מבוא

בתנ"ך מצויים סיפורים אשר גיבוריהם נודעו לנו באחד ממעשיהם, אך לא נודעו לנו בשמם. דוגמאות לכך הן: בת יפתח, האשה החכמה מאבל בית מעכה, האשה החכמה מתקוע, "איש לוי מהר אפרים" ו"איש זקן" כמו גם "איש האלוקים מיהודה" ו"הנביא הזקן מבית אל", אשר בהם נתרכז במאמר זה.

אנשים אלה וחבריהם - האשה הגדולה משונם, אשת מנוח ועוד, לא היו פחות חשובים מאחרים, שהרי יש שנודעו לנו בשמם ודבר לא מסופר עליהם. כך, למשל, מתרכזים הסיפורים על בני יעקב בראובן, שמעון, לוי, יהודה, יוסף ובנימין, אולם לא ידוע לנו דבר על מעשיהם או דבריהם של יששכר, זבולון, גד, נפתלי, דן ואשר.

מדוע לא נזכר שמם? יש טוענים שלא תמיד היו בידי המספר כל השמות, אלא שהייתה בידו מסורת-סיפור מסוים, שמצאו חשוב להעלותו על הכתב גם ללא השמות. יתכן שכך הוא בחלק מהמקרים. במקרים רבים מדובר בדמות משנה, אשר הופעתה מאירה דמות ראשית אחרת בסיפור, ולכן לא ייחס המספר חשיבות להבאת השם. לעומת זאת במקרים מסוימים נראה כי במכוון לא הובאו בפנינו השמות. דוגמאות שונות נראה בהמשך.

כאן באים אנו "לחלוק כבוד" לאותם אנשים אנונימיים, שחלקם ראויים בהחלט לכבוד זה. מתוך הדמויות שבחרנו להביא ניסו חז"ל להוציא רק אחת מהן מאלמוניותה. השאר נשארו אנונימיים עד עצם היום הזה.

האם ישנם קוי דמיון בין אותן דמויות אנונימיות? נתחיל מסיפוריהן של שלוש הנשים.

בת יפתח

שופטים פרק י"א
יפתח נקרא ע"י אנשי גלעד לעמוד בראשם בעת שנזקקו למנהיג במלחמתם נגד בבני עמון. משא ומתן שפתח בו יפתח עם מלך עמון לא הצליח למנוע את המלחמה. בשלב זה לבשה אותו רוח ה' והוא יצא להלחם בהם. בצאתו נדר נדר -

"והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי בשובי בשלום מבני עמון, והיה לה' והעליתיהו לעולה".

בחזרו מהמלחמה הייתה זו בתו היחידה שיצאה ראשונה לקדם את פניו. יפתח הנדהם גלגל את משא הנדר לפתחה:

"...אהה בתי הכרע הכרעתני ואת היית בעכרי, ואנכי פציתי פי אל ה' ולא אוכל לשוב".

תגובתה המיידית הייתה:

"...עשה לי כאשר יצא מפיך, אחרי אשר עשה לך ה' נקמות מאויביך מבני עמון".

בקשה אחת הייתה בפיה, אולי במחשבה נוספת:

"...יעשה לי הדבר הזה: הרפה ממני שנים חודשים ואלכה וירדתי על ההרים ואבכה על בתולי אנכי ורעותי".

מקץ חודשיים קיימה בת יפתח הבטחתה ושבה. הזמן שעבר מאז הנדר לא שינה את המצב.

"ויעש לה את נדרו אשר נדר, והיא לא ידעה איש ותהי חוק בישראל. מימים ימימה תלכנה בנות ישראל לתנות לבת יפתח הגלעדי ארבעת ימים בשנה".

האשה החכמה מאבל בית מעכה

שמואל ב' כ'
שבע בן בכרי, איש שבט בנימין, קרא לישראל לסור מעל דוד וזכה להצלחה לא מבוטלת: "כל איש ישראל" קמו אחריו, ורק "איש יהודה" דבקו בדוד. צבא דוד, בתגבור "איש יהודה", יצאו לרדוף אחריו, עד אשר, בסיומה של מנוסה, התבצרו שבע בן בכרי ותומכיו בעיר אבל בית מעכה, השוכנת בצפון הגליל העליון. יואב, שעמד בראש הרודפים לאחר שהרג את עמשא מחליפו כשר הצבא, החל יחד עם אנשיו להעמיד סוללה מול העיר במטרה להפיל את חומתה.
בשלב זה נכנסה לתמונה "אשה חכמה מן העיר", אשר שמה לה למטרה לנסות למנוע שפיכות דמים והרג מיותר. האשה קראה בקול

"שמעו שמעו אמרו נא אל יואב קרב עד הנה".

