ברשות כבוד הנשיא, ברשות ראש-הממשלה וברשות החברים הנכבדים, אפתח את הרצאתי בהגדרת הנושא בדרך השאלה:
ההייתה לנגד עיני המחבר של ספר יהושע, כמות שהוא לפנינו, תמונה הגיונית וסבירה של כיבוש הארץ?
וטעמו ונימוקו של ניסוח זה בצדו.

מחבר ספר יהושע כמות שהוא - למה?

גלוי וידוע לכל העוסקים בחקר המקרא בכלל ובחקר ספר יהושע בפרט, כי רבו התיאוריות הספרותיות-הביקורתיות בדבר תהליך התהוותו של הספר, מספר מחבריו לסוגיהם ולתקופותיהם, העורכים, התוספאים וכו' וכו' לזמניהם ולטיב עבודתם. פוסח אני על כורחי על כל הפרובלמטיקה הזאת, הנתונה, לפי עניות דעתי, במידה מרובה בתחום עולם ההשערות וההרגשות הסובייקטיביות, והריני שואל לאיש או לאנשים האחרונים, יהא כינוים "מחברים" או "עורכים", אשר הורישו לנו את הספר כמתכונתו.

תמונה הגיונית של הכיבוש

ההייתה לנגד עיניהם של הללו תמונה הגיונית של הכיבוש, תמונה התואמת את השכל הישר ואת מציאותה של התקופה ההיא, תמונה שאפשר לתרגמה לרעיון ההיסטוריה, הגיאוגרפיה והאסטרטגיה של התקופה הנידונה? שוב, אין אני שואל כאן מה מידת האמת ההיסטורית בפרשת הכיבוש של ספר יהושע. שאלה כגון זו אינה ניתנת, לדעתי, לתשובה מדעית, אלא היא שייכת לתחום האמון, השקפת העולם, האמונה וההרגשה. מה שבאמת התרחש כאן בימים ההם, לא ייוודע ולא יבורר לעולם במסגרת המחקר ובכליו.

מה שניתן לברר בתחום היכולת המדעית הוא הנוסח שניסחתי: ההייתה לנגד עיני המחבר תמונה סבירה של כיבוש הארץ?
תיאור ברור וממצה של קרב אחד ואפילו לא מכריע - מחייב כתיבת מאמר ארוך פי-כמה מכל פרשת הכיבוש שבספר יהושע. הוא מצריך צירוף של תרשימים, מבואות והערות ונספחים וכו' וכו'. ויפה הדגיש את הדבר הזה ד"ר ידין בהרצאתו בחצור.

מובן אפוא, כי כדי לתאר כיבוש ארץ בשנים-עשר פרקים קצרים יש להפוך את כל הפרשה לתמצית מרוכזת, מצומצמת ומחושבת היטב. תיאור מעין זה חייב לנקוט סכימטיזציה גמורה של כל מערכת המאורעות.
פרשת הכיבוש היא, לדעתי, תמצית קצרה מאוד של ההתרחשויות הערוכות בתוך סכימה מחשבתית-ספרותית שקולה. הבה נתבונן באותה סכימה.

סכימת הכיבוש

פרק ה' פותח:

"ויהי כשמע כל מלכי האמרי אשר בעבר הירדן ימה וכל מלכי הכנעני אשר על הים את אשר הוביש ה' את מי הירדן מפני בני ישראל עד עברם, וימס לבבם ולא היה בם עוד רוח מפני בני ישראל" (ה,א).

תגובתם של יושבי הארץ על חדירת ישראל היא כאן תדהמה.

בסימנה של תדהמה זו חל השלב הראשון של הכיבוש: לכידת יריחו (ו') והעי (ז'-ח'), ערי ממלכה שהמתינו באפס מעשה לבואם של ישראל, ומשהגיעו ישראל לשעריהן, הרי עמדו על נפשן כל אחת לעצמה עד שנפלו ונלכדו.

שלב שני. זה מתחלק לשלושה שלבי-משנה, הפותחים שלושתם באותה מלה, ספק במתכוון - ניסוח דומה לפסוק הפתיחה הנ"ל של השלב הראשון. ללמדך כי בשני שלבים של עלילה אחת הכתוב מדבר:

"ויהי כשמע כל המלכים אשר בעבר הירדן בהר ובשפלה ובכל חוף הים הגדול אל מול הלבנון החתי והאמרי, הכנעני, הפרזי, החוי והיבוסי. ויתקבצו יחדו להלחם עם יהושע ועם ישראל פה אחד" (ט' א'-ב').

