מלחמות וכיבושי יהושע בן נון
מלכה שוורץ
לקט מעובד מתוך: מחניים, גיליון ס"ט
שליחת המרגלים 
שליחת המרגלים
"כי נתן ה' בידנו את כל הארץ וגם נמוגו כל יושבי הארץ מפנינו.." (ב' 24)אך יש לשער שהביאו אתם גם ידיעות טכניות על הביצורים, שערי העיר, סדרי השמירה וכד'. כבר באותה תקופה, ואף קודם לכן, היה ידוע גם ריגול מסוג אחר: על שנים עשר המרגלים ששלח משה היה מוטל תפקיד של ריגול בעל אופי אסטרטגי כלכלי ופוליטי. הם הביאו ידיעות על תנאיה הכלכליים והטבעיים של הארץ, טיב יושביה וכו'.
המרגלים ממלאים תפקיד חשוב במבצעים צבאיים לא רק ביריחו ובעי, אלא גם ביתר הקרבות, אף שאינם נזכרים בהם בפירוש: סיפורים על קרבות רבים מתבססים על ההנחה שהייתה לפניהם הכשרת קרקע יסודית בצורת עבודת מודיעין, שליחת סיירים וכו'. כל פעולה צבאית המתבססת על גורם ההפתעה (כמו פשיטת לילה) יש לפניה פעולת סיור בשטח האויב כדי לגלות את הכוחות העומדים לרשותו ואת מיקומם וכדי לתור אחרי מקומות סתר נוחים למארב.
מסיפורי המקרא וממקורות חיצוניים, אנו למדים, שלמעשי ריגול נודע ערך רב במבצעים הצבאיים של הימים ההם. למרבית הצבאות באותה תקופה היה שירות מודיעין מפותח לפחות מן המאה ה- 15 לפה"ס.
על כך אנו שומעים, למשל, מספר הזיכרונות של תחותימס ה-ג' (וכן מן האסטילי המשלימה אותו) הסוקרת את פרשת מלחמת מגידו. תחותימס אוסף את שרי צבאו כדי להתייעץ אתם בדבר הדרך שיעבור בה לעמק יזרעאל. מן הנימוקים המועלים במועצה זו יש להסיק, כי היו בידיהם מפות וידיעות מפורטות ביותר על תנאי הקרקע והדרכים ועל מקומו של חיל האויב - ונראה כי שירות ה"אינטיליג'נס" הזה לא היה ארעי כי אם מאורגן. טענת השרים כלפי המלך:
"למה הדבר דומה ללכ(ת בד)רך זו ה(נוטה להיות) צרה הנה (הוגד (לנו) לא)מור: האויבים שם, עומדים (בחוץ והמה) רבים",ובמיוחד התנגדותם ללכת בדרך הצרה והמסוכנת אשר "סוס הולך בה אחרי סוס". מבוססת על דו"ח של סיירים שסרקו קודם לכן את השטח. לחיזוק דברי השרים, הובא מרגל חתי. סיפורו היה זהה לידיעות שבידי השרים. ובכל זאת, הראו תוצאות הקרב, כי תחתימס צדק בדחותו את הצעת שריו ובבחרו בדרך שנראתה מתאימה לתכניתו - הדרך הצרה.
דוגמא אחרת לריגול- בקרב קדש (1288 לפה"ס) שבראשו עמד רעמסס השני. שני בדווים באו לרעמסס כאשר חנה כ- 15 ק"מ מדרום לקדש והודיעו לו כי החליטו לבגוד במלך קדש ולסור מעתה למשמעתו של פרעה. לדבריהם, נמצא מלך קדש הרחק בצפון, ליד חלב ואינו מעיז לבוא דרומה בגלל פחדו מן המצרים. רעמסס שמח לידיעה והחליט לנצל את ההזדמנות ולהשתלט על מבצר קדם. אלא שהמרגלים שבגדו, כביכול, במלכם, לא היו אלא שליחיו ומתפקידם היה לתת אינפורמציה מטעה לרעמסס: מוותליש הערום מלך החתים נחבא עם צבאו מצפון מערב לעיר ולא נראה מאחוריה לעיני המצרים שהתקרבו מדרום. משהגיע הגדוד הראשון לעיר, יצאו החתים ממארבם ביצעו תנועת איגוף דרומית מזרחית לעיר, והתנפלו על המצרים מעורפם. רק כעת הבין רעמסס שמוותליש הפיל אותו במלכודת. שני ה"בוגדים" נתפסו והודו כי הם מרגלים חתיים, לאחר שהולקו בשבטים. (מחזה זה מתואר בציור מצרי בהיכל העמודים באבו- סימבל).
שני המרגלים היו חלק בלתי נפרד מתכנית המלחמה החתית, שרצתה לנטוע בלב המצרים בטחון מדומה ולהכשיר את הקרקע להתקפת פתע. כל המסופר כאן מראה על שיטת ריגול מקובלת ונפוצה, על שימוש במרגלים ובסיירים גם לאיסוף אינפורמציה נכונה, וגם להפצת אינפורמציה בלתי נכונה.
דוגמאות אחרות לפעולות מודיעין מסוגים שונים אנו מוצאים באיגרות מארי: כהכנה לקרב היו שובים כמה חיילים משורות האויב, וכנראה שהיו להם שיטות בדוקות להציל ידיעות מפיהם. (עיין פריצ'רד 482 B). בקשר לזה מעניין לבדוק את הסיפור בשופטים א' 24 על כיבוש בית אל.
במארי במיוחד, החשיבו פעולות מודיעין מאורגנות, בעיקר בתקופת זימרילים. הוא ארגן לו שירות דיפלומטי שכדוגמתו לא ראינו קודם לכן במזרח: שליחיו יושבים בבבל, אשנונה, אשור ובכמה ממלכות צפון-סוריות והם משמשים מרגלים ומספקי ידיעות. ישנה אף שיטה מיוחדת שנועדה להעביר ידיעות במהירות מקסימאלית. כמו כן אנו מוצאים באחת מאגרות מארי התווין, של תכנית מלחמה, ומדובר שם על תפקידם החיוני של הסיירים בבדיקת השטח שבו עומדת המלחמה להיערך, כמו שראינו גם אצל הצבא המצרי (בקרב מגידו) וגם אצל צבאו של יהושע ברוב קרבותיו. כל פעולת מודיעין - ובכלל זה הטעיה, סיור וריגול מסוגים שונים, נועדה למנוע הפתעות בלתי נעימות לצד אחד - אם כי לא תמיד עולה הדבר בידו, וישנן דוגמאות מרובות לפעולות מודיעין שנכשלו - כמו במקרה של רעמסס השני שמותליש הצליח להוליכו שולל, וכמו כישלון המודיעין של יהושע בשני מקרים - גבעון והעי.
מצבה של כנען בתקופת יהושע
"ידעתי כי נתן ה' לכם את הארץ וכי נפלה אימתכם עלינו וכי נמוגו כל יושבי הארץ מפניכם כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים-סוף מפניכם בצאתכם ממצרים ואשר עשיתם לשני מלכי האמורי אשר בעבר הירדן, לסיחון ולעוג, אשר החרמתם אותם. ונשמע וימס לבבנו ולא קמה עוד רוח באיש מפניכם". (ב' 9-11).הפחד משתק את פעילותם בשלב ראשון וגורם להם לכרות בריתות עם שכניהם בשלב מאוחר יותר. רפיון ידיים כמו זה המתואר בדברי רחב, משתקף אף בתבליט מצרי מסוף המאה ה- 14 לפה"ס: אנשי ינועם הכנענים נצורים ע"י צבאות סתי ה-א' ונתונים באימת מוות מפני אויביהם: אחדים עומדים על החומה בידיים מורמות לאות כניעה, אחרים נחבאים בין עצי החורשה הסמוכה, אליה נסו. קבוצה אחת נצמדת לקרקע, ואחרת מניחה ידיה על ראשה מתוך בקשת רחמים או אבל. דווקא ההשוואה הזאת עם התיאור המצרי של פחד האויבים מפניהם, מחייבת אותנו להתייחס בזהירות ולבדוק את מידת האמת ההיסטורית שבתיאור המקראי: שמא אין לפנינו אלא אחת מצורות ההתרברבות של המנצח על פני יריבו, הרגילה מאוד בכתובות המצריות (כמו, למשל, נוהגו של תוחתימס ה-ג' לכנות את המלך יריבו "הכושל הלז המסכן"!) אלא שבדיקת מצבה של כנען באותה תקופה, עשויה רק לאשר ולחזק את המתואר במקרא. כי אכן, הייתה לכנענים סיבה מספקת להתיירא - ואין זו רק גלוריפיקציה של המספר.
בפרק י"ב מופיעה רשימה של 31 מלכים שאותם ניצח יהושע בקרב. בין אם רשימה זו היא מדויקת, ובין אם לאו - היא משקפת מציאות, המתאשרת גם ממקורות אחרים, של פיצול הארץ לערי ממלכות רבות. כנען, אם כך, לא הייתה יחידה פוליטית אחת, שיכלה ליצור חזית צבאית משותפת נגד הישראלים. אפילו כשנוצרה קואליציה בין ערי הממלכה שצררו אחת את השנייה - הרי לא היה בכוחה להדוף את הכוח הישראלי. מצב זה, של התפצלות מדינית, היה נוח לצבא הישראלי והוא מסביר במידה רבה את הצלחתו: הוא מצא לפניו ערים מבודדות הן מבחינה צבאית והן מבחינה מדינית, שלא יכלו למנוע אותו מלחדור לפנים הארץ. כדוגמא לכיבוש שאופשר הודות להתפצלות מדינית, נוכל לקחת את כיבוש ההיקסוס: הם לא מצאו לפניהם, לכל אורך החוף של הים התיכון המזרחי, יחידות מדיניות שהיה להן כוח עמידה חזק בפני הכיבוש - ממש כמו הצבא הישראלי בתקופת יהושע. את חלוקתה של כנען לערי מדינה קטנות ורבות, משקפים גם מכתבי תל-אל-עמרנה. על בעיות השלטון המצרי בכנען באותה תקופה, ישנם חילוקי דעות בין החוקרים ובהתאם לכך הם אף קובעים זמנים שונים לכיבוש. גרסטנג טוען שמבחינה פוליטית, היו הזמן והתנאים לטובת הישראלים. התאריך שהוא קובע לתחילת הכיבוש - 1400 לפה"ס. 70 שנה קודם לכן השתלט תחותימס ה-ג' על הארץ. הכנענים תחת לחץ קשה של השליטים המצריים שהתישו את כוחם מבחינה כלכלית וצבאית. קאופמן דוחה את סברתו של גרסטנד ואת התאריך שקבע לכיבוש, וטוען, כי לו הייתה מצרים שליטה תקיפה באותה תקופה - הרי לבטח היה המספר מוצא לנחוץ להזכירה, לפחות, באחת מן הגרסאות של סיפור הכיבוש. הוא קובע תאריך אחר, בשנים שבין 1227 (מות מרנפתח) ובין 1184 (ימי רעמסס ה-ג'). שנים אלה הן שנות מהומה ומבוכה ומלחמות קשות למצרים, בהן היא ממש נאבקת על קיומה והגה השלטון בכנען נשמט מידיה.