ויואב אכן קרב. עיקר דבריה אליו הוסב סביב שאלתה הרטורית הקשה:

"אנכי שלמי אמוני ישראל, אתה מבקש להמית עיר ואם בישראל למה תבלע נחלת ה'".

יואב משנה כיוון במהירות, בהסבירו עתה כי אין בכוונתו להשמיד עיר שלמה, כי אם ללכוד אדם אחד בלבד:

"חלילה חלילה לי אם אבלע ואם אשחית. לא כן הדבר, כי איש מהר אפרים, שבע בן בכרי שמו, נשא ידו במלך בדוד, תנו אותו לבדו ואלכה מעל העיר".

האשה מבטיחה

"הנה ראשו משלך אליך בעד החומה".

ומצליחה לשכנע את הנמצאים בתוך העיר לשמוע בעצתה. שבע בן בכרי לבדו משלם בראשו על מרידתו במלך, ושאר הנמצאים ניצלים בזכותה.

האשה החכמה מתקוע

שמואל ב', י"ד
דוד המלך נמצא במצב רגשי קשה. שלוש שנים עברו מאז הריגת בנו אמנון בידי אבשלום, ומאז ראה את אבשלום, שברח לגשור. ידו האחת רוצה להרחיק את בנו אבשלום וידו השניה לקרבו. יואב בן צרויה מבין כי במצבו זה זקוק דוד ליד מכוונת מבחוץ ופונה ביוזמתו לעזרת אשה חכמה מתקוע.

את הדברים שנשלחה לומר למלך שם יואב בפיה. על כך שואל רד"ק: מדוע, אם כן, היה זקוק לאשה חכמה לשם כך? תשובתו: כי לא ידע יואב מה המלך ישיב לה, והייתה צריכה לדעת כיצד להגיב בהתאם להתפתחות השיחה. דבר זה אכן הוכח בהמשך. במצוות יואב מופיעה האשה לפני דוד כאלמנה, ומספרת שאישה מת ושני בניה רבו בשדה עד אשר הכה האחד את השני למוות. עתה רוצים כל בני המשפחה להרוג את בנה הנותר כגואלי דם על אשר הרג את אחיו, וזו הסיבה שבאה לפני המלך. הרי אם ישמידו

"גם את היורש - וכבו את גחלתי אשר נשארה לבלתי שים לאישי שם ושארית על פני האדמה".

תשובתו הראשונה של דוד: "לכי לביתך ואני אצוה עליך" אינה מספקת אותה, ואף לא תשובתו השניה בנוסח "תביאי אלי את מי שרוצה לעשות לך צרות ואני אטפל בו". המשך טיעוניה מביא את דוד להישבע שלא תפול שערה משערות ראש בנה ארצה. עתה היא מבינה כי השעה כשרה להשמיע את הנמשל. היא רומזת לכך שמדובר למעשה באבשלום, ושבפסק הדין שפסק לגביה חייב המלך זה עתה גם את עצמו. דוד מבין עתה כי יד יואב בדבר, ולא נותר לאשה אלא לאשר עובדה זו ולשבח את המלך על חכמתו.

דמיון בין הנשים

קווי דמיון שזורים בין שלוש הנשים בראייתם של חז"ל.
שלושתן מתמצאות בדברי תורה ובדברי חכמים, ויודעות לדרוש את הכתובים ולטעון על פיהם:

בת יפתח

בת יפתח, אשר ע"פ הפסוקים השלימה מיד עם גורלה, הופכת בידי חז"ל לאשה הטוענת כנגד הגזירה:

תנחומא בחקתי ה', תנחומא בחקתי מהד' בובר ז' (במשולב):
"...אמרה לו בתו: אבי, שמא כתוב בתורה שיקריבו נפשות בניהם על המזבח, והלא כתוב "אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה [ו] מן הבקר ומן הצאן"... ולא מן בני האדם?!
אמר לה: בתי, נדרתי "והיה היוצא"... שמא כל הנודר יכול הוא שלא לשלם נדרו?
אמרה לו: יעקב אבינו שנדר "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך" ונתן לו הקב"ה שנים עשר שבטים, שמא הקריב אחד מהם?! ולא עוד אלא חנה, כשהיא נודרת ואומרת "ונתתיו לה' כל ימי חייו" שמא הקריבה את בנה להקב"ה?!
כל הדברים האלה אמרה לו ולא שמע אליה.
אמרה לו: הניחני ואלך אצל בית דין, שמא אחד מהם ימצא פתח לדבריך.
שנאמר: "הרפה ממני שנים חודשים ואלכה וירדתי על ההרים", והרי עולים על ההרים? אלא מהו "וירדתי על ההרים"? אלו סנהדרין".

