה, היה הטווח שלה גדול. ייצור קשתות כאלה היה עניין קשה, ורק עמים מפותחים ידעו מלאכה זו.
אשר לחרב - הרי מוזר הוא, שעמי המזרח התיכון (לא אלה היושבים לחופי הים האגאי) השתמשו אז בעיקר בחרב-המגל העקומה ולא בחרב הישרה. חרב זו, החדה בצדה הקמור דווקא, הייתה מצויה גם בידי החתים וגם בידי המצרים והכנענים. מאלה האחרונים היא עברה אחר-כך אל היוונים. חרב זו אין חותכים בה ואין דוקרים בה; בחרב זו עושים רק דבר אחד: מכים אל פי החרב.

המושג "להכות לפי חרב", הרווח בכל ספרי המקרא, מוצאו מן התקופה שעד ראשית האלף הראשון, כשהיו "מכים לפי החרב". אולם מאז שהונהגה - בהשפעת גויי הים - החרב הישרה, היו לא רק מכים אלא גם דוקרים. דרך אגב: בפרשת אהוד (שופטים ג') אנו תמהים, מה
ראה המספר להרחיב דברים על צורת חרבו של אהוד. התשובה היא, כי לשם הבנת העניין יש להדגיש, כי הייתה זאת לא חרב הכאה אלא חרב דקירות. וכיוון שבימיו הייתה שלטת חרב ההכאה - נאלץ המספר לפרט ולומר, שזאת הייתה חרב בעלת "שני פיות" (שם, ט"ז).

היה גם נשק אחר בימים ההם - הקרדום, שהיה ממש נשק קרבי. מוצאים אנו אותו בימי השופטים אצל אבימלך (הש' שופטים ט', מ"ח).

הגרזן והקרדום היו חלק -מכלי-הנשק האישיים של החיילים היוצאים לקרב, ושימשו גם לפעולות הנדסיות צבאיות.

מלבד הכלים האמורים - לא היה נשק נוסף הן לצבא פרעה המפואר והן לצבאו של העם הקטן ביותר.

ב"צ לוריא: לא הזכרת את הכידון.
י. ידין: לא נתכוונתי לומר, שלא היו כלל במציאות כלי-נשק אחרים, כגון הכידון, שאגב אין יודעים בדיוק מה טיבו. אולם כלי-הנשק הסדירים, שהיו מצויים בידי החיילים ושבהם הכריעו את המערכות הצבאיות היו הקשת והחרב מובן, שגם הרומח והחנית היו בשימוש; אולם הקשת והחרב הם שהכריעו את הקרב בטווח הרחוק והקרוב.

[ב. המצב ששרר בארץ באותם הימים]

דיברתי עד כה על הרקע הצבאי הכללי של אותה תקופות מעתה רוצה אני לעמוד על המצב ששרר בעניין זה בכנען.
מקורות חיצוניים מאפשרים לנו לשחזר תמונה בהירה למדי על הכושר הצבאי של הכנענים. אני מדבר על אותם הצבאות שיכלו לצאת לקרב בשדה הפתוח, כמתואר בפרשת הכיבוש וההתנחלות הצבאות הכנעניים היו בעניין זה חלשים ביותר. זה נבע מן המדיניות המכוונת מראש של השלטון המצרי באותה תקופה.

שלטון זה חשש משני דברים:
א) ממרד התושבים נגד השלטון - אי-תשלום מסים, אי-בטיחות בדרכי התחבורה;
ב) מהתקפות הבאות מבחוץ - לבל יפלו הערים בידי אויבים חיצוניים.

מכאן אנו רואים תופעה פרדוכסלית במדיניות של פרעה.
מצד אחד הוא מעוניין, שהערים תהיינה מבוצרות ביותר, כדי שתוכלנה לעמוד בפני פשיטות של עמים זרים;
מאידך הוא אינו מעוניין, שיהיה בידי הכנענים צבא נייד גדול, כדי שלא יוכלו למרוד בו ולסכן את דרכי התחבורה שלו.