לדעתו של פרופ' יגאל ידין, אין צורך לתלות את חולשת הכנענים דווקא בגורמים שהציעו שני קודמיו - אלא במדיניות מכוונת של השלטון המצרי שהביאה לידי פרדוכס: מצד אחד, הוא היה מעוניין למנוע התקפות מבחוץ על כנען ולהגן על הערים מפני אויבים חיצוניים. אך מצד שני חשש השלטון מפני התחזקות יתרה של התושבים, העלולה להביא להתמרדות גלויה. הפרדוכס, אם כן, היה באי היכולת להחליט מה עדיף: ארץ חלשה מבחינה כלכלית וצבאית - אך כנועה ונאמנה, או ארץ חזקה - העלולה להתמרד. ההתפצלות המדינית, השלטון המצרי (ואין הבדל איזו משלוש ההשקפות נקבל) והתקפות החבירו מבחוץ - כל אלה חברו יחד כדי להתיש את כוחם של הכנענים.
תמונה ברורה על מצב זה מתקבלת מתוך מכתבי תל אלעמרנה: הן משקפות מצב של אי בטחון שהשתרר ברחבי הארץ. ההתקפות על עוברי אורח ועל שיירות מסחר. מלכי כנען מתלוננים למצרים על השוד בדרכים ועל חוסר הביטחון הכלכלי - בגלל החבירו, שהביאו את מלכי כנען עד לידי ייאוש.
מתוך התלונות על החבירו, מסתמנים שני העקרונות הטקטיים של הטרדותיהם: למנוע את החיים הסדירים בארץ, הן בשדות והן בדרכי המסחר, וליצור מצב כזה של תוהו ובוהו ופחד, שהכנענים יסתגרו מאחורי חומות עריהם ושכל מעבר מעיר לעיר יהיה כרוך בסכנת נפשות. וכן, מפפירוס אנסטזי 1 (מהמאה ה-13) אנו שומעים כי המעבר מעמק יזרעאל ליפו כרוך בסיכון רב. בתעודה אחרת, מתאונן מלך ירושלים כי שיירה ששלח למצרים הותקפה ונשדדה.
עצם העובדה, כי מלך של עיר ממלכה גדולה יחסית, כירושלים, מתאונן על החבירו כעל שבטים שנשקפת לו מהם סכנה גדולה, למרות שלא היו להם צבאות גדולים או נשק משוכלל, מלמדת אותנו דבר מה על "חוזקה" הצבאי של כנען.
כבר צוין קודם, כי שתי מגמות השלטון המנוגדות של מצרים בכנען הביאו אותה לידי פרדוכס, המתבטא במיוחד ביחס לצבא: מצד אחד, הייתה מצרים צריכה לדאוג לביצור הערים כדי שתוכלנה לעמוד בפני פולשים, מצד שני - היא אינה מעונינת בריכוז כוח צבא כנעני גדול, מסיבות מובנות. על כן שלט חיל המצב המצרי בערים השוכנות לאורך קווי התחבורה החשובים למצרים, ואילו הצבא הכנעני היה חלש ומצומצם. זו הייתה מדיניות מכוונת, שדוגמתה אפשר למצוא גם בתקופות מאוחרות יותר אצל עמים אימפריאליסטיים.
במכתבי אל-עמרנה מופיעה בקשה של מלך ירושלים למלך המצרי: "ישלח המלך חיל מצב - 50 חיילים להגנת הארץ", ובמקומות רבים אחרים מדובר במספרים קטנים עוד יותר. גם כמויות הנשק הנזכרות בבקשות הן קטנות עד כדי גיחוך: בכתובת שנתגלתה בחפירות לכיש מבקש השליט המקומי בירמות ממלך לכיש לשלוח לו 6 קשתות, 3 פגיונות ו-3 חרשות.
שלטון האלימות של החבירו, המשטר הפנימי הרקוב בערי כנען, חולשתה הצבאית והכלכלית - כל אלה הביאו לדמורליזציה והכשירו את הקרקע לכיבוש הישראלי. מתוך ניתוח מצב זה עלינו להסיק, כי העדות המקראית על פחד הכנענים אינה הגזמה פיוטית - כי אם אמת לאמיתה.
השוואה בין הישראלים והכנענים: יתרונות וחסרונות
לעומתם, היה לכנענים צבא מקצועי בעל יתרון טכני: יש להניח, כי כלי הנשק והארגון שלהם נשתפרו והשתכללו כתוצאה ממגעם הממושך עם מצרים. כן עמד לרשותם רכב - דבר שלא היה מוכר לעברים.
אך העדיפות הטכנית והצבאית הייתה לצד בעל הרוח החלשה יותר: כפי שהוסבר כבר, היה בכנען מצב של דמורליזציה גמורה. נוסף לזה הצבא, אף כי היה מקצועי ומאומן - הרי שיעורו היה זעום ולא יכול היה לעמוד בפני כוח פולש חדש ורענן, שנהנה משלושה יתרונות:
1. איחוד
2. יתרון מספרי (של צבא עממי גדול)
3. כוח שנבע מהתלהבות ואמונה דתית.
שאפשר לכבוש ארץ, ואפילו אימפריה גדולה בעזרת נתונים אלה - יוכיח הכיבוש הערבי, שעליו ידובר עוד בהמשך. עוד יתרון חשוב היה לצבאו של יהושע על צבאות הכנענים: הוא אינו לוחם מלחמות מגן, אינו מתבצר במבצרים, אלא לוחם מלחמות תנופה, התקפות. לעומתם, בחרו הכנענים (בשלב ראשון) בהגנה פסיבית. נראה כי שיטה מלחמתית זו הלמה יותר את מצבם המדולדל. הממצא הארכיאולוגי מעיד על כך: נשק ההתקפה שלהם מפותח הרבה פחות ממערכת ההגנה!
בצייננו את העובדה שהכנענים בחרו בהגנה פסיבית, לא אמרנו בכך דבר לגנותם: גם האסטרטגיה החתית במערכת קדש מבוססת על הגנה, ולא על התקפה, ובכל זאת הצליחו להכות במצרים וכמעט לנצחם! אלא, שבניגוד לחתים, אין הכנענים מנצלים את מלוא האפשרויות הטקטיות של תכנית הגנתית והם מסתפקים בפסיביות, פשוטה כמשמעה.
גנרל פון-קלאוזוביץ', ב"עקרונות המלחמה" שלו אומר:
"הגנה פסיבית אף פעם אינה צריכה להיות פסיבית לחלוטין. הגנה פסיבית אינה אלא אמצעי שבאמצעותו אפשר לתקוף את האויב מתוך יתרון".והיתרון במקרה של הכנענים היה עריהם הבצורות, הרכב והאוכלוסייה, שיש להניח, כי הייתה משתפת פעולה לו נמצאה היד המארגנת למאמץ המלחמתי. אלא שהכנענים לא ניצלו אף אחד מיתרונותיהם אלה בצורה יעילה. על כן, לא נכון יהיה לומר כי הם בחרו בהגנה פסיבית מתוך שיקולים טקטיים אלא בפשטות: פחדם וחוסר ביטחונם העצמי כפה עליהם להסתגר במבצריהם, לנעול מאחריהם דלתיים ובריח, ולקוות כי הרעה תפסח על שעריהם ועדיהם לא תיגע.
הרכב
מה הוא הרכב - מה מוצאו ומהם שימושיו?
למצרים הגיע ע"י החיקסוס. עד אותה תקופה אין מוצאים אותו בתבליטי הממלכה העתיקה והתיכונה. במסופוטמיה - הוא ידוע באופן מעורפל ונקרא "חמור ההרים". במצרים לא היו העגלות נחוצות: עורק התחבורה הראשי היה הנהר. הצבא המצרי היה מורכב מלכתחילה מחיל רגלים שהוקם מעם הארץ, ובעיקר מבין האיכרים. הסוס והרכב היו אפוא נטע זר, שהוכנס בתקופה מאוחרת בהשפעת החיקסוס.
חיל הרכב נחשב במצרים לחטיבה מובחרת שבצבא, והמלך עצמו לחם תמיד אתה. כך מתארים הציירים המצריים את תחותימס ה-ג', ה-ד', סתי ה-א' ורעמסס ה-ב' בשורות חיל הרכב.
חיל הרכב היה משענו ועיקר כוחו גם של הצבא החיתי: מרכבותיו היו כבדות משל המצרים ובהן היה צוות של שלושה: רכב, קשת ונושא הצינה. ברכב המצרי היה צוות של שניים בלבד: רכב וקשת.
קולונל ספולדינג ב-"erafraw" שלו, משווה את ההבדלים בין הרכב המצרי והחיתי להבדל שבין הטנקים הקלים לכבדים: האחד - מהיר, אך ניתן להיפגע (המצרי), והשני - מוגן, אך איטי יותר (החיתי). בכנען, היה הרכב מפותח מאוד כבר בשליש השני של האלף השני לפה"ס. מכאן הגיע למצרים עם החיקסוס ואחר היאחזותו ושכלולו שם, השפיע השפעה חוזרת על הרכב הכנעני. בתחילה, היה קל יותר ובלתי מוגן כמעט: תבליטי השן שנתגלו במגידו מן המאה ה- 13 וראשית ה- 12 לפה"ס מתארים מרכבות כנעניות שלאופניהן כבר 6 חישוקים (בעוד שמקודם היו רק 4!) רתומות לשני סוסים. בצידה האחד של המרכבה - אשפת החצים ונרתיק הקשת של הקשת, וליד המושכות - הרכב. שרידים ממש של רכב כנעני לא נתגלו עדיין וקשה לשחזרו עפ"י התבליט. נראה, בכל אופן, שהיה צר יותר מן המצרי ואפשר היה לפרקו כדי להעבירו בהרים. בתעודות שונות (איגרות אל-עמרנה, וכן תעודה שנתגלתה בתענך) נזכרת כנען, ובמיוחד אזור בית שאן, כמייצרת חלקי רכב ומייצאת אותם למצריים. גם עדויות אלה מאלפות ביחס לטיפוחו של הרכב הכנעני.
הרכב היה נשק ההתקפה העיקרי של הצבא הכנעני, והיווה מקור סכנה ללוחמים הישראלים. מדוע היה הרכב כה מסוכן?
לרכב יש כוח פגיעה עצום בגלל מהירותו וכוח המחץ של הסתערותו, המטיל מבוכה בשורות האויב. בפני הרכב יכולה לעמוד רק פלוגה מאומנת המתגוננת במהודק. נוסף לזה, היו הקלעים מאומנים היטב ושם יצא לאומנות הקליעה שלהם.
הישראלים לא יכלו להעמיד חיל רכב משלהם לעומת הכנענים. צבאם לחם בחרבו. אמנם, למראית עין, אנו יכולים לקבל רושם שטחי כי יכולים היו להקים להם חיל רכב אילו רק נמצא מקור שיספק להם סוסים ומרכבות. אך את אי-אמיתותה של הנחה זו מוכיחה העובדה כי גם כאשר תפסו הישראלים סוסים במלחמה - לא ידעו מה לעשות בהם. יהושע מעקר אותם (ז"א - משחיתם על ידי חיתוך גידי רגליהם האחוריות) ושורף את המרכבות (י"א 6,9). פעולה כזאת נעשית אפילו בימי דוד(!) (שמואל ב' ח' 4).
חיל הרכב דורש צבא קבוע ומאומן: בשעת קרב רכב אין הלוחם יכול לנהוג בהתאם להבנתו וככל העולה על רוחו, כמו בקרב פנים אל פנים. רכב מחייב חלוקת תפקידים מדויקת ביותר, תיאום, הרמוניה ואימון בצוותא, שלא כמו השימוש בחיי יום-יום שלא דרש תכסיסים או אימון מיוחד. והרי נוסף לאימון בני האדם יש לאמן אף את הסוסים! ועוד: ארגון צבאי של חיל רכב גורם בהכרח לשינוי בארגון חברתי-מדיני (כמו שקרה אצל החיקסוס!).