לא חוסר בקיאות או חוסר יכולת שכנוע עמדו לבסוף בדרכה של בת יפתח. היה זה עונש ליפתח על חוסר התייעצותו עם חכמים, על עמידתו על כבודו¹ ועל שלא השכיל להתגבר על מחלוקת וגרם להרג ארבעים ושניים אלף אנשים מבני אפרים, שחרץ, לפי המדרש, את גורלה:

"הלכה אצלם ולא מצאו פתח ליפתח להתיר לו את נדרו בעוון אותן ששחט משבט אפרים... שהעלים הקדוש ברוך הוא מהם את ההלכה, שלא ימצא פתח להתיר לו את נדרו... ורוח הקודש צווחת: נפשות הייתי רוצה שתקריב לפני? "אשר לא צוויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי" (ירמיהו י"ט, ה)... (שם).

נחמה מסוימת ניתן אולי למצוא בדברי הפרשנים שסברו שלא ממש הוקרבה לעולה, אלא הייתה פרושה מאדם כל חייה, כרד"ק וכמצודת דוד.²

האשה החכמה מאבל בית מעכה

דברי האשה החכמה מאבל בית מעכה ארוכים מעט מדבריה של בת יפתח, אלא שעדיין הרגישו חז"ל כי הובאו דבריה בצורה חסרה וניסו להשלים את הדברים:

בראשית רבה צד, ט:³
"סרח בת אשר השלימה עמהן את המנין. הה"ד: "ותקרא אשה חכמה מן העיר... ויקרב אליה ותאמר האשה האתה יואב"?
אמרה: שמך יואב לומר שאתה אב לישראל, ואין אתה אלא קוצר ואין אתה לפי שמך, ואין אתה ודוד בני תורה... לא כתוב (דברים כ', י) "כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום?
אמר לה: מי את?
אמרה לו: "אנכי שלמי אמוני ישראל", אני הוא שהשלמתי מניינן של ישראל במצרים, אני הוא שהשלמתי נאמן לנאמן יוסף למשה. [שהראתה למשה היכן יוסף קבור, שבזה הייתה תלויה גאולתם ממצרים. "נאמן": יוסף - שהיה נאמן בבית אדוניו. משה - שנאמר "בכל ביתי נאמן הוא"] מה אתה מבקש להמית עיר ולי שאני אם בישראל? [ע"ש שהייתה זקנה מאד קראה לעצמה אם לכל ישראל, שהרי לזיהויה כסרח בת אשר הייתה כבר בת כמה מאות שנים].
מיד "ויען יואב ויאמר: חלילה חלילה לי"...
ותאמר: "הנה ראשו מושלך אליך". מנין ידעה? [שכך נכון לעשות ושתוכל הבטיח זאת] אלא אמרה: כל המחציף אפו במלכות בית דוד מרים הוא ראשו מלעיל" [מורם ראשו מעליו מעם השמים, מתחייב בראשו].

האשה החכמה הבטיחה זאת, אם כן, מתוך ידיעת הדין לגבי מורד במלכות, ומתוך ידיעת התכנית: כיצד תציג את העניין ותשיג את מבוקשה.

מיד "ותבוא האשה אל כל העם בחכמתה". אמרה להם:
"אין אתם יודעים את דוד - איזו אומה עמדה מולו, איזו מלכות עמדה מולו? [אתם לא יודעים עם איזה מלך חזק יש לכם עסק?]
אמרו לה: ומהו צריך?
אמרה להם: אלף אנשים. ולא טוב [עדיף] אלף אנשים מלהחריב עירכם [עיר שלמה]?
אמרו לה: כל אחד ואחד יתן לפי מה שיש לו [יתן כל אחד נפשות ביחס למספר בני ביתו].
אמרה להם: שמא אגב פיוס מניח מעט [מן האלף. דהיינו: יסתפק בפחות]. עשתה עצמה כאילו הולכת ומפייסת ["עומדת על המקח"] וחזרה: מאלף לחמש מאות, למאה, לעשרה, לאחד והוא אכסנאי [שאיננו בן העיר]. מיהו? שבע בן בכרי.
מיד "ויכרתו את ראשו".

