בעקבות חפירות חצור בידי משלחת ידין חזרה ועלתה בעיית חצור אל סדר היום המדעי. משא ומתן מדעי פורה ומאלף התחיל עם ראשית החפירות, והוא נגע - מטבע הדברים - לא מעט גם באספקט המקראי של הבעיה. ברם, אופיו של הדיון הוא ארכיאולוגי בעיקרו. הפרובלמטיקה המקראית נתקפחה במידת-מה, ויותר משהיא קובעת את מהלך הבירורים, היא משמשת אובייקט פסיבי, חומר ביד היוצר, כמקרה דנן, החופר-הארכיאולוג שעיניו נשואות אל התל הנחפר. כל מה שנאמר מאז ועד כה בסוגיה הארכיאולוגית של חצור זכה עתה לרביזיה ולבדיקה קפדנית תוך משא ומתן חדש, ואילו פשוטו של מקרא ופירושו המקורי-הראשוני לא זכה לבדיקה יסודית מסכמת.

דעה רווחת במחקר, כי כיבוש חצור מסופר במקרא פעמיים

אחד הצירים שעליהם סובב המשא והמתן המדעי בפרשת חפירות חצור היא הדעה הרווחת בחוגי המחקר, כי כיבוש חצור בידי ישראל מסופר במקרא פעמיים: ביהושע יא ובשופטים ד; וכי הוא מיוחס פעם ליהושע ופעם לדבורה וברק. חשיבות לא מעטה נודעת לבעיה זו, חשיבות לגופה וחשיבות עקרונית.

ברם, האמת היא שאותה דעה אינה אלא הנחה ספרותית תיאורטית שבמסגרת של משא ומתן היסטורי-ארכיאולוגי יש לנהוג בה זהירות והסתייגות. הכתוב עצמו אינו מספר על כיבוש חצור בידי ישראל אלא פעם אחת בלבד, ביהושע יא, ואילו בשופטים ד אין זכר לכך. כדי להיווכח בכך עלינו להתבונן היטב בשני המקומות.

יהושע יא

כאן מספר הכתוב פרשת מלחמת הצפון. בראש המלכים הנלחמים עמד יבין מלך חצור (פסוק א). אחר כך נאמר:

"וישב יהושע בעת ההיא וילכד את חצור ואת מלכה הכה בחרב
כי חצור לפנים היא ראש כל הממלכות האלה.
ויכו את כל הנפש אשר בה לפי חרב החרם לא נותר כל נשמה,
ואת חצור שרף באש (פסוק י-יא).

כאן הודיענו הכתוב במפורש כי חצור נלכדה ונשרפה ומלכה ויושביה הושמדו.

מקבילה באיגרות תל אל-עמארנה

כדאי לשים לב גם לצביון ההיסטורי המיוחד של פרק זה. הסיטואציה המדינית המתוארת כאן יש לה כידוע מקבילה מעניינת ביותר באיגרות תל אל-עמארנה. באיגרת אחת קובל מלך פחל באוזני פרעה כי מלך חצור כבש מידו שלוש ערים. באיגרת אחרת קובל אבימלך מלך צור על מלך חצור. נמצאנו למדים כי מצודת השפעתו ושלטונו של מלך חצור בתקופת עמארנה הייתה פרושה מפחל בדרום מזרח (דר' מז' לבית שאן מעבר לירדן) ועד צור בצפון מערב. הרי זהו ממש "כי חצור לפנים היא ראש כל הממלכות האלה". כל הממלכות האלה מקיפות כמובן כל השטח שצוין בתחילת הפרק (פסוק א-ג), היינו מן הקו דור נגב כנרות בדרום ועד בקעת הלבנון בצפון (במונחים של תקופת עמארנה ממלכות פחל ועד מלכות צור).