הצבא הישראלי היה, צבא עממי - כל הגברים המסוגלים לכך יצאו למלחמה. מבחינה מסוימת - זה היה כוחו של הצבא (יתרונו המספרי ואמונתו הדתית) אך מבחינה אחרת - זו גם חולשתו. לא הייתה להמוני הלוחמים הישראלים יכולת להתאמן בשימוש ברכב וכן לא לכלכל את סוסי המלחמה. הרכב לא היה, אם כך, אמצעי מלחמה שהישראלים יכלו ללמוד ולסגלו לעצמם בנקל, כיוון שהוא חייב מהפיכה של ממש בכל אורחות חייהם. אפילו בתקופה מאוחרת - בימי שלמה - כשאנו שומעים כבר על קיומו של חיל רכב ישראלי, נוצר רושם שאין זה אמצעי מלחמה ממשי, אלא משמש יותר להדר מלכות חיצוני. (מלכים א', ה' ו-ח').
חוסר היכולת של צבא יהושע להעמיד מול הרכב הכנעני כוח שיאפשר התמודדות שווה, גרם לכמה עקרונות טקטיים במלחמת יהושע:
בדרך כלל מתבצע תהליך הכיבוש בארצות הדומות לא"י במבנה המורפולוגי (כלומר, הרים מזה ועמקים מזה) כך: הפולש חודר תחילה לשפלה, ואח"כ משתלט על השטח ההררי. כך הייתה דרך כיבוש א"י ע"י המצרים, הארמים, האשורים, הבבלים, היוונים והרומים. אצל יהושע התהליך הפוך: על המישור לא יכלו להשתלט בגלל "רכב הברזל" (יהושע י"ז 10: שופטים א' 19). חיל הרגלים של יהושע ביכר לא להתמודד עם חיל הרכב הכנעני כי אם להשתלט על אותו אזור שבו היו אפשרויות כיבוש נוחות יותר. דרך כיבוש דומה לזו הייתה גם הערבית. אך למרות הניסיונות להימנע מהתנגשות בחיל הרכב העדיף בכוחו, נוצרים מצבים שבהם ההתנגשות היא בלתי נמנעת, ותחבולותיו הטקטיות של יהושע מכוונות אז רק לתכלית אחת: להכריח את האויב להילחם בשטח ובתנאים שהוא יקבע להם ושבהם תהיה העדיפות לצידו - כי האויב לא יוכל להפעיל בהם את רכבו.
כלי הנשק - החרב והקשת
עמי המזרח התיכון השתמשו, עד ראשית האלף הראשון לפה"ס, בחרב הכאה בעלת להב מעוקם בצורת מגל, כשהחלק הקעור הוא החד. חרב זו, ראשיתה בשומר, בתקופת האבות. משם נדדה לארצות הסהר הפורה, הגיעה עד המצרים, החתים והכנענים ואח"כ אף ליוונים. בחרב זו אי אפשר היה לחתוך או לדקור אלא רק "להכות לפי חרב". ישנו תבליט מצרי המתאר את רעמסס ה-ב' מכה את אויביו "לפי חרבו". חרב הדקירה הישירה הונהגה בתקופה מאוחרת יותר בהשפעת גויי הים. חרב החיתוך - נודעה רק עם כיבוש החיקסוס. כמו צבא הגליים בתקופת עלייתה של רומי, כן אף הישראלים הם צבא של שולפי חרב ועיקר כוחם עליה.
כלי נשק נפוץ אחר - הקשת. מתקופת החיקסוס ואילך, כאשר מדברים על קשת, הכוונה היא לקשת מורכבת, שאינה חתיכת עץ אלא שכבה של גידים, עץ ועצמות. זה מקנה לקשת גמישות ומרחק ירי גדול יותר.
על שימוש בקשתות ידוע הרבה ממצרים. על עוצמת האש של הקשתים המצריים התהלכו ממש אגדות. על הקשת המורכבת מדובר גם באפוס הכנעני "האלה ענת", שם נמנים החומרים הדרושים לעשייתה.
קצת יותר פרובלמטי הוא עניין השימוש בקשת אצל בני ישראל. מצד אחד - גישתו של פרופ' יגאל ידין, המייצג את הארכיאולוג, ומצד שני - גישתו של פרופ' קויפמן, המייצג את חוקר המקרא המדייק בכתוב ומסרב להסיק מסקנות על סמך הידוע מן התקופה כולה, אם אין לכך אחיזה מפורשת בכתוב.
ידין מסיק מן השימוש הרווח בקשת באותה תקופה, שהייתה, יחד עם החרב, גורם מכריע בקרבות, שהיא הייתה בשימוש גם במלחמות יהושע, שכן התאימה לסוג זה של מלחמה. הוא אינו רואה כל בעיה בקיומם של קשת וחצים אצל עם נודד פרימיטיבי. לדעתו סייעו המצב הטופוגרפי והגיאולוגי של פיזור המתכות בא"י להימצאותם.
לעומתו, טוען קויפמן, כי בישראל אין הקשת מופיעה עד ימי שאול, והראיה: בכל מלחמות יהושע ושופטים אינה נזכרת כלל, מלבד בביטוי הכולל: (יהושע כ"ד 21) "ואשלח לפניכם את הצרעה ותגרש אותם מפניכם שני מלכי האמורי, לא בחרבך ולא בקשתך". בימי שאול נזכרים גדודי קשתים של הפלשתים (ש"א ל"א 3) - אך אין אף רמז לקשתים ישראליים. יהונתן הוא בעל קשת, אך שאול נלחם בחרבו ובחניתו, וכן דוד.
קיימת לדעתי, הנמקה הגיונית פשוטה המכריעה את הכף לצד סברתו של ידין: קודם ראינו כי הרכב לא נתקבל בישראל מפני שהיה דורש אימון מיוחד שלא היה בו צורך בחיי יום-יום. ירייה בקשת, לעומת זה, הייתה פעילות נחוצה ושימושית עד מאוד בחיי היום יום ולא הצריכה אימון בצוותא בעל אופי מלחמתי דווקא. לא מתקבל על הדעת שהיו יוצאים למלחמה באויביהם, בהקנותם להם מלכתחילה יתרון כה חשוב עליהם כמו עצמת אש. מכת חרב אינה יכולה בשום אופן לשמש תשובה על מטחי חצים! ובפרט בפעולות צבאיות הנשענות על גורם ההפתעה.
נסכם: החרב והקשת היו שני כלי הנשק העיקריים בשימושם של הכנענים והישראלים כאחד. למרות קיומם של כלי נשק אחרים (הכידון, החנית, הקרדום ועוד) - בסופו של דבר הם שהכריעו את גורל המלחמה.
ארגון הצבא הישראלי
השוואת הפסוק (יהושע ז' 4):
"ויעל מן העי שמה (=העי) כשלושת אלפים איש"למקומות אחרים במקרא בהם נזכר המספר 0003, נותנת למספר משמעות:
שופטים ט"ו, יא: "וירדו שלושת אלפים איש מיהודה אל סעיף סלע עיטם"מתקבל על הדעת, ש"מערכת פנים" הורכבה ממספר קבוע של 3000 לוחמים והתחלקה לשלוש יחידות משנה, שבכל אחת מהן 1000 איש. חלוקה זו מצויה גם במגילת "מלחמת בני אור בבני חושך" והיא פרי מסורת צבאית שראשיתה בימי יהושע.
שמואל א' י"ג, ב: "ויהיו עם שאול אלפיים במכמש ובהר בית אל ואלף היו עם יהונתן בגבעת בנימין".
שמואל א' כ"ד, ב: "ויקח שאול שלושת אלפים איש בחור מכל ישראל".
שמואל א' כ"ו, ב: "ויקם שאול וירד אל מדבר זיף ואתו שלושת אלפים איש בחורי ישראל".
דבה"י א' י"ב, כט: "ומבין בני בנימין אחי שאול שלשת אלפים ועד הנה מרביתם שמרים משמרת בית שאול".
לדעת ידין (מלחמת בני אור), מדובר בספר יהושע אפילו על יחידה צבאית בת 50 אנשים, המצויה גם במגילה והמקובלת מאוד בצבא הרומי (=קנטוריה) בתקופה מסוימת:
אם נכונה סברתו של ידין - הרי לנו ראיה לארגון ולתכנון קפדני שבוודאי לא נצטמצם לחלוקתם המספרית של הלוחמים בלבד. ואפילו אם כל הדברים שנאמרו ביחס לצד הצבאי של הארגון אינם אלא השערות - ניהול מחנה גדול, הכולל נשים, ילדים וחיות, בתנאי המדבר, הוא מבצע קשה ומסובך, ודורש תכנון קפדני. הכושר הארגוני המתגלה במעבר הירדן אצל שבטים שזה עתה יצאו מן המדבר מעורר הערצה. תהיה האינטרפרטציה לנס הירדן אשר תהיה - העברת אלפי אנשים, נשים וטף, על בהמותיהם ומטלטליהם תוך זמן מוגבל על פני נהר שגדתו השנייה נמצאת בשטח אויב, היא מבצע ראוי להערכה אפילו בתנאי ימינו. כמו כן מגלה יהושע דאגה מיוחדת לעניין הצידה. לפני מעבר הירדן הוציא מעין צו שכל אחד ואחד יכין לעצמו צידה במשך שלושה ימים (א' י). כל צבא מתחבט בבעיה של השגת מזון וחלוקתו בשעת קרב המתנהל הרחק מבסיסו ולמשך תקופה ממושכת. הפתרון שהציע יהושע הוא אחד האפשריים, ואנו מוצאים דוגמתו גם בשופטים ז' ז. עד תקופת "מגילת מלחמת בני אור בבני חושך" התפתח ארגון של שירות, שתפקידו היה לספק לחיילים צידה. הם מכונים במגילה "עורכי הצידה". ויותר מזה: על פי יהושע ה' יב, המדגיש פעמים מספר את העובדה שאכלו מתבואת הארץ, נוכל להסיק כי הדבר אינו מקרי אלא מתוכנן היטב ובכוונה תחילה. מועד הפלישה נקבע לזמן שבו יוכלו בני ישראל להתכלכל מתבואות כנען (ד' יט: "והעם עלו מן הירדן בעשור לחודש הראשון" - כלומר, באביב, מועד הבשלת התבואה בא"י המערבית!).
פרק א, יד: "ואתם תעברו חמושים לפני אחיכם".
פרק ד, יב: "ויעברו בני ראובן ובני גד וחצי שבט המשנה חמושים לפני בני ישראל".
כיבוש יריחו
יריחו הייתה המבצר הכנעני הראשון שבני ישראל נתקלו בו אחרי שעברו את הירדן בדרומו. היא שמרה על מבואות הדרכים להרי יהודה ובנימין. זוהי העיר העתיקה ביותר שנתגלתה עד כה בחפירות הארכיאולוגיות. יריחו הייתה מבודדת ורחוקה מעזרת שכניה, שוכנת באזור בלתי פורה ומאוכלס רק בחלקו. מצב זה היה, כמובן, לטובת הישראלים.
דבר נוסף שהקל על הישראלים: כנראה שהרכב לא היה נפוץ גם בקרב אוכלוסיית יריחו בגלל הטמפרטורות הגבוהות השוררות שם, וסלעיותה וחספוסה של הארץ, שאינה מתאימה לשימוש בסוס ורכב.
הטעם האסטרטגי לכיבוש יריחו הוא כפול: קודם כל הייתה יריחו השער המזרחי לא"י ושימשה מקשרת בין המחצית הדרומית של א"י ובין עבר הירדן. על ידי ההחזקה בה, הבטיח יהושע לעצמו קשר בין הנשארים בעבר הירדן. לבין הצבא שנע מערבה. ונוסף לכך - ניתק כל קשר אפשרי בין הכנענים לבין בעלי ברית בעבר הירדן.