זיהויה כסרח בת אשר מופיע גם במדרש משלי, הדורש כל פסוק מ"אשת חיל" על אשה אחרת: "פיה פתחה בחכמה" - זו האשה שדברה אל יואב, שהצילה את העיר בחכמתה, וזו סרח בת אשר". סרח נמנתה במניין יורדי מצרים (בראשית מ"ו, יז), וכן הייתה לא רק בין יוצאי מצרים, אלא נמנתה במנין הנכנסים לארץ (במדבר כ"ו, מו), וחז"ל האריכו ימיה עוד יותר וזיהו אותה עם האשה מאבל מעכה.

זיהויה תואם את העולה מהפסוקים, שמדובר היה באשה ידועה, שלא חשש ממנה יואב. אחרת אין להניח כי היה מסכן עצמו בהתקרבות יתר לחומה. מן הסתם מודע היה לסיפורו של אבימלך, אשר התקרב יתר על המידה אל פתח המגדל בו התבצרו אנשי תבץ, וסופו שהומת בידי אשה שזרקה עליו פלח רכב מעל המגדל (שופטים ט'). כמו כן אין להניח כי אדם חשוב כמוהו, מפקד בעיצומה של משימה, יתעכב להקשיב לאשה הרוצה לדבר עמו, אם לא הייתה זו אשה ששמה הולך לפניה. סרח בת אשר, אשר זקנתה המופלגת לחלוטין, אם אכן חיה בזמן זה, יחד עם ייחודה כאשה שגילתה למשה היכן עצמות יוסף (לעיל - בראשית רבה צד, ט) הייתה אשה שיכלה לגרום ליואב לגשת לחומה ללא חשש ולהיות מוכן להקשיב לה.

לא קלה הייתה מלאכת השכנוע שעמדה לפניה, שהרי לא רק את בני עירה הייתה צריכה לשכנע, אלא גם את תומכי שבע בן בכרי, שרבים מהם היו כנראה בני שבטו ("וכל הברים" שבאו אתו היו אולי הבארותים, שהיו משבט בנימין, מנאמני שאול).

יכולת השכנוע שלה מזכירה את זו של יהודה לפני האדון המושל המצרי שגרם למאסרו של בנימין ונתגלה כיוסף (בראשית מ"ד, יח-לד) ואת זו של אביגיל, אשר ניסתה לגרום לדוד להימנע משפיכות דמים מיותרת (שמ"א כ"ה), כפי שניסתה לעשות האשה החכמה מאבל בית מעכה.

חכמת החיים המעשית שבה ניחנה, הבאה לביטוי בדבריה הקצרים, מזכירה את דבריהן הקצרים, הנבונים והמעשיים של נשים אחרות שלא נזכרו בשמן, כאשת מנוח (שופטים י"ג, כג) והאשה משונם (מל"ב ד', כב-ל).

האשה החכמה מתקוע

האשה החכמה מתקוע זכתה לקבל כר נרחב לדבריה בפסוקים עצמם, ולא הרגישו חז"ל צורך להשלים מה שלא נאמר.

בשונה מהאשה החכמה מאבל בית מעכה כלל נסיון השכנוע שלה גם התחפשות ואמירת הדברים בדרך משל, אך סיבת הדברים לא הייתה נעוצה ביתרון חכמתה דווקא, אלא בהבדלי הנסיבות. ישנם מקרים בהם יש צורך לומר דברים ישירים, כבמקרה האשה מול יואב, ואילו במקרים אחרים נדרשים זהירות ואמירת הדברים בדרך עקיפה. בעומדה לפני דוד היו המשל והבאת המלך לחריצת דין, שיחול בסופו של דבר גם עליו עצמו, הדרך המתאימה ביותר. כך נקטה כל אחת מהן את האמצעים המתאימים לאותו העניין שלשמו נדרשה.

מעניין לראות שבסיפור האשה החכמה מתקוע מופיעה דמות אנונימית נוספת, הלא הוא דוד המלך עצמו, שלאורך הסיפור כולו נקרא אך ורק בכינוי "המלך", ללא אזכור שמו. בסיפורים בודדים נוספים מכונה דוד בשם "המלך" לאורך רובו של הסיפור, אך לא לאורך הפרשה כולה כבסיפור זה. אולי בא הדבר לרמז על הקשר שלו עם אבשלום, שמעשיו שיבשו לחלוטין את קשר אב - בן שהיה להם, ושעל כן מופיע כאן דוד בתפקידו הרשמי כ"מלך".