חיל המצב המצרי הוא אשר שלט בערי המפתח בארץ, והוא שהבטיח את דרכי התחבורה בה. לעומת זאת הווסאלים, הנקראים במקרא מלכי כנען, היו מבחינה צבאית חלשים למדי.
מכתבי תל-עמרנה מתארים תמונה מדהימה: מלך ירושלים מתלונן על העפירו. ולא אכנס עתה לבעיה מי הם העפירו. אך ברור, שלעפירו לא היו צבאות כצבאות העמים הגדולים; לא היו להם מרכבות ואילים זכרים. אלה היו שבטים ממין מסוים, שמהם הייתה צפויה הסכנה הגדולה למלך ירושלים וארצו.
והנה כותב מלך זה לפרעה:

"אם לא ישלחו קשתים השנה, כל אדמות המלך יאבדו".

וכאשר המכתב הראשון אינו מועיל, הוא מתחנן לפני סופר המלך המצרי ומבקש ממנו לסייע, שמכתבו האחר יגיע למלך. ומה הוא כותב במכתב זה? "ישלח המלך חיל מצב - 50 חיילים להגנת הארץ". 50 חיילים נחוצים לו, כדי להגן על הארץ בפני העפירו. במכתבים אחרים נדרשים 10 או 5 חיילים, ופעמים 300 חיילים.

מה פשר המספרים הקטנים הללו?
המצרים גרמו במכוון, שלא יהיה לכנענים צבא. גם בתקופות הרבה יותר מאוחרות הייתה זו המדיניות של עמים גדולים, כובשי ארצות, אשר ביקשו בדרך זו למשול בעמים הנתונים למרותם.

ממכתבי עמרנה אנו למדים, שהעפירו הביאו את מלכי כנען למצב מיואש. מסתבר, כי השיטה של החבירו הייתה מבוססת על שני עקרונות טקטיים:
האחד - פגיעה בדרכי התחבורה ומניעת עבודה סדירה בשדות הכנענים (המלך מתאונן, למשל, שהאדמה תלך לאיבוד); שבטים אלה לא יכלו אמנם לערי כנען, אך הטרידו לילה ויום את העובדים בשדה ואת ההולכים בדרכים ויצרו מצב של תוהו, ולפיכך התחננו המלכים לעזרה,

העיקרון השני של פעולת העפירו: הם השתדלו לכלוא את הכנענים בתוך הערים; הם רצו שהמלך הכנעני לא יהא בטוח אלא מאחורי חומות, ושכל נסיעה מעיר לעיר תהיה כרוכה בסכנה. הדרכים היו משובשות במארבים ובפשיטות, והשליט הכנעני לא יכול לצאת מעירו אלא עם צבאו - 60-50 איש המקיפים את מרכבתו.

ואקדים עוד עניין אחד. אני מניח, שלא יהיה פה ויכוח על חצור; זוהי בעיה לחוד. אד ליוור אמר גם בפעם שעברה וגם הפעם, שהממצא הארכיאולוגי אינו מאשר כיכול כיבוש חד-פעמי, ועל נקודה זו אני רוצה עתה לעמוד.

[ג. העובדות הארכיאולוגיות הקשורות בבעייתנו]

העובדות הן, שבכל עיר כנענית שנחפרה עד כה באופן יסודי (אומר אחר-כך משפט אחד מוסגר על העי ועל יריחו), ללא יוצא מן הכלל, אנו רואים תופעה שאינה שנויה במחלוקת: עיר כנענית בעלת-תרבות, עיר מבצר, עיר של מקדשים - ולא חשוב אם זו לכיש או בית-אל או חצור - פוסקת לפתע מלגלות סימני חיים. עובדה חותכת היא, שהערים הכנעניות הנ"ל חרבו כולן בתקופה אחת מבחינה ארכיאולוגית. ערים אלה נהרסות, נשרפות ואינן חוזרות ונבנות על-ידי יושביהן. ואם קמה אחת מהן, היא קמה רק בצורה עלובה ודלה.
עובדה זו אינה שנויה במחלוקת.