תגובתם של יושבי הארץ בשלב זה, אחרי שהתאוששו מתדהמתם, היא התארגנות. הם מתקבצים יחדיו פה אחד, הם יוזמים, מחבלים תחבולות, הם אומרים לצאת לקראת ישראל, להציל עצמם במאורגן ובמחושב.

שלב שני זה מתחלק לשלושה שלבי-משנה, הפותחים שלושתם באותה מלה, המקשרת והמבריחה את עלילת הכיבוש מן הקצה אל הקצה, הלא הוא הפועל שמע.
1. וישבי גבעון שמעו את אשר עשה יהושע וכו' ויעשו גם המה בערמה וכו' (ט', ג'-ד'). יושבי גבעון (כלומר: ארץ גבעון על כל עריה, הש' ט', י"ז) מקדמים פני הרעה ומחבלים תחבולת ערמה כדי להינצל.
2. ויהי כשמע אדני-צדק מלך ירושלם וכו' וישלח. . . אל הוהם מלך חברון ואל פראם מלך ירמות ואל יפיע מלך לכיש ואל דביר מלך עגלון לאמר: עלו אלי ועזרני... ויאספו ויעלו חמשת מלכי האמרי.. הם וכל מחניהם... וילחמו (י, א' -ה').
כאן מתאחדים חמשת מלכי ההר בדרום, כדי להציל את עצמם ואת ארצותיהם.
3. "ויהי כשמע יבין מלך חצור וישלח אל יובב מלך מדין... ואל המלכים אשר מצפון בהר ובערבה... ובנפות דור מים... ויצאו הם וכל מחניהם... ויחנו יחדו אל מי מרום להלחם עם ישראל" (י"א, א'-ה').
כאן מתאחדים יושבי הצפון, בהנהגת יבין, להדוף את ישראל ולמגרו.
הצד השווה בשלושת שלבי-המשנה הוא היזמה המאורגנת של יושבי הארץ לקדם פני הרעה במאורגן ובמתוכנן, במלחמה או בערמה.

שלב התדהמה מקיף, כאמור, את הפרקים ה'-ח'.
שלב התגובה היזומה והמאורגנת מקיף את הפרקים ט'-י"א.
לעומת אלה משמשים ארבעת הפרקים הראשונים שלב של הכנה.

כאן מעביר הכתוב לנגד עינינו את המתרחש במחנה ישראל פנימה, המחנה המתכונן לחדור אל ארץ כנען: התמנותו של יהושע בדבר ה' ובהסכמת העם, פרטים ארגוניים, כריתת הירדן וכו'. כללו של דבר, - פרקים אלה מכוונים את מבטו של הקורא כלפי פנים, אל מחנה ישראל, אגב הצצה חטופה לעבר הצד שכנגד (המרגלים ביריחו, פרק ב').

נמצא, שלפנינו כאן שלושה פרקים של עלילת הכיבוש:
פרק פתיחה המעמידנו בתוך מחנה ישראל הפולש לתוך ארץ כנען (א'-ד');
פרק שני (ה'-ח'), המראה את ישראל בכנען מול יושבי הארץ הנדהמים וחסרי הישע;
פרק שלישי (ט'-י"א), המתאר את ישראל מול הכנענים, שהתאוששו והתייצבו בשער.

סיכום

נראה לי, כי מבנה ספרותי-סכימטי זה מסתבר בהחלט. זהו מהלכן הטבעי של מרבית ההסתערויות והפלישות מסוג זה. התגובה הראשונה היא, בדרך כלל, תדהמה, ואילו אחר כך מתאוששים הנתקפים ומשיבים מלחמה שערה.
מבחינה ספרותית-אומנותית מחייב ההיגיון לפתוח את העלילה בתמונת מחנה ישראל העולה על כנען.
גם שלושת סעיפי-המשנה של ההתאוששות הכנענית ערוכים במסגרת של סכימה, המקיפה את דרום הארץ, את צפון הארץ וסוג שונה של תגובה בלתי-מלחמתית (הגבעונים), אך יזומה ושקולה ומאורגנת. שלושת שלבי-משנה אלה נכתבו, כפי הנראה, לפי סדר התרחשותם, אך ייתכן שיש כאן גם הדרגה סכימטית:
הגבעונים נכנעו.
מלכי הדרום נלחמו, אך מלחמתם - בכלי הנשק הרגילים - הייתה מכוונת מלכתחילה כנגד הגבעונים "הבוגדים" (י', ד'-ה'), ולא כנגד ישראל במישרין.
מלכי הצפון נועדו מלכתחילה להילחם ביהושע (י"א, ה') והם נלחמו בסוס ורכב.