הדמות היחידה המופיעה בשמה בכל הסיפור היא, אם כן, דווקא זו של העומד מאחורי הקלעים ולא בקדמת הבמה - דמותו של יואב. בדומה נזכר ירבעם המלך כאדם היחיד המופיע בשמו בתוך סיפורם של השחקנים הראשיים שאינם מופיעים בשמם: איש האלקים מיהודה והנביא הזקן מבית אל (מל"א י"ג, להלן).

הנשים מאירות את דמויות הגברים

סיפוריהן של שלוש הנשים עומדים בצמוד לאנשים המופיעים עמן ומזוהים בשמם, והמהווים את הדמות הראשית שאותה הן באות להאיר. דבר זה אופייני הוא לדמויות המשנה בתנ"ך, שתפקידן העיקרי הוא קידום העלילה (או עצירתה), או הקניית עומק נוסף לסיפור.⁴ הימצאותן ברקע הדברים תורמת להבהרת המצב. כך מאירה בת יפתח הגלעדי צד אחד באישיותו המורכבת של אביה, האשה החכמה מאבל בית מעכה מאירה את ערכיו ואת אישיותו המורכבת של יואב, הנאמן לדוד נאמנות מוחלטת וקשוח כברזל, והאשה החכמה מתקוע מאירה את מצבו הנפשי ולבטיו של דוד באותה שעה.

מקומם של האנשים האנונימיים במקרא כדמויות משנה נכון במקרים רבים, אולם אין לראות בו כלל קבוע. תיאור הדמות-המופיעה-ללא-שם כדמות משנה, הבאה להאיר את הדמות הראשית, תהא נכונה, למשל, בסיפורם של האשה משונם והנביא אלישע, אולם אין הדבר נכון לגבי אשת מנוח, למשל, המשחקת בסיפור הפגישה עם המלאך תפקיד ראשי, כשדווקא בעלה, המזוהה בשמו מנוח, הנו הדמות החלשה יותר בסיפור.

חותמן של הנשים לדורות

בת יפתח

בת יפתח השאירה לדורות את הצורך ללמוד לעומק דיני נדרים.

תנחומא בחקתי ה', תנחומא בובר בחקתי ז':
"באותה שעה כעס עליו הקב"ה. אמר הקב"ה: אילו יצא מביתו כלב או חזיר או גמל היה מקריב אותו לפני? לכך זימן לו הקב"ה את בתו. כל כך למה? כדי שילמדו כל הנודרים הלכות נדרים וקונמות, שלא לנהוג טעות בנדרים.

האשה מאבל בית מעכה

האשה החכמה מאבל בית מעכה לימדה אותנו צדדים חשובים של דיני נפשות:

תוספתא תרומות ז, כג:⁵
סיעה של בני אדם שאמרו להם תנו לנו אחד מכם ונהרגהו ואם לא הרינו הורגים את כולכם, יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת. אבל אם ייחדוהו להם, כגון שייחדו לשבע בן בכרי, יתנוהו להם ואל יהרגו כולם. אמר רבי יהודה: אימתי? בזמן שהוא מבפנים והם מבחוץ (ויתכן שהוא יוכל להנצל, אע"פ שקיימת לכולכם סכנה, אין דוחים נפש מפני נפש),
אבל בזמן שהוא מבפנים והם מבפנים, הואיל והוא נהרג והם נהרגים יתנוהו להם ואל יהרגו כולם.
וכן הוא אומר: "ותצא האשה אל כל העם בחכמתה" וגו' (מדייק מהמלה "בחכמתה" שאמרה להם דבר הלכה). אמרה להם: הואיל והא נהרג ואתם נהרגים תנוהו להם ואל תיהרגו כולכם. רבי שמעון אומר: כך אמרה להם: כל המורד במלכות בית דוד חייב מיתה. (דהיינו, העובדה שנקבו במפורש בשמו של האחד עדיין איננה מספיקה, אלא אם כן הוא חייב מיתה).

האשה החכמה מתקוע

מסיפור האשה החכמה מתקוע למדו חז"ל הלכות אבלים:

מועד קטן טו, ע"ב:
אבל אסור ברחיצה, דכתיב: "ואל תסוכי שמן [והיית כאשה זה ימים רבים מתאבלת על מת"], ורחיצה בכלל סיכה.

