|
תקציר: סיפור הפקעת כרם נבות היזרעלי על ידי אחאב. מילות מפתח: אחאב; כרם נבות. |
|
השיחה שקיים המלך אחאב עם נבות היזרעלי, העסקה שהציע אחאב וסירובו של נבות; גם פעולתה של איזבל, ניתן להבינם רק אם בוחנים אותם מנקודת מבט משפטית. היה כאן סבך משפטי, שאיזבל, בת מלך צידון, פתרה אותו בדרכה שלה. אחאב פונה לנבות בהצעה מפתה: |
"תנה לי את כרמך ויהי לי לגן ירק, כי הוא קרוב אצל ביתי, ואתנה לך תחתיו כרם טוב ממנו. אם טוב בעיניך - אתנה לך כסף מחיר זה".
|
|
נשים לב לפרטי הדברים: ארמונו של אחאב בשומרון. בנוסף לארמונו המלכותי, יש לאחאב בית ביזרעל כנראה בית חורף, בו הוא מבלה כאשר קר בשומרון. ליד ביתו זה כרם. הוא מעוניין לקנות את הכרם, כדי להפוך אותו לגן ירק. מדוע מראה גן ירק מלבב יותר מאשר מראה כרם? והרי בחורף מלבלב הכרם, ומראיהו נאה יותר ממראה גן הירק שישתקף - כפי שאחאב רוצה - מחלונות בית החורף שלו?! תפקידו של הגן לא הסתכם בגידול צמחים בלבד. אחאב החדיר את פולחן הבעל לישראל. אשתו הייתה איזבל בת אתבעל, הוא בנה בשומרון מזבח לבעל ואשרה. כאשר אחאב רוצה גן ירק ליד ביתו ביזרעל, רוצה הוא להקים בו את אותם פולחנות שהקים בשומרון. ואמנם כך מתאר את תפקידם של הגנות הללו, ישעיהו הנביא: "העם המכעיסים אותו על פני תמיד, זובחים בגנות ומקטרים על הלבנים" (יש' סה ג, וראה תוספות סנהדרין כ:). סירובו של נבות להצעה המפתה גאה: "חלילה לי מה' מתתי את נחלת אבותי לך". אתה רוצה את כרמי למקום פולחן לאלהיך - חלילה לי מה' מתתי את נחלת אבותי לך. אחאב חוזר לביתו, שוכב על מיטתו, עצב ומדוכא. אין הוא מוצא פתרון לסבך אליו נקלע. אמנם, זכותו של מלך להפקיע קרקעות, וזכות זו מעוגנת בפרשת המלך שבספר שמואל: "ואת שדותיכם ואת כרמיכם וזיתיכם הטובים יקח - ונתן לעבדיו" (שמואל א, ח יד). אבל הגבלה אחת מפריעה: זכותו של המלך להפקיע קרקעות על מנת לתת אותם לאחרים. זכותו להעביר קרקעות מאדם אחד לאחר, אם טובת המדינה דורשת זאת. אין למלך רשות להפקיע קרקעות לשימושו האישי. אחאב נקלע, אפוא, למבוי סתום. אין בידו סמכות להפקיע אדמות במקרה מיוחד זה: לצורך ביתו. איזבל בת אתבעל מלך צידון אינה מבינה מדוע בעלה הבטלן כל כך עצב: "אתה עתה תעשה מלוכה על ישראל, קום, אכול לחם, ויטב לבך, אני אתן לך את כרם נבות היזרעאלי". איזבל אינה מתרגשת יתר על המידה מן ההגבלות שהטילה התורה על המלך. היא "תסתדר". והיא "מסתדרת". איזבל בת מלך צור יודעת חוק. היא יודעת כיצד להפעיל את בית המשפט. לשכור עדי שקר, ולהעיד כי "ברך נבות אלהים ומלך". היא מנסחת יפה את כתב התביעה: "ברך נבות אלקים ומלך". היא צריכה את שני הפריטים האלה בכתב התביעה: "ברך נבות אלקים" - כדי ליצור דעת קהל עוינת לנבות, המקלל אלקים, בהתאם לכתב התביעה. אך מדוע הוסיפה את המילים "ומלך"? מדוע העלילה עליו כי קילל גם את המלך? כאן באה לידי ביטוי ידיעתה את החוק, והדרך בה היא מנצלת את החוק, כאשר זה לטובתה. אדם המוצא להורג בגלל מרידה במלך - רכושו מוחרם, והמלך הוא היורש את רכושו. חוק זה נקבע כהלכה קבועה, וכך כותב גם רמב"ם: "כל הרוגי המלך - ממונם למלך" (הלכות מלכים ד ט). ההמשך מתנהל בדיוק לפי התסריט שהכינה איזבל: בית המשפט דן דין "צדק" - בהתאם להנחיות שקבל, ובהתאם לעדות השקר שהובאה בפניו. נבות מוצא להורג, ואחאב יורד לכרם נבות היזרעאלי, לרישתו, בהתאם לחוק. הכל בהתאם לחוק. וכרגיל, גם הפעם מקלקל את האידיליה - הנביא, הבא בשם ה' אלוקי ישראל: |
"הרצחת וגם ירשת? ...
כה אמר ה', במקום אשר לקקו הכלבים את דם נבות, ילוקו הכלבים את דמך גם אתה". |
|
מול פסק דינו של בית הדין המשוחד מוצא פסק דין אלוקי. את המחיר למשפט המעוקל משלם לא בית הדין, אלא זה שאפשר לו לפעול: המלך. "במקום אשר לקקו הכלבים את דם נבות, ילוקו הכלבים את דמך גם אתה". |
