רואים אנו כי המשפט המדבר על הריגת אחזיהו הוא פגום: "וקתל... יהו", והושלם ל"קתלת אית אחזיהו" - הרגתי את אחזיהו. אך השלמה זו אינה הכרחית. ניתן גם להשלים "וקתל הדד לאחזיהו" - הרג האל הדד את אחזיהו, או "קתלהו לאחזיהו" - הרגוהו לאחזיהו, או "קתל ליה אחזיהו" - נהרג אחזיהו.
על סמך מה קבעו מפרסמי התעודה כי את המילה "וקתל" יש להשלים "וקתלת"? על כך הם עונים: "ההשלמה בשורה 8 "וקתל(ת)" (היינו והרגתי) מתבקשת מן העובדה, שגם הפעלים בשורה 6 ("ואקתל") ובשורה 9 ("ואשם") הם בגוף ראשון".⁵
אך ההשוואות עם שורה 6 ושורה 9 צריכות להוביל למסקנה הפוכה: חזאל לא מייחס את הריגת אחזיהו לעצמו. שכן בשורות 6 ו-9 שבהם הוא מתייחס לעצמו (גוף ראשון), הוא משתמש בבנין יפעל: "אקתל" "אשם", בשונה מן המילה שבשורה 8 העוסקת בהריגת אחזיהו: "קתל...". אם רצה חזאל לומר כי הוא שהרג את אחזיהו, היה משתמש באותה מילה שבה סיפר על הריגת 'שבעים המלכים': "ואקתל". אם בחר להשתמש במילה אחרת, אף שאין אנו יודעים להשלימה בוודאות, ברור הוא שאחזיהו נהרג בידיו של אדם אחר.
[הדבר מוכיח גם כי ההצעה שהעלנו: "וקתל הדד" אינה נכונה. שכן גם ביחס להדד הוא משתמש בבנין יפעל: "ויהך"].
לסיכום: ה'סתירה' בין ספר מלכים לכתובת חזאל היא סתירה מדומה. משום שהקביעה כי חזאל מעיד כי הוא שהרג את יהורם ואחזיהו, בניגוד לאמור במקרא, לא מסתמכת על נוסח הכתובת המצויה בידינו, אלא על השלמתה בידי מפרסמיה. השלמה זו, לא רק שאינה הכרחית, אלא קרוב לודאי שגויה. כלומר, חזאל לא טוען שהרג את יהורם ואחזיהו.
מאידך, מה שכן נוכל לומר בוודאות הוא, כי חזאל מספר שאחזיהו (וכפי הנראה גם יהורם) לא מת על מיטתו אלא נהרג, בדיוק כפי הכתוב במקרא. כתובת זו היא דוגמה נוספת להתאמה בין הארכיאולוגיה והמקרא.
עד כאן עסקנו בכתובת חזאל, שאיננה כתובת ההנצחה היחידה שנמצאה. מפורסמת ממנה היא מצבת מישע מלך מואב שנמצאה בדיבון שבעבר הירדן. בכתובת זו מספר מישע על נצחונותיו ופעולותיו: "אנכי בניתי... ואנכי עשיתי... ואנכי כרתי" וכו'⁶. [יש הסבורים כי גם בכתובת זו נזכר דוד⁷].
כתובות נוספות נשתמרו ממלכי עמון, ארם, חמת, פלשת ועוד, אך לא ממלכי ישראל. מדוע? יש סבורים שאך יד המקרה היא, כדברי נ' נאמן: "עד כה לא נתגלו כתובות של מלכים מישראל ויהודה, אבל יש מקום להניח, שגם הם הציבו מצבות וכתבו כתובות"⁸. אך דברים אלו קשים, שהרי ארץ ישראל נחקרת ביסודיות כבר למעלה ממאה שנה, ונערכות בה חפירות יותר מבכל מקום אחר בעולם. נראים יותר דבריו של י' מייטליס: "יש להניח כי היעדר הכתובות אינו מקרי אלא משקף תפיסת עולם של עם ישראל".⁹ מה יכולה להיות הסיבה לשוני זה בין ישראל לעמים שמסביבם?
יתכן שהסיבה להבדל זה נעוצה באישיותו של מייסד בית המלוכה הישראלי (והיהודי), דוד המלך. במזמורים שהותיר ניתן למצוא בין היתר את המשפט: "וְאָנכִי תולַעַת וְלא אִישׁ, חֶרְפַּת אָדָם וּבְזוּי עָם" (תהלים כב, ז). לא יעלה על הדעת למצוא פתגם מעין זה בכתובות ההנצחה של מלכי קדם. אך דוד לא היה מלך רגיל, וגם כשעלה לגדולה לא שכח כי הוא בן תמותה רגיל עם כל חסרונותיו. בכך קיים דוד את צו התורה: "לְבִלְתִּי רוּם לְבָבו מֵאֶחָיו" (דברים יז, כ).
אמנם לא כל ממשיכיו היו יראי שמים מובהקים, אך אופי המלוכה שהוריש דוד היה כזה, שמלך לא היה יכול להרשות לעצמו לרשום כתובות התפארות.
[כשם שכיום, אופי המשטר ברוב המדינות לא מניח למנהיגים לשכוח כי אינם שונים באופן מהותי מנתיניהם. ולכן אם שליט בן זמננו יכתוב בנוסח: "אנכי המלך הגדול, הגבר החזק" וכו', כפי שנהגו בימי קדם, ישים עצמו לבוז].
זו גם הסיבה לכך שבכתובת ההנצחה היחידה שנמצאה ביהודה - כתובת ניקבת השילוח - לא מופיע שמו של איש.
בארכיאולוגיה ניתן ללמוד מן הממצא, ולעתים גם מהעדר ממצא: חוסר כתובות מלכותיות בישראל וביהודה מעיד כי ההשקפה על המלוכה בישראל היתה שונה מבשאר העמים, וממלך נדרשה ענווה למרות מעמדו הרם, ולכן היה מנוע מלחקוק כתובות התרברבות.