תושבי יריחו, כאמור, לא נקפו אצבע לשם הגנתם אלא הסתגרו בתוך עירם וכנראה בטחו בחוזק חומתיה.
כמו הרכב, שהיה נשק ההתקפה החשוב ביותר של הכנענים, כן היו הביצורים נשק ההגנה העיקרי שלהם. את אמנות הביצור למדו מן החיקסוס. המבצרים היו ממוקמים במקומות האסטרטגיים של הארץ ותכליתם - להגן על התושבים מפני התקפות אויב. נתגלו שרידי חומות אבן בגזר, בית שמש, קרית ספר - בשפלת החוף. ירושלים, בארות שכם - בהרים, יריחו - בבקעת הירדן, וחצור - בעמק החולה.
ערי המבצר היו מוקפות חומה עבה - אחת או שתיים, ומוגנות ע"י מגדלי שמירה גבוהים. בבניין החומות היו סגנון בנייה ואופי מיוחדים: נבחרו לתכלית זו אבנים כבדות ככל האפשר, שסותתו סיתות גס והונחו זו על גבי זו כנדבכים בלתי סדירים והסדקים מולאו באבנים קטנות. לבסוף טייחו את הכל בטיח חימר. יריחו לא יצאה מכלל זה, והייתה מוקפת גם היא ביצורים, מה גם שהייתה זקוקה להם יותר מערים רבות אחרות, שכן הייתה מנותקת מעזרה צבאית מבחוץ ונאלצה לסמוך על כוחה שלה בלבד. וכיוון שנשק ההתקפה (סוס ורכב) לא היה בשימוש אצלה - הייתה נאלצת לחזק את נשק ההגנה שלה ככל האפשר. באותה תקופה היו ידועות שש דרכים עיקריות לכיבוש עיר מבוצרת:
1. שיטת הטיפוס אל החומה בסולמות
הטכניקה היא - להעמיד סולמות ולנסות להעפיל על החומה. הטיפוס נעשה, כמובן, בחיפוי יחידת הקשתים. זו הייתה בעיקר שיטת המצרים בתקופת הפרעונים הגדולים (השושלת 18-ה וה-91) והיא מתוארת בתבליטים רבים מאותה תקופה. הקושי העיקרי של שיטה זו היה בכך, שלנצורים היה תמיד יתרון על פני המטפסים: הם היו מוגנים בעוד שהמטפסים חשופים (למרות חיפוי הקשתים): ויכלו להשליך עליהם מראש החומה חומרים שונים, ואפילו אבנים גדולות, להדיפת ההתנפלות.
2.שיטת פריצת החומה
זו הייתה שיטה קדומה, שראשיתה בתקופת האבות. בביצורים החקסוסיים אנו מוצאים הגנה חזקה של היסודות. כך התגוננו מפני איל הנגיחה הנזכר בכתבי מארי. איל הנגיחה לא היה עשוי ברזל אלא קורה, שבה היו מקעקעים את החומה. נראה כי שיטה זו לפריצת החומה, לא הייתה ידועה כלל למצרים. רוב התבליטים מתארים טיפוס בסולמות. יש לשער שלו הכירו את השימוש באיל הנגיחה היו מראים אותו. לא ברור מדוע - אך המצרים סמכו על אמצעים אחרים ולא השתמשו בכלי מצור.
3.שיטת הפלת השער
בעוד שפריצת החומה מנסה לערער את נדבכי החומה כולה, בכל צדדיה, לקרקר את יסודותיה, שיטת הפלת השער פותחת רק פתח קטן ומצומצם דרכו יכלו הצרים להיכנס העירה, ומבחינה זו - ערכו הצבאי של אמצעי זה נופל בהרבה מערך הקודם. ההתגוננות מפני שיטה זו הייתה בדרך כלל הקמת השער בעקמימות מסוימת כדי להקשות על הפורצים את מלאכתם. ישנם תבליטים מצריים בהם מתואר, נוסף למטפס בסולם, גם אדם המנסה לפרוץ את השער בגרזן (למשל: בתבליט המתאר את כיבוש אשקלון בימי רעמסס ה-ב').
4. שיטת החתירה
חתירה מתחת לחומה - על ידי מנהרות העוברות מתחתיה.
5. שיטת המצור
השימוש במצור מראה כי אין כלי פריצה שבכוחם להתגבר על הביצורים. המצור, תכליתו הכנעת האויב ע"י מניעת האספקה לעיר והחלשת כוח התנגדותו מבחינה פסיכולוגית. המצרים השתמשו הרבה בשיטה זו. צבאות תחותימס ה-ג' צרו על מגידו במשך שבעה חודשים, והקימו מסביב לעיר דייק של עפר מחוזק בקרשים. ועוד דוגמאות רבות.
6. שיטת התחבולה והערמה
בה הרבו להשתמש כל העמים בכל התקופות ועוד ידובר עליה בהמשך.
באילו משש הדרכים הנזכרות, שהיו נהוגות באותה תקופה לכיבוש עיר נקטו בני ישראל? מה, בעצם קרה ביריחו?
על פי עדות המקרא, הקיפו את חומות העיר במשך שבעה ימים, נשאו עמם את הארון, תקעו בשופרות - והחומה נפלה מאליה. וכך נפלה העיר בידיהם.
כשאנו באים לשחזר את האירועים ביריחו מתוך אספקט היסטורי-צבאי, אנו נתקלים בקשיים שאין להתגבר עליהם: שיחזור שלם הוא בלתי אפשרי מכמה סיבות: א. בסיפור על כיבוש יריחו התמזג יסוד אגדי עם היסוד ההיסטורי, ודחה את היסוד הטכני-מלחמתי מתוך הסיפור. ב. מבחינה ארכיאולוגית - אין לנו כל נקודת אחיזה, שכן מן העיר שכבש יהושע, לא נשארו כל שרידים. מתברר, כי החומה שייחסוה מקודם לתקופת יהושע שייכת לתקופה קדומה יותר.
הגרעין ההיסטורי הוא שיהושע בראש שבטי ישראל כבש את יריחו בלי אמצעי מצור: שתושבי יריחו היו פסיביים וחדלי אונים מרוב פחד: שאף מלך כנעני מן הסביבה לא נחלץ לעזרתם: ושהעיר נכבשה והוחרמה לאחר מכן.
היסוד האגדי הוא שחומות יריחו נפלו כתוצאה מהקפת העיר והתקיעה בשופרות. ניסיונות שונים נעשו כדי לפרוץ דרך המעטה האגדי ולגלות מה הייתה הסיבה ההיסטורית לנפילת יריחו. גרסטנד טוען, שמכיוון שאין להעלות על הדעת שהיה בכוחם לכבוש עיר נצורה, הרי ישנם שיקולים שונים המאפשרים לנו לסבור שהחומה נפלה בשל רעידת אדמה. טענה זו מתבססת על ממצא ארכיאולוגי - כיוון נפילתן של החומות. אך בינתיים הוכח שאותן חומות שנתגלו אינן של תקופת יהושע - והאחיזה המפוקפקת לטענתו של גרסטנג בטלה אף היא. גם מבחינה הגיונית לא מתקבל על הדעת, שנס כל כך חד פעמי יתרחש דווקא בשעה שזקוקים לו ביותר, ולאחר שכבר נעשו הכנות להתגבר על המכשול בדרך רציונאלית. חוקרים אחרים מבקשים למצוא בסיפור רמזים לסיפור קדום יותר על מסירת יריחו לידי יהושע ללא קרב על ידי מעשה בגידה של רחב. אך לכך אין כל זכר בכתוב! ולא נוכל אפילו לומר שיש כאן איסטניסיות של המספר, שאינו חפץ לתלות ניצחון ראשון במעשה מחפיר של כנענית אחת: הלא במקרה של הגבעונים לא נרתע המספר כלל מלתאר בפרטות את בגידתם!
סברה אחרת: הקפת העיר והתקיעה בשופרות היו כדי להסיח את דעתם של תושבי יריחו מן הפעולה המלחמתית האמיתית - חתירה מתחת ליסודות החומה, שאפשרה גיחה פתאומית של הלוחמים דרך המנהרות התת - קרקעיות האלו. הדבר, כמובן, אפשרי, שכן ידוע לנו על שיטה כזאת מאותה תקופה והיא מתאימה לבני ישראל מכיוון שאינה מצריכה אמצעי מצור משוכללים. אך אין לנו כל אחיזה לכך בכתוב ולא בשרידים הארכיאולוגיים.
ניסיון אחר לראות בהקפת החומות והתקיעה בחצוצרות תכסיס מלחמתי: כל הטקס הזה, הייתה לו השפעה פסיכולוגית מחרידה על הנצורים. המטרה בכך היא כפולה: לשתק את פעילותו של האויב על ידי הפחד מן הטקס שעשה רושם מסתורי ומאגי כל כך, ולהתקיפו במפתיע לאחר שההפוגה הממושכת הרדימה את ערנותו. לפי פירוש זה, הסיפור משקף שימוש בתחבולה מחוכמת, שאנו מוצאים כדוגמתה גם בסיפור מאוחר על שבטים רומיים שרצו ללכוד עיר. הם הקיפו אותה מספר פעמים ביום בדומיה מוחלטת. הסופר שכתב את הסיפור מנמק את התנהגותם: אחרי ההקפה הראשונה יחשוב האויב שהם מתכוננים להתקיף, אך מיד יראה כי אינם תוקפים אלא מקיפים שוב. וכך יתנדנד בין פחד לתקווה בכל הקפה והקפה עד שלבסוף לא תעמודנה ערנותו ודריכותו במבחן המתח הנפשי העצום, ודווקא אז, כשהנצורים מוכנים פחות מכל להתקפה - יסתערו הרומיים ויכבשו את העיר. דמיונו של סיפור רומי זה לסיפור על כיבוש יריחו מזדקר לעין - ומפתיע.
נסכם: קבענו, שיש יסוד היסטורי כמעט לכל אחד מפרטי סיפור הכיבוש - כולל הטקס. הפרט היחידי שאין לו יסוד היסטורי או אחר הוא - שכתוצאה מן הטקס הזה נפלו החומות. אפילו אם נקבל את הדעה שהטקס היה בעל אופי מלחמתי- תחבולתי לא נוכל להתקדם יותר בשחזורנו: ומה קרה לאחר הרדמת ערנות האויב? מה עשו בני ישראל כדי לקצור את פירות תכסיסם המוצלח? כיצד כבשו את יריחו? על שאלות אלה אין, וכנראה גם לא תהיה, תשובה מדעית מספקת.
השימוש בשופרות במלחמת יריחו
יהושע ו' 5:השימוש בשופרות ובתרועות הקרב היה נפוץ ומקובל גם בישראל וגם בעמים - וכן היה רגיל שילובם, כמו בירמיהו ד' 91: "כי קול שופר שמעתי נפשי תרועת מלחמה".
"והיה במשוך בקרן היובל בשמעכם את קול השופר יריעו כל העם תרועה גדולה ונפלה חומת העיר תחתיה".
הדיוק בשילוב התרועה עם השתיקה מופיע כגורם חשוב ביותר לצורך ההשפעה הפסיכולוגית גם בכיבוש יריחו, גם במלחמת גדעון במדין וגם במגילת מלחמת בני אור בבני חושך:
"והלויים וכל עם השופרות יריעו קול אחד תרועת מלחמת להמס לב האויב. ועם קול התרועה יצאו זרקות המלחמה להפיל חללים. קול השופרות יחושו (=ישתתקו)".הצבא המצרי בתקופת אל עמרנה השתמש בשופרות ובחצוצרות וישנו ציור המתאר את תחותימס ה-ג' מוקף אנשי צבאו - ומחצצרים. בצבא המצרי השתמשו בכלים אלה לאיתות ולנתינת סימנים מיוחדים לצורת קרב.