שיטת ההסברה ההיסטורית שבפס' י ובפס' יג

ראויה לתשומת לב מיוחדת שיטת ההסברה ההיסטורית שבפס' י ובפס' יג. חצור לפנים היא ראש כל הממלכות. הרי הכתוב מקפיד להדגיש כי היה זה בעבר (-דורות אחדים לפני שהדברים נכתבו). ברוח זו יש לפרש פסוק יג "רק כל הערים העומדות על תלן (עכשיו בזמן כתיבת הדברים) לא שרפן יהושע (לפיכך הן קיימות כאשר עינינו רואות) זולתי את חצור לבדה שרף יהושע" (לפיכך היא שרופה והרוסה עד היום). למדנו כי חצור עמדה בחורבנה דורות מספר אחרי יהושע. ראוי לציון גם הביטוי "בעת ההיא" המדגיש כי כיבוש חצור וחורבנה היו בעקבות מלחמת הצפון המתוארת ובסמוך לה.

לסיכום: ביהושע פרק יא יש לפנינו סיפור היסטורי קפדני בסגנונו שהמצב המתואר בו מתאים למציאות של תקופת עמארנה. סיפור זה מעיד על כיבוש חצור, שריפתה וחורבנה בידי ישראל.

שופטים ד-ה

שלא כדעת הפרשנים-המבקרים אין בשני פרקים אלה שום רמז לכיבוש חצור או למלחמה כלשהי סביבותיה. צבאות ברק נערכים לקרב בהר תבור (ד, יב; בוודאי כדי להבטיח לעצמם את היוזמה, כי הרכב הכנעני אינו יכול לעלות לשם). צבאות הכנענים יוצאים מחרושת הגויים שבשער עמק זבולון - עמק יזרעאל) ונערכים על נחל קישון (ד, לא) שם הייתה גם תבוסתם (ה, כא). הנביאה מזכירה בין מקומות הקרב גם את תענך ומגידו (ה, כא). המלחמה הייתה אפוא על גדות הקישון בין מרגלות התבור (בקעת כסולות) לבין תענך-מגידו. צבא הרגלים של ברק ירד מן התבור, וצבא הרכב של סיסרא יצא מחרושת הגויים. השטח מתאים למציאות הכנענית של התקופה ולנשק העיקרי של כנען, הרכב. אין בתיאור זה שום רמז לחצור המרוחקת משדה הקרב, בין ההרים. היא אינה מופיעה כלל במפת המלחמה ואין כאן כל זכר וסימן לכיבושה.
יתר על כן, יש גם כאן רמזים כי חצור עמדה באותה שעה בחורבנה. לפי עדות הכתוב נקבע מראש כי מקום המלחמה יהא על הקישון, ומקום ההיערכות לפני הקרב בהר תבור (ד, ו). למה, אפוא, ארגן ברק את צבאו בקדש (ד, י) הקרובה לחצור, ובלכתו מקדש לתבור כיצד עבר בשלום עם צבאו על יד חצור? ולמה נמלט סיסרא אל אוהל יעל סמוך לקדש (ד, יא, יז) ולא אל עיר מלכו הקרובה לשם? כל זה לא יתואר אילו עמדה באמת חצור על תלה, ויבין מלך כנען היה יושב בה באותו פרק (ואומנם לא נאמר דבר זה בפרשה כלל כמו שיתברר).
על כורחך אתה אומר כי חצור הייתה חרבה ושרופה באותה שעה, וכל סביבות חצור וקדש היו בידי ישראל. ולפיכך ארגן שם ברק את צבאותיו הרחק ממושבות כנען, בסמוי מעיניהם. בעניין זה תואמים אפוא רמזי יהושע יא לרמזי שופטים ד.

יבין מלך חצור

אשר ליבין מלך חצור, הריהו נזכר בשופטים פרק ד חמש פעמים. מהן רק פעם אחת (פס' יז) הוא נקרא בפשטות ובקיצור מלך חצור. שלוש פעמים (כג-כד) הוא מכונה מלך כנען, ואילו פעם אחת (בפעם הראשונה, לפיכך זו עיקר) מאריך הכתוב (פסוק ב) והריהו קורא לו יבין מלך כנען אשר מלך בחצור. אריכות זו על שום מה? אין ספק שכוונת הכתוב כפירוש רד"ק:

"'אשר מלך בחצור' - קודם שהכם יהושע... ושרף חצור... ומה שנשארו מאותה המשפחה הלכו לחרושת הגויים ונתיישבו שם" וכו'.