על מה חלוקים ביניהם ארכיאולוגים?
על הקביעה האבסולוטית של התאריכים השונים. כי הארכיאולוגיה לא הגיעה עדיין לשלב שתוכל לומר, כמו חוקרי המקרא, שמאורע מסוים קרה בשנה מסוימת. דומני אפוא, שאין להטיל ספק רב בכך, כי הרס חד-פעמי זה הוא מעשיהם של שבטי ישראל.

- אשר להעי, שוב מערבבים כאן ארכיאולוגיה עם מדעים אחרים. הארכיאולוגיה אמרה את שלה במקרה זה, ולפי דעתי תרמה תרומה חשובה בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים. הארכיאולוגיה הוכיחה, שבא-תל לא היה יישוב בתקופה שאליה אפשר ליחס את יהושע. בעובדה ארכיאולוגית זו אין איש מטיל ספק. אך יש פה להבדיל יפה בין העובדות הארכיאולוגיות הקשורות בא-תל ולבין בעיות העי, כיוון שלא הוכח כי העי היא א-תל.

ועכשיו באשר ליריחו. הארכיאולוגיה היא מדע חדש. לצערנו הרב, אותם החלקים ביריחו המעניינים אותנו "נחפרו" לפני הרבה שנים. כתוצאה מכך התקופות ההן אבודות לנו. מוסר-השכל מכאן לארכיאולוגים: אל יסירו בחפזה שכבות מסוימות מתל. אבל עובדה היא, שכאשר בודקים את החומר של יריחו יפה - לא למי הדינים והחשבונות, אלא לפי הלוחות והציורים - מוצאים בכל זאת, שבתקופה ההיא - ולא חשוב כרגע התאריך המדויק - היה יישוב ביריחו, כך למדים אנו אף מחפירות הגב' קניון. היה שם בפירוש יישוב מתקופת הברונזה המאוחרת ב'.

בסופו של דבר, מבחינת ההסתברות הארכיאולוגית, יש להדגיש כמה עובדות. ואני מדבר עתה על עובדות כפשוטן, ולא על מה שאפשר לנחש ולהניח. עובדה היא כי בשנת 1230 לפה"ס מציין מרנפתח, שעם ישראל עם עממים אחרים הושמד; משמע שעם ישראל כבר היה אז בארץ. לפנינו עובדה, שאין להטיל בה ספק. הרי זאת היא אחת התעודות החשובות ביותר - היחידה למעשה מאותה תקופה המזכירה את ישראל - ואין יסוד כלשהו לזלזל בתעודה זו ולטשטש את משמעות השם ישראל, כפי שנדחקים אחדים לעשות.

מצד שני - לכיש, דביר, בית-אל, חצור - כל הערים הללו חרבו בבת אחת, בתוך תחומי זמן כמעט אבסולוטיים, שכן ניתן להניח כמעט בביטחון כי הדבר אירע בשנים 1230-1250 לפה"ס.
אחרי ההקדמה הזאת אפשר לדבר על מידת ההסתברות הצבאית שבספר יהושע.

[ד. הנקודות הטקטיות העולות מתוך רעיון בספר יהושע]

וכאן נוטה אני לחלוק במקצת על ידידי מר אליצור. איני רואה בציור של ספר יהושע תכנית אסטרטגית שלמה של כיבוש -יהושע. אדרבה; התכנית, כפי שהיא מתוארת בכתוב, היא מקוטעת. דומה שגם העורך, או המחבר או הסופר, של ספר יהושע מציין בפירוש, כי התכנית שהוא מצייר אינה שלמה. הרי הוא אומר (יהושע י"א, י"ח-י"ט):

"ימים רבים עשה יהושע את כל המלכים האלה מלחמה. לא הייתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל בלתי החווי יושבי גבעון, את הכל לקחו במלחמה".

מסתבר, שהואיל והוא מתאר רק כיבוש חלקים מצומצמים מתחומי הארץ - הוא מוסיף, שהיו עוד הרבה מלחמות, אלא שאינו יכול להזכיר את כולן, ולפיכך הוא כולל אותן בפסוק אחד. ייתכן שבבחירת הקרבות המתוארים ישנה מגמה תיאולוגית; תמונה אסטרטגית שלמה ספק אם יש כאן. ואם כי אני מודה, שבמהלכים עצמם אפשר לראות גם הסתברות מסוימת, אבל התמונה כולה רחוקה מלהיות שלמה.

