דוד בן ישי, שהוא אחד האישים המרכזיים במקרא ואולי המרכזי שבכולם, משמש מופת לסגולות הרבה ואחת מהן היא התשובה. בן ישי הוא בעל התשובה הקלאסי שבמקרא. וכבר דרשו חכמים (מועד קטן טז, ע"ב): "נאם הגבר הוקם על" (שמ"ב כג, א) - "שהקים עולה של תשובה". במסכת עבודה זרה (ד ע"ב - ה ע"א) רומז מאמר אגדה עמוק של רבי שמעון בר יוחאי, כי חטאו של דוד אינו מקרה וחזרתו בתשובה אינה סתם פרט מרתק בסיפור. במקומות שונים רומזים חכמי האגדה שדוד נברא ונוצר לשעתו ונועד לדורות. אחד הייעודים שלו היה להראות לבאי עולם מופת של תשובה. כשם שחטאיו, כישלונותיו וייסוריו של ישראל הם מופת לעמים, כך משמש דוד, המתנסה והמתייסר, מופת ליחיד חוטא ובעל תשובה.
למדנים שטחיים, הלומדים דברי חז"ל אלה וכיוצא בהם, סוברים - וזוהי שגרה נפוצה ומוטעית בתכלית לגבי האגדות על דוד - שלא נועדו הללו, אלא לטהר את דוד מחטאו ולהוכיח כביכול שלא חטא. מי שילמד במקצת עיון את כל האגדות על דוד, ימצא שאין מגמה כזאת בדברי חז"ל. יש מאמר, לכאורה יוצא דופן (שבת נו, ע"ב): "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה", ודווקא מאמר זה מרבים לצטט. האמת היא, שאותו מאמר נתון במסגרת כוללת של זיכוי כל גיבורי המקרא, מראובן ועד יאשיהו, לשם פולמוס עם המינים. ולכן אין מאמר זה משקף את דעת חז"ל על דוד. האוסף את כל המאמרים של האגדה, ייווכח על נקלה שאין באגדה מגמה להוכיח שדוד לא חטא. דבר מובן מאליו הוא כי מעשה בת שבע ואוריה החיתי היה עוון כבד; דוד חטא וחזר בתשובה. אגדות רבות דנות בנושא זה מבחינות שונות. הן משקפות רעיונות ומגמות שונים ורובן ככולן אינן מתכוונות כלל "לטהר" את דוד, אלא להורות ולהאיר. גם המאמר הנזכר של רבי שמעון בר יוחאי אין לפרשו בקלות שטחית, שכביכול הקדוש ברוך הוא גזר עליו לחטוא ולשוב בתשובה, ולכן איננו אשם. זה עניין מעמיק הרבה יותר. כוונתו, כאמור, לרמוז כי כשם שפרשת כשלונותיו ותשובותיו של ישראל, עם קרובו של ה', אינה מקרה כי אם מורה דרך בתולדות הרוח וההתעלות של העמים. כך נועד דוד להיות מופת ולשמש אור ליחידים בתשובתו. במילים אחרות, הבעיה המעסיקה את חז"ל אינה האם זכאי היה האיש או חייב (הוא היה חייב בעניין זה ללא ספק); כי אם: מה הלקח העמוק של העניין, מה משמעותו הנצחית?
עצם העובדה שדוד הוא בעל תשובה קלאסי במקרא אינה צריכה הרבה ראיות. די להצביע על שתיים-שלוש נקודות. כבר הדגשתי במקום אחר את החשיבות המרכזית של העימות בין הכתוב בשמואל א טו לבין שמואל ב יב. בשמואל א טו שאול אומר: עשיתי את אשר נצטוויתי, הקימתי את דבר ה'. שמואל מוכיח אותו על דבר אגג וביזת הצאן והבקר. שאול מתנצל: "מעמלקי הביאום, אשר חמל העם על מיטב הצאן והבקר למען זבוח לה' אלוהיך" (שם, פס' טו). שמואל אומר לו: "שמע מזבח טוב" (שם, כב). ושאול עונה - "אשר שמעתי בקול ה' ואלך בדרך אשר שלחני ה' ואת עמלק החרמתי, ויקח העם מהשלל" (שם, כ). ולבסוף, כשהוא מודה: "חטאתי" (שם, כד), הריהו מוסיף לשם הצטדקות: "כי יראתי את העם". לעומת זאת, בשמואל ב פרק יב, כאשר נתן הנביא בא ואומר לדוד - "מדוע בזית את דבר ה' לעשות הרע בעיניו את אוריה החתי הכית בחרב ואת אשתו לקחת לך לאשה" (שם, ט), עונה דוד בקיצור נמרץ: "ויאמר דוד אל נתן: חטאתי לה'" (שם, יג). אין ויכוח ואין התנצלויות. כידוע, אחת הסגולות המובהקות של התשובה היא - מודה ועוזב.
ועוד אמר לו נתן הנביא: "ועתה לא תסור חרב מביתך". תכונה שנייה של בעל התשובה היא שהוא מקבל ייסורים; הוא רוצה לכפר ורוצה שהייסורים שבאים עליו יכפרו את עוונו. אנחנו מוצאים אחר כך (שמואל ב טו-יט) את גישתו, המוזרה לכאורה, של דוד למרד אבשלום. יואב, שהוא איש מפוכח, שר צבא, אינו מבין את דוד. הוא גוער בדוד בנזיפה (יט, ו-ח) ולמראית עין הוא צודק. הוא אינו מבין את גישתו של דוד אל העניין. יואב ואנשיו רואים את המרד ואת שאלת השלטון, ואילו באוזני דוד עולה מתוך המאורעות הד קול הנביא: "לא תסור חרב מביתך". למראית עין ניצב הוא מול אבשלום המורד; לאמיתו של דבר - מול גמול מעשהו. הוא רוצה להינצל, אבל, אין בו חמת נקם כלפי יריביו. אנחנו קוראים:

"ובא המלך דוד עד בחורים והנה משם איש יוצא ממשפחת בית שאול ושמו שמעי בן גרא, יוצא יצוא ומקלל ויסקל באבנים את דוד ואת כל עבדי המלך דוד וכל העם וכל הגיבורים מימינו ומשמאלו" -

כלומר, יש בכוחו להיפרע ממנו -

"וכה אמר שמעי בקללו: צא צא איש הדמים, ואיש הבליעל. השיב עליך ה' כל דמי בית שאול אשר מלכת תחתיו, ויתן ה' את המלוכה ביד אבשלום בנך והנך ברעתך כי איש דמים אתה. ויאמר אבישי בן צרויה אל המלך: למה יקלל הכלב המת הזה את אדני המלך, אעברה נא ואסירה את ראשו. ויאמר המלך: מה לי ולכם בני צרויה, כה יקלל כי ה' אמר לו קלל את דוד, ומי יאמר מדוע עשיתה כן. ויאמר דוד אל אבישי ואל כל עבדיו: הנה בני אשר יצא ממעי מבקש את נפשי ואף כי עתה בן הימיני הניחו לו ויקלל כי אמר לו ה', אולי יראה ה' בעיני והשיב ה' לי טובה תחת קללתו היום הזה" (שמ"ב טז, ה-יב).