מקומן של הדמויות האנונימיות

בעוד שמם של אותם אנשים ונשים אינו מופיע בכתוב, הרי שהם מזוהים ע"פ מקומם, ולא זאת בלבד, אלא שמקום מושבם מופיע לעיתים כבעל חשיבות לעניין עצמו. אצל בת יפתח אין הדבר כן, שכן יודעים אנו בת מי היא, כך שיש לה זיהוי חלקי.
אולם אצל האשה החכמה מאבל בית מעכה לא רק שמקומה הוא הפרט היחיד בזיהויה, אלא אף יש חשיבות לעיר עצמה בהצלתה: "אנכי שלמי אמוני ישראל אתה מבקש להמית עיר ואם בישראל למה תבלע נחלת ה'" (שם, י"ט). אבל בית מעכה היא עיר גדולה וחשובה, עיר של נאמנים למלך. רבינו ישעיה, הרי"ד, אומר:

העיר הזאת היא השלמים והנאמנים שבישראל למלך ולמה תבקש להמית עיר חשובה ואם בישראל שהיא אם וראש לכל העיירות.
(מצודת דוד: ר"ל עיר גדולה אשר קטנות סביב לה וניזונות ממנה, כי כמו שהעיירות הקטנות נקראות בנות הגדולה, כמ"ש "עקרון ובנותיה", כן נקראה הגדולה אם הקטנות).

אצל האשה החכמה מתקוע שולח יואב במיוחד לשם להביא אשה חכמה, ורש"י אומר: "אמרו רבותינו כי שמן זית מצוי שם, לכך חכמה מצויה שם". תקוע הייתה, ככל הנראה, עיר הידועה בחכמיה.

חשיבות המקום לגבי הגברים בסיפורים

כגון סיפור פילגש בגבעה שבשופטים י"ט וסיפורם של "איש האלקים מיהודה ו"הנביא הזקן מבית אל" במלכים א' י"ג.
בשופטים פרק י"ט מופיעים "איש לוי", "אשה פילגש", "חתנו" של איש לוי, הנקרא גם "אבי הנערה", נערו של האיש ו"איש זקן".

"איש לוי" מזוהה כ"גר בירכתי הר אפרים", הפילגש ואביה הם "מבית לחם יהודה", והאיש הזקן הינו "מהר אפרים והוא גר בגבעה", מקום שיושביו הם משבט בנימין: "ואנשי המקום בני ימיני". מסתבר שהר אפרים הוא מקום ראוי לציון, מכיון שגם בסיפור הקודם, המעיד גם הוא על קלקולו של הדור, מסופר על "איש מהר אפרים ושמו מיכיהו" (שופטים י"ז, א). בסיפור זה מובלטת חשיבותו של המקום, בהופיעו אף לפני שמו של מיכיהו.

הר אפרים מצטייר כמקום בעייתי משהו, אם כי קלקולם לעומת בני בנימין הנו ברמה נמוכה יותר. יתכן שדווקא היותו של האיש מהר אפרים משבט לוי, והיות מוצאו של האיש הזקן, הגר עתה בגבעה, גם הוא מהר אפרים, מדגישים את השפעת אנשי הר אפרים על כלל התושבים. אזור זה עמד על הגבול שבין נחלת שבט אפרים לנחלת בנימין. עוד יתכן שרצה הכתוב להעמידנו על ההבדלים בין עיר לעיר ושבט לשבט, החל מהרמה הגבוהה של אנשי בית לחם יהודה, הבאה לביטוי בסיפור בהכנסת האורחים ה"פולנית רבתי" של אבי הנערה, דרך רמתם של אנשי הר אפרים, וכלה ברמתם של אנשי בנימין בגבעה.⁶

מאידך ראוי לציין את פירושו של רלב"ג לפסוק א' בספר שמואל, המתאר את ציון מקומו של אלקנה אבי שמואל מהר אפרים כתיקון שני הסיפורים הקשים של מיכה ושל איש לוי מהר אפרים. אלקנה היה משבט לוי, ומוצא משפחתו כנראה מבית לחם יהודה - לפי התוספת "אפרתי" ("ויהי איש אחד מן הרמתים צופים מהר אפרים, ושמו אלקנה בן ירחם בן אליהוא בן תחו בן צוף אפרתי". הכינוי "אפרתי" ניתן לפעמים לבני אפרים ולפעמים ליושבי בית לחם, כישי אבי דוד שעליו נאמר שהיה "איש אפרתי הזה מבית לחם יהודה" (שמ"א י"ז, יב). ראה הערת יהודה קיל, בפירוש דעת מקרא לשמ"א א', א). יתכן שזו הסיבה שבגללה אין האנשים מהר אפרים שסיפוריהם שליליים מופיעים בשמם, עד שמגיעים אנו לאלקנה החיובי, המופיע בשמו.

