|
תוכן המאמר: א) לסיכומה של פרשת "דוד עושה חסד עם בית שאול" (פרק ט) ב) לסיכום פרשת בת-שבע ואוריה ומלחמת בני עמון (פרקים י-יב) ג) לסיכום פרשת מעשה אמנון ותמר (פרקים יג-יד) ד) סיכומה של פרשת מרד אבשלום (טו, א-יט, ט) ה) לסיכום פרשת "דוד שב למלכותו בירושלם" (יט, י-כ, כו) תקציר: סיכום העניינים בפרקים ט-כ בספר שמואל ב' והלקח הנלמד מהם לדורות. מילות מפתח: שמואל ב'; דוד המלך; אבשלום; החטא ועונשו. |
|
הפרקים ט-כ שבשמואל ב' מהווים חטיבה עניינית וספרותית אחת, וכל הפרשות שבה מחוברות ומקושרות זו אל זו וזו בזו בעניינות של חסד ותשובה, חטא ועונשו. וכתב ר"י אברבנאל: |
"אחרי שסיפר הכתוב חטאת דוד בעניין בת-שבע ואוריה החתי, זכר אחריו העונש אשר הענישו הא-ל יתברך עליו: ראשונה במיתת הילד, ושנית, בעניין תמר ששכב אמנון עמה ויענה, גמול מה ששכב דוד עם בת-שבע בחיי בעלה, ושלישית - בהריגת אמנון, שהרגו אבשלום וכו' גמול למיתת אוריה שהמיתו דוד בעבור אשתו. ואחרי זה יספר עניין אבשלום עם דוד אשר נתחברו בו גם כן גילוי עריות, ששכב עם נשי אביו לעיני כל ישראל, כמו שיעד הנביא, ושפיכות דמים במיתת אבשלום עצמו, וחרפת דוד וגידופו בהיותו בורח מפני בנו אשר קם עליו - וזהו סמיכות הפרשיות וקישורם".
|
|
אנו מציעים לחלק חטיבה זו לחמש פרשות: (א) דוד עושה חסד עם בית שאול (פרק ט); (ב) מעשה בת-שבע ואוריה ומלחמת בני עמון (פרקים י-יב); (ג) מעשה אמנון ותמר (פרק יג); (ד) אבשלום ומרדו (פרקים יד-יח); (ה) דוד שב למלכותו בירושלם (יט, י-כ, כו). הפרשה הראשונה, המדברת בחסד שעשה דוד עם מפיבשת, משמשת מעין הקדמה לחטיבה כולה, ומפיבשת בן יהונתן חוזר ונזכר גם בפרשה הרביעית (טז, א-ד) וגם בפרשה החמישית (יט, כה-לא). לקמן סיכומי העניינות של כל אחת מן הפרשות, דרך חיבורה עם הפרשה שקדמה לה, והלקח האצור בה לדורות, כדברי חז"ל: "נבואה שהוצרכה לדורות - נכתבה, ושלא הוצרכה - לא נכתבה" (מגילה יד ע"א), אבל לא רק לדורות, אלא גם לדור שהיה עד-ראייה למעשים, או קרוב להם, כדברי רש"י: "כל נבואה ונבואה - לפי צורך השעה והדור והמעשה" (חולין קלז ע"א). (א) לסיכומה של פרשת "דוד עושה חסד עם בית שאול" (פרק ט) נראה שמעשה זה אירע זמן קצר לאחר שמלך דוד על ישראל ויהודה, שהרי מפיבשת היה בן חמש שנים בשעת מות אביו (לעיל א, ד), ואלו הפרשה שלנו מדברת בבנו הקטן (פסוק יב). על כל פנים אירע המעשה לפני הוקעת בני שאול על-ידי הגבעונים, שהרי שם חומל דוד על מפיבשת בעבור שבועת ה' אשר בינותם (כא, ז), ולפני מלחמת בני עמון. ונסתבבו הדברים על-ידי ההשגחה העליונה שמפיבשת נכה הרגליים והאציל בהליכותיו, נשאר צאצא יחיד לבית שאול, ובנו הקטן הקים משפחה גדולה מאד (דברי הימים א' ח, לד-מ; ט, מ-מד), וכך התקיים בית שאול לדורות עולם. (ב) לסיכום פרשת בת-שבע ואוריה ומלחמת בני עמון (פרקים י-יב) דומה שעניין המלחמה מחבר את תוכה של הפרשה עם מסגרתה. בסיפור המסגרת מתוארת המלחמה באויב חיצוני שביזה את ישראל (י, ד-ה). קריאתו של יואב: "חזק ונתחזק בעד-עמנו ובעד ערי א-להינו, וה' יעשה הטוב בעיניו" (י, יא) היא ביטוי לרוח האמונה והגבורה המפעמת בלבות שרי צבאות ישראל, ואכן מסתיימת מלחמה זו בניצחונו של ישראל. ואלו בירושלם המלחמה היא ביצר - זה האויב השוכן פנימה בכל אדם - והיא מסתיימת בכישלון שיש בו משום ביזוי דבר ה' (יב, ט, יד). גם דוד אוחז בלשונות חיזוק, אלא שהפעם מכוונים לשונות אלה להשקיט את מצפונו של יואב: |
"אל-ירע בעיניך את-הדבר הזה כי-כזה וכזה תאכל החרב, החזק מלחמתך אל-העיר והרסה וחזקהו" (יא, כה).