הכתוב מספר את הדברים בפרוטרוט כדי ללמדנו כי דוד רואה במרד הזה את התגשמות דברי נתן, והוא - כפי שקוראים חכמים - מקבל עליו ייסורים.
חשובה לענייננו המחלוקת בין נוסח המסורה ובין תרגום השבעים, בשמואל ב פרק יג, אחרי מעשה אמנון ותמר. נאמר שם בפסוק כא: "והמלך דוד שמע את כל הדברים האלה ויחר לו מאוד". זה הכל. תרגום השבעים, שלדעתו מתבקשת כאן תגובתו של דוד על המעשה המביש או לפחות הסבר, מוסיף פה: "ולא עצבו אביו כי אהבו כי בכורו הוא". תוספת זו של השבעים מעידה, לפי עניות דעתי, כי נעלמה מהם עיקר מגמת המקרא. לא כן בנוסח המסורה. המקרא רוצה לומר: "ויחר לו מאוד", רוצה לומר: ויחר לו מאוד, ובכל זאת החריש. לא מפני שאמנון היה בכורו ולא מפני שלא עצבו מימיו, אלא מפני שהסימן של בעל התשובה ואיש מוסר בכלל הוא, שאם נכשל בדבר הוא נמנע מלהוכיח את חברו באותו עניין. דוד לא רצה לומר לאמנון: למה עשית זאת, כי אפילו אם אמנון לא היה מעז פנים לענות לו: גם אתה עשית דבר דומה לזה, קולו הפנימי של דוד היה אומר לו: גם אתה עשית כזאת. וזו סגולה יקרה ונדירה של תשובה ומוסר אנושי, שכן כבר אמרו חכמים: אדם פוסל במומו; ולא זה בלבד, אלא סימן הוא לרשעים שחצנים, שהם טופלים בכל עת מצוא את חטאיהם בקולי קולות באחרים, טובים מהם. שונה הוא בעל התשובה והמוסר, שחטאתו נגדו ולא רק שאינו מחפש את מומו באחרים, אלא בוש הוא להוכיח אפילו חוטא גלוי, ואף על פי שידו תקיפה.
ובכן, דוד הוא בעל תשובה. אך מדוע דווקא הוא נוצר לשם כך, כפי הגדרת האגדה, למה נבחר דווקא דוד "להקים עולה של תשובה". כשאנחנו מעיינים באישיותו של דוד ובקורותיו, כפי שהן משתקפות במקרא, הרי לכאורה איננו טיפוס של בעל תשובה. הדבר הראשון שאנחנו שומעים על אודותיו בפרק טז בשמואל א הוא - "הנה ראיתי בן לישי בית הלחמי יודע נגן וגבור חיל ואיש מלחמה ונבון דבר ואיש תאר וה' עמו" (פס' יח). אלה אינן דווקא הסגולות של בעל התשובה כפי שאנחנו רגילים לדמות בנפשנו. אנחנו קוראים במדרש שוחר טוב לתהילים נא:

"מנין לעושה תשובה שמעלין עליו כאילו הקריב כל הקורבנות כולם? שנאמר 'זבחי אלוהים רוח נשברה' (תה' נא, יט)".

מובן לבעל מאמר זה באגדה, שהסימן המובהק של בעל התשובה הוא רוח נשברה. גיבור חיל, איש מלחמה ונבון דבר, לכאורה הם היפוכה של רוח נשברה; למה נבחר, אפוא, דוד לשמש מופת לבעל תשובה?

אם אנחנו סוקרים בסקירה חטופה ומהירה את קורות דוד, כפי שהן מתוארות בספר שמואל, אנחנו מוצאים שהוא אדם בעל תחבולות ובעל תושיה. לעולם אינו מתייאש ואינו מאבד עשתונותיו. הוא מתנסה במרדף הממושך והעקשני של שאול אחריו. שלוש פעמים מטיל בו שאול את חניתו, ושלוש פעמים הוא חומק מפניו. הוא נמלט מעדולם להר חברון ומשם לפארן ומשם למדבר יהודה. גולה למואב ולפלשת ואינו נלאה. כשהוא נמלט לגת בראשונה (שמ"א כא), הוא נוחל אכזבה קשה. אנשי גת אינם מעניקים לו חסות. הם אומרים: "הלא לזה יענו במחולות לאמר הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו" (שם, יב). דוד לכוד בידי אויביו בנפש ולכאורה אין לו מנוס, אך לא כן הוא. "וישנו את טעמו בעיניהם ויתהלל בידם ויתו על דלתות השער ויורד רירו אל זקנו" (שם, יד), והוא ניצל. בשעת הצורך הוא נצפן במערות. הוא יודע להתהלך עם מלך מואב ועם נבל הכרמלי. דוד אינו אדם חלש ואובד עצות; אדרבה, יש לו מוצא מכל מבוך.
אופיינית פרשת קורותיו בין פלשתים ובין עמלק. ככתוב בשמואל א כח-כט סיפח אותו אכיש לצבאו לקראת המלחמה בגלבוע. לא קל היה מצבו של דוד בן ישי, קצין חיל הספר של אכיש מלך גת, בתוך הצבא הפלשתי העולה להילחם בצבא ישראל. למזלו המביך, סרני הפלשתים אינם מאמינים בו. ובכן, הוא אינו נאמן על שאול, הוא אינו נאמן על פלשתים, והוא חוזר לצקלג.