העלם השמות בסיפור פילגש בגבעה קשור גם לאופיו של הסיפור, שהינו סיפור כללי וטרגי, הבא להאיר את פני הדור, ואין לו צורך בשמות. דומה הדבר לאיוב, אשר חז"ל⁷ והרמב"ם אמרו כי "לא היה ולא נברא, אלא משל היה". לא זיהויו של איוב וזיהוי זמנו ומקומו הם החשובים, כי אם השאלות והמסרים העולים מהסיפור. גם לאשת איוב, אשר עברה טרגדיה נוראית כבעלה, אין הכתוב מעניק שם או שם בפיה יותר מכמה מילים, וכן לא מופיעים בשמם גם בניו ובנותיו, אלא רק שמות שלושה מעשרת ילדיו שנולדו לו לאחר ששב ה' את שבותו, הלא הן הבנות: ימימה, קציעה וקרן הפוך.

סיפור איש האלקים מיהודה והנביא הזקן מבית אל

במלכים א' י"ג, בסיפור איש האלקים מיהודה והנביא הזקן מבית אל מודגשת חשיבות המקום בכמה אופנים: הסיפור כולו מתרחש בבית אל מפני ששם בנה המלך ירבעם מזבח לעבודת אלילים, וראשית שליחותו של איש האלקים מיהודה הינה אל ירבעם העומד באותה עת על המזבח בבית אל להקטיר. איש האלקים מנבא את הרס המזבח, ונבואתו מתממשת מיד. ירבעם, המכיר כתוצאה מכך בכוחו של איש האלקים, מזמין אותו לסעודה בביתו, אלא שאיש האלקים מסרב לכך מפני שצווה לא לאכול לחם ולא לשתות מים "במקום הזה". על אותו איסור עצמו הוא עובר אחר כך, כשהשתכנע שלא בצדק כי הנביא הזקן מבית אל אכן שמע מפי מלאך ה' כי מותר לאיש האלקים לאכול ולשתות במקום. היותו של איש האלקים מיהודה מדגיש את בואו לבית אל "מבחוץ", ואולי בשל כך את אי הבנתו למניעי הנביא הזקן מבית אל, שדאגתו לעירו יכולה לשמש הסבר להתנהגותו התמוהה לאורך הסיפור. כתוצאה מחטא האכילה והשתיה במקום שנאסר עליו לעשות בו כן נגזרו על איש האלקים מוות ואי הבאה לקבר אבותיו. איש האלקים נקבר אם כן בבית אל, ומשמש לנביא הזקן הגנה על קברו שלו לאחר מותו, שכן בקש להיקבר באותו מקום בו נח קברו של איש האלקים. קברו בבית אל משמש הגנה גם כ-300 שנה אחר כך לעצמותיו של "הנביא אשר בא משומרון" (מלכים ב' כ"ג, טו-יח).

איש אחד מבני הנביאים

סיפור זה מזכיר נביא עלום אחר, המופיע במל"א כ' והמנבא אף הוא למלך ישראל, הפעם לאחאב. נביא זה מופיע בכתוב בכינויים שונים: "נביא אחד", "הנביא", "איש האלוקים" ו"איש אחד מבני הנביאים". חז"ל והפרשנים מסבירים שכל הכינויים מתייחסים לאותו נביא עצמו - דמות אחת. אף כאן - נבואות המתחילות בטוב מסתיימות ברע. בשונה מאיש האלקים והנביא הזקן בסיפור הקודם, כאן מזהים אותו חז"ל עם נביא מוכר - מיכיהו בן ימלה, המופיע בפסוקי פרקים אחרים כנביא בזמנו של אחאב.

