|
תקציר: תאור שלוש הדמויות המתוארות במלכים ב' פרק ד: האישה השונמית, אלישע הנביא ונערו גיחזי. מילות מפתח: אלישע; שונמית; מלכים ב, ד. |
|
סיפור האישה השונמית, ובנה אשר החיה אלישע מפגיש אותנו עם שלוש דמויות הכובשות את הלב בעצמתן. את הפרשה מנהלת האישה השונמית. היא זו המזמינה את אלישע לדור בביתה; היא האומרת לבעלה כי "איש אלקים קדוש הוא", והיא המציעה לבנות לו עלית קיר קטנה, ולשים לו שם מטה ושלחן וכסא ומנורה. אישה חזקה, המבינה באורחים, ויודעת כיצד לכלכל את ענייניה. לא לחינם קורא לה הכתוב "אישה גדולה". הנביא קורא לאישה ושואל אם צריכה היא שידבר "אל המלך או אל שר הצבא" - שמא צריכה היא הגנה או עזרה. והאישה, בקיצור האופייני לדבריה בפרק כולו, משיבה "בתוך עמי אנכי יושבת". דהיינו: אין לי אויבים, ואין לי צורך בעזרה מבחוץ. גיחזי, זה נער הנביא, שידו בכל ועיניו בכל, הוא יודע מה שהנביא אינו יודע: "אבל בן אין לה ואישה זקן". ושוב קורא הנביא לאישה. אם קודם לכן דיבר אליה באמצעות גיחזי, הפעם ידבר הנביא ישירות לאישה, וימסור לה את דבר נבואתו: "כעת חיה את חובקת בן". תשובת האישה היא תערובת של הפתעה וחשש: "אל אדוני איש האלקים, אל תכזב בשפחתך". פעמים חוזרת היא על מילת השלילה "אל אדוני... אל תכזב". כמו שאמרה: מוטב שלא תעורר מאוויים כמוסים; מוטב שלא תבטיח, משתבטיח ולא תקיים. למילה "כזב" שתי משמעויות בלשון המקרא: "כזב" הוא שקר, כמו "כל האדם כוזב" (תהילים קטז יא), וכזב הוא גם דבר זמני, שאינו מתקיים לאורך זמן: "ואהי להם כמו אכזב, מים לא נאמנו" (ירמיהו טו יח). האישה לא יכלה לדבר לאלישע, שהכירה בו את איש האלקים, בסגנון בוטה, ולומר לו "אל תשקר". היא אומרת דברים רכים יותר: אל תכזב בשפחתך; אל תיתן לי בן שלא יחיה חיים ארוכים. אל תיתן לי בן אכזב, בן שאתאכזב ממנו. הבן נולד, יוצא אל אביו אל הקוצרים, חש בראשו ומת. אין אנו שומעים מאומה על ימי ילדותו של הילד, גם לא נשמע הרבה על עתידו. הבן מופיע בסיפור זה כחלק מאמו כחלק משאיפת אימו ומשמחתה. האישה לוקחת אתון ונער, ויוצאת לדרך. כאשר בעלה שואל מדוע היא הולכת, תשובת קצרה וחסרת משמעות: "שלום". כשלושים קילומטר הולכת האישה ביום קיץ חם - בעונת הקציר - עד בואה אל הר הכרמל, אל איש האלקים. הנביא פונה אליה באותה מילה בה נפרדה מבעלה: "השלום לך, השלום לאישך, השלום לילד", והאישה כמו נתפסת במילה המוכרת, חוזרת ומשיבה תשובה חסרת משמעות: "שלום". האישה ניגשת אל הנביא ומחזיקה ברגליו, וראה זה פלא: גיחזי, זה שיודע הכל - אינו מבחין מאומה. הנביא, הצריך את "מזכירו" כדי שיסביר לו את מה שמתרחש סביבו - מבין מיד. "הרפה לה" אומר הנביא לגיחזי, "כי נפשה מרה לה, וה' העלים ממני ולא הגיד לי". הנביא מבין כי קרה דבר חמור; כי קרה דבר שחמור ממנו לא יכול היה לקרות. דבריה של האישה צורבים: "השאלתי בן מאת אדוני? הלא אמרתי לא תשלה אותי!" תתחילה אמרה "אל תכזב בשפחתך". זעמה ויאושה ניכרים בשינויים הקלים שהיא מכניסה בדבריה: במקום "אל תכזב", היא אומרת עכשיו "לא תשלה"; ובמקום "שפחתך" היא אומרת: "אותי". לא עוד שפחה אני לך. כיזבת. הנביא שולח את גיחזי, אך האישה אינה מסתפקת בשליח; אינה בוטחת בגיחזי. היא מכירה את הנביא, אבל היא גם מכירה את נערו. המדרש מספר על גיחזי דברים אלה: |
"וגחזי, היה הדבר כשחוק בעיניו,
וכל אדם שהיה פוגע בו היה מדבר עמו ואומר לו, התאמין שהמטה הזה מחיה את המתים"? |
|
הנביא הולך אחר האישה, בא הביתה, "והנה הנער מושכב על מטתו". הנביא מתפלל, ומחיה את הנער. מששב לחיים, ירד לתהום הנשייה - אין אנו יודעים אלא שהלך הוא ומשפחתו לגור שבע שנים בארץ פלישתים, וכי כמעט נושלה המשפחה מנחלתה, כדברי הכתוב בפרק ח. |
|
שלוש דמויות בפרק. כל אחת וסיפורה. אנו פוגשים את האישה הגדולה, המבחינה בקדושתו של הנביא עוד לפני שהמון העם הכירוהו; היודעת לצמצם במילים בשעת שמחת פתאום וגם בשעת אסון נורא. היודעת לעמוד על שלה ולדרוש מן הנביא לבוא אל הנער, ולבסוף, לקבל את בנה השב אל החיים בדומיית פליאה. ללא מילה. רק מאוחר יותר, בפרק ח', כאשר היא דורשת את נחלתה, אנו שומעים אותה צועקת. והנביא, המנותק מן העולם ומרכילות על הנעשה בו, מהלך בלויית "מזכיר אישי" - המביא לו אינפורמציה. אבל לעת משבר, כאשר יש לקרוא את מבע העיניים ורחש הלב - הנביא הוא הרואה והיודע, והמזכיר אטום למתרחש סביבו. ואת נער הנביא, גיחזי, שידיו בכל ופיו בכל, יודע מה בסתר ביתה של האישה, "מגן" על אדוני, ושוכח לרגע את מעמדו ואת תפקידו. למדנו על הילד שהחיה אלישע. אך שמענו גם על אישה גדולה - שהצילה בן קטן. |
4