"ויהי בבא דוד ואנשיו צקלג ביום השלישי ועמלקי פשטו אל נגב ואל צקלג ויכו את צקלג וישרפו אתה באש... ויבא דוד ואנשיו אל העיר והנה שרופה באש ונשיהם ובניהם ובנתיהם נשבו... ותצר לדוד מאד כי אמרו העם לסקלו כי מרה נפש כל העם איש על בנו ועל בנתיו" (שמ"א ל, א-ו).

כאן נשברו כל הכלים. הוא נבאש בשאול, הוא נבאש בפלשתים, צקלג שרופה, העם בשבי והגדוד שלו אומר לסקלו. אדם אחר במקומו היה נשבר במיצר זה ואומר נואש. לא כן דוד: "ויתחזק דוד בה' אלהיו... וילך דוד... וירדף דוד... ויצל דוד" (שם, ו-י). דוד איננו האיש שרוחו נשברת. מה שמציין אותו הוא יכולת לחלץ עצמו מכל צרה; לעולם אינו נואש, לעולם אינו מאבד עשתונותיו ותמיד מוצא תחבולה.

כשאתה שומע פרט מפרטי קורותיו, אתה שואל לפעמים מה ראה הכתוב להעלות על נס דבר זה; הרי זה יכול לקרות גם לפלוני, פרט אחר יכול לקרות לאלמוני ופרט שלישי לפלמוני. ברם, כל הדברים יחד אינם מצויים באדם אחר. מי שמסוגל להוריד רירו על זקנו, איננו מסוגל, בדרך כלל, להטיל מרות על שש מאות איש מרי נפש ואנשי בליעל, וראש גדוד עז נפש אינו שר, בדרך כלל, מזמורי תהילים. כל הפרטים הנוגדים האלה מצטרפים למכלול אופי חד פעמי בתולדות אנוש.

בפרשת מרד אבשלום מבליט הכתוב עימות מעניין - וחשוב לענייננו - בין סגולות שאינן דרות בדרך כלל בכפיפה אחת. קוראים אנחנו בפרק טו בשמואל ב:

"והנה גם צדוק וכל הלוים אתו נשאים את ארון ברית האלהים ויצקו את ארון האלהים... ויאמר המלך לצדוק, השב את ארון האלהים העיר, אם אמצא חן בעיני ה' והשבני והראני אתו ואת נוהו, ואם כה יאמר - לא חפצתי בך, הנני יעשה לי כאשר טוב בעיניו" (פס' כד-כה).

ובכן, לכאורה, לפנינו בעל תשובה אשר רוחו נשברה.

