אחד המיתוסים המופלאים והידועים ביהדות ובעולם כולו הוא הקרב בין דוד וגולית. סיפור של ניצחון המעט מול המרובה, של החלש מול החזק, של הצדק מול הרשע, של הדלות מול השפע ושל התחכום אל מול הממסד הצבאי המקובל.

השאלה היא אם יש בסיפור זה תוספות שאינן ידועות ומוכרות בפשט הכתוב.

סיפור הקרב בין דוד וגולית מובא בספר שמואל א' פרק י"ז. הנפשות העיקריות הפועלות בסיפור הן: גולית, דוד ושאול.

גולית. הענק הפלישתי שלפי המסופר גבהו שש אמות וזרת. יש הטוענים כי ממדיו של הענק הגיעו לכדי 3 מטר. הממדים הללו נראים מעט מוגזמים וככל הנראה מדובר ב "ענק" שגבהו כ- 190 ס"מ. (אמה = 30 ס"מ וזרת 10 ס"מ) . גם גובה זה הווה באותם ימים יוצא דופן בהנחה שמרבית האוכלוסייה לא הגיעה לגובה העולה על 150 ס"מ.

(ראה גם פרק ה' בבראשית, על ממדי תיבת נח: אם אמה היא כ 50 ס"מ, הרי שאורך תיבת נח היה כ- 150 מטר - כאורך משחתת ממוצעת).

פרופ' ברגינר, נוירולוג מאוניברסיטת בן-גוריון, שחקר את הנושא של ממדי גולית, הגיע למסקנה כי גולית סבל ממחלה המוכרת כיום כ "אקרומגליה" או "גיגנטיזם". התסמונת נובעת מגידול שפיר בבלוטת יותרת המוח המפרישה את הורמון הגדילה. הפרשת יתר של ההורמון גורמת לממדי גוף גדולים מהרגיל (כולל גולגולת גדולה ולעיתים מעוותת). בנוסף לכך גורם הגידול ללחץ על עצבי הראיה, דבר המביא להפרעה בשדה הראיה.

באשר ללבושו ומיגונו של גולית: לפי המסופר בפסוק ה'- ז', לבש הפלישתי כובע נחושת על ראשו, ושריון קשקשים מנחושת שמשקלו כ- 5000 שקלים נחושת, ומגיני רגליים וחרב ברזל במשקל שש מאות שקלים. לפי פרוש הרמב"ם למשנה - שקל הוא כ- 8.5 גרם. ולפיכך משקל השריון של גולית היה כ- 42 ק"ג וחרבו כ- 5 ק"ג בנוסף לקסדה ולמגיני הרגליים. ניתן לשער כי גולית נשא מיגון במשקל של כ 50 ק"ג ויותר.

דוד לעומתו היה ללא כל מיגון. נכון ששאול הציע לו את "מדיו", כולל שריון וקסדה וחרב, אך דוד - רועה הצאן - לא היה מורגל באלו ולא הסתדר עם הכבודה, שנאמר (פסוק ל"ט) "ויואל ללכת כי לא נסה".

הנשק היחיד שהיה לדוד הוא הקלע. הוא היה בקי ברזי השימוש בכלי זה, ואמר לשאול "גם את הארי גם הדוב הכה עבדך" (פסוק ל"ו) .

הקרב בין דוד וגולית נערך בעמק האלה. יש חשיבות רבה למיקום המחנות. לפי המסופר, המחנה הפלישתי חנה בשכה (מוכר היום בשם תל שוכה) ואילו הישראלי בעזקה (כיום - תל עזקה) כנאמר: (פסוק א') ויאספו פלישתים את מחניהם למלחמה ויאספו שכה" מבחינה גיאוגרפית תל שוכה נמצא צפונית מערבית לתל עזקה.