|
|
ועוד. דוד שהרבה כל כך להסתייג משיטותיהם הנלוזות של בני צרויה, נזקק הפעם לשירותיו הרעים של יואב, ובמקום להוקיע שפיכת דם חינם (השוה דברי אביגיל אליו לעיל שמואל א' כה, כו), לימד לשונו לחפות עליה. ולמדנו מכאן מה עולל החטא לנפשו של אדם, וכיצד עבירה גוררת עבירה: |
"בתחילה קראו 'הלך' (רש"י: 'עובר דרך עליו ואינו מתאכסן עמו'), ולבסוף קראו 'אורח' (רש"י: 'אכסנאי'), ולבסוף קראו 'איש'" (רש"י: 'בעל הבית!' - סוכה נב ע"ב).
|
|
חזרנו ולמדנו אפוא פרק נוסף בהשגחת ה' על האדם: "כי אתה עשית בסתר, ואני אעשה את-הדבר הזה נגד כל-ישראל ונגד השמש" (יב, יב), כי גם בעבירות שבין אדם לחברו יש ביזוי וחילול שם ה' ודברו (יב, ט, י, יד). וכנגד "וישלח דוד ויאספה אל-ביתו" (יא, כז) - "וישלח ה' את-נתן אל-דוד" (יב, א). אמנם, מעשים מעין אלה המסופרים בפרשה היו רגילים בחצרות שליטים ומלכים מאז ועד היום, אבל בישראל נדון המעשה בכל חומר הדין, והכתובים מרבים לדבר בו, הרבה יותר, לאין שיעור, ממה שהקדישו הכתובים לסיפור הקמת ממלכתו הגדולה של דוד. כבר נחלקו ראשוני ראשונים בטיבו של המעשה מבחינה משפטית ובהערכתו. מהם שאמרו: "כל האומר דוד חטא, אינו אלא טועה" (שבת נו ע"א), כלומר טועה החושב שדוד חטא באשת-איש, כי גרושה הייתה על תנאי עד שוב בעלה משדה הקרב, ומהם שאמרו, שאף-על-פי שכתב לה גט, בתקופת-הביניים דינה כאשת-איש לכל דבר (גטין עג ע"ב), מהם שאמרו, שדינה ספק אשת-איש (שם שם), ומהם שאמרו, שכל המעשה היה ניסיון לדוד, שביקש מה' להתנסות, בחינת "בחנני ה' ונסני" (תהילים כו, ב - סנהדרין קז ע"א). אבל מוסכם על רוב פרשנינו "שמכל מקום היה הדבר מכוער" ("מצודות"). כיוצא בזה אמרו על אוריה שהיה מורד במלכות, כי כינה את יואב במעמדו של המלך דוד "אדני יואב" (ועיין שבת נו ע"א תוספות ד"ה דאמר), הפר בפרהסיה את פקודותיו של המלך וזלזל ב"משאת" שיצאה אחריו. חטאו של דוד היה בכך שלא הביאו למשפט בסנהדרין. וכתב מלבי"ם: |
"ולא תשאל, למה לא הרגו בסנהדרין? - כי אחר שהיה מוכרח לישא אחר כן את אשתו, כמו שיתברר הדבר ותצמח תלומה ומרד, לכן כסה קלון בערמה".
|
|
ומקרא מלא זועק ומכריז: "ולא-סר (דוד) מכל אשר-צוהו ה' כל ימי חייו רק בדבר אוריה החתי" (מלכים א' טו, ה). ר"י אברבנאל רואה במאמצי חז"ל לטהר את דוד משום דרכי הדרש: |
"ואין לי להשיב עליהם, ודי במה שאמרו: רבי דאתי מדוד מהפך בזכותיה... סוף דבר, אם הכתוב קוראו חוטא והוא הודה בחטאו... טוב לי שאומר שחטא מאד והודה מאד ושב בתשובה גמורה וקיבל עונשו, ובזה נתכפרו עוונותיו".
|
|
נמצא שבמקום שאתה מוצא גנותו של דוד וכשלונו, שם אתה מוצא את חסידותו וגדולתו. ואכן, מששמע דוד מפיו של נתן הנביא את שתי המלים "אתה האיש", שאין בתולדות אנוש משלן מבחינת עוצמתן המוסרית, לא רק שלא קצף על מוכיחו אלא השפיל רוחו, התוודה על חטאו ושב בתשובה שלימה, מתוך ידיעה שייסורים ממרקים העוון, ושרק עם ה' החנינה: "כי אמרתי מי יודע יחנני (קרי: וחנני) ה'... (יב, כב)". מעשה דוד ובת-שבע והעונש שנתלווה אליו מבקש - בדין - להידמות למעשה אגג, שבגללו נקרעה המלכות משאול, כשהצד השוה בין שני המעשים, שהיה בהם ניסיון לשני המשיחים הראשונים, וכבר הישוו חז"ל את שני המעשים זה לזה ואמרו: |
"כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמריה סייעיה. שאול - באחת ועלתה לו. דוד - בשתים ולא עלתה לו" (יומא כב ע"ב).
|
|
ופירש רש"י: |
"במה סמוך ומובטח (אדם) ואין צריך לחלות ולדאוג מכל רעה מי שהקב"ה בעזרו. שהרי מצינו ששאול נכשל באחת ועלתה לו לרעה, לקונסו מיתה, לבטל מלכותו, ודוד נכשל בשתים ולא עלתה לו לרעה".