הגברים שבסיפורים

דמויות הגברים בסיפורים אלה אינן דמויות משנה ואינן באות להאיר דמות מסוימת אחרת, אך ניתן לומר עליהן שהן באות להאיר מצב או עקרון מסוים. בסיפור פילגש בגבעה - מאירות הדמויות העלומות את מצב הדור - מצב של "ויהי בימים ההם ומלך אין בישראל" (שופטים י"ט, א) ו"איש הישר בעיניו יעשה", בניגוד למצב המאוחר יותר, בימי שמואל, בו יש מלכות בישראל, ומאידך האכפתיות הרבה של בני ישראל מהמקרה המזעזע, עד כדי מלחמה בבני בנימין בתחילה, ובכי ואיחוד מחודש של שבטי ישראל עם שבט בנימין לבסוף.

בסיפור איש האלקים מיהודה והנביא הזקן מבית אל מודגש מסר אחר: דבר ה' גובר על כל מכשיל ומכשול, ומתקיים גם אם מנסים להפירו, ובכל פרק זמן שיקבע הקב"ה, גם אם בעתיד הרחוק⁸.

לימוד חז"ל לדורות

לא רק מסיפור איש האלקים והנביא הזקן קיבלנו מסר לדורות. אף מסיפור פילגש בגבעה למדו חז"ל איך צריך איש להתנהג עם אשתו:

גיטין ו, ע"ב: [נאמר] "ותזנה עליו פילגשו". [מה גרם לו שכעס עליה עד שברחה ממנו]? רבי אביתר אמר: זבוב מצא לה [בתבשיל שהכינה לו], רבי יונתן אמר: נימא מצא לה [שערה מצא בתבשיל. ולא פירשו "ותזנה" במשמע זנות ממש, שכן אחרת לא היה מבקש להחזירה אליו]... אמר רב חסדא: לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו, שהרי פילגש בגבעה הטיל עליה בעלה אימה יתירה, והפילה [גרם כל המעשה שנפלו על ידה] כמה רבבות מישראל. אמר רב יהודה אמר רב: כל המטיל אימה יתירה בתוך ביתו סוף הוא בא לידי שלוש עבירות: גילוי עריות[ רש"י: כשמגיע זמן טבילתה בעת צינה, והיא יראה לומר לא טבלתי, ומשמשתו נדה] ושפיכות דמים [שבורחת מפניו, ועלולה ליפול ולהיהרג] וחילול שבת [שמדליקה נר או מבשלת משחשיכה מפני אימתו, והוא אינו יודע]...

סוף דבר

דמויות אנונימיות אלה, המייצגות נאמנה גם דמויות עלומות רבות נוספות שלא הוזכרו כאן, מוכיחות כי אלמוניותן אינה נובעת מחוסר חשיבותן ומשניותן בתוך הסיפורים. גם במקרים שמקומן בסיפור הוא זה של דמויות משנה, הבאות ללמד על הדמות הראשית בפרשה, הריהן עומדות בחשיבותן בפני עצמן. כולן האירו בפנינו זוויות שונות של הטבע האנושי, של עצמן ושל הסובבים אותן, ואף יצאו מגדר זמנן והשאירו בידינו הלכות והנהגות חיים התקפים לדורות.

הערות:

1. "היה יכול להפר את נדרו ולילך אצל פנחס. אמר: אני מלך ואלך אצל פנחס? ופנחס אמר: אני כהן גדול בן כהן גדול ואלך אצל עם הארץ זה? בין דין לדין נספית ההיא עלובתא. ויק"ר לז, ד תנחומא בחקתי ה'
2. "ויעש לה את נדרו אשר נדר: שעשה לה בית והכניסה שם, והייתה שם פרושה מבני אדם ומדרכי העולם, והיה חוק בישראל כי משנה לשנה היו הולכות אליה בנות ישראל". מצודת דוד: "הפרישה מבני אדם לשבת בודדה עוסקת בעבודת ה', ורז"ל אמרו שנדר להקריב עולה את כל היוצא וכו' וכן עשה נדרו".
3. וכן קהלת רבה ט, יח, סימן ב
4. ראה: דמויות המשנה בסיפור המקראי. בתוך: קריאה ספרותית במקרא: סיפורי נביאים, מאת אוריאל סימון
5. מופיע גם בב"ר צד, ט
6. להרחבה ראה מאמרה של רחל רייך: אנונימיות כאמצעי ספרותי בשופטים י"ט-כ"א, אתר דעת.
7. בבא בתרא טו, ע"א
8. ראה: אות נבואי גובר על מפיריו, בתוך: קריאה ספרותית במקרא: סיפורי נביאים, מאת אוריאל סימון

---