שם זה נזכר בספר שמואל. בשום ספר אחר מספרי המקרא לא מצאנוהו, ואלו בספר שמואל נזכר פעמים, בשתי פרשיות קרובות זו לזו (ש"א ד', א, שם ז', יב), המדברות שתיהן במלחמת ישראל בפלשתים.

מכאן הסברה הפרשנית (הקדומה; עי' לקמן) המתקבלת על הדעת, שקיים קשר בין שני המקראות הקוראים בשם אבן העזר. בעקבות סברה זו פרש רד"ק בש"א ד', א:

"על האבן העזר - ...והכותב אמר זה, כי כשהיתה זאת המלחמה אבן נגף היתה ולא אבן העזר ועדיין לא נקראה אבן העזר, כי על המלחמה שעשה שמואל עם פלשתים בין המצפה ובין השן שקרא אותה שמואל אבן העזר (ז', יב) שעזרם האל יתברך באותה מלחמה, אבל מה שנכתב הנה (ד', א) אבן העזר דברי הסופר הם".

רד"ק סובר, אפוא, כי שני המקראות דברו באותה אבן, שהשם אבן העזר נקרא עליה אחרי נצחונו של שמואל בפרק ז' ואלו בפרק ד' קראה הכתוב "אבן העזר" על שם העתיד.

דבר זה ניתן להאמר מבחינה פרשנית, אבל הנתונים הגאוגרפיים-הטופוגרפיים מפריכים אותו.

בפרק ד פסוק א חונים פלשתים באפק, שעמדה - לפי הדעה המבוססת והמנומקת של אלט ואולברייט וההולכים בעקבותיהם - בתל ראש העין על מקורות הירקון מזרחה לפתח תקוה.

אבן העזר שבפרק ז' פס' יב היתה לעומת זאת בסביבות מצפה אשר בהרי בנימין הרחק מאוד משם מזרחה.

גם אבסביוס ¹ מכיר אבן עזר אחת וקובעה בסמוך לבית שמש. אין ספק שכוונתו לכפר (הנטוש בימינו) דיר אבן שבשמו נשמר זכר למלה "אבן" עד ימינו .²

לאבסביוס לא היתה, כנראה, שום מסורת או ידיעה בדבר מקומה של אפק, שכן אין הוא מזכיר כלל באונומאסטיקון את אפק שבש"א ד', א. לעומת זאת זיהה את אבן העזר, - כך מסביר Abel - עם "האבן הגדולה" אשר בשדה יהושע בית השמשי (ש"א ו', יד).

מי שמכיר את אפק ומבין את הרקע ההיסטורי הגיאוגרפי של ש"א ד' לא יוכל לקבל בשום פנים את זהויו של אבסביוס. אין להעלות על הדעת שישראל יצאו לדיר אבן אשר על גדות נחל שורק "לקראת פלשתים" החונים באפק, במבוא נחל דיר בלוט, 35 ק"מ צפונה.

כדי להציל את זהויו של אבסביוס ואת הזהות של אבן העזר בשני הפרקים (ד' וז') מציע אבל "לתקן" את ש"א ד', א ולקרוא במקום אפק - עזקה.

אין שחר להצעה זו הסותרת לא רק את נוסח המקרא (על כגון זה אמר כבר הגל "אם התאוריה אינה עולה בקנה אחד עם העובדות, ווי לעובדות"), אלא גם את ההגיון ההיסטורי של הפרשה. ההתקפה הפלשתית בש"א ד' היתה מכוונת כלפי שילה ותוצאת הנצחון הפלשתי היתה חורבן שילה ³. (משום כך לא חזר אחר כך הארון למקומו הראשון אלא נדד לבית שמש, קרית יערים וכו' ש"א ו'-ז'). אפק היא סמוך לנחל דיר בלוט, שבו עוברת הדרך מארץ החוף אל סביבות שילה בלב הר אפרים, שהיא היעד של מלחמת פלשתים באותו פרק. עזקה, לעומת זאת, הממלאת אמנם תפקיד נכבד במלחמות בפלשתים במסיבות אחרות (ש"א י"ז, ב) - היא עיר משלט בנחל האלה בואך מאשדוד לבית לחם ואינה ענין לפרשה זו כלל.

אמור מעתה: אפילו אלמלא היה כתוב אפק - יכולנו לשער, כי בסיס ההערכות של הפלשתים האומרים לחדור מארץ החוף דרך נחל דיר בלוט לשילה - היא אפק = תל ראש העין .⁴

מחנה ישראל היה ודאי לא הרחק משם, אולי בגבעת מג'דל יאבה כמו ששיער אלט .(PJB XXI 1925 53)

אבן העזר שבפרק ז' היתה לעומת זה מערבה למצפה בשטח אחר.

מהו בכל זאת הקשר בין שתי אבני העזר?

לפני נסותנו לענות על השאלה, מן הדין שנעמוד על טעות אחת בגישתו של אבסביוס וכמה מן הפרשנים והגיאוגרפים ההיסטוריים של ימינו, כגון אבל (שם 309 Geogr. II), פרס (אנציקל' א"י 6) ועוד. הללו מניחים משום מה כי אבן העזר היתה מקום ישוב.

ולא היא! בפרוש נאמר בש"א ז', יב:

"ויקח שמואל אבן אחת וישם בין המצפה ובין השן ויקרא את שמה אבן העזר."

פחות בולט ובכל זאת בטוח, כי גם בד', א אין הכתוב מדבר במקום ישוב, ויחנו על האבן העזר; באבן העזר לא נאמר (כמו: ופלשתים חנו באפק) אלא על האבן העזר, משמע סמוך לאבן או סלע בולט ולא בתוך עיר או כפר כלשהו .⁵

ברי, אפוא, כי אין הכתוב מדבר, אלא בשתי אבנים נודעות, אחת בסמוך לאפק, במבוא נחל דיר בלוט ואחת הרחק משם, בסביבות מצפה בהר בנימין. אף על פי כן נכונה הרגשת הפרשנות הקדומה שדרשה סמוכין בין שתי האבנים.

נאור (המקרא והארץ ב' 165) משער על פי דרכו:

"וייתכן שלא חנו ישראל כלל באבן העזר במלחמת אפק והובאה אבן העזר כאן בהשפעת ז' י"ב למען יעמד נצחון שמואל כנגד תבוסת בני עלי בו במקום... וגם בדבר הזה יש מן הגיאוגרפיה העממית".

כיון שאין לזהות את שתי האבנים זהוי גיאוגרפי - בזה צודק נאור, הריהו הופך את הענין ל"גיאוגרפיה עממית" ובזה אינו צודק.

זהות גיאוגרפית אין כאן, אבל קשר אידיאי-נבואי יש כאן. לא גיאוגרפיה עממית היא זו, אלא - אם אפשר לומר כך - גיאוגרפיה נבואית.

כיצד?

הבעיה של שתי אבני העזר היא חלק מהבעיה הכוללת: מה הקשר בין שתי המלחמות: מפלת ישראל לפני פלשתים בפרק ד' ומפלת פלשתים לפני ישראל בפרק ז'?.

מלחמות רבות היו בין ישראל לפלשתים ומהן בודאי עלו בחשיבותן ובממדיהן על המלחמה המתוארת בפרק ז'. מה ראה, אפוא, הכתוב להציג זו מול זו דוקא שתי מלחמות אלה?

פרק ד' מתאר את תבוסת ישראל, אגב הדגשת העובדה, כי בוא ארון ברית ה' אל המחנה לא הועיל.

"ויאמרו זקני ישראל למה נגפנו ה' היום לפני פלשתים נקחה אלינו משילה את ארון ברית ה' ויבא בקרבנו וישענו מכף איבינו" (ד', ג).

אחרי זה מתאר הכתוב באריכות את בוא הארון, את תרועת השמחה של ישראל, את האימה שנפלה על פלשתים, את שיחתם על אודות ארון ברית ה' ועוזו וכו'.

ואחרי כל אלה

"וינגף ישראל... ותהי המכה גדולה מאד... וארון אלהים נלקח" (שם י-יא).

דומה, כי הכתוב רוצה דוקא לשנן כי על אף מציאותו של ארון ה' ניגפו, שנכזבה תוחלתם בארון הברית. ופליאה היא לכאורה.

בובר ⁶ טוען שיש כאן:

"מפנה בתולדות אמונת ישראל... הנהגת אלהים בלי ארון היא האידיאה של שמואל... וכאן שעת לידתה... ולא כעבור ארבע מאות שנה" (בימי ירמיה: עי' ירמיה ג', טז-יז).

ולמעלה שם הוא אומר:

"ושמואל נבחר... לשאת, בימים אין בהם הארון, את הקול האלהי, כנביא במקום הכהונה ובלי האפוד של הכהן המשיב תשובות".

קשה מאוד להסכים שיש כאן מפנה כלשהו. מצד אחד "הנהגת אלהים בלי ארון" קדומה היא מאוד במקרא כמות שהוא לפנינו - ואינה כלל אידיאה מהפכנית של שמואל. היא קיימת בימי האבות, שהיו בגדר נביאים (ראה למשל הכתוב בפרוש בבראשית כ', ז, - ועוד כל תולדות האבות הנן פרשה של הנהגת אלהים) ובימי יציאת מצרים ומעמד הר סיני כלום לא היתה "הנהגת אלהים בלי ארון"?