בדיקת השימוש בשופרות ובחצוצרות במגילת מלחמת בני אור בבני חושך (החשובה לקביעת הטרמינולוגיה הצבאית העברית), מעמידה את הידוע לנו מן המקרא על שני סוגים אלה באור חדש: מתברר, כי ההבדל ביניהם איננו מוסיקלי - כי אם פונקציונלי. החצוצרות שימשו לנתינת סינגלים צבאיים, כמו למשל במדבר י' י ואילך: "עשה לך שתי חצוצרות כסף מקשה תעשה אותם והיו לך למקרא העדה ולמסע את המחנות" וגו'. לשופרות יש תפקיד אחר. בכיבוש יריחו אין החצוצרות נזכרות כלל, במלחמת גדעון במדין (שופטים ז' טו-כב), מדובר רק על שופרות, וכן במקומות רבים אחרים (ראה: שמואל א' י"ג 3; שמואל ב' ט"ו י; י"ח טז; כ"ו, כב; מלכים א', א' כט; ישעיהו י"ח ג; ירמיהו ד' ה, כא; יחזקאל ל"ג ג; נחמיה ד' יב-יד)
על פי בדיקת המקומות האלה במקרא, מתברר כי השופרות נועדו לתרועה הגדולה, שיש לה מטרה מאגית ופסיכולוגית - הפחדת האויב וחיזוק לב הלוחמים. ההבדל בין ישראל לשאר העמים בשימוש בחצוצרות ובשופרות הוא, שאצל העמים היה להם שימוש טקטי בלבד: הטלת אימה על האויב וכו'. (על כך מדבר יוליוס קיסר civili-ב Belle eD) ואילו בישראל נועדו לתת צביון דתי למלחמה. דבר זה מתאשר על ידי הטלת תפקיד התקיעה על הכוהנים. הבדל עקרוני זה נתפס יפה על ידי המדרש (ויקרא רבה כ"ט ג):
"'אשרי העם יודעי תרועה' (תהילים פ"ט 61): וכי אין אומות העולם יודעין להריע? כמה קרנות יש להם, כמה בוקינס יש להם, כמה סלפירגס יש להם, ואמרת אשרי העם יודעי תרועה? אלא שהן (=ישראל) מכירין לפתות את בוראן בתרועה!".
החרם
"והיתה העיר חרם היא וכל אשר בה לה'" (יהושע ו' יז):גם הוראות יהושע וגם ביצוען, אינם מתאימים לחוקי החרם המצויים בתורה, כי החרם הוטל גם על הרכוש. הסטייה הזאת מחוקי התורה מחייבת הסבר. לפי הסברו של גרסטנג, יש לחרם על יריחו אופי מיוחד מכיוון שהסרתה מן הדרך לא הייתה מעשה רגיל של כיבוש עיר, כי אם הפסיעה הראשונה לתוך הארץ המובטחת, ולכן היא מוקדשת לה' בשלמות, ממש כמו שמוקדש לו הראשון בוולדות. לפי הסברו של קויפמן היה בהטלת החרם משום בלם בפני יצר הביזה, שיכול היה להכניס אנדרלמוסיה ולפרק את ההתלהבות הדתית. ובמיוחד - בלם נגד הסכנה הגדולה ביותר, של הרצון להתנחל בעיר הכבושה העשירה עוד לפני סיום המלחמה. יהושע הבין שעליו להפריד הפרדה מוחלטת בין מלחמות כיבוש לבין ההתנחלות. לשם כך עליו לשרוף, להחרים ולארור את הערים שהוא כובש כדי לשמור על המתח המלחמתי של אנשיו.
החרם נפוץ במזרח הקדום, אם כי מסיבות אחרות: פרעה מחרים את הכנענים בגזר (מלכים א' ט' י): מישע מחרים את יושבי עטרות לכמוש ואת יושבי נבו לעשתר- כמוש (כתובת מישע ט'-י"ב, י"ד-י"ז).
כמו כן יש מקבילות לארירת עיר לאחר כיבושה: אסר-חדון מספר על עיר שכבשה, החרימה, והטיל איסור דתי על הקמת חומתה וישובה מחדש (חלק א' עמ' 84, records Ancient ,llibnekcuL). בדומה לכך נאררות גם טרויה וקרתגו עם החרבתן 41) 1, strabo x111, 135' Punica naippA).
המלחמה על העי
כגורמים לצעדו של יהושע, לפנות לצפון-מערב ולכבוש את העי ולא את ירושלים יש לראות שני שיקולים אלה: 1. ההשקעה הדרושה לכיבוש: 2. מידת הכדאיות ברווח הצפוי ממנו.
כיבוש ירושלים דרש השקעה גדולה, בגלל היותה מבוצרת מאוד. לא היה לו סיכוי ממשי לכבשה. לכן לא רצה יהושע לבזבז כוחותיו עליה וביכר לעלות על העי, מה גם שזו דרשה פחות מאמצים והרווח הצפוי מכיבושה גדול: כל השטח הגדול של הר אפרים, שהיה בלתי מאוכלס לחלוטין - או רק בחלקו, עתיד היה ליפול בידיהם יחד עם כיבוש העי! תפיסת מרכז הארץ ומשמעה - ניתוק הקשר בין הדרום והצפון! (ממש כמו שניתק את הקשר בין עבר הירדן לחבל ההר הדרומי על ידי כיבוש יריחו).
הקו הבולט בטקטיקה של יהושע מתיאור כיבוש העי ואילך הוא הימנעות ממצור ומקרבות פנים אל פנים. כל התחבולות מכוונות להוציא את המתבצרים בעיר החוצה ולהכותם בשדה פתוח על ידי גישה עקיפה - שימוש בתכסיסי הפתעה וכד'. זוהי מעין מלחמת "גרילה", ויהושע נאלץ לנקוט בה כדי לבטל את יתרונות הכנענים עליו. מחוץ למצור יריחו אין כל דוגמה אחרת לקרבות מצור.
התכסיסים עליהם מתבסס כיבוש העי הם: 1. שימת אורב לעיר מאחריה: 2. ניסיון לחימה, כביכול, ואחריו בריחה מבוימת: 3. משיכת האויב אל מחוץ לעיר, ולבסוף - השמדתו מפנים ומאחור.
5000 האורבים נשלחים למקומם בלילה כדי להשיג הפתעה, שהיא גורם עיקרי בכל המבצע. מקומו של האורב נבחר (אחרי פעולת סיור מדוקדקת) בשים לב לתנאים הטופוגרפיים: ממערב לעיר, שם ישנם רכסים ובקעות שיאפשרו להם להסתתר מאחוריהם. נוסף לכך - שער העיר פנה מזרחה: כך שמצד אנשי העי עצמה לא הייתה סכנה התגלות.
הסכנה נשקפת מכיוון אחר לגמרי: בית אל הסמוכה יכולה הייתה להיחלץ לעזרת שכנתה ולבוא בכיוון מזרח או דרום ואז יתגלה מחבואו של האורב. כדי למנוע זאת העמיד יהושע את הצבא מצפון להעי, ובמרחק גדול למדי ממנו כדי לעורר את אנשי בית אל להתקיפו בקו ישר ולהימנע מללכת לעי, שאז יצטרכו לעבור על פני הגיא ולגלות את המארב.
שיקולים צבאיים נבונים, מלבד זה שנזכר, הדריכו את יהושע לקבוע את מקומו של הצבא צפונית לעי (מעל ואדי מוחיסין): קודם כל - משם יכול היה לאותת לאורב. שנית - משם היה לו נוח לברוח למדבר בית אוון הקרוב, ולהשיג ע"י כך עמדה נוחה להתקפת נגד בשלב מאוחר יותר. כמו שניצל יהושע את הגורם הטופוגרפי, בקביעת מקום המארב, בשלמותו - כך ניצל אף את הגורם הפסיכולוגי בביום בריחת ההטעייה: הוא הופך את המפלה הראשונה לניצחון בהשתמשו בה כבתכסיס. את צבאו הוא מרחיק במקצת מן העיר, גם כדי למנוע את התגלות המארב לאנשי בית אל וגם כדי להטעות את אנשי העי: הם סבורים, כי הישראלים חוששים לגשת בשנייה, וכאשר מתחילה הבריחה, הם משוכנעים כי שוב נפל עליהם פחד כבראשונה ונחלצים כולם לרדיפה אחריהם. רק עם עלות העשן מן העיר נוכחים אנשי העי לדעת כי הופלו בפח והם נתונים בסכנת מוות מפנים ומאחור. מלחמה הדומה מאוד בתכסיסיה לזו של יהושע מתוארת בספר שופטים פרק כ':
| יהושע ח' | שופטים כ' |
|---|---|
| ויאמר ה' אל יהושע: אל תירא ואל תחת... ראה נתתי בידך את מלך העי ואת עמו ואת עירו ואת ארצו: | ויאמר ה': עלו כי מחר אתננו בידך: |
| ויקח כחמשת אלפים איש וישם אותם ארב בין בית אל ובין העי מים לעיר: | וישם ישראל ארבים אל הגבעה סביב: |
| ויהי כראות מלך העי וימהרו וישכימו ויצאו אנשי העיר לקראת ישראל למלחמה הוא וכל עמו למועד לפני הערבה והוא לא ידע כי ארב לו מאחרי העיר:
וינגעו יהושע וכל ישראל לפניהם וינסו דרך המדבר: |
ויצאו בני בנימן לקראת העם הנתקו מן העיר ויחלו להכות מהעם חללים כפעם בפעם במסלות |
| והיה כי יצאו לקראתנו כאשר בראשנה ונסנו לפניהם:
ויצאו אחרינו עד התיקנו אותם מן העיר. כי יאמרו נסים לפנינו כאשר בראשנה ונסנו לפניהם: |
ויאמרו בני בנימן נגפים הם לפנינו כבראשנה ובני ישראל אמרו ננוסה ונתקנהו מן העיר אל המסלות: |
| והאורב קם מהרה ממקומו וירוצו כנטות ידו
ויבאו העיר וילכדוה וימהרו ויציתו את העיר באש: |
והארב החישו ויפשטו אל הגבעה וימשך הארב ויך את כל העיר לפי חרב: |
| ויהושע וכל ישראל ראו כי לכד הארב את העיר
וכי עלה עשן העיר וישבו ויכו את אנשי העי: |
והמועד היה לאיש ישראל עם הארב הרב להעלותם משאת העשן מן העיר: |
| ויפנו אנשי העי אחריהם ויראו והנה עלה עשן העיר השמימה ולא היה בהם ידים לנוס הנה והנה והעם הנס המדבר נהפך אל הרודף: | והמשאת החלה לעלות מן העיר עמוד עשן ויפן בנימן אחריו והנה עלה כליל העיר השמימה: ואיש ישראל הפך ויבהל איש בנימן כי ראה כי נגעה עליו הרעה: |
| ואלה יצאו מן העיר לקראתם ויהיו לישראל בתוך אלה מזה ואלה מזה.