|
|
נראה שהשוני בין שני המעשים אינו רק בכך, שבמעשה אגג נכשל שאול במצוה שהוטלה עליו כמלך, והוא אף הודה שירא את העם, והכריז בזה על עצמו כמי שאינו ראוי להיות מלך, שהרי מלך חייב לכוף את דעתו על העם, ואלו דוד נכשל כאן בדבר שכל אדם מישראל (כפרט!) מצווה ועומד עליו, אלא יש שוני גם בטיבה של תשובתם של שאול ודוד על מעשים אלה. אמנם שניהם התוודו ואמרו "חטאתי", אלא ששאול התוודה רק לאחר שניסה לטעון טענות שונות, ואף ניסה לגלגל את החטא על העם, ואלו דוד - מששמע תוכחת הנביא, אמר מיד "חטאתי לה'". ולא זו אף זו. שאול התעלם מחטאו ומן הדין שנגזר עליו, וממילא לא הייתה תשובתו שלימה, ורק בלילו האחרון - בעין-דור - חזר בתשובה שלימה וקיבל על עצמו את הדין, ולפיכך חזר ונתעלה במעלות קדושים: "מחר אתה ובניך עמי" - במחיצתי! (שמואל א' כד, יט ורש"י שם). ואלו דוד קיבל על עצמו את הדין מיד, וכבר בשעת צומו על "הילד" יש להבחין בתשובת המשקל. מה שם בחטא: שכב אכל ושתה (יא, ד, יג), כאן צם ושכב ארצה (יב, טז). וגם כשסאת ייסוריו הוגדשה, והוא נאלץ לברוח מפני בנו הסורר, הוא מסרב להעניש את שמעי המקללו קללה נמרצת, ואומר: |
"הנחו לו ויקלל כי אמר-לו ה', אולי יראה בעוני (קרי: בעיני), והשיב ה' לי טובה תחת קללתו היום הזה" (טז, יא-יב).
|
|
נמצא שדוד הוא שהקים "עולה של תשובה" (מועד קטן טז ע"ב), ויכול היה להעיד כלפי באי-עולם שה' מקבל את השבים אליו (מדרש "שוחר טוב" נא, ג). ומכאן שטעות היא לחשוב, ששאול נענש, ודוד כאלו לא נענש. גם דוד נענש ואף נתייסר קשות ביותר, בעונשי גוף ונפש כאחת (עיין יומא כב ע"ב), אלא שהמלוכה לא נקרעה ממנו, והיה זה סימן לבניו, כדברי נתן הראשונים אליו: "אשר בהעותו והכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם. וחסדי לא-יסור ממנו" (ז, יד-טו), כי זכה דוד והקב"ה הבטיח לו ולזרעו את המלכות עד עולם: "ועשה-חסד למשיחו לדוד ולזרעו עד-עולם" (כב, נא). מכאן ואילך כל המעשים המסופרים בספר, עד לסוף פרק כ, אינם אלא סיפור העונשים והייסורים שבהם נענש ונתייסר דוד. (ג) לסיכום פרשת מעשה אמנון ותמר (פרקים יג-יד) במעשה זה היה משום עבירה על מצוות התורה והוא נגד את כל כללי המוסר והצניעות בישראל: "לא-יעשה כן בישראל" (יג, יב), "ואתה תהיה כאחד הנבלים בישראל" (שם, יג). ומכיוון שדוד לא העניש את אמנון על מעשהו זה, אף כי חרה לו מאד (שם, כא), החליט אבשלום לנקום את עלבון אחותו. ושוב העדיף דוד "שב ואל תעשה", התאבל על אמנון "כל הימים", אבל לא עשה מעשה של ממש כדי להעניש את אבשלום אשר ברח בינתיים אל אביו זקנו מלך גשור (שם, לח), וגם לא העניש את הנערים שביצעו את מעשה הרצח מטעמו. מסתבר שהעדר תגובה של ממש מצד המלך למעשי בניו עורר ביקורת קשה בממלכה והכשיר את דעת הקהל לקבל את דברי אבשלום בפרשה שלאחר מכן: "ראה דבריך טובים ונכחים, ושמע אין-לך מאת המלך" (טו, ג). יואב החליט להיכנס בעובי הקורה ולהציל את דוד ואת שלום הממלכה. מכיוון שחשש לדבר על כך ישירות עם המלך, הסתייע באשה חכמה מתקוע, ושם "את-הדברים בפיה" (יד, ג). האשה השכילה להביא את הדברים כערוכים למעשה שלה עם בניה, ותבעה מן המלך שיושיע לה, ושלא ייתן לגואל הדם לבצע את זממו. דבריה של האשה ערוכים בחכמה המגלה טפח ומכסה טפחיים. חמש פעמים היא מדברת אל המלך, ופעם אחת, 'באמצע שיחתה', היא נוטלת רשות להוסיף ולדבר (שם, יב). בדבריה הראשונים כל דאגתה נתונה לאישה, להשאיר לו שם ושארית על פני האדמה (שם, ז). באישה היא פותחת: "וימת אישי" (שם, ה) ובאישה היא חותמת (שם, ז). בדיבורה השני היא נוטלת את העוון של ביטול חובת גאולת הדם על עצמה ועל בית אביה (שם, ט), בדיבורה השלישי היא חוזרת ומזהירה את המלך לזכור את ה' ולא ליתן לגואל הדם להשמיד את בנה (שם, יא), ואלו דיבורה האחרון (שם, יג-יז) ארוג דברי הגות וחכמה על "עם-א-להים" והחיים בזה ובבא. ואת דיבורה זה היא חותמת בשבח למלך שהוא בעיניה "כמלאך הא-להים... לשמע הטוב והרע", ובברכת הצלחה: "וה' א-להיך יהי עמך" (שם, יז). מששיער המלך, שיד יואב בדבר, הודתה מיד וסיימה את דבריה - בדומה לדיבורה האחרון - בדברי שבח למלך החכם "כחכמת מלאך הא-להים לדעת את-כל-אשר בארץ" (כ).