והערת-לוואי אחת; אף כי חוששני, שפה אני דורך על קן צרעות עצום:

מסופר ביהושע ג', ט"ז:

"ויעמדו המים הירדים מלמעלה קמו נד אחד
הרחק מאד מאדם העיר אשר מצד צרתן".

כדי לעבור את הירדן ליד יריחו, לא צריך שהירדן יעמוד כנד מאדם העיר; מספיק לכך קילומטר אחד. אך יש פה, לדעתי, הד לידיעה ולמסורת, שהכניסה לארץ הייתה לא רק דרך יריחו, אלא לאורך כל הירדן מאדם העיר ועד יריחו. מתקבל על הדעת, שאחת הכניסות באחד השלבים, באחד הגלים, הייתה דווקא משם לשכם, לחלק המרכזי; ואולי אז נכבש חלק זה של הארץ.

הטקטיקה המתוארת בספר יהושע שואפת קודם כול להימנע מלהילחם עד כמה שאפשר על עיר נצורה. על-ידי ערמה, מוציאים את האיש המתבצר בעיר החוצה, כדי להכות אותו בשדה פתוח. חצור בוודאי אינה נהרסת אלא לאחר קרב בשדה פתוח. המחבר של ספר יהושע מבליט במידה רבה את העיקרון של, התנפלות-פתע. עיקרון זה יקר ביותר לחלש' המצליח רק על-ידי ההפתעה של התקדמות בלילה החשוך. דבר זה מודגש כמה וכמה פעמים בספר יהושע. במלחמתו במלכים שנטפלו לגבעון נאמר (י', ט'):

"ויבא אליהם יהושע פתאם, כל הלילה עלה מן הגלגל".

ושוב בפרק י"א' פסוק ז', בפרשת כיבוש חצור:

"ויבא יהושע וכל עם המלחמה עמו עליהם, על מי מרום פתאם, ויפלו בהם".

יש למלחמה זו אופי ברור של פשיטות-פתע.

כיבושים של ערים, כגון יריחו והעי, מייחס הכתוב לגורמים יוצאים מן הכלל ולתחבולות. איני מבין כיצד בדיוק נכבשה יריחו. אני רומז שוב לאגדה הרומאית שהזכרתי לעיל, שיש בה קווים משותפים עם התיאור המקראי על כיבוש יריחו. בהעי הדבר ברור יותר. הפרשה דומה למעשה הסוס הטרויאני או לסלים של החיילים המצריים, אף-על-פי שבעניין העי יש גם תכסיס צבאי ברור ומפורש.

נקודה שלישית בטקטיקה של הכיבוש?
הרצון להילחם בהר דווקא ולהימנע מלהילחם, עד כמה שאפשר, בעמקים. כלומר, מגמת הישראלים הייתה אז להילחם באותם השטחים ובאותם המקומות שלרכב הכנעני (אם כי היה אז לכנענים רכב מועט יחסית) לא היה חופש התמרון.

דבר רביעי: ריגול ומודיעין. כמה מסיפורי הכיבוש ביהושע מתבססים על הנחה, שלפני הקרב נשלחים מרגלים-מודיעים. טבע הדברים מחייב, כי מסע בלילה, המסתייע בגורם ההפתעה ובפשיטה, מושתת על ידיעות ועל מודיעין, שאם לא כן אי-אפשר לפעול בצורה זאת.

כל הנימוקים שלי מוכיחים, שאין להשתמש בעיקרון הארכיאולוגי או הצבאי נגד המסופר בספר יהושע. בכך איני אומר, שמוכח כי הדברים התרחשו כפי המסופר, אבל אין יסוד לטענת נגד.

[דוגמה: כיבוש הארץ על ידי הערבים]

עתה רוצה אני להביא דוגמה אחת מן ההיסטוריה הבדוקה. ונמנעתי מלבחור במלחמת העצמאות שלנו, מן הטעמים הבאים:
א) מפני שהיא ידועה לנו;
ב) מבחינה אסטרטגית היו התנאים שונים, אם כי היה דבר אחד משותף בשתי המערכות - אותו חזינו מבשרנו ובגללו רואים המצביאים הגדולים את ההסתברות הצבאית בתנ"ך.