ויכו אותם עד בלתי השאיר לו שריד ופליט: |
ויפנו לפני איש ישראל אל דרך המדבר והמלחמה הדביקתהו ואשר מהערים משחיתים אותו בתוכו: כתרו את בנימן... ויהי כל הנפלים מבנימן עשרים וחמשה אלף איש |
| וישרף יהושע את העי וישימה תל עולם שממה עד היום הזה: | ואיש ישראל שבו אל בני בנימן ויכום לפי חרב מעיר מתם עד בהמה עד כל הנמצא גם כל הערים הנמצאות שלחו באש: |
דוגמאות לשימוש בתכסיסים דומים לאלה של מלחמת העי מצויות גם מחוץ למקרא יותר.- בעדויות שונות על מלחמות במזרח הקדום, ואפילו בתקופה מאוחרת הרבה
שיטת המארבים הייתה נפוצה הן במלחמות הגנה והן במלחמות ההתקפה: מוותליש מלך החתים, שהוליך שולל את רעמסס ה-ב' ע"י שליחת מרגלים, התחבא עם צבאו מצפון-מערב לעיר ולא נראה מאחוריה לעיני המצרים המתקרבים מדרום, כי קדש נמצאה ביניהם כל הזמן והסתירה אותם. גם בקרב מגידו הכינו הכנענים מארב, שנסתר בעמק מאחורי גבעת מגידו: אמנם, למארב זה לא ניתנה הזדמנות לפעול מכיוון שהמצרים לא באו מן הצד בו ציפו לבואם. המארבים הם הדרך הרגילה של כל מלחמת גרילה (המכבים. מלחמת בני אור) אך משתמשים בו באותה מידה גם הצבאות הסדירים (הרומאים).
מטרתם של תכסיסי יהושע במלחמת העי (המארב והבריחה המבוימת) היא להימנע, עד כמה שאפשר ממצור, להוציא את האויב מביצוריו על ידי ערמה ולהכותו בשדה הפתוח. כדי להשיג מטרה זאת צריך להשתמש בתחבולה הטקטית. השימוש הנפוץ בה באותה תקופה אצל כל העמים מעיד, שכיבוש עיר מבוצרת היה מן הדברים הקשים גם בעזרת כלי מצור משוכללים. דרך התחבולה והערמה הייתה הנשק המקובל על חזקים וחלשים כאחד - אבל במיוחד על החלשים.
פון קלאוזוביץ ב"עקרונות המלחמה" אומר:
"ככל שמתמעטים הכוחות העומדים לרשות ההנהגה האסטרטגית, כן נפתח לבה לתחבולות ערמה, ומי שחלש וקטן לחלוטין, עד שנדמה לו כי שוב אין שום זהירות ושום תבונה עשויות לחלצו, באותה נקודה בה נדמה כי כל אמנות הקרב תתנכר לו - מתייצבת לפניו תחבולת הערמה כישע אחרון".ואכן, אנו שומעים על תכסיסים מרובים שיש להם אופי של התעוררות נואשת אחרונה של החלש. למשל - התכסיס המיוחד במינו בו השתמשו הסורים במלחמת תחותימס ה-ג' נגד תוניפ: מלך קדש ידע, שאין לו תקווה אם לא יוכל להכות את הצבא המצרי לפני שער העיר. כדי לבלבל את שורת הצבא המצרי שילחו סוסה מיוחמת לעבר הרכב. בזה אמרו לגרות את הסוסים ולעורר מהומה שתשבור את קו המערכה ותסיח את הדעת. התכסיס, אמנם לא הצליח בסופו של דבר, אך הוא מעניין בשל מקוריותו ואופיו הנואש.
אופי אחר יש לתכסיסיו של יהושע: הם דומים יותר לדרך כיבוש יפו הבצורה על ידי הגנבת הצבא המצרי בכדים. בכיבוש טרויה - בתוך סוס עץ. באותה שיטה נכבשת סמרקנד, על פי סיפור ערבי, ואזוב - על פי שיר אוקראיני.
מבחינה עקרונית, תכסיסי יהושע דומים לתכסיסים אלה, שכן יש בהם התגברות בדרך של ערמה על החומות המבוצרות של עיר האויב. אך דרך הביצוע היא הפוכה: יהושע אינו נכנס לעיר בערמה - אלא מוציא ממנה בערמה את האויב. רק בשלב שני הוא נכנס לתוכה על ידי האורב.
גם לדרך הביצוע של יהושע יש מקבילות רבות, בעיקר בתכסיסי המלחמה של הרומאים, כפי שהם מתוארים בספרו של פרונטינוס STRATEGMATA (ספר ג' פרק 10):
1. קאטו ניהל מלחמת מצור נגד עיר אחת, ובחר לשם כך במתכוון שבט אחד, שהיה היריב החלש והבלתי מלחמתי ביותר. הנצורים, שהבחינו בחולשתם יצאו מן העיר והבריחום בנקל אז יצאו האורבים ממחבואם וכבשו את העיר.
2. סקיפיו. לחם נגד עיר אחת בסרדיניה, העמיד פנים כבורח ועזב את המצור שהחל בו. אנשי העיר יצאו לרדוף אחריו - ואז כבשו האורבים את העיר.
3. בדומה לסיפורים הקודמים - ישנם שני סיפורים על שימוש באותה תחבולה במלחמות חניבעל.
4. הסיפור הדומה ביותר בפרטיו לזה של ספר יהושע: חמילקדת, מצביא קרתגה ואביו של חניבעל. השאיר חלק מצבאו במארב וציוום להצית מדורה מעצים לחים כשיראו את הנצורים יוצאים מחוץ לחומות. הוא עצמו "תקף" את העיר ואח"כ העמיד פני בורח, כדי למשוך את המגינים עד כמה שיותר רחוק אל מחוץ לעיר. האורבים מילאו את תפקידם, הציתו אש, וכשראו זאת אנשי העיר, חשבו כי עירם בוערת והפכו פניהם לחזור. ואז מצאו עצמם פנים אל פנים עם חציו האחד של חיל חמילקרת, בעוד שחציו השני מתקיפם מאחור.
כל התכסיסים המתוארים כאן מכונים במונח צבאי כולל - "הטעיה".
הטעיה היא אמצעי עזר חשוב להשגת הפתעה. "פעולת הטעיה צריכה להיות בעלת תוכן טקטי כזה, שכל הכנתו של האויב לקראתה ותגובתנו עליה, לא תעמודנה לו ברגע שיופתע ע"י הפעולה האמיתית". היא גם אמצעי עזר לפיצול מאמציו של האויב והסחת דעתו מן הסכנה האמיתית הצפויה לו.
מטרות אלו מושגות ע"י העלמה מכסימלית של העובדות הנכונות וביום עובדות בלתי נכונות. יחד עם זאת יש צורך לשים לב לכך, כי הפעילות המבוימת תיראה לאויב כהמשך הגיוני לפעולות הקודמות, ולא תעורר כל חשד; נסיגתו המבוימת של יהושע - וכן של שבטי ישראל (שופטים כ') - לא עוררה כל חשד, כיוון שבחר במתכוון בלוחמים שכושרם ירוד!
הצלחתו של מארב תלויה בהפתעה, ועל כן ישנה חשיבות מיוחדת לקביעת סימן ברור להפעלת גורם זה. זאת הסיבה לכך שחלק כה גדול של תיאור כיבוש העי מוקדש לקביעת הזמן של הפעלת המארב והסימנים - הכידון.
הכידון הוא סמן מלחמתי אמיתי - ולא אמצעי פלאי, כדעת קויפמן. על שימוש בכידון כבסימן מלחמתי, שמחזיקים אותו נטוי כל זמן המלחמה ולא נותנים לו לשקוע ידוע גם ממלחמות רומיות. נראה, כמו כן שיהושע לא החזיק את הכידון בידו כל זמן המלחמה, אלא נעץ אותו בקרקע.
כניעת ערי הגבעונים
בתחילת פרק ט' ישנה כבר פעולת התארגנות של הכנענים המתקבצים יחד "להילחם עם יהושע ועם ישראל פה אחד" (פסוק ב). אך על תוצאות ההתארגנות הזאת אין מסופר דבר. הסיפור עובר לתאר את פרשת כניעת ערי הגבעונים.
מעשה זה חרג מגבולות תכנית הכיבוש הקבועה מראש של יהושע; לפתע, מצא את עצמו שליט על ארבע ערי החווי, היושבות בתחום ירושלים מצפון (בארות גבעון, קריית יערים, הכפירה) ללא מלחמה.
גבעון עצמה הייתה עיר חזקה ומבוצרת ואנשיה גיבורים יותר מהעי (י ב). הנימוק למעשם הוא פחד. לפתע נתברר להם מה קרובה ורבה הסכנה הנשקפת להם וידעו שאין להם סיכוי להינצל אלא אם כן ינהגו בערמה. לא ברור כיצד הצליחו להטעות את שירות המודיעין של יהושע. אך מירמתם נתגלתה רק לאחר שהברית אתם כבר נכרתה והפשרה היחידה שיכולה הייתה להיעשות היא להפכם לעבדים.
הנמקה אחרת למעשם: יתכן שערי הגבעונים היוו יחידה מיוחדת ושונה מבחינה אתנית ומבחינת המשטר המדיני והחברתי משאר עממי כנען. ראשיהם היו זקנים ולא מלכים - (ט' יא). יתכן שהיו להם נימוקים טריטוריאליים שעמדו בניגוד לאלה של מלכי כנען ובגללם החליטו להתקרב לבני ישראל.
מה השיג יהושע עם כניעת גבעון? קודם כל - ארבע ערים גדולות למדי ומבוצרות נפלו בידיו בלא שיצטרך לבזבז כוחותיו עליהן במלחמה.
אך עיקר ערכן של הערים לא היה בהן עצמן אלא בכך ששימשו שער לשפלה המרכזית. כעת אין לו כבר צורך לכבוש לו דרך בכוח הזרוע, דרך בית אל.
ברית הנשק שנכרתה עם הגבעונים חשפה את האגף הצפוני והמערבי של מלכות ירושלים - ונגד סכנה מידית זו של חשיפת גבולו הצפוני לא יכול היה מלך ירושלים לשבת בחיבוק ידים ואסף אליו את בעלי בריתו.
המלחמה נגד ברית מלכי הדרום
עניין זה, של ברית מלכי הדרום, מעורר שתי קושיות חמורות:
1. מה גרם דווקא לחמישה מלכים אלה להתאחד?
2. מה גרם להם להילחם בגבעון - ולא באויבם הישיר - בישראלים?
התשובות שניתנו לבעיה הראשונה הן רבות ושונות. התשובה הפשוטה ביותר היא, שזוהי התארגנות משותפת. מה שלכל הדעות איננו מקרי הוא שירושלים היא היוזמת של ההתארגנות הזאת, שכן לה נשקפת הסכנה הגדולה והמיידית ביותר מנפילת גבעון ביד הישראלים והיא הייתה אף החזקה בין רעותיה.
אך ישנם חוקרים רבים המסרבים לראות בברית מלכי הדרום התארגנות מקרית וזמנית. גרסטנג, למשל, טוען שחמש הערים האלה בראשות ירושלים היוו יחידה פוליטית. אלה היו, לדעתו, חמישה מלכים נאמנים לפרעה שיצאו להגן על עריו. לדעה זו אין כל בסיס מדעי.
הדבר שאין עליו מחלוקת בין החוקרים הוא - שלירושלים הייתה אוטוריטה מסוימת לגבי ארבע הערים האחרות, ושאם נענו כעת לקריאתה הרי זה נבע גם מן האוטוריטה שלה, מן הפחד הכללי: "וייראו מאד כי עיר גדולה גבעון כאחת ערי הממלכה" (פסוק 2). הם אינם יראים מגבעון - אלא מן העובדה כי עיר גדולה וחזקה כמותה התמסרה ללא קרב לידי הישראלים. ברור שהשמועה על כניעת גבעון הייתה עלולה להביא לפאניקה המונית ולכניעתן של ערים קטנות רבות שהיו פוחדות להעז ולעשות מה שאפילו גבעון לא העזה - להשיב מלחמה שערה. כדי למנוע זאת אורגנה ברית מלכי הדרום.
זה היה הטעם הפסיכולוגי למלחמתם. הטעם הצבאי ברור. נפילת עיר הגבעונים בידי הישראלים קירבה אותם לשערי ירושלים במידה מסוכנת.
אך מדוע התקיפו את הגבעונים? יש הרואים בכך ביטוי לחולשת הכנענים, בשלב ראשון - היו פסיביים לחלוטין. בשלב שני - דחף אותם פחדם לכרות בריתות הגנה. אך אפילו אז - לא הצטרפו לברית יותר מחמישה מלכים כנעניים, והם לא העזו לתקוף את בני ישראל אלא הסתפקו במלחמה פנימית - נגד הגבעונים.
חוקרים אחרים מוצאים נימוקים פסיכולוגיים וצבאיים למלחמה תמוהה זו. ע"י לקיחת בסיסיהם של הישראלים רצו להרחיק מעליהם את סכנת קירבתם לירושלים. נוסף לכך, היה במלחמה זו משום לקח, או איום, לערי כנען האחרות, פן יחפצו ללכת בדרכי הגבעונים.
ויש אפילו דעה שלישית, המשלבת את שתי הקודמות ואומרת, כי הטעם האמיתי למלחמת ברית הדרום בגבעון, הוא שילוב של הנימוקים הריאליים ושל הסיבה העמוקה יותר - הרגשת פחד מפני הפולש הזר, שעל שיטות לחימתו בוודאי התהלכו כבר בכנען אגדות אימים.
גבעון פונה ליהושע והוא נחלץ לעזרתה. הברית שכרת עם גבעון חייבה אותו להגיש עזרה צבאית במקרה הצורך - דבר שהיה מקובל אז בכל המזרח. מארי שולחת עזרה לחמורבי מלך בבל נגד ברית של אנונה ולארסה. רעמסס ה-ב' ומלך החתים מתחייבים בבריתם בין היתר להגיש עזרה צבאית אחד לרעהו ועוד.
יהושע אינו נלחם אף מלחמת מגן אחת. כל מלחמותיו הן התקפות. כשנודע לו על הכנות להתקפה עליו - הוא מקדים ומתקיף. בפעולה זו מתגלים מהירות ההחלטה והתנועה המהירה של הצבא, המאפיינים את הנהגתו של יהושע, והמסבירים, במידה רבה, את הצלחתו.
גם סיפור מלחמה זה הוא שילוב של תכסיסים ריאליים ושל דבר אלוהים מנטלי, כמו במלחמת העי.
הניצחון מובטח עוד לפני התחלת הקרב:
"אל תירא מהם כי בידך נתתים. לא יעמוד איש מהם בפניך". (פסוק 8).במלחמה הקודמת, מלחמת העי, היה יהושע צריך להתגבר על יתרונם של הכנענים, הביצורים, בעזרת תכסיסי ערמה. הפעם נטשו הכנענים את מבצריהם מרצונם ויש לו כעת הזדמנות להתקיפם מן העורף. וזאת הוא עושה. הוא עולה בראש צבאו מן הגלגל "כל הלילה".
המרחק מגלגל עד גבעון (דרך מכמש) הוא כ- 35 ק"מ, ולכן, יש יסוד להשערה, שעלו מן הגלגל עוד לפני רדת הלילה - אלא שאת עיקר הדרך עשו בחסות החשכה. בגלל חשאיות המסע, ברור שלא בחרו בדרך ראשית סלולה.
ההליכה המהירה והמאומצת בלילה בדרך בלתי נוחה, ומיד לאחריה לחימה וזינוב באויב, בלי כל הפוגה, מראים על הכושר הגופני הטוב שהיה לחיילי יהושע ועל התלהבותם והיצמדותם למטרה.
תכסיסי יהושע במלחמה זו הם שניים: מסע לילה ופשיטת פתע.
מסע לילה היא דרך מקובלת על כל צבא, ובמיוחד על צבא גרילה. במסע לילה עולה יהושע על המלכים הצרים על גבעון ומתקיפם "פתאום" (י' 9). באותו תכסיס הוא משתמש גם במלחמתו הקודמת - העי (ח ג; ט יג) וגם בזו הבאה - מי מרום (י"א ו). מסע לילה הוא למעשה חלק של התכסיס העיקרי - פשיטת פתע. כדי להשיג הפתעה, צריך להתקדם בחשאי. בחסות הלילה.
הפתעת האויב היא אחד מעקרונות התקיפה. ככל שתדמה התקפתו לפשיטת פתע - כן גדולים הסיכויים לניצחון.
"את ההפתעה שיכול המתגונן לחולל על ידי סודיות תכונתו ומערך גייסותיו המוסתר אין התוקף יכול לזן אלא על ידי מסע התקרבות בלתי צפוי מראש" (פון קלאוזביץ').ע"י שילובם של שני תכסיסים אלה מצליח יהושע להכניס מהומה במחנה הכנענים. מפלתם נתפסת בסיפור כפסיכולוגית.
"ויהומם ה' לפני ישראל ויכם מכה גדולה בגבעון" (פסוק י).לאחר מפלת הכנענים הם מתחילים לנוס מפני יהושע, בעוד הצבא הישראלי רודף אחריהם. מה שמעניין אותנו בחלק זה של הסיפור מבחינה צבאית הוא -
1. מסלול הבריחה המפוצל של צבא הברית הדרומית.
2. ההרדפה הצבאית - כשיטה רווחת במזרח.
יהושע כיוון את הדברים כך שהכנענים הנסים יהיו מנותקים מדרך הנסיגה לעריהם. באסטרטגיה שלו התווה להם קו שבור למנוסה. מערבה - לעבר בית חורון, אך גם דרומה - לעזקה ולמקדה. יהושע אינו נותן לצבאו לנוח וממריצו לרדוף אחר הבורחים. מדוע נראתה לו הרדיפה חשובה כל כך עד ששלל בעבורה מעט מנוחה מחייליו?
שיקוליו של יהושע מובנים: אחרי הבסת האויב, הרדיפה אחריו היא הפעולה החשובה ביותר במלחמה. רק הרדיפה אחרי האויב המוכה נותנת ביד המנצח את פירות נצחונו.
"כי לעתים קרובות אין כל הבדל בין המנצח והמנוצח באבדות בכוחות לחימה פיזיים במהלכו של הקרב. רק עם הנסיגה מתחילות בשביל המנוצח האבדות המכריעות ביותר, כלומר, אבדות שבהן אין למנצח חלק עוד" (פון קלאוזוביץ')ליהושע הייתה סיבה נוספת לזינוב בכנענים. היה עליו למנעם מלבוא אל הערים אליהן ביקשו להגיע עתה מדרום-מערב, כדי שלא יוסיפו כוח לערים הבצורות.
על זינוב באויב המנוצח ידוע לנו מתקופת רעמסס ה-ג' שרדף כמה עשרות קילומטרים אחרי שבט משא-וא-שא. וכן ידוע על מרנפתח שלאחר ניצחונו על הלוביים בשדה הקרב ציווה על פרשיו לרדוף אחריהם ולעשות בהם שפטים.
האסטרטגיה החתית בקרב מגידו הייתה מבוססת על השארת רזרבה של חיל רגלים, שבמקרה של ניצחון תהיה נכונה ורעננה לרדוף אחרי האויב המובס, להצר את רגליו בשעת המנוסה ולגבש את פרי הניצחון. אך, בסופו של דבר, תכסיסו של תחותימס ה-ג' הפתיע אותם עד לידי אבדן עשתונותיהם והם לא טרחו כלל לנסות לרדוף אחרי המצרים. יתכן שלו היו מנסים - היו יכולים להקטין את הדרסטיות של מפלתם!
אלכסנדר מוקדון היה המצביא הראשון מבין היוונים שהנהיג רדיפה אחרי האויב כאמצעי טקטי. עד זמנו - הסתפקו המצביאים היוונים בדרך כלל בניצחון שדה הקרב, בלי ליהנות מפירות הניצחון.
בסיום המלחמה, מוקדש מקום גדול למדי לתיאור גורלם של חמשת מלכי הכנענים. תחילה נכלאו במערה, אחר כך הוצאו ממנה וקציני יהושע שמו רגליהם על צוואריהם, אחר כך נתלו על עצים והיו תלויים עד הערב, ובערב הורדו משם והוטלו למערה. הסיפור המפורט על התעללות פיזית והשפלת כבודם של מלכי האויב אינו מפתיע או יוצא דופן על רקע הרגלי המלחמה של אותה תקופה.
אמונחתפ ה-ב' מתפאר, למשל, בזה שחזר למצרים עם שבעה מלכים ששבם במלחמה, עינה אותם באכזריות כל הדרך ולבסוף הקריבם לאלים.
התפארות בהתאכזרות כלפי לוחמי האויב, ובמיוחד כלפי מנהיגיהם, מצויה הרבה אצל מלכי אשור. המנהג של שימת רגליים על צווארי המנוצח היה רווח אצל אנשי המזרח הקדמונים, והוא פעולה המסמלת הדברה מוחלטת.
ישנו ציור מצרי המתאר את הילד אמנופיס ה-ב' יושב, כשאויביו משמשים הדום לרגליו. כדי להאדיר את רישומו של טקס שימת רגליהם על צווארי המלכים אומר יהושע לעם בזמן ביצועו:
"אל תיראו ואל תחתו כי ככה יעשה ה' לכל אויביכם אשר אתם נלחמים אתם" (פסוק 25)מלים אלה משמשות הקדמה, הבטחת הניצחון, למלחמות שתבאנה.
עם תום מלחמת גבעון, פונה יהושע ללכוד כמה מערי הכנענים. מקדה, לבנה, לכיש, עגלון, חברון ודביר. עיון במפת הארץ יסביר את ההגיון האסטרטגי בכיבושים אלה. לבנה היא תל אל צאפי, ושוכנת ליד היובל הצפוני של נחל סוכריר. היא עמדה בשער בו נכנסים לאורך הנחל מן החוף לעמק האלה - ומשם לחבל בית לחם. לכיש חולשת על מבואות ההר, לאורך יובליו הדרומיים של נחל סוכריר. עגלון היא כנראה תל אל חסי על שפת נהר חסי, במקום שהוא יוצא בו מן הגבעות לארץ החוף.
מקדה אינה מאותרת עדיין, אך יש יסוד לכך כי עלינו לחפשה בחבל נחל שורק המערבי, במקום דומה לזה של רעותיה. המכנה המשותף בין שלוש הערים הוא, שהן חולשות על הדרכים המובילות לאורך הנחלים חסי וסוכריר ושומרות על פתחי ההר.
כיבוש ארבע הערים האלה משמעותו:
"כיבוש שערי ההר וניתוק יושבי פנים הארץ מעל המערב, והבטחת צבאות ישראל מפני הפתעות" (אליצור: "הנחיות אסטרטגיות בספר יהושע").הודות לתכנית כיבוש זו של יהושע נלכדו עתה השערים המערביים - כמו שנלכד מקודם השער המזרחי (יריחו!), וכעת, יכול היה להשתלט על הדרום ההררי, שהיה מנותק ומבודד ולהכשירו להתנחלות.
התמונה בפרק י' אינה מושלמת, לא נאמר לנו דבר על התכנית האסטרטגית שעמדה לעיני יהושע, לא על המלחמות שנערכו בערים אלה ולא על התכסיסים שהביאו לניצחונו של יהושע.
מעניין לציין, שבתקופה מאוחרת הרבה יותר אנו עדים להישנותו של תהליך כיבוש דומה. סנחריב ונבוכנדנאצר, במלחמתם נגד ירושלים, כבשו, ממש כמו יהושע, ערים אחדות בשפלה!
ניסיון ההתנגדות של מלך גזר
"אז עלה הורם מלך גזר לעזור את לכיש ויכהו יהושע ואת עמו עד בלתי השאיר לו שריד" (פסוק 33).עד כה הייתה גזר פסיבית, ולא נטלה חלק בברית מלכי הדרום. אלא שהמלחמה, שנראתה לה מקודם כל כך מרוחקת ולא נוגעת לה, התקרבה לפתע מאוד.
גזר שוכנת בקצה השפלה ממערב לאילון, והשמועות על כיבוש מקדה ולבנה, הנמצאות אף הן בשפלה, ובמיוחד על כיבוש לכיש (כ- 40 ק"מ מגזר!) גרמו להחלטתו של מלך גזר לא להמתין עד שיגיע תורה של עירו ולצאת למלחמה בבני ישראל.
את העובדה שהעז לצאת לבדו, בלי בעלי ברית, מסבירים בדרכים שונות. יש אומרים, שזה היה צעד של ייאוש, חרדה ועצבנות. למלך גזר לא היה מלכתחילה כל סיכוי לנצח לנוכח עדיפותו המספרית של חיל יהושע.
דעה אחרת: גם שאננותו של מלך גזר ואי הצטרפותו לברית נגד גבעון, וגם יציאתו למלחמה נגד הישראלים בלי בעלי ברית מתבארת מתוך העובדה שהוא היה שליט עצמאי וחזק. איגרות אל עמרנה מאשרות זאת, מלך גזר אינו כפוף למרותו של מלך ירושלים. בגזר היה מרוכז גם צבא מקצועי חזק - ועליו היה כנראה עיקר בטחונו של הורם מלך גזר. אם כך ואם כך - הוא ניגף בשדה הקרב, אך יהושע משום מה אינו כובש את המבצר, וגזר נשארת כנענית עד ימי שלמה.
החלקים החסרים בסיפור הכיבוש:
בפרק ח' ל-לח מסופר על עליית העברים להרי גריזים ועיבל בלי שיצטרכו לנהל כל מלחמה. הם עוברים בשטח זה כבתוך שלהם. ועוד. בפרקים ו'-י' העי היא הגבול הצפוני של הכיבוש, ואילו בפרק י"א מתחיל הכיבוש בקו נגב כנרות דור. הסיפור פוסח על כל השטח הגדול שביניהם - על מרכז הארץ. אליצור מנסה לפתור את הבעיה בכך שהשטח האמור, הרי אפרים, היה מיוער ובלתי מיושב (י"ז 18, יהושע אומר לבני יוסף שנאחזו שם: "כי הר יהיה לך, כי יער הוא ובראתו"). ראיות לכך הוא מביא גם מסיפור מכירת יוסף, הדן בשטח זה (יעקב חושד מיד שבנו נטרף - וזו ראיה שהיו שם חיות טרף, כלומר יער!) וכן מאיגרות אל עמרנה ורשימות כיבוש של מלכים מצריים.
קרובה יותר למדע היא השערתו של אליצור בדבר חוסר הפרופורציה בין כיבוש הדרום (5 פרקים גדולים!) לבין כיבוש הצפון (15 פסוקים בלבד!). מבחינה אסטרטגית, אין כל ספק שכיבוש הצפון היה מבצע חשוב הרבה יותר. שם היה ישוב עשיר וחזק יותר מבחינה צבאית מאשר הישוב בדרום, וברשותו היה הנשק המשוכלל ביותר של התקופה - סוס ורכב. מדוע, אפוא, הבליע המספר כיבוש כה חשוב כלאחר יד?
ההסבר ההגיוני היחידי הוא, כי ספר יהושע למרות היותו ספר מלחמות - איננו כזה על פי מהותו הפנימית. הוא אינו בא למסור לנו אינפורמציה צבאית, כי אם אידיאולוגיה נבואית, ועל פי אידיאולוגיה זו וגם על פי מסורת האבות, דרום הארץ חשוב ומקודש יותר מן הצפון!
המלחמה נגד מלכי ברית הצפון
מתגבשת ברית ערים חדשה צפונית, גדולה יותר מן הדרומית,ובראשה חצור.
חצור שלטה על צומת דרכים בינלאומיות. מצב גיאוגרפי זה הקנה לה חשיבות אסטרטגית ומעמד נכבד בין ערי צפון כנען. ממלכת חצור פרשה שלטונה על פני שטח גדול למדי. כל שטח הגליל העליון והתחתון על העמקים אשר סביבו, חלקו הדרומי של עמק זבולון, עמק יזרעאל וחלקה הצפוני של ערבת הירדן, שבין ים כינרת וים המלח.
מוצדק, על כן, לכנות את חצור "ראש כל הממלכות האלה". תעודות מצריות ואכדיות מעידות שכבר בשליש הראשון של האלף השני לפה"ס הייתה חצור מרכז כלכלי כה מפורסם, ששמעה הגיע אפילו למארי הרחוקה. ממכתבי אל עמרנה ידוע, כי במחצית השנייה של האלף השני לפה"ס הייתה חצור עיר ממלכה כנענית חשובה ששלטה עד לעשתרות בבשן. כל העדויות האלה מתיישבות יפה עם המצב הטופוגרפי ועם הממצא הארכיאולוגי. נתגלתה שלשלת ארוכה של ערי מבצר חזקות לאורך אשדות הצפון של רכסי הכרמל והגלבוע. אין למצוא מכנה משותף לכל מערכת המבצרים הזאת, אלא אם כן נניח שהייתה בצפון מדינה, שאיחדה בתחומיה כמה מדינות ערים קטנות. אז, קו המבצרים הוא מובן והגיוני - הוא הגן על חצור מפני פולשים מן הדרום. הנחה זו, של שמואל ייבין, נראית הגיונית ומתאימה לכל העדויות האחרות.
מלכי כנען נועדים יחד למי מרום עם "עם רב כחול אשר על שפת הים לרב וסוס ורכב רב מאוד" ומתכוננים לצאת למלחמה על ישראל.
ליהושע נודעו תכניותיהם - אך אין הוא יושב וממתין להתקפתם - אלא מקדים ומתקיף במפתיע.
הוא מוליך צבאותיו דרך ההרים ומתקיף את בעלי הברית במחנה הזמני על מי מרום, לפני שנאספו כולם ולפני שיכלו להיערך לקרב. גם כאן משתמש יהושע בשני תכסיסים, שהכרנו כבר במלחמותיו הקודמות. מסע לילה ופשיטת פתע. אך אם הטקטיקה של מלחמה זו אין בה כבר משום חידוש לגבינו, הרי המחשבה האסטרטגית המושקעת בה מעוררת בנו שוב התפעלות. קודם כל, הוא יודע כי הכנענים מעוניינים לכפות עליו מלחמה בעמק, בחוף הים, או בשפלה, בתנאים בהם יהיה לסוס ולרכב שברשותם יתרון מכריע. מלבד זאת הוא יודע, שהגיוס למלחמה הגיע עד דור וכלל אף את מלכי עמק יזרעאל - אך ברור שאלה לא עלו עם רכבם להרי הגליל אלא עמדו להצטרף תוך כדי מסע הצבא הכנעני דרומה.
את שתי העובדות הללו הוא מצרף, מסיק את המסקנות ועולה על המחנה הזמני במי מרום. על ידי כך השיג מספר מטרות:
1. מי מרום הוא מקום סגור בין הרים, בו אין לרכב כל אפשרות לתמרן. כך הצליח להתגבר על יתרונם.
2. הוא הצליח, כמו כן, למנוע את התגבשות החזית הגדולה והחזקה נגדו, ע"י כך שהתקיף את מלכי הגליל עוד לפני הצטרפותם של מלכי העמק.
3. הוא השיג הפתעה ע"י התקפה בהיותם בלתי מוכנים לחלוטין לקדם את פני הסכנה.
אנציקלופדיה בריטניקה מגדירה:
"האסטרטגיה היא האומנות להביא את האויב לידי קרב בתנאים המעמידים אותו מלכתחילה במצב שהוא לרעתו".לפי הגדרה זו יהושע הוא אסטרטג גאוני. האסטרטגיה שלו גרמה לכך שהכנענים נאלצו להשיב בנשקם ובשיטותיהם של הישראלים. יתכן שלו התכוננו מראש למלחמה בתנאים שווים היו עשויים לנצח, אך פתאומיות ההתקפה הכניסה פאניקה ובלבול לתוך שורותיהם והשאירה אותם חדלי אונים. הם לא ידעו להגיב על המצב החדש, ששינה את הדברים ושלל מן האסטרטגיה הבלתי -גמישה שלהם כל תועלת. הגיון צבאי רב יש גם בהדגשה העובדה כי יהושע היפנה את המחץ הישראלי דווקא נגד חצור. יתרונו החשוב של יהושע היה העדיפות המספרית של צבאו וליכודו. פירודם של הכנענים היה גורם שסייע לו לנצח. ניסיון ההתארגנות של ערי כנען הצפוניות מסוכן לגביו, שכן הוא עומד ליטול ממנו את יתרונותיו אלה. הוא יודע, כי אם יכוון את כל מאמציו להתזת ראש האויב, חצור, ויצליח בכך, הרי ההתנגדות המאורגנת תתבטל מאליה, בלי שיצטרך לבזבז כוחותיו על מלחמות נפרדות, בכל אחת מן הערים החברות בברית.
שתי תופעות בולטות של האסטרטגיה הישראלית מתגלות כאן.
האחת:
השנייה:
מה שבלתי אפשרי לשחזר עפ"י הסיפור שלפנינו הוא - כיצד כבשו הישראלים את הערים, האם בדרכי מצור או תחבולות?
מלחמה זו, כמו קודמתה, מסתיימת ברדיפת האויב. ושוב - לבריחה יש קו שבור ומפוצל ביותר: צידון בצפון, משרפות מים בדרום, (שתיהן מצד מערב), ומצפה - בכיוון המזרחי.
יהושע חוזר מן הרדיפה ופונה דרומה. ראשית מעשיו - לשרוף את חצור, ולהחרים את יתר ערי הברית. מלחמות הכיבוש הגדולות של יהושע נסתיימו. מיד אחרי המלחמה בענקים מתחיל השלב הבא - ההתנחלות, "והארץ שקטה ממלחמה".
סוף דבר
העובדה העיקרית בסיפור, כי שבטים נודדים הכריעו תוך זמן קצר עם גדול ומתורבת, אינה צריכה להיראות תמוהה מבחינה צבאית. זאת אפשר להוכיח ע"י הקבלה לכיבוש הערבי של שנת 633. גם הכיבוש הזה נעשה ממזרח, ע"י שבטים נודדים, ותוך זמן קצר הצליחו להפיל אימפריה גדולה בעלת ערים מבוצרות. ניצחונם מוסבר בכך, שלאנשי האימפריה הביזנטית לא היה מוראל ולא רוח לחימה, ואילו שבטי הערבים היו נתונים להנהגה חזקה שטיפחה בהם קנאות דתית ופוליטית.
דוגמא זו מאלפת מאוד, בהיותה דומה למלחמות הכיבוש של יהושע. מעבר לגורמים שסייעו לניצחונו, שהיו שונים בכל אחד מן המקומות בהם לחם - היה גורם יסודי המשותף לכולם: המוראל הגבוה של חייליו ואמונתם שהם נלחמים למען מטרה גדולה וצודקת. ואולי זהו, בסופו של דבר, הגורם האמיתי לניצחון!