הערות:

1. בירן ונוה, כתובת ארמית מתקופת בית ראשון בתל דן, קדמוניות 103, תשנ"ד, עמ' 76.
2. הנ"ל, הכתובת מדן המצבות והחוצות, קדמוניות 109, תשנ"ה, עמ' 109.
3. ליפשיץ, פולמוס בית דוד, בתוך: ברון וליפשיץ (עורכות), דוד מלך ישראל חי וקיים?, ירושלים תשנ"ז, עמ' 35.
4. נאמן, הכתובת הארמית מתל דן בהארה היסטורית, ארץ ישראל כ"ו, תשנ"ט, עמ' 115.
למרות דברים אלו נאמן עצמו מעדיף את דברי חזאל על האמור במקרא.
5. בירן ונוה, כתובת ארמית מתקופת בית ראשון בתל דן, קדמוניות 103, תשנ"ד, עמ' 80.
6. בכתובת זו מתפאר מישע כי לקח את כלי ה' והביאם לפני אלילו כמוש. יש המסבירים בכך את דברי הנביאים ישעיהו וירמיהו: "שמענו גאון מואב גא מאד... כי על ה' הגדיל" (ישעיהו טז, ו. ירמיהו מח, כו-כט). ראה: אליצור, ישראל והמקרא, ר"ג תש"ס, עמ' 175-182.
7. מישע מספר בכתובת כי גד היה יושב בארץ נבו, ובחורונן ישב 'בת ד( )ד', שיתכן שיש להשלימו ל'בת דוד'. (בכתובת מישע המילה בית נכתבת חסר: בת).
איזכור אפשרי נוסף הוא בדבריו כי שבה את 'אראל דודה' וסחבו לפני כמוש אלהיו. יש המפרשים את המילה 'אראל' - מזבח, ו'אראל דודה' הוא מזבח דוד. אך המילה 'שבה' מתייחסת לאדם ולא לחפץ, (וכך גם עולה מלשון הכתובת), וגם האות ה' לאחר המילה דוד אינה מובנת. כך שעדיין לא התחוור מה כוונת הצירוף 'אראל דודה'.
8. נאמן, הכתובת הארמית מתל דן בהארה היסטורית, ארץ ישראל כ"ו, תשנ"ט, עמ' 113.
9. מייטליס, לחפור את התנ"ך, ירושלים תשס"ו, עמ' 222.

---