המתבונן היטב בכתוב זה ללא דעות קדומות-ספרותיות או פסיבדו-היסטוריות ימצא בו בלא ספק מה שכתב הרד"ק ואין זה עניין של פתרון בעיה היסטורית, כי אם קודם כל פירוש פסוק כפשוטו. שלא כרגיל משתמש הכתוב בפסוק זה בשלוש צורות שונות של פועל חליפות: "וימכרם" - עתיד מהופך, "מלך" - עבר פשוט, "יושב" - בינוני. אין ספק כי כוונת השימוש בשני סוגי לשון עבר הוא להבדיל בין המעשה המסופר שהיה בעבר לבין פרט שהיה בעבר קודם. "אשר מלך" הוא מעין Plusquamperfectum בשפות הלטיניות, היינו אשר מלך לפני זמן המעשה המסופר. יבין (-בית יבין או בן יבין) הוא כעת מלך כנען ואבי אבותיו מלך (לפני כיבוש יהושע) בחצור. וסופו של הפרק (ד, כג-כד) מוכיח על תחילתו:

"ויכנע אלהים ביום ההוא את יבין מלך כנען... ותלך יד בני ישראל הלוך וקשה על יבין מלך כנען עד אשר הכריתו את יבין מלך כנען".

אין ספק שכוונת הכתוב לתאר תהליך היסטורי פחות או יותר ממושך, שבתחילתו ניגפו צבאותיו של יבין מלך כנען ותוקפו נשבר (ד, כג), ובסופו (אל נכון אחרי דורות מספר) נשמד יבין מלך כנען ונכרת כליל. יבין שבסוף פסוק כד אינו זהה, אפוא, זהות אישית עם יבין שבפסוק כג, אשר הוכנע "ביום ההוא" (ביום המפלה על הקישון). על כורחנו אנו אומרים כי יבין בפרק זה אינו תואר לאיש פרטי כי אם כינוי לאישיות היסטורית קיבוצית, לשושלת ואולי לכל שארית כנען בעמק. הווה אומר: יש בו בפרק ד מעגל שלם של תולדות בית יבין. הוא פותח בהזכרת שורשו ומוצאו הקדום של בית יבין (אשר מלך בחצור), רומז לתהליך ירידתה של השושלת (ותלך "הלך וקשה" על יבין) ומסיים בכריתתו (עד אשר הכריתו).

אחד הארגומנטים המשכנעים של המבקרים - שלפי המשך הפסוק (ד, ב) מולך יבין בחצור ואילו שר צבאו שוכן בעיר אחרת. לפיכך הם גוזרים את הפרשה לשני סיפורים "מקוריים" שונים, מעשה יבין מלך חצור לחוד ומעשה סיסרא לחוד. ואומנם לא ייתכן במציאות הימים ההם כי שר הצבא ישב במרחק 60 ק"מ מעיר המלוכה ובין שניהם שבטים עוינים. ברם כל זה אינו אלא תוצאה של פירוש מוטעה ומסולף. והנכון כדברי הרד"ק: והוא יושב בחרשת הגויים - היינו יבין והרי זה המשך הגיוני של כל הפסוק: בית יבין אשר מלך לפנים בחצור, ועכשו כיוון שעירו חרבה ושרופה מאז ימי יהושע, הריהו יושב בחרושת הגויים. צורת הפועל "הוא יושב" הינה תואר של מצב (שאינו קבע) כמו בבר' יח' ו: "והוא יושב פתח האהל", שפירושו והוא יושב באותה שעה מתוך סיבה מיוחדת (כחם היום) בפתח האוהל. במקום סיכום נציג עתה את דברי הכתוב ביהושע יא ובשופטים ד זה לעומת זה.

השוואת יהושע לשופטים