מדוע פחד שמואל למשוח את דוד?

שמואל פרק ט"ז

יהודה איזנברג



לאחר הקרע בין שאול לשמואל נפרדים השניים: שמואל עולה לרמה, ואילו שאול עולה לביתו לגבעת שאול. השנים אינם מתראים עוד כל חייהם. בעקבות תיאור זה מתאר הכתוב, בסוף פרק טו, תגובתם של שניים: תגובתו של שמואל, שהתאבל על שאול; ותגובתו של ה', שניחם כי המליך את שאול.

הגיעה השעה למשוך מלך חדש על ישראל. ושוב נופל התפקיד על כתפי שמואל. שמואל התאבל על שאול עד יום מותו, ותוך כדי אבלו, עליו ללכת למשוח את יורשו של שאול. דבר ה' נמסר לו בחריפות ותקיפות:
"עד מתי אתה מתאבל אל שאול, ואני מאסתיו ממלך על ישראל.
מלא קרנך שמן ולך ואשלחך אל ישי בית הלחמי,
כי ראיתי בבניו לי מלך".

שמואל מתאבל על שאול, וה' לא זו בלבד שאינו משכך את כאבו, אלא עוד מחריף אותו:
"אתה מתאבל... ואני מאסתיו".

תשובת שמואל לציווי מוזרה: "איך אלך, ושמע שאול והרגני". כאשר ה' מצווה את אברהם לשחוט את בנו, הוא קם והולך לשחוט אותו; כאשר ה' שולח את משה אל פרעה, מתווכח הוא על מידת התאמתו והצלחתו - אבל אין הם מעלים נימוק סיכון אישי. משה אינו טוען "ושמע פרעה והרגני"! שמואל טוען, "ושמע שאול והרגני".

את פחדו של שמואל נבין אם נראה בה תירוץ פורמאלי, התנצלות שבאמצעותה רוצה שמואל שלא לעשות דבר שלבו מתנגד לו.

מה משמעות הטיעון "ושמע שאול והרגני?" וכי אין שמואל יודע כי ה' מצווהו ללכת, וכי הוא הנותן כוח לשאול להרוג או להימנע מהרוג?! וכי לא ידע שמואל כי יחסו המיוחד אל שאול ואהבתו אותו לא יניח לשאול להורגו?

את הרגשתו של שאול מתאר אברבנאל:
"והנה מה שאמר שמואל "איך אלך", היה אצלי התנצלות בלתי אמיתית, מפני ששמואל לא רצה למשוח איש בימי שאול, והיה בעינו רע ההליכה, התנצל ואמר: "איך אלך, ושמע שאול והרגני". עם היותו יודע שהא-ל יתברך לא יעזוב את חסידיו".

ובאותה דרך מבאר אברבנאל את תשובתו של ה':
"ועם היות שהא-ל יתברך יודע מחשבות בני אדם, היו בוחרים הנביאים ומבקשים רבות תואנות, כדי שלא יאמרו בפירוש כוונותיהם לפני הקב"ה. ועל זה הדרך אמר אדוננו משה "ואיך ישמע אלי פרעה", עם היותו יודע שדבר ה' היא תקום. והייתה התשובה (לשמואל) ממין השאלה, לפייסו בדברים".

ה' כמו נענה לשמואל, ונותן לו סיפור כיסוי להליכתו לבית לחם. הוא כאילו הולך להקריב קורבן בבמה, לא להמליך מלך.

אך מה הרגשתו כשהוא רואה את המעומד למלוכה? כאשר הוא רואה את אליאב, אומר הוא בלבו: "אך נגד ה' משיחו". רד"ק מפרש פסוק זה בדרך מעניינת:
"על שאול ביקש עוד, שלא תסור המלוכה ממנו, כשראה אליאב שלא היה יפה כמוהו".

מול המלך המיועד, ממלמל שמואל את בקשתו האחרונה בזכותו של שאול, נטיעתו הראשונה.

בקשתו נדחית. ה' משיב לו:
"אל תבט אל מראהו ואל גבוה קומתו, כי מאסתיהו.
כי לא אשר יראה האדם, כי האדם יראה לעיניים, וה' יראה ללבב".
אל תתפלל על שאול, אומר ה' לשמואל. אתה רואה את עיניו ואת גובה קומתו. אני רואה ללבב.

התפילה האחרונה נדחית. מול שמואל מתייצב הילד הקטן, שעדיין אף לא נקרא בשמו:
"אדמוני עם יפה עיניים וטוב רואי".
ודבר ה' באוזני שמואל:
"קום משחהו, כי זה הוא".

האומנם השתכנע שמואל כי "זה הוא"? גם הפעם רואה הוא עיניים יפות ומראה נאה. והרי לפני רגע נאמר לו שאין מראה העיניים מראה אמת!

שמואל מציית.
"וייקח שמואל את קרן השמן וימשח אותו בקרב אחיו...
ויקם שמואל וילך הרמתה".
לא דיבר עם דוד מטוב ועד רע.

נזכור נא כיצד משח את שאול:
"ויקח שמואל את פך השמן ויצוק על ראשו וישקהו,
ויאמר הלוא כי משחך ה' על נחלתו לנגיד".

הנשיקה שמורה לשאול, נטיעתו הראשונה . את דוד משח כפי שנצטווה, באופן טכני, ולבו בל עמו.

האומנם פחד שמואל ללכת למשוח את דוד? ממי פחד, משאול, או מעצמו? תיאור משיחתו של דוד נותן לנו את התשובה.