מתי נערך הקרב? ככל הנראה בשעות הבוקר. מרמזים על כך שני דברים: האחד, גולית יצא אל בין המחנות "השכם והערב" (פסוק ט"ו) והשני "וישכם דוד בבוקר" (פסוק כ') . מן הסתם, דוד נטש את הצאן מוקדם בבוקר והגיע אל מחנה ישראל. (המרחק מבית-לחם לעמק האלה אינו עולה על 30 ק"מ ונתן לעבור אותו בשעות ספורות אפילו רגלית) .

נשאלת השאלה, כיצד הצליח דוד להתקרב לגולית למטחווי קלע בלא שהערל הפלישתי יבחין בו ויגן על עצמו. (שהרי גולית היה חייב להיות "מטרה נייחת" בכדי שהאבן מקלעו של דוד תפגע במצחו ותפילהו ארצה)?

ככל הנראה, גולית עמד ופניו אל מול השמש שהייתה בכוון דרום-מזרח (לעומת דוד שהיה בגבו אל השמש מאחר והגיע מכוון תל עזקה) . השמש סנוורה אותו ומנעה ממנו לראות את דוד שהתקרב אליו.

בנוסף לכך, גולית היה כבד ראיה בגלל מחלתו, והצרוף של שני גורמים אלו מנע ממנו להבחין בנער הקרב אליו.

דוד אולי לא היה מודע לבעיית הפגיעה בראייתו של גולית בשל מחלתו, אך היה מודע היטב ליתרון של כווני השמש, מאחר והיה מנוסה ב"טיפול" ב"ארי ובדוב" בשעה ששמר על הצאן (פסוקים ל"ד ל"ה) .

סוגיה מעניינת העשויה לחזק את נושא הסנוור של גולית מצויה בפסוק ז'. "ונשא הצנה הולך לפניו". מהי אותה "צנה"? (קרי "צינה")

המילה "צנה" מופיעה במקרא בכ 20 מקומות, ומשמעותה במרבית המקרים "מגן". לכל הדעות, גולית היה ממוגן כדבעי בשריון ובקסדה. האם היה זקוק למגן נוסף? והיכן היה אותו "נשא צנה" בעת הקרב?

האם יתכן כי אותה "צנה" לא הייתה מגן מפני חרב, אלא מגן מפני השמש? ובמילים אחרות - איש שנשא מעין "שמשיה" להגן מפני הסנוור בעיני גולית, ומשהחלה המערכה, נס על נפשו?

בספר משלי פרק כ"ה פסוק י"ג נכתב: "כצנת שלג" . ואבן-עזרא מפרש:

"כצנת שלג - קרירות. ויתכן להיותו מן צנה וסוחרה, בעבור שהגן על האדם בעת קציר מפני החום, כן ציר נאמן."

תיק"ו.

הערות:

* הערת יובל תלמי: תל שוכה נמצא דרום מזרחית לתל עזקה, ולא כפי שכתוב במאמר. מכאן שההשערה בדבר סינוור אינה מתאימה לתאור הפרק. תל שוכה, היא "גבעת התורמוסים" בסמוך לקיבוץ נתיב הל"ה.
* הערת יהודה איזנברג: אורך האמה 30 ס"מ הוא אורך מצומצם מאוד. המקובל הוא מידה גבוהה יותר, וזה הופך את גוליות למין מפלצת.
* הערת רפי חתוכה: במאמר כותב דר פרוינד שפלישתים חנו בשכה וישראל בעזקה. באשר לפלישתים הכתוב אמנם אומר: "וַיֵּאָסְפוּ שֹׂכֹה אֲשֶׁר לִיהוּדָה" אבל, זה רק תיאור כללי של הסביבה שבה חנו. בהמשך הפסוק יש תיאור מפורט ומדוייק יותר: "וַיַּחֲנוּ בֵּין-שׂוֹכֹה וּבֵין-עֲזֵקָה בְּאֶפֶס דַּמִּים". איני יודע מניין לו לד"ר אלישע פרוינד שבני ישראל חנו בעזקה. לפי עניות דעתי שני הצבאות היו פרוסים על שני הרכסים שמשני עברי עמק האלה ככתוב: "וּפְלִשְׁתִּים עֹמְדִים אֶל-הָהָר מִזֶּה וְיִשְׂרָאֵל עֹמְדִים אֶל-הָהָר מִזֶּה וְהַגַּיְא בֵּינֵיהֶם". על פי הבנתי הפלישתים היו ערוכים על רכס הגבעות של שוכה עד עזקה [שלא ברור אם היתה אז מיושבת], כולל על עזקה. בעורף שלהם היו הערים עקרון וגת. בעיקר גת שהיו בשפלה. עורף זה איפשר את אספקת המזון והמים ואת תגבור הכוחות. על הרכס ממול, מצפון לעמק האלה, נפרש צבא ישראל, כשבעורפו בית לחם יהודה. העורף הישראלי של ישובי ההר איפשר את האספקה ללוחמים ואת תגבור הכוחות. הגיא, הוא עמק האלה, שבאמצעו ערוץ נחל האלה - הוא שהפריד בין הצבאות. לחלוטין בלתי הגיוני שצבא ישראל היה על עזקה, על אותו הרכס שהחזיקו הפלישתים, בעוד שהכתוב אומר במפורש "וְהַגַּיְא בֵּינֵיהֶם". עוד נראה לי להוסיף, שבתנועתו של דוד דרומה, לקראת גוליית, הוא חוצה את נחל האלה, ובהיותו בשטח מת, בתוך הערוץ הוא מוצא את הזמן לבחור חמשה חלוקי אבנים מובחרים, ולאחר מכן הוא עולה מן הערוץ אל מול פני גוליית. מי שמנייד את עצמו ראשון כלפי עמיתו הוא דוד "וַיִּקַּח מַקְלוֹ בְּיָדוֹ וַיִּבְחַר-לוֹ חֲמִשָּׁה חַלֻּקֵי-אֲבָנִים מִן-הַנַּחַל וַיָּשֶׂם אֹתָם בִּכְלִי הָרֹעִים אֲשֶׁר-לוֹ וּבַיַּלְקוּט וְקַלְעוֹ בְיָדוֹ וַיִּגַּשׁ אֶל-הַפְּלִשְׁתִּי." רק לאחר מכן כתוב: "וַיֵּלֶךְ הַפְּלִשְׁתִּי הֹלֵךְ וְקָרֵב אֶל-דָּוִד וְהָאִישׁ נֹשֵׂא הַצִּנָּה לְפָנָיו". לא ברור לי על סמך מה כותב ד"ר פרוינד שגולית לא הבחין בדוד. אדרבא, הכתוב אומר בפירוש שהבחין, גם הבחין וראה את דוד חמוש במקל [אבל לא יכל להבחין בקלע ובחלוקי האבנים]: "וַיַּבֵּט הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּרְאֶה אֶת-דָּוִד וַיִּבְזֵהוּ כִּי-הָיָה נַעַר וְאַדְמֹנִי עִם-יְפֵה מַרְאֶה. וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֶל-דָּוִד הֲכֶלֶב אָנֹכִי כִּי-אַתָּה בָא-אֵלַי בַּמַּקְלוֹת וַיְקַלֵּל הַפְּלִשְׁתִּי אֶת-דָּוִד בֵּאלֹהָיו." בהנחה שאני צודק בתיאור פרישת הכוחות, אזי, תנועת הלוחמים, דוד וגוליית, היתה מצפון לדרום ומדרום לצפון. במצב שכזה לא סבל גוליית מסינוור השמש, כי הוא נע מדרום לצפון, ובארצנו השמש היא לעולם אינה צפונית. לפיכך הפרשנות שכביכול נושא הצינה נשא עמו שמשיה, "נשמעת" דחוקה. הדעת נותנת שהאיש נושא הצינה נשא מגן, שהקנה לו לגוליית הגנה נוספת.

---