עתה אני בא לדבר על ההיגיון האסטרטגי. יורשה לי בפתח הסעיף הזה להקדים, כי מרגיש אני היטב בכובד ההעזה לדבר על עניין זה כאן, באוזני המומחים הראשונים במעלה, שאין אני כדאי והגון לבוא בסודם, באשר כל ימי בשירות צבאי לא הייתי אלא אחד מחייליהם הפשוטים. מביא אני לפניכם, רבותיי, את דעתי אנוס על-פי הנושא, ויהי רצון שלא אכשל בלשוני.

תחילה לכיבוש הייתה יריחו

והרי זה אינו צריך הסברה רבה. כבר אמרו חכמים (במדבר רבה, ט"ו): "יריחו ניגרה של ארץ-ישראל". איש חברון, דביר או אדורים, ואפילו ערד ובאר שבע, שרצה ללכת לדיבון או לערוער אשר על שפת נחל ארנון בעבר הירדן, לא הלך מעולם היישר בכיוון הקו האווירי הקצר, כי אם עלה לירושלים וירד ליריחו, עבר את הירדן ועבר דרך "ארץ מידבא" למחוז חפצו, בדרך ארוכה פי-שלושה וארבעה - למען לא יצטרך לעבור דרך מדבר יהודה התלול והצחיח, לחצות את ים המלח ולעלות במעלה הר העברים או הר מואב הקשה והמסוכן. יתר על כן, גם צפונה מירושלים אין מעבר נוח לעבר-הירדן עד אדם העיר. אף שם המורדות משני עברי הירדן תלולים וקשים, ואין דרכים טובות. נמצא, שכל מחציתה הדרומית של הארץ מתקשרת עם עבר-הירדן דרך יריחו. המחזיק ביריחו מבטיח לעצמו את הקשר (וקשר הוא תנאי קודם לכל התקדמות צבאית). במקרה דנן הבטיח אפוא יהושע לעצמו את הקשר בין אוכלוסי ישראל (והצבא שהופקד, בלא ספק, לשמרם), שנשארו בעבר הירדן, לבין צבאות ישראל המתקדמים מערבה. מאידך, ניתק את הקשר בין יושבי כנען (שנטו אחר כך להתאחד ולהיעזר זה בזה מול יהושע) לבין בעלי-ברית אפשריים בעבר-הירדן (גם עמון ומואב ומדין התאחדו בשעתם).

שנייה לכיבוש הייתה העי

נעיר כאן בשולי הדברים, כי לבטי הארכיאולוגים המקראיים בעניין כיבוש העי אינם אלא לבטי שווא.
אמת, כי הגב' קראוזה-מרקה חפרה באתר א-תל, הסמוך לבית-אל, ולא מצאה שם שרידים מתקופת יהושע. נאמנה עלינו מסקנת החופרת, כי בא-תל עמדה עיר באלף הג' לפסה"נ, שחרבה סמוך לשנת 2000. בימי יהושע לא הייתה זו אפוא אלא תל חרבות קדום. ברם, מי זה מחייב לומר, כי שם הייתה העי? להשערת אולברייט-גרסטנג קדמו שלוש-ארבע הצעות-זיהוי אחרות באותה סביבה. ארנסט סלין, שסייר שם כ- 30 שנה לפני החפירות הנ"ל וספר יהושע פתוח בידו, הגיע לידי המסקנה, כי אין להכריע אם עמדה העי בא-תל או בחרבת-חיאן הסמוכה - אלא על-פי חפירות. הנה חפרו והוכרע הדבר, כי לא בא-תל הייתה העי, כי אם בחרבת-חיאן או בתל אחר מן התלים שהוצעו בסביבה.

הנה אומר הכתוב בפרק ז': "וישלח יהושע אנשים ... העי אשר עם בית-און מקדם לבית-אל " (שם, ב'). הרי שלושה מקומות מנויים. לקמן בפרק ח', כשהצליחה תחבולת יהושע, נאמר: "ויזעקו כל העם אשר בעיר לרדף אחריהם... וינתקו מן העיר. ולא נשאר איש בעי ובית-אל, אשר לא יצאו אחרי ישראל" (ח', ט"ז-י"ז). הרי שני מקומות בלבד. ויושבי בית-און מדוע לא רדפו? הווה אומר, כי רק בשני המקומות הנזכרים היו יושבים, ואילו בית-און לא הייתה נושבת. היא הייתה חרבה בתקופת יהושע. הכתוב מציין: "העי אשר עם בית-און", ללמדך שהעי הייתה סמוכה לחורבה גדולה ובולטת ששמה בית-און. אם חפרה יהודית -קראוזה בא-תל הגבוה והבולט וגילתה, כי היה שם תל-חרבות בימי יהושע, אות היא, כי מצאה את שרידי בית-און, שגם לפי רמז הכתוב חרבה הייתה באותה שעה.

