מתוך: "הסטוריה צבאית של ארץ ישראל בימי המקרא",
בעריכת יעקב ליוור הוצאת משרד הבטחון, תשכ"ה

בסיפור קורות המלחמות של בית-דוד בבית-שאול, שבספר שמואל, בא תיאור מופלא של המלחמה שנלחמו עבדי דוד בעבדי אשבעל (איש-בשת) על הבריכה אשר בגבעון. