גבולות נחלת אפרים, ע' פרומקין (עורך), החברה להגנת הטבע,
בית ספר שדה עפרה, ירושלים תשל"ח

יהושע טז, א; יח, יב. הר הקרנטל הצופה ליריחו הוא הנקודה הבולטת ביותר בסביבה, הוא כנראה "כתף יריחו". מסתבר כי כאן שכן בתקופה החשמונאית המבצר דוק-דגון, בו נרצח שמעון. גבול בנימין-אפרים יוצא מ"ירדן יריחו", אל נכון לאורך נחל נויעמה (מי יריחו) ועולה אל מצפון לכתף יריחו - רכס הקרנטל. מכאן עולה הגבול בהר ימה (כלומר מטפס מערבה) כנראה בתוואי טריק אבו ג'ורג' (כביש יריחו-רמאללה) בואך עפרה (טייבה) והר בעל חצור. "והיו תצאתיו מדברה בית און" (יח, יב) פירושו - כפי שיבואר להלן - קו זה מסתיים בקצה מדבר בית און, הוא המדבר שממזרח להר בית אל.
בעקבות פירוש מוטעה של יהושע טז, א רווחת בקרב פרשנים ומשרטטי מפות סברה מוטעית שלפיה הגבול עולה היישר מכתף יריחו מערבה עד בית אל. זה לא ייתכן כי עפרה, הנמנית עם ערי בנימין (שם יח, כג) שוכנת הרחק צפונה לקו זה. האמת היא כי הגבול מטפס מכתף יריחו לכיוון צפון-מערב, ועוקף את עפרה מצפון. ומה פירוש "עלה מיריחו בהר בית אל" (טז, א)? מקרא קצר הוא זה, ושיעורו: עולה מיריחו בהר, (הר) בית אל. דרכו של המקרא לעתים לקצר כך. כאשר מילה אחת נאמרת פעמיים בזו אחר זו, המקרא מקצר וכותב רק פעם אחת. כגון: "ובן משק ביתי דמשק אליעזר" (בראשית טו, ב) ששיעורו: ובן משק ביתי הוא (בן) דמשק אליעזר. אף כאן: עולה יריחו בהר, (הר) בית אל. הר בית אל הוא האזור שבין מכמש לבעל חצור. זהו חבל ארץ ידוע והוא נזכר גם בימי שאול: "ויהיו עם שאול אלפים במכמש ובהר בית אל" (שמ"א יג, ב).

ראיה מפתיעה לשייכותו של הר בעל חצור לטריטוריה של "הר בית אל" נותנת לנו 'המגילה החיצונית לבראשית', מדרש אגדה קדום כתוב ארמית, אשר התגלה בין כתבי כת ים המלח.

ההבטחה "שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם צפנה ונגבה וקדמה וימה. כי את כל הארץ אשר אתה ראה לך אתננה ולזרעך עד עולם" (בראשית יג יד-טו) נאמרה לאברהם אחרי הפרד לוט מעמו בין בית אל ובין העי. להבטחה זו מוסיפה המגילה תוספת מעניינת.

לדברי מקור קדמון זה, קדם להבטחה זו - ציווי: "סלק לך לרמת חצור די על שמאל ביתאל אתר די אנתה יתב ושקול עיניך וחזי...", היינו: עלה לך אל רמת חצור שמצפון לביתאל, המקום שאתה יושב, שא עיניך וראה... הקושי שעמד בפני בעל המגילה הוא טופוגראפי - כיצד אפשר לראות את כל הארץ מביתאל הנמוכה באופן יחסי. על כן, מעתיק מחבר המגילה את ההתרחשות לנקודה הצופה ביותר בהר בית אל - "רמת חצור".
כדי להתוות במדויק את מהלך הקו העולה מכתף יריחו להר בנימין, עלינו לתת דעתנו ליהושע יח, יב: "ועלה הגבול... ועלה בהר ימה והיו תצאתיו מדברה בית און". "והיו תוצאותיו" פירושו בתיאורי הגבולות סיום קו או מעין אתנחתא במהלכו, עפ"ר בסמוך לתוואי נוף בולט. יהושע יח, יב גם הוא מקרא קצר (בדומה ל-טז, א) ושיעורו: והיו תוצאותיו (תוצאות) מדברה בין און, היינו קצה מדבר בית און. הגבול מגיע לנקודה בולטת בקצה מדבר בית און, וזה כנראה הר בעל חצור. מדבר בית און הוא האזור השחון המשתרע במזרח הר בית אל. תוצאות (קצה) מדבר בית און הוא הר בעל חצור. יהושע יח, יג: "ועבר משם הגבול לוזה אל כתף לוזה נגבה". המילה נגבה פירושה שמהר בעל חצור יורד הגבול דרומה (ולא כתף לוזה הנמצאת מדרום ללוז). הגבול עבר כאן כנראה לאורך פרשת המים. היישוב החדש עפרה שוכן, אפוא, גם הוא בתחום בנימין, אך הוא סמוך לגבול ונשקף אל הרי אפרים במערב.
הגבול הגיע עד לכתף לוזה, שהיא כנראה הגבעה שמצפון לבית אל - הכפר ביתין של היום, וממערב לח' דיר שבב. אילו היינו מסבירים כתף לוזה נגבה - גבעה שמדרום לבית אל, היה משמע שבית אל שוכנת מחוץ לנחלת בנימין, והרי רשימת ערי בנימין מלמדת בפירוש שאין הדבר כך (יהושע יח, כב).

יהושע טז, ב: "ויצא מבית אל לוזה". פסוק זה קשה, שהרי בית אל היא היא לוז! (בר' כח, יט, שופ' א, כג). התשובה נעוצה שוב בהשלמת המילה החסרה בעקבות הביטוי 'הר בית אל' בפסוק הקודם. לכן נקרא כאן: "ויצא מ(הר) בית אל לוזה", כלומר - מן הקצה הצפוני של הר בית אל, היינו הר בעל חצור, יצא הגבול לוזה. הכתוב מכנה את המקום בשמו הקדום לוז כי השם בית אל יוחד כאן להר בית אל. הפירוש המדוקדק של "ויצא לוזה" מתבאר בפסוק המקביל בפרק יח, יג (כאמור לעיל), היינו 'כתף לוזה', כלומר, ההר שמצפון לעיר, כי העיר עצמה נכללת בבנימין.
יהושע יח, יג: "וירד הגבול עטרות אדר" מקובל לזהות את עטרות כחרבת עטרה בדרומו של תל א-נצבה - מצפה. אם נקבל זיהוי זה, הרי שגבול בנימין-אפרים עבר מבית אל לעטרות במקביל לכביש הראשי של היום, וכאן פנה מערבה, לכיוון מעלה בית חורון. תוואי זה איננו הגיוני משום בחינה. חרבת עטרה למעשה אינה אלא מורד של תל נצבה - מצפה. כיצד היו שתי ערים חשובות - המצפה ועטרות, כה סמוכות זו לזו באותה תקופה? ועוד לפי מהלך זה של הגבול המצפה שוכנת בתחום אפרים, והרי היא נמנית בפירוש עם ערי בנימין (יהושע יח, כו). גם מבחינה טופוגרפית אין חרבת עטרה - החבויה בתחתית תל מצפה - ראויה לשמש נקודת גבול.
הקשיים שנזכרו, מביאים לזיהויה של עטרות באתר אחר באזור. אפשרות סבירה לזיהוי כזה היא חרבת רדנה, כקילומטר מצפון לרמאלה. בחפירות שנערכו באתר זה נמצאו שרידי יישוב מהתקופה הישראלית. בשל אופי השרידים ומיקומו המרכזי של האתר, קשה להניח שהמקרא מתעלם ממנו. אם נניח שכאן הייתה עטרות, הרי שיש לנו מהלך טופוגרפי הגיוני של קו הגבול, מבית אל לכאן לאורך קו פרשת המים, ומכאן לדרום מערב לעבר מעלה בית חורון לאורך אחד הנחלים היורדים מרמאלה דרומה. לפי זיהוי זה, אמנם לא השתמר השם עטרות במקום העתיק אך נדידת שם קדום למרחק של ארבעה ק"מ (המרחק לחרבת עטרה) אינה מקרה נדיר.
"ועבר אל גבול הארכי עטרות. וירד ימה אל גבול היפלטי" (יהושע טז, ב-ג). הארכי והיפלטי הם חבלי ארץ שנקראים על שם המשפחות שישבו בהם. ייתכן כי זכר השם "הארכי" השתמר בכפר עין עריך של היום. בתחום משפחת הארכי שכנה העיר עטרות.
הכפרים בית חורון עליון ובית חורון תחתון (הידועים כיום בשם בית עור אל פוקא - נ"צ 160143, ובית עור א-תחתא - נ"צ 158144) נזכרים שניהם בתיאורי גבול בנימין-אפרים. לכאורה, נראה שהקו הטבעי למהלך הגבול הוא מעלה בית חורון, ולא כן. שני הכפרים היו בתחום אפרים, אחד מהם ניתן ללוויים (יהושע כא, כב, דברי הימים א ז, כד). המהלך הטבעי של הגבול הוא, אפוא, מדרום למעלה בית חורון, בוואדי סלמן.

"וירד הגבול עטרות אדר על ההר אשר מנגב לבית חרון תחתון" (יהושע יח, יג), ליד חרבת אל-מצבח פונה ואדי סלמן לדרום מערב. כאן טיפס הגבול כנראה להר עליו בנוי כיום בית הספר של הכפר (זהר ביר א-שמי - נ"צ 15761437). הר זה הוא נקודה בולטת מדרום בית חורון תחתון, ולכן שימש לסימון הגבול.
מבית חורון תחתון, היינו מן ההר אשר מנגב לעיר - חרבת אל מצבח, נמשך גבול אפרים לעבר גזר (טז, ג). סביר להניח כי קו הגבול חוצה את השלוחה שמצפון לעמק איילון צפונה לשעלבים. גבול בנימין יורד מחרבת אל מצבח (ההר אשר מנגב לבית חורון תחתון) לנחל איילון ובאזור חרבת ברדה סבב כנראה מזרחה ועלה בנחל החמישה לקריית יערים. מחרבת אל מצבח והלאה אין עוד גבול משותף בין אפרים ובנימין. שני השבטים גובלים בנחלת דן.

הערים יתלה (אולי הכפר החרב בית תול, שממערב למעלה החמישה), איילון (ילו, בין שער הגיא למבוא חורון) ושעלבין, נמנות עם ערי דן (יהושע יט, מב). לאור עובדה זו, התווינו את קווי הגבול מן "ההר אשר מנגב לבית חרון תחתון" (חרבת מצבח) שהוא קצה הגבול המשותף בין בנימין ואפרים, דרך השלוחה שבצפון לשעלבים, בואכה גזר.
"וירד ימה אל גבול היפלטי עד גבול בית חרון תחתון ועד גזר והיו תצאתו ימה" (יהושע טז, ג). העיר החשובה גזר נכללה בתחום נחלת אפרים, אך תושביה הכנעניים נשארו בעירם: "ולא הורישו את הכנעני היושב בגזר וישב הכנעני בקרב אפרים עד היום הזה ויהי למס עבד" (יהושע טז, י). מגזר נמשך הגבול לים, אך הקו הזה (מגזר לים) קו של ארעי היה. בחלוקה הראשונה של הארץ לשבטים הגדולים (פרקים טו-יז) קיבל אפרים שטח בחוף הים, מנחל שורק עד לירקון. מאוחר יותר, בחלוקת הנחלות לשבטים הקטנים, נטל שבט דן את השטח שמדרום לירקון (יהושע יט, מ-מה).
בצפון גובלת נחלת שבט אפרים לכל ארכה בנחלת מנשה. הקטע המערבי של הגבול עובר בנחל קנה: "מתפוח ילך הגבול ימה נחל קנה והיו תצאתיו הימה" (יהושע טז, ח). עד היום הזה נקרא היובל הגדול של הירקון המתחיל בדרום מערב הר גריזים, בשם נחל קנה. הגבול עבר לאורך נחל זה עד לנקודת חיבורו לירקון, ומשם לאורך הירקון עד הים.

בתיאור גבול מנשה מציין הכתוב (יז, ט) שמצפון לנחל נחלת מנשה, ומדרום לו אפרים. פסוק יז, ט הוא מקרא קצר ויש בו מאמר מוסגר. שיעורו של הפסוק: נגבה לנחל (לאפרים) וגבול מנשה מצפון לנחל. המילים "ערים האלה לאפרים בתוך ערי מנשה" הנן מאמר מוסגר מקביל לטז, ט וכוונתו לומר כי מלבד השטח הנזכר של נחלת אפרים, היו לשבט גם כמה ערים בתוך שטחו של מנשה.
יהושע טז, ח; יז, ז-ח. העיר תפוח מזוהה בתל אבו זרד - גבעה בולטת ממערב לכפר יסוף. על שיא הגבעה יש כיום קבר שיח נאה וסביבותיו עצי אלון ושקד. בסקר הארכיאולוגי - תשכ"ח (בהנהלת ז' קלאי) [ובסקרי שנות השמונים בהנהלת י' פינקלשטין], נמצאה כאן קרמיקה כנענית וישראלית.

גבול מנשה-אפרים טיפס מנחל קנה מזרחה עד לתפוח, ומכאן פנה לצפון מזרח, לעבר המכמתת. הגבול עבר בתוך יחידת הטריטוריה הכנענית של מלכות תפוח, ופיצל אותה: העיר ניתנה לאפרים, ושטחיה (ארץ תפוח) ההרים שמצפון לה, ניתנו למנשה: "למנשה היתה ארץ תפוח ותפוח אל גבול מנשה לבני אפרים" (יהושע יז, ח).

ברשימת ל"א מלכי כנען נמנו רק שתיים מערי הר שומרון. אחת מהן תפוח (יהושע יב, יז). תפוח היתה אפוא ממלכה כנענית. מושב המלך היה בעיר (תל אבו זרד). שטח הממלכה השתרע צפונה בהרים עד הר גריזים בערך. חלוקת יהושע פיצלה, כאמור, ממלכה כנענית זו. עיר הממלכה תפוח ניתנה לאפרים ואילו שטח הממלכה למנשה, כאמור.
גבולות השבטים בספר יהושע מתוארים לרוב לפי הסדר הגיאוגרפי של הנקודות לאורך הגבול, ממזרח למערב או ממערב למזרח וכו'. למשל, גבול אפרים-בנימין, שתואר לעיל מהירדן עד הים. רק בשני מקומות מתחיל תיאור הגבול באמצע קו מנקודה מרכזית, ונמשך ממנה מערבה ומזרחה. נקודה כזאת היא שריד, בגבול זבולון (יט, י, יב) ובסוגיה שלנו המכמתת, בגבול מנשה ואפרים (טז, ו; יז, ז).

את המכמתת יש אכן לזהות בנקודה מרכזית בשומרון: חרבת אבן נצר, כ3- ק"מ מדרום מזרח לשכם. בסקר הארכאולוגי של תשכ"ח מצאו בפסגה זו חרסים מתקופת ההתנחלות. ראיה לזיהוי זה הגדרת הכתוב (יז, ז) בתיאור גבול מנשה: "המכמתת אשר על פני שכם". הביטוי "על פני שכם" מובנו ממזרח לשכם, או נשקף על שכם, ושני המובנים מתאימים לחרבת אבן נצר. בעבר ניסו לזהות את המכמתת בחרבת מח'נא אל פוקא, השוכנת במורדותיו הדרומיים של הר גריזים, אך חורבה זו אינה "על פני שכם", ויש לזהותה כנראה עם היישוב מחנה מתקופת בית שני.

זיהוי המכמתת בחרבת אבן נצר מתאים גם למהלך הגבול, כיוון שממנה נמשך קו גבול טבעי דרומה מזרחה לתאנת שילה, לאורך עמק בית דגן. מאידך, בכיוון ההפוך יורד הגבול מחרבת אבן נצר דרך בקעת מחנה עד תפוח. קו זה עובר בצמוד לצלע הר גריזים וההרים דרומה לו ומניח את הבקעה באפרים, ואלו את ההרים (ארץ תפוח) במנשה. לאור הדברים האמורים נבין עתה את הפסוקים הנוגעים לעניין: טז, ו - בפסוק זה מסיים הכתוב את גבול הדרומי של אפרים: "ויצא הגבול הימה" (כמבואר למעלה קו הגבול הארעי מגזר לים) ובאמצע הפסוק הוא פותח בתיאור הגבול הצפוני: "המכמתת מצפון" וגו', ושוב ב-יז, ז: "ויהי גבול מנשה מאשר המכמתת אשר על פני שכם" כלומר מנשה גובל בצפון בנחלת אשר (נחל שיחור לבנת - יט כו, הוא נחל התנינים) ואילו בדרום גבולו הוא המכמתת "והלך הגבול אל הימין (דרומה) אל ישבי עין תפוח" וגו'.
"המכמתת מצפון ונסב הגבול מזרחה תאנת שלה" (יהושע טז, ו). את תאנת שילה מזהים בחרבת טנא אל פוקא, כשני ק"מ מדרום לבית דג'ן. הממצא ב סקר הארכאולוגי תשכ"ח - כלל חרסים מהתקופה הישראלית. השתמרות השם בסירוס קל, וכן המהלך הטבעי של קו הגבול לאורך גבולו הדרומי של עמק בית דגן, מאשרים זיהוי זה.
"ונסב הגבול מזרחה תאנת שלה ועבר אותו ממזרח ינוחה. וירד מינוחה עטרות ונערתה" (יהושע טז, ו-ז). הקו הטבעי של הגבול מתאנת שילה נמשך לדרום מזרח, לאורך ואדי אל אפג'ם (אחמר העליון). כדי לתאר את מהלך הגבול במדויק, מביא הפסוק נקודת ציון בולטת שהגבול אינו עובר בה ממש, אלא ממזרח לה: נקודה זו היא הרכס שמעל ינוחה - חרבת ינון (2 ק"מ מצפון לכפר ינון). רכס זה (ג'בל ג'דוע - נ"ג 866) בולט מאוד בשטח, והוא משמש מעין תמרור וסימן לקו הגבול העובר, בסמוי מן העין, למרגלותיו בנחל.
מתאנת שילה יורד הגבול לעטרות, עיר שאיננה מזוהה בוודאות. אפשרות אחת לזיהוי עטרות - בתל א-צמדי אשר בג'יפתליק (נ"צ 196170). בתל זה נמצאה קרמיקה מהתקופה הכנענית והתקופה הישראלית. אם נקבל זיהוי זה, הרי שתוואי סביר למהלך הגבול היה מתאנת שילה לאורך ואדי א-טלעה - ואדי אל אפג'ם עד א-צונה, אז עלה הגבול בואדי ח'לל אל פול, וירד בואדי ג'בר עד תל א-צמדי (עיין במפה). אפשרות שנייה לזיהוי עטרות - בתל א-שיח ד'יב, שבפתחת נחל פצאל (נ"צ 190161). גם כאן נמצאו שרידים המתאימים לתקופה הנדונה. לפי זיהוי זה סביב שהגבול ירד בוואדי אל אפג'ם - ואדי אל אחמר לכל אורכו, עד לבקעת פצאל.
"וירד מינוחה עטרות ונערתה, ופגע ביריחו ויצא הירדן" (יהושע טז, ז). קטע אחרון זה של מהלך הגבול מוקשה מאוד. לכאורה, נראה שהגבול עבר מעטרות דרומה לנערן ומשם ליריחו ולירדן. אך מהלך זה של הגבול יוצר מצב מוזר, שבו יש למנשה אצבע טריטוריה ארוכה הנמשכת דרומה ומונעת מאפרים חלק כלשהו בשפת הירדן. זו אינה חלוקה הגיונית סבירה, ועוד הרי מצאנו כי בתקופת השופטים שלט שבט אפרים במעברות הירדן (קרבות אהוד, גדעון, יפתח). יתר על כן, אם ננסה לפרש כך, נמצא שאין לדברים שום שחר, שכן הקו יריחו ירדן לפי זה הוא הגבול בין מנשה לבנימין. מה אומרות, אפוא, המילים הללו לאפרים?

לכן נראה שהגבול עובר מעטרות לירדן, ונמשך לאורך הירדן דרומה עד לאזור יריחו. את הפסוק הקשה נבין על דרך "סרסהו ופרשהו": "וירד מינוחה עטרות ויצא הירדן". כאן מוסיף הכתוב תזכורת שמובנה: עד כאן - הגבול הצפוני של אפרים המסתיים בירדן. כזכור, גם גבולו הדרומי של השבט מסתיים בירדן. זו כנראה משמעות המילים: "וירד... נערתה ופגע ביריחו ויצא הירדן."
נחלת שבט אפרים, שגבולותיה נסקרו לעיל, הייתה קטנה לשבט כה גדול: "וידברו בני יוסף את יהושע לאמר מדוע נתתה לי נחלה גורל אחד וחבל אחד ואני עם רב" (יהושע יז, יד).

הנחלה שנטל שבט אפרים הייתה מיושבת עד הכיבוש בדלילות רבה. זאת אנו למדים מתעודות מצריות וכנעניות שונות, וכן מהעובדה שלא מצאנו בפרשת הכיבוש ביהושע מלחמות באזור זה (מה שאין כן בדרום הארץ ובצפונה). בשל היישוב הדליל היה האזור מכוסה יערות, וחסר בתים מוכנים ושטחים חקלאיים. פירוש הביטוי - "כי אץ לך הר אפרים" (שם, טו): צר לך, לא נוח.

יהושע פותר את הבעיה באמרו לבני אפרים: "אם עם רב אתה עלה לך היערה ובראת לך שם בארץ הפרזי והרפאים... כי הר יהיה לך כי יער הוא ובראתו והיה לך תצאתיו" (שם, טו, יח).

בנוסף לנחלתו המתוחמת, קיבל שבט אפרים גם ערים בתוך נחלת מנשה: "ערים האלה לאפרים בתוך ערי מנשה" (יהושע יז, ט), "והערים המבדלות לבני אפרים בתוך נחלת בני מנשה כל הערים וחצריהן" (יהושע טז, ט).

אחת מערים אלו הייתה כנראה פרעתון, היא הכפר פרעתה (9 ק"מ מדרום מערב לשכם): "וימת עבדון בן הלל הפרעתוני ויקבר בפרעתון בארץ אפרים בהר העמלקי" (שופ' יב, טו). הר העמלקי הוא לפי זה הרכס הנמשך משכם לקלקיליה. אזור זה נמצא לפי גבולות יהושע בנחלת מנשה, שבט שלרשותו עמדו שטחים נרחבים ביחס למספר אנשיו. במשך הזמן סופח האזור כנראה לשבט אפרים, החזק והרב יותר. ראיה נוספת לדבר בשירה דבורה: "מני אפרים שרשם בעמלק" (שופ' ה, יד).