יתר על כן, הכתוב מספר לקמן: "ודוד עלה במעלה הזיתים עלה ובוכה, וראש לו חפוי והוא הלך יחף וכל העם אשר אתו חפו איש ראשו ועלו עלה ובכה". דוד לא היה מן המדקדקים בנימוסין, לא הקפיד על "תדמיתו" ונהג לפי הכרתו והרגשתו. גם הוויכוח שלו עם מיכל בת שאול (שמ"ב ו, טז-כג) היה על רקע זה. לא נאה למלך לבכות או לפזז משמחה כאחד האדם. שליטים ותקיפים היו מצווים לשלוט ברגשותיהם ולהיראות תמיד נישאים ושלווים. ואילו דוד - בוכה ומהלך יחף, וכבר אמרה לו מיכל בת שאול בשעתו, כשהיה דוד מפזז ומכרכר: "מה נכבד היום מלך ישראל אשר נגלה היום לעיני אמהות עבדיו כהגלות נגלות אחד הריקים". וגם פה: מלך גדול ששולט בארצות נרחבות, חולץ את נעליו ועולה בהר הזיתים בקהל חייליו ועבדיו, יחף ובוכה. ואתה מסיק שוב: נשבר האיש ונתמוטט. אותה מסקנה עולה גם מתגובתו על גידופי שמעי בן גרא (שמ"ב טז) כאמור למעלה.
אולם, הנה דווקא בפרשה זו ישנה שיחה מאוד מעניינת, שבמתכוון הציג אותה הכתוב פה אל מול מראה המלך היחף, הפליט הבוכה:

"ויהי דוד בא עד הראש אשר ישתחוה שם לאלהים והנה לקראתו חושי הארכי קרוע כתנתו ואדמה על ראשו.
ויאמר לו דוד: אם עברת אתי והיית עלי למשא, ואם העיר תשוב ואמרת לאבשלום, עבדך אני המלך אהיה, עבד אביך ואני מאז ועתה ואני עבדך והפרתה לי את עצת אחיתופל. והלא עמך שם צדוק ואביתר הכהנים והיה כל הדבר אשר תשמע מבית המלך תגיד לצדוק ולאביתר הכהנים, הנה שם עמם שני בניהם אחימעץ לצדוק ויהונתן לאביתר ושלחתם בידם אלי כל דבר אשר תשמע" (שמ"ב טו, לב-לו).

לכאורה מאוד מפתיע. כיצד דוד היחף והבוכה, הנמלט המבוהל, כביכול, נוהג עם חושי הארכי. קל לתאר את דמותו של חושי הארכי; דוד מסתכל באותו חצרן משכיל ומעודן, נעים שיחה וחלק לשון, והריהו רומז לו: לא איש כמוך ירוץ דרך מדבר יהודה, "והיית עלי למשא". אם תילווה עלינו, נצטרך לתמוך בך ולשאתך על כתף. אבל אם העיר תשוב, אומר לך בדיוק מה תעשה כדי להועיל. חושי הארכי הוא היועץ החכם, הוא רע המלך. והנה, דוד הבוכה והיחף יועץ ליועץ החכם במהירות הבזק, תוך כדי בריחה. הוא מורהו הוראות מדויקות, נבונות ותכליתיות. תוכנית נועזה ומחוכמת על כל פרטיה, והדברים שקולים ונאמרים בדעה צלולה: "ואמרת לאבשלום עבדך אני המלך אהיה" וגו'. דוד נטול מכעס ומנקם באותה שעה. הוא נתון רק לשיקול צלול. אמור לו: עבדך אני כשם שהייתי עבד אביך והפרת לי את עצת אחיתופל. דוד יודע ואינו שוכח שהאיש המסוכן ביותר הוא אחיתופל, ויש צורך ביועץ ערמומי שכמותו אשר יסכל עצתו. אך לא די בכך. הלא עמך שם צדוק ואביתר הכהנים, (שהם לימיני), אבל המלך היחף והבוכה משער אל נכון כי לאבשלום יש שירות מודיעין (ואמנם שומעים אנו בפרק יז, יז-כ שאפילו יונתן ואחימעץ, שהיו בחורים צעירים ומהירים, כמעט שנתפשו). על כן הוא אומר לו: צדוק ואביתר ישמעו מפיך (כלומר היזהר, אם תמסור במישרין ליהונתן ואחימעץ, מיד יתפשו אתכם). שיחת שר עם כהן אין בה משום חריג והוא הדין לגבי שיחת כהן עם בנו. מכאן ואילך תלוי הדבר בזריזותם ובחכמתם של שני הבנים הצעירים. חריפה ונבונה התוכנית שתוכננה על-ידי המלך הנמלט. טובה מאוד העצה היעוצה ליועץ.