בימינו ראינו, שהרוח, המורל, הוא האלמנט החשוב ביותר מבחינה צבאית; אין חשוב ממנו. בכוח אלמנט זה אפשר לעשות דברים, הנראים לכאורה בלתי-מסתברים. אך, כאמור, לא אכנס עתה בפרשה זאת. אולם אביא ראיה מכיבוש הארץ על-ידי הערבים. בכיבוש הארץ על-ידיהם אני רואה אנלוגיה מדהימה - לא רק לפרטים שונים, אלא לכלל מה שקרה בימי יהושע. אין אנו מטילים היום ספק בפרשת כיבוש הארץ בידי הערבים, אף-על-פי שיש בספרי ההיסטוריונים, העוסקים בפרשה זו, דברים הסותרים זה את זה.

לאחר מותו של מוחמד שולח יורשו אבו-בכר שני צירים של שבטים, כדי לכבוש את ארץ-ישראל. הוא שולח אנשים עם עמר אבן-אל-עאץ לצד דרום של הארץ, ועם אבו-עביידה לצד מואב, ממזרה לים-המלח. אחר-כך מצטרף אליכם חאליד אבן אלוליד מצפון ליריחו, מצד דמיה, ושלושתם יחד עולים על ארץ-ישראל. והנה מתברר, כי בקרב אחד, שלצערנו הרב מקומו אינו בטוח (בקרב איג'נדין - שאיני רואה אותו בין רמלה לבין בית-גוברין, כמקובל. לפי דעתי, היה זה ממש בעמק סוכות; איג'נדין הוא, לפי דעתי, התרגום הערבי למחניים) הם מחסלים אימפריות בקרב ליד איג'נדין וליד הירמוך, הפילו במשך שנים ספורות בלבד שבטים שבאו מן הדרום, נודדים לא-מאורגנים - אימפריה, שבוודאי הייתה חזקה יותר מן האימפריה הכנענית, ולה ערים מבוצרות ביותר. אלא מה? מורל לא היה לאנשי האימפריה הזאת, לא היה להם כוח לחימה. מצד שני באו אנשים בעלי קנאות דתית ופוליטית כאחת, והנתונים להנהגה חזקה. וכך לא יכלו הביזנטינים האדירים לעמוד בפניהם יותר מכמה שנים.
מעניין כי גם התמונה הארכיאולוגית של התקופה הזאת דומה מאוד לממצאי תקופת הכיבוש הישראלי: חורבות ביזנטיות, ועל-ידן התחלת יישוב ערבי; בחלקים מסוימים משתלט הערבי הכובש ומיטמע עם השרידים של הביזנטינים.

מבחינת הבעיה כיצד עולה בידי שבטים נודדים להכריע עמים גדולים - מאלפת מאוד הדוגמה של הכיבוש הערבי. אולם בבואנו לדון על כיבוש הארץ, הבעיה אינה אם היה זה כיבוש חד-פעמי, שנמשך יום אחר יום. מבחינה זו ניתן לומר, כי לא היה כאן כיבוש חד-פעמי, אבל היו הכנות חד-פעמיות ופשיטות נועזות והרס של ערים בזו אחר זו. ראויה לציון ההדגשה החוזרת של ספר יהושע (יין ט"ו י מ"ג):

"וישב יהושע וכל ישראל עמו אל המחנה הגלגלה",

ואין כוונת הכתוב, כמו שפירשו רבים, שחזרו בכל פעם לגלגל. לדעתי, מדגיש פסוק זה את האופי של המלחמה - היו יוצאים בכל פעם ממקום מסוים לפעולת פשיטה באויב.

כללו של דבר, הנימוקים הארכיאולוגיים והצבאיים וכן הדוגמה הערבית הנ"ל מוכיחים את סבירותה של פרשת הכיבוש בספר יהושע, מבחינת מרבית פרטיה.