יושב כאן עמנו ד"ר גרינץ, שכתב על נושא זה מאמר מצוין, המלבן ומברר בעיה זו עד תומה.
מכל מקום אין ספק, שהעי הייתה אי-שם מזרחה לבית-אל (לא בא-תל) בסביבות דיר-דיבוואן, ויהושע עלה לשם דרך ואדי-נועמה.

יריחו או ירושלים?

ברם, השאלה היא, מה ראה לעלות מיריחו אל העי. איך ספק, שכל צבא בימינו היה עולה מיריחו לירושלים, ולא היה מייחס כל חשיבות לכיבוש העי.
התשובה נעוצה במציאות היישובית של התקופה. כידוע, פוסחת פרשת הכיבוש על הר אפרים. בפרקים ו'-י' הגבול הצפוני של הכיבוש הוא העי, ואילו בפרק י"א מתחיל הכיבוש בקו נגב-כנרות - דור. כל השטח הגדול שביניהם אינו נזכר בעלילת הכיבוש. טעמה ונימוקה של עובדה זו אנו למדים מפרק י"ז. יהושע אומר שם לבני יוסף, שנאחזו בשטח הנידון: "כי הר יהיה לך, כי יער הוא ובראתו" (י"ג, י"ח), הר אפרים לא היה נושב ברובו בתקופת הכיבוש. הייתה זו ארץ יערות בעיקרה. ראיה לכך גם מפרשת מכירת יוסף, הדנה בשטח שכם-דותן. כאשר נמסרה ליעקב הכתונת הטבולה בדם, אמר (והאחים עשו את אשר עשו, כי ידעו מראש, שזו תהיה המחשבה-המסקנה): "חיה רעה אכלתהו טרף טרף יוסף" (בראשית ל"ז, ל"ג). מסקנה ספונטנית זו נבעה, כמובן, מן המציאות הידועה של התקופה. משלחת האריות, שהתרבו אחרי חורבן שומרון (מלכים ב' י"ז, כ"ד-כ"ו) הייתה כנראה, התפרצות המרידה האחרונה של היער הקדום ביישוב הדוחק את רגליו. מציאותה של ארץ יערות לא-נושבת ברובה בתחומי מרכז הארץ משתקפת יפה גם במקורות-חוץ, כגון רשימות כיבושיהם של מלכי מצרים בתקופת הממלכה החדשה ואגרות תל-אלעמרנה, ואין כאן מקום להאריך בזה.

מעתה נבין מה העלה את יהושע מיריחו לעי דווקא ולא לירושלים. מבצע צבאי - כמו כל פעולה אנושית - נמדד ונבחן בשניים:
1) מהו המחיר, כלומר: מה שיעור המאמצים, הקורבנות, האבדות שהמבצע דורש? ככל שימעטו הללו, יעלה ערך המבצע;
2) מה שיעור ההישגים, התוצאות הצפויות? ככל שירבו אלה, יעלה ערך המבצע.

ננסח את הדבר בלשון דורנו ובמושגיו, ונניח כי יהושע שוקל ביריחו, מה יהא הצעד השני של הכיבוש לאור האינפורמציות אשר בידו (ופעילות המודיעין שלו הייתה אינטנסיבית למדי, עי' פרק ב' ותחילת פרק ז' ועוד). הוא יודע, כי לפניו שתי אפשרויות: ירושלים או העי. הוא שואל, מה שיעור המאמצים הדרושים לכיבוש ירושלים. התשובה היא: הרבה מאוד. ירושלים (שלא נכבשה אח"כ עד ימי דוד) היא בצורה מאוד. היא עלולה לסבך את צבאות ישראל במצור ממושך ויגע על כל הכרוך בו, ולאחר הכול סיכויי כיבושה אינם מרובים.
במקרה של הצלחה, מהם ההישגים הצפויים? עיר ממלכה אחת והשטח המצומצם של מדינת ירושלים.

לעומת זאת העי אינה חזקה ביותר. כלשון מרגליו של יהושע: "אל-יעל כל העם, כאלפים איש או כשלושת אלפים איש יעלו ויכו את העי, אל תיגע שמה את כל העם, כי מעט המה" (ז', ג'). מה שיעור ההישגים הצפויים מכיבוש העי? עצומים. כל הר אפרים, כל ארץ היערות שבין העי לבין עמק יזרעאל תיפול בידי כובשי העי. על-ידי כיבוש העי הושלם למעשה; חלק נכבד של כיבוש הארץ ונפתח פתח רחב להתנחלות הישראלית, שהיא תכלית הכיבוש.