"הנביא הנושא את הקול האלהי" אינו חדוש ואינו תחליף לכהונה ולאפוד. בתקופת השופטים, זמן רב לפני שמואל, כאשר רבו השואלים בכהנים ובאפוד - מצאנו "איש נביא" ששלח ה' להוכיח את ישראל ⁷ (שופטים ו', ז-ט) ואין ספק כי גם מלאך ה' הניבא (שם ב', א-ה) באותו הסגנון של האיש הנביא - אינו אלא איש נביא גם הוא. מאידך לא מצאנו בענין זה כל שינוי אחרי הופעת שמואל ואחרי מעשה שביית הארון. דוד שואל הרבה באפוד (ש"א כ"ב, טו; כ"ג,

ב-יג, ש"ב ב' א; ה', יט-כד) וארון ה' יוצא לפני ישראל למלחמה (ש"ב י"א, יא) עשרות שנים אחרי אותו מעשה, ימים רבים אחרי מות שמואל. אין כאן, אפוא, כל מפנה ⁸ ואין בתאוריה זו כדי להסביר את כוונתו ומגמתו של פרק ד'.

קרובה יותר לפשוטם של דברים סברתו של סגל (ספרי שמואל עמוד מ"ה בפסקה: הארון בארץ פלשתים):

"...ללמד את ישראל את הלקח שלארון אין ערך עצמי אלא רק כסמל לשכינת ה', ושלה' אין משוא פנים אף כלפי ישראל עמו, והוא מתנהג אתם לטובה או לרעה, הכל כפי מעשיהם הטובים או הרעים".

אולם אין לרדת לסוף כונתו של הכתוב בלא השוואת פרק ד' לפרק ז' ולענין זה חשובה מאוד הערתו של בובר (שם 59):

"אין לאלץ את יד ה', אף לא נגד הפלשתים... בני ישראל חטאו לו, והרי חייבים הם להודות ולהתפלל... זהו הרקע הרעיוני של הגרעין המקורי אשר בפרק ז'".

הצד השוה בפרק ד' ובפרק ז' הוא, שענין שניהם מלחמה בין פלשתים לישראל. בפרק ד' ניגפים ישראל, ה' אינו עוזרם - ואילו בפרק ז' ה' בעוזרם והם מנצחים.

עיקר מגמתו של המספר הנבואי הוא לא תאור השתלשלות היסטורית וענינים מדיניים גיאוגרפיים (מבחינה זו אין שום דמיון בין שתי המלחמות), כי אם לקח נבואי ודעת אלהים.

מדוע ניגפו ישראל באפק? כי הם סברו שפעולות חיצוניות-מיכניות יש בהן כדי להבטיח ישועת ה'. די להביא את הארון למחנה ומיד יבוא ה' בקרבם ויושיעם מכף אויביהם (ד', ג). תמול ניגפו והיום ינצחו בזכות ארון ברית ה' צבאות⁹ השרוי עמהם, ואף על פי שלא שינו ממעשיהם ומחשבותיהם מאומה - ולא עוד אלא שהארון נישא בידי חפני ופינחס (ד', ד) בני בליעל אשר לא ידעו את ה' (ב', יב), נואפים ובוזי ה'. בטוחים המה כי על כל פשעים יכסה הארון - ו"יאלץ" כביכול את ה' לבוא בקרבם ולהושיעם.

לפיכך מדגיש הנביא, כי היה היה הארון עמהם ואף על פי כן ניגפו כי לא זו הדרך לזכות בישועת ה'.

ומהי הדרך הנכונה? הלא היא מתוארת בפרק ז': הארון שוב אינו בידי בני בליעל:

"ויעלו את ארון ה' ויבאו אתו אל בית אבינדב בגבעה ואת אלעזר בנו קדשו לשמר את ארון ה'".

בידי כהן ¹⁰ נאמן שנתקדש, נמצא עתה ארון ה' ולא חשוב כלל אם הוא יוצא בראש הלוחמים או לא.

ברם אין זה אלא השלב הראשון של השינוי לטובה שחל בישראל. היה זה תהליך ממושך של שינוי יסודי:

"ויהי מיום שבת הארון בקרית יערים וירבו הימים ויהיו עשרים שנה וינהו כל בית ישראל אחרי ה'"

ואולי כנגד זה מדובר בפרק ד' על "היום" (פסוק ג) ועל "אתמול שלשם" (פסוק ז).

מרבית הפרטים המודגשים בפרק ז' מכוונים כנגד כל האמור בפרק ד':