חשוב לשים לב לניגוד הבולט, לכאורה, שבין איש שבור, בוכה, יחף, האומר: השב את ארון האלוהים למקומו, אל תפגע במקלל, יקלל, אולי יתכפר עווני, לבין מצביא-מדינאי, בהיר עיניים ומהיר החלטה, המעלה תוך כדי דיבור תוכנית חריפה ומחודדת להצלת מלכותו. המקרא רוצה ללמדנו שדוד לא היה אובד עצות מעולם, ואף לא במקרה זה. הוא כאב מאוד שבנו עשה לו כך, אבל לא איבד את עשתונותיו. הוא נשאר אותו דוד שמחלץ את עצמו מכל מצוקה ויש לו עצה לכל מצב. ואתה שואל: האם זו דמותו של בעל-תשובה? דעה צלולה או רוח נשברה? אך זה העניין. משום כך דוד הוא מופת של בעל תשובה. אדם שמשפיל קומתו תדיר, נזיר פרוש מן העולם הזה, אינו יכול לשמש מופת לבאי עולם. ברור שאם עבר הלז עבירה, אם נזדמן לידו עוון, הריהו בוכה ומתחרט, כי זו דרכו; הרי הוא איש חלש שרוחו נשברת מטבעו תמיד. בזה אין שום רבותא. מאידך, אנשים איתנים, בעלי תושיה ומתמצאים בכל מצב, אנשים היודעים לשלוט בעצמם ובאחרים - אין רוחם נשברת; הם חזקים ותקיפים תמיד, וגם אם חטאו - אינם מודים ועוזבים. הנה, יואב בן צרויה לא ידע שברון רוח ומוסר כליות מעודו. מצביא גדול קשוח זה לא ידע רפיון וחת. הוא נלחם באויבי ישראל ובשונאי מלכו, דוד, אך לא חס גם על אבשלום, על אבנר ועל עמשא. הוא היה תקיף וקשה. תמיד: במלחמת הגבורה וברציחות חמס. לא הבחין ולא התחרט, ורוחו הקשה לא נשברה מעולם. גדולתו של דוד היא שבמישור האנושי עלי אדמות הוא איש מעשה, זריז, מפוכח, כמו שתיארו נערו של שאול המלך (שמ"א טז, יח): "גבור חיל, ואיש מלחמה ונבון דבר ואיש תאר וה' עמו" (כלומר, מצליח ושולט בכל מצב). כל זה במישור האנושי. אבל בינו לבין אלוהיו הוא נכנע ושבור כשהוא מרגיש שחטא, וזו הגדלות. אין רבותא בקנה רך שמתנודד ברוח ומתכופף. אבל עמוד ברזל שכופף את קומתו, מראה גדול הוא. וזהו הדבר שהכתוב רצה ללמדנו. משום כך היה דווקא דוד מופת של בעל תשובה.

תשובה גדולה, מעולה, אינה סתם שברון רוח; חשוב מאוד הרקע: מה הדבר הסובב את התשובה, מהו האופי של האיש בעל התשובה? מה שיעור הקומה המתכופפת? חשובים דווקא הניגודים העזים האלה: מול אנשים - אדם חזק, מצליח ונבון, העושה ביד בטוחה הכל כדי להינצל, כדי להצליח; דבר אינו נעלם מעיניו, והוא יועץ ליועץ; אך מול ה' - הוא יחף ובוכה באותה שעה ממש. פרשנים שטחיים שאין מבטם חודר מבעד לנייר ולאותיות טוענים: זאת סתירה, אלה מקורות שונים וכו'. המציאות האנושית סבוכה היא ואף האדם הקטן ביותר הוא עולם מלא. בפרקים אלה מתכוון המקרא להציג בפנינו אדם גדול, נבחר, אחד הגדולים ביותר בתולדות אנוש, שידע להקטין עצמו בפני קונו ו"להקים עולה של תשובה".