יתר על כן, תפיסת הר אפרים ניתקה את הקשר בין הדרום לצפון. גם מלכי הדרום המתכוננים להתגונן וגם מלכי הצפון האומרים לעמוד על נפשם במאורגן, יוצרכו לעשות זאת לחוד, ולא כולם יחד מקצה ועד קצה. כשם שניתק יהושע את חבל ההר הדרומי מעל עבר הירדן, כן ניתקו עתה מעל צפון הארץ.

מלחמת הדרום

חשיבות יתרה נודעת גם לרשימת הערים במלחמת הדרום (י', כ"ח-ל"ט): תחילה מקדה, לבנה, לכיש, עגלון. לבנה-תל-צאפי היא משלט בולט לעין במבואו של היובל הצפוני של נחל סוכריר בואך מן החוף לעמק האלה ומשם בית-לחם.

לכיש היא עיר מפתח ידועה במבוא היובל הדרומי של נחל סוכריר. היא שולטת בדרך אשקלון-חברון העוברת באותו יובל, במקום שהיא מצטלבת עם דרך בית חורון-עזה. לגבינו חשובה כאן העובדה, כי גם היא עיר-מבוא מארץ החוף אל ארץ ההר.

דומה להללו - אעפ"י שאינה חשובה כמוהן - היא עגלון-תל-חסי, עיר מבוא על שפת נחל חסי. הצד השווה בשלוש הערים הנזכרות, שהן שומרות מבואות ההר. כולן עומדות במקום שאחד הנחלים פותח שער מן החוף אל ההר. מסתבר, כי גם הרביעית, שאין מקומה ידוע ומוסכם - מקדה - היא מן הסוג הזה. ייתכן שהיא תל-בטאשי, שלא זכה עד כה לזיהוי מוסכם, מערבה לבית-שמש במבוא נחל שורק.

שורה זו של כיבושי מבואות ההר אינה מקרית, וכבר עמד רייט על ההיגיון הצבאי-הגיאוגרפי שבה.

לדעתי, זהו רק חלק של כל המערך. כשם שניתק יהושע את מערב הארץ מעל מזרחה, כך ניתק אחר כך את הדרום מעל הצפון. הצעד האחרון לקראת גמר הכיבוש היה ניתוק חבל ההר הדרומי מעל ארץ החוף על ידי כיבוש ערי-המבוא.

עתה, משבודד חבל ההר מעל כל אפשרות של עזרה מן החוץ, לכד יהושע את חברון ואת כל עריה, את דביר ואת כל עריה (י', ל"ו-ל"ט) ותפס את כל פנים הארץ עד קדש ברנע (י', מ"א).
עם סיומה של מערכה זו שלט יהושע בכל ארץ ההר מקצות הנגב ועד עמק יזרעאל.

מלחמת הצפון

מלחמת הצפון, המתוארת בקיצור נמרץ (י"א, א'-ט), שברה את ההתנגדות המאורגנת בקנה-מידה גדול. מה היו הכיבושים הממשיים, לא פרט הכתוב, אולי משום שאחיזתם של ישראל בצפון הייתה בדור הכיבוש רופפת יותר מבדרום. מכל מקום יש היגיון היסטורי צבאי רב בהדגשת העובדה, כי ישראל כבשו את חצור והחריבוה, "כי חצור לפנים היא ראש כל הממלכות האלה" (י"א, י'). לאור חפירות חצור ולאור הבדיקה היסודית של מקומה ומעמדה ערב הכיבוש - אין כיום צורך להאריך בנושא זה. מובן היטב, כי המחץ הישראלי והמאמצים של הכובשים כוונו דווקא לחצור, כדי להתיז ראשו של האויב ולשתק את התנגדותם המאורגנת ויזמתם של ערי הכנעני המרובות שנשארו קיימות אחרי מלחמת הצפון.

ספר יהושע הוא, אמנם, אחד מספרי המקרא, הטבוע כולו בחותם הנבואה ורעיונותיה. ספר יהושע לא נכתב לשם הוראת היסטוריה ואסטרטגיה. אולם יש, לפי עניות דעתי, בדברים האמורים כדי להוכיח, שלנגד עיניו של מחבר הספר, כמות שהוא לפנינו, עמדה תמונה הגיונית סבירה של כיבוש הארץ. תמונה זו תואמת את ההיגיון הצבאי של התקופה ומציאותה של הארץ בימים ההם.