לדבריה של התקועית יש דמיון לדברי אביגיל (שמואל א' כח, כד-לא). המשותף להם הוא דברי ההגות על החיים בזה ובבא, והחובה המוטלת על המלך למנוע שפיכות דמים מיותרת. נמצא שהפסק שפסק המלך ביחס לבנה המדומה של התקועית, הוא הפסק שפסק לעצמו, בלא שידע על כך. ויש בו משום דמיון לפסק שפסק לנתן, בפרשה שלפני כן, ביחס לאיש העשיר. מה שם: "אתה האיש" (יב, ז), אף כאן בחינת "כן משפטך אתה חרצת" (מלכים א' כ, מ). משהשיב יואב את אבשלום לפי פקודת המלך, גוזר עליו דוד נידוי: "ופני לא יראה" (יד, כד). המצב המביך שאליו נקלע אבשלום, טמן בחובו את זרע פורענות המרד אשר בו מדברת הפרשה שלאחר מכן. אבשלום הרגיש את הסתייגות דוד ממנו והבין שאביו לא יסכים בשום אופן, שהוא ימלוך תחתיו (ועיין מלבי"ם). לפיכך החליט לעשות מעשה, ולכך רומזת פרשתנו בסיפור יופיו ושערותיו שהיה שוקלן "באבן המלך" (יד, כו). ומכיוון שכל זמן שהיה מנודה לאביו, לא יכול היה להוציא לפועל את מזימת המרד שהתחיל לרקום, הכריח את יואב להסדיר את היחסים הרשמיים בינו לבין המלך (שם, לב). הדגשת לשון "המלך" (ולא - אביו) באה לומר שבעיית היחסים ביניהם היא בעיה ממלכתית מובהקת (ולא לחינם לא נזכר בכל פרק יד אף פעם השם דוד, אלא המלך בלבד). דוד הבין את ההגיון שבתביעת אבשלום, הזמינו אליו ונשקו: "וישק המלך לאבשלום" (שם, לג), אבל לנשיקה זו הסמיכו הכתובים את סיפור המרד. כל הפרשה עומדת בסימן עמידתו הרפה של המלך, עמידה שיש לזקפה להרגשת החטא המפעמת בלבו של דוד וידיעת העונש שעליו לשאת כדי למרקו: "ועתה לא-תסור חרב מביתך עד-עולם... הנני מקים עליך רעה מביתך..." (יב, י-יא), ואף-על-פי-כן, למאורעות המסופרים כאן יש סיבות מיוחדות, והמאורעות משתלשלים בדרך טבעית והגיונית, וזה על דרך שיטת "הסיבתיות הכפולה" שבמקרא. ועוד. אמנון נענש על חטאו שלו, אבל עצם הדבר שנכשל בחטא כזה, הוא עצמו עונש על חטא בת-שבע, כאלו מן השמים סיבבו שאמנון יחטא בשביל לענוש את דוד. על-פי ההגיון הפנימי שבהשתלשלות המאורעות יש מקום לומר, שמעשה דוד בבת-שבע עורר באמנון את המחשבה, שגם הוא יוכל למלאות תאוותו ולא יאונה לו רע. ואולי חשב בזה להראות, שהוא הזכאי למלוך אחרי דוד. אף יש לשים לב לכך, שדוד גורם בעצמו (שלא בידיעתו) לכל הרעות והאסונות. הוא המצוה לתמר ללכת אל בית אמנון, במקום שבו היא עתידה להיאנס, והוא המצוה לאמנון ללכת עם אבשלום שעתיד להורגו, והוא המצוה ליואב להביא את אבשלום - אותו יואב שעתיד להרוג את אבשלום שלא ברצון דוד. דוד הוא אפוא זה שמביא על עצמו את עונשו לפי גזירת ההשגחה העליונה. ואף-על-פי שדוד אשם בכל אלה, גם אמנון ואבשלום אשמים בעצמם במה שבא עליהם - אמנון, בגרשו את תמר, חתם את דינו למיתה בידי אבשלום, אבשלום לכאורה נקם את כבוד אחותו, אבל מתברר שגם הוא דמות שלילית. סוף דבר: הדברים מתגלגלים כמו שהם מתגלגלים בשני מישורים, המישור ההיסטורי הריאלי-האנושי והמישור המטה-היסטורי הא-לוהי "בעצה עמוקה של מלכו של עולם" (סוטה י ע"ב; יא ע"א). (ד) סיכומה של פרשת מרד אבשלום (טו, א-יט, ט) פרשתנו היא המשך לשתי הפרשיות שקדמו לה: מעשה דוד ואוריה ומעשה אמנון ותמר, והיא גם מחוברת להן בעניינותיה ובלשונותיה. החטאים שבינו ובינה ושפיכות-דמים והעונש עליהם ממלאים את חללן של שלוש פרשות אלה. אבשלום, הבן המורד באביו, פחזן ושחצן היה, ולא ידע לכבוש את יצריו. בפחזותו הצית באש את "חלקת יואב" (יד, כט-לב) והסתכסך על-ידי כך עם יואב, האיש החזק והקשה (ג, לט) בממלכה. כך יצא שמי שהיה מלכתחילה תומכו הנלהב, ועשה כל אשר ביכולתו כדי לפייס בינו לבין אביו ולהשיבו מגלותו (יד, א-כג), נהפך לאויבו. ואבשלום שרצח את אחיו אמנון על אשר חילל את כבוד אחותו בצנעה (יג, ט), מחלל את כבוד אביו בריש גלי ובא על עשר פלגשיו "לעיני כל-ישראל" (טז, כב) ואף מסכים לכל עצה היעוצה לו להכות את אביו. אין הכתובים מספרים במפורש, מה ראה אבשלום למרוד באביו. ברם, מבין השיטין ומדברי התעמולה שניהל, יוצא שסבר, שלא היה כל עוון ברצח אמנון על ידיו (יד, לב), וכי אביו עיוות את משפטו והחמיר בדינו, ועוד גזר עליו נידוי עם שובו מגלותו (שם, כח). מסתבר שנידוי זה הבהיר לאבשלום, שאין בדעת אביו להמליכו אחריו. גם אפשר ששמע על השבועה, שנשבע אביו לבת-שבע, ששלמה בנה ימלך אחריו (מלכים א' א, יז). על כל פנים לא היה בכוחה של הנשיקה שנשק לו אביו לאות פיוסין (יד, לג) כדי להפיג את המרירות שנצטברה בלבו. ועם פחזותו ידע לתכנן. במשך שנתיים ימים (יג, כב-כג) תיכנן את רצח אמנון, וכך תיכנן כמשוער במשך שנתיים (יד, כח) את דבר המרד באביו, לאחר ההתפייסות הרשמית בינו לבין "המלך" (שם, לג; לשון "המלך" בא בכתוב ארבע פעמים!). ונשאלת השאלה, במה שבה אבשלום את לב העם, אנשי יהודה ואנשי ישראל כאחת? אין כל ספק שיופיו הבלתי-רגיל של "נזיר עולם" (נזיר ד ע"ב) זה, "וכאבשלום לא-היה איש-יפה בכל-ישראל להלל מאד" (יד, כה), גינוני הדר המלכות שטיפח (טו, א) ונימוסיו החיננים (שם, ה) שבו לב רבים. אבל בייחוד לקח אבשלום את לב העם בדברי חנופה וחלקות ואף בהבטחות שלא ניתן לקיימן: |
"ראה דבריך טובים ונכחים, ושמע אין-לך מאת המלך... מי-ישמני שפט בארץ, ועלי יבוא כל-איש אשר-יהיה-לו-ריב ומשפט והצדקתיו" (טו, ג-ד).
|
|
כאלו אין המלך שוחר צדקה ועושה משפט ראוי. מסתבר שדבר המשפט בממלכה היה הנושא הרגיש שעניין רבים וכן שלימים. ישראל, כדוגמת המתוקנות שבאומות, ציפו ממלכם שיעשה משפט צדק. ואכן, עד למעשה אוריה היה מקובל על כל ישראל שדוד "עשה משפט וצדקה לכל-עמו" (ח, טו), ועוד, שידוע הוא, בדומה "למלאך הא-להים... לשמע הטוב והרע" (יד, יז). מעשה אוריה (השוה מלכים א' טו, ה) ורפיונו של דוד הן במעשה אמנון הן במעשה אבשלום הכשירו את הקרקע לקליטת דברי ההשמצה של אבשלום. זאת ועוד. מסתבר שלמרות ניצחונותיו המזהירים של דוד במערכות- הקרב המרובות שניהל, וחרף הרחבת הממלכה עד לגבולות ההבטחה, היו ודאי בלתי-מרוצים רבים בתוך שבטי ישראל, בגלל גיוסם של רבים מהם למלחמות ולהחזקת שטחי הכיבוש. יש לשער שגם ארגון המחלקות, בנות עשרים-וארבעה אלף כל אחת, הבאות לשרת "את-המלך לכל דבר" (דברי הימים א' כז, א) הכביד לא במעט על המגויסים ועל משפחותיהם. וכיוצא בזה הכביד ודאי עול המסים שהוטל להוצאות המלוכה המרובות. עוד יש לשער שקנאת השבטים, ששורשה עוד בימי השופטים, לא פחתה, ואולי אף גדלה. מצאנו, למשל, ששבטי הצפון קינאו ביהודה על שהתנשא לראש (יט, מד). אל המתמרמרים השונים נצטרפו גם כמה מגדולי המלכות, בגון שמעי בן גרא ששנא את דוד על שנטל המלכות מבית שאול (טז, ה-יג). ויצא שדברי תעמולתו של אבשלום, שיסודם היה בדמגוגיה שלו וגם של שלוחי-הסתר שלו (הכתוב מכנם "מרגלים" - טו, י), הביאו לכך שרבים נמשכו אחריו: "ויגנב אבשלום את-לב אנשי ישראל... והעם הולך ורב את-אבשלום" (טו, ו, יב). דומה שאבשלום מנסה לחקות את דרך אביו למלוכה. וכמו שאביו נמשח בסתר בבית אביו בהסוואה של זבח לה' (שמואל א' טז, ה), כך הולך גם אבשלום להימשח באמתלה של תשלום זבח נדר לה' (טו, ח). וכשם שאביו נמשח בחברון, כך הוא נמשח בחברון, ולאחר שהשתלט עליה, הוא עולה, בדומה לאביו, לכבוש את ירושלם. בירושלם שוגה אבשלום כתוצאה מפחזותו ושחצנותו כמה שגיאות הרות אסון. הוא נותן אימון בכל הבא לפניו ומתחנף לו ומאפשר לכמה מנאמני דוד לארגן מחתרת פעילה בתוך הבירה, מחתרת המביאה בסופו של דבר לאבדנו (יז, טו-כב). שתי עצות יעץ אחיתפל לאבשלום. תכלית העצה הראשונה הייתה להודיע לכל ישראל שאין מקום להתפייסות בין האב ולבין בנו המורד. והעצה השנייה תכליתה הייתה להרוג את דוד בהתקפת-פתע באותו הלילה. אבשלום קיבל את העצה הראשונה, אך נעלם ממנו שבשל חללו יצועי אביו נשלל ממנו אותו "יתר שאת ויתר עז", המגיע לו בתוקף בכורתו, ושלא מדעת היועץ - אחיתפל, והנועץ בו - אבשלום, נתקיימה כאן במלואה נבואתו-תוכחתו של נתן: "הנני מקים עליך רעה מביתך ולקחתי את-נשיך לעיניך... כי אתה עשית בסתר, ואני אעשה את-הדבר נגד כל-ישראל ונגד השמש" (יב, יא-יב). והנה את העצה השנייה, הטובה מבחינת ההגיון הצבאי שבה (יז, א-ד), לא קיבל אבשלום, אם מפני שלא הועיד לו אחיתפל בתכניתו תפקיד כלשהו (אפשר שחשש, שאחיתפל עשוי לרכוש לו מעמד עדיף עליו), ואם מפני טעם אחר. בסופו של דבר קיבל את עצתו של חושי הארכי אשר שבה את לבו, הן בנועם מליצותיו, הן משום שהועיד לו בתכניתו מקום בראש, והחניף לו: "ופניך הלכים בקרב" (יז, יא). משהעדיף אבשלום את עצת חושי, הסיק אחיתפל מיד את מסקנתו האישית, כי ידע שהמרד נדון לכישלון, וכל מורד במלכות דינו למיתה. הלך אפוא ואיבד את עצמו בחנק (יז, כג). אף-על-פי ששימש, כאמור, שלא מדעת, מכשיר בידי ההשגחה העליונה לבצע גזירותיה, נענש על כוונתו הרעה, בחינת "מגלגלים זכות על-ידי זכאי וחובה על-ידי חייב" (שבת לב ע"א ועוד). בעצם קבלת אבשלום את עצת חושי נעשה משפטו של דוד והובטח נצחונו. ולא לחינם תופסים שני הרצים הבאים לבשר לדוד את דבר נצחונו בלשון "שפט". השופט הוא ה', השופט את דוד מיד אויביו הקמים עליו (יח, יט, לא), ויוצא שכל ההתרחשות ההיסטורית שבפרשתנו באה להדגיש את משפטו של שופט כל הארץ. והיה זה עונשו של אבשלום שלא מת מות גיבורים במלחמה, אלא מת מות נבל, כאסיר זה שנאסר ונתלה (בידי שמים) בענפי האלה, ועוד, שהומת בידי אנשים, שעברו על פקודת המלך שלא להרגו, ושוב נתקיימה נבואתו-תוכחתו של נתן: "ועתה לא-תסור חרב מביתך עד-עולם" (יב, י). דוד עצמו אשר האשה החכמה מתקוע העידה עליו, שהוא יודע את כל אשר בארץ (יד, כ), לא ידע דבר מכל ההכנות הממושכות למרד שעשה אבשלום, והמרד בא עליו כהפתעה. אין זאת שהיה בכך משום עונש לדוד. למרות גילו המופלג (יש סוברים, שהמרד אירע בשנה האחרונה למלכותו) וההפתעה פעל דוד במרץ ובתבונה. מתוך אחריות לשלום תושבי ירושלם החליט דוד לא להתבצר בעיר שקל להגן עליה, אלא לעזבה מיד: "והדיח עלינו את-הרעה והכה העיר לפי-חרב" (טו,יד). דומה שגורלה של נוב, עיר הכוהנים, רבץ על מצפונו (שמואל א' כב, כב: "אנכי סבתי בכל-נפש בית אביך"). היה כאן משום ניסיון לדוד אשר בו עמד מתוך אחריות אישית. כמו כן סירב דוד שארון ברית הא-להים על כוהניו ולוויו יתלווה אליו בדרכו. אין כל ספק שהימצאות הארון עמו עשויה הייתה להעניק לדוד יתרון מדיני גדול, ואף-על-פי-כן מצווה דוד להשיב את הארון לירושלם באמרו: |
"אם-אמצא חן בעיני ה' והשבני והראני אתו ואת-נוהו. ואם כה יאמר לא חפצתי בך, הנני יעשה-לי כאשר טוב בעיניו" (טו, כה-כו).
|
|
לעומת שני ניסיונות גדולים אלה שבהם עמד, נכשל בניסיון שהעמיד בפניו ציבא, והוא קיבל ממנו "לשון הרע" על דבר התנהגותו של מפיבשת בן יהונתן (טז, ג-ד), ולא בכדי הסמיכו הכתובים למעשה ציבא ומפיבשת את מעשה שמעי בן גרא, סמיכות פרשיות שר"י אברבנאל מפרשן בעונש על חטא. ברם, במקום שהשפלתו של דוד וייסוריו מגיעים לשיאם, שם אתה מוצא את גדולתו. כאן עומד דוד בניסיונו הנוסף הגדול, ואולי הגדול ביניהם. הוא מסרב להיענות לבקשתו של אבישי להסיר את ראשו של שמעי "הכלב המת הזה" (טז, ט), ומתוך ענוות-רוח ומתוך אמונה שכל מה שאירע לו, הוא עונש על עוונותיו, ושיש בכוחם של הייסורים למרק עוונות, הוא מכריז ומודיע ברבים: |
"... הנחו לו ויקלל כי אמר-לו ה'. אולי יראה ה' בעוני (קרי בעיני), והשיב ה' לי טובה תחת קללתו היום הזה" (טז, יא-יב).
|
|
ומצלע ההר, מן המקום שבו עמד שמעי, קיללו, סיקלו באבנים ועיפרו בעפר, שם מתחילה עלייתו המחודשת של דוד. תפילתו "סכל-נא את-עצת אחיתפל ה'" (טו, לא) נשמעת, ובבואו לעבר-הירדן, לבירתו העראית מחנים ששימשה בעבר בירת יריבו, איש בשת בן שאול, הוא מתקבל בסבר פנים יפות על ידי גדולי האזור: שבי בן-נחש מרבת בני-עמון, מכיר בן-עמיאל מלא דבר וברזלי הגלעדי מרגלים (יז, כז-כט). מסתבר שדוד האב ראה במרד הבן עונש על החטאים שהוא עצמו חטא, ולפיכך ציוה על אלופי הפיקוד: "לאט-לי לנער אבשלום" (יח, ה), והוא מדגיש שהמדובר הוא בנער אבשלום, כלומר מעשיו הם מעשי נערות, ומשנודע לו לדוד דבר מותו של "הנער", הוא קונן עליו קינה המזעזעת את שומעיה בנימה האישית שבה - שמונה פעמים הוא חוזר בה על לשון "בני", לא בכדי דרשו רז"ל שכוונתו בזה הייתה להוציאו משבעה מדורי גיהנום ולהעלותו לחיי העולם הבא (סוטה י ע"ב). אבלו של המלך דווקא בשעת הניצחון יצר מצב מביך מבחינה מדינית, והמנצחים חזרו "נכלמים" אל העיר, כגנבים - "ותגנב העם... כאשר יתגנב העם הנכלמים..." (יט, ד), לשון המכוון כנגד לשון "גניבת" הלבבות של אבשלום בפתיחת המרד (טו, ו), אלא ששם גנב אבשלום את לב איש ישראל כדי למרוד בדוד, ואלו כאן רוצה ישראל להעלים מן המלך - מתוך בושה - את דבר הניצחון על "הגנב". רק בהתערבותו הנמרצת של יואב, שהעמיד את דוד על הצדדים הממלכתיים שבהתנהגותו, יצא דוד בשלום מן המצב המביך אשר בו הכניס את עצמו. (ה) לסיכום פרשת "דוד שב למלכותו בירושלם" (יט, י-כ, כו) בשתי הפרשיות נהג דוד כדרכו, במיתון, ברחמנות ובסלחנות כלפי אויביו ומתנגדיו, ואין כל ספק שהיה בהתנהגות זו משום חכמת המושל והממשל כאחד. ולפיכך, כנגד תיאור מסע הבריחה שבמרכזו עומדת קללתו הנמרצת של שמעי, הממרקת את עוונו שבו מדברת הפרשה שלפניה, בא כאן תיאור מסע השיבה של דוד לירושלם בירתו כשהוא רצוף הבעות הכנעה ונאמנות מאויביו לשעבר ורגשי חיבה מאוהביו. בשתיהן מגלה דוד יוזמה, מרץ ותושייה, אבל לעתים גם רפיון-ידיים ההופך לו לרועץ. בפרשה שלפניה קיבל דוד מפי ציבא לשון הרע על מפיבשת "בן שאול" שיושב בירושלם ומצפה להשבת ממלכות אביו (טז, ג), ופסק מה שפסק, מבלי לברר את הדבר עד תומו. ויצא שמשפטו נהיה למשפח. ואלו בפרשה כאן שומע דוד מתוך העדר סבלנות את דברי הצטדקותו הארוכים של מפיבשת (יט, כה-לא) ומתקן רק במקצת את אשר עוות בפרשה שלפניה: "אמרתי אתה וציבא תחלקו את-השדה" (יט, ל), ועל פסק דינו זה אמרו רבותינו ז"ל (שבת נו ע"ב): "יצאה בת קול ואמרה לו: רחבעם וירבעם יחלקו את המלוכה". ואמר רב יהודה בשם רב (שם): |
"אלמלא לא קיבל דוד לשון הרע, לא נחלקה מלכות בית דוד ולא עבדו ישראל עבודה זרה ולא גלינו מארצנו",
|
|
והוא עומק בינה בהתרחשות ההיסטורית במהלך הדורות. הייתה כאן לדוד הזדמנות נאותה להתפייס התפייסות גמורה עם בית שאול, אבל דוד החמיצה. אמנם הבליג על קללת שמעי וחנן אותו לפי שעה, אבל עניין זה המשיך להיות חשוב בעיני דוד עד שצווה על שלמה לעשות מעשה (מלכים א' ב, ט). שגיאה עוד יותר גדולה שגה דוד כששלח משלחת נכבדים ליהודה, וביקשם לא להיות "אחרנים להשיב את-המלך אל ביתו" (יט, יב-יד), לאחר שהקדימו אותם "כל ישראל" (שם, י-יא). הייתה לו לדוד כאן הזדמנות לשוב ולהכריז על עצמו כמלך על כל ישראל, מבלי להעניק זכויות מיוחדות לשבט יהודה ומבלי להבליט את קרבתם אליו (יט, מג). ומכיוון שלא ניצלה, יצא שזרעי הפירוד שבין יהודה ולבין שבטי ישראל שבמרכז ובצפון, שנזרעו עוד בימי השופטים, לא רק שלא נבלו, אלא עוד המשיכו להתקיים עד שהצמיחו פירות זעם ומרי, והביאו בסופו של דבר לפילוגו של ישראל לשתי ממלכות - מיד לאחר מות שלמה - ולאחר מכן לחורבן שתיהן. אפשר ללמוד מן הפרשה לקח לדורות - עמידה רופפת כלפי ריב ומחלוקת הפורצים עשויה ללבות את המחלוקת עוד יותר, ולהפוך אותה למחלוקת עזה המביאה בסופו של דבר לידי פירוד האומה. סיסמתו של שבע בן בכרי: |
"אין-לנו חלק בדוד // ולא נחלה-לנו בבן ישי // איש לאהליו ישראל" (כ, א)
|
|
נהפכת ברבות הימים לסיסמת המרד בבית דוד ולחלוקת ישראל לשתי ממלכות: |
"מה-לנו חלק בדוד // ולא-נחלה בבן-ישי // לאהליך ישראל // עתה ראה ביתך דוד" (מלכים א' יב, טז).
|
|
אשר לשבע בן בכרי, אין הכתוב אומר עליו שהתנשא למלוך או שמשח עצמו למלך, אבל הוא מכנהו בלשון בוז וזלזול "בן בלייעל" (כ, א), ומסתבר שתומכיו מבין גדולי ישראל היו מועטים, כי הרי יואב בן צרויה מסתפק בראשו המושלך אליו מבעד החומה (כ, כא-כב). מסתבר שאת עמשא מינה דוד כשר-צבא לא רק כדי לפייסו באורח אישי, אלא גם כדי לפייס את בני שבטו - יהודה (יט, יד), שתמכו באבשלום. ואפשר שהתכוון דוד בכך לומר: אמנם היו עיוותים בממלכתי, אבל יש לתלות אותם במעשיו של יואב (ראה לעיל ג, לח-לט). כנגד דוד, המגלה בשתי הפרשיות סימנים של רפיון-ידיים (הוא גם אינו יוצא להילחם באופן אישי נגד המורדים בו), מגלה יואב בשתי הפרשיות עוז רוח ותושייה שאליהם מתלווה קשיחות-לב. בפרשה שלפניה הוא הורג את אבשלום, בניגוד לפקודה המפורשת של המלך, וכאן הוא הורג את אחיינו עמשא, על שהמלך מינהו תחתיו (ויש אומרים, שעשה מה שעשה לא רק מתוך קנאה אישית, אלא שרצה לבער את כל התומכים באבשלום). על כל פנים יש ברצח עמשא משום גנות גדולה ליואב. בפיו הוא מנשק לאחיו, ובידו הורגו במרמה - ולאחר מכן הוא נוהג בזיון בגופתו של המת. יש להעיר, שיש במותו של עמשא משום דמיון למותו, מות נבל, של אבשלום, מלכו לשעבר, והוא על דרך "מידה כנגד מידה", על שלא ניסה למנוע מאבשלום לצאת למלחמה על דוד אביו ולהכותו נפש. בשתי הפרשות יואב דבק בנאמנותו לדוד ומשתדל לפעול לטובת מלכו גם תוך כדי הפרת פקודותיו של דוד, ועל-ידי כך הוא מציל את שלימות הממלכה מידי מפלגיה. דברי האשה החכמה מאבל בית מעכה מתקשרים עם דברי האשה החכמה מתקוע. שם ביקש יואב ממנה להציל בחכמתה את חיי אבשלום ולהחזירו מגלותו לבית אביו (יד, טו, כג), וכאן נוזפת אשה חכמה ביואב על שבא "להמית עיר ואם בישראל" ו"לבלע נחלת ה'" (כ, יט). כמו החטיבה הקודמת (פרקים ה-ח) חותמת אף חטיבה זו ברשימת שרים. השוואה בין שתי הרשימות מראה שחלו שינויים מסוימים במעלתם ובתפקידם של השרים, נתווסף שר על המס ונחסרו מן הרשימה בני דוד ששימשו ברשימה הראשונה כוהנים, אולי מפני ששניים מהם (אמנון ואבשלום) הקדיחו את תבשילם ברבים. שתי הרשימות חותמות בלשון כוהנים. שם - "ובני דוד כהנים היו" (ח, יח), וכאן - "וצדוק ואביתר כהנים. וגם עירא היארי היה כהן לדוד" (כ, כה-כו). שתי החטיבות חותמות אפוא בלשון כהונה, לשון הבא לרמוז שבמרכז פועלו ותודעתו של דוד עומד בניין המקדש והתקנת סדרי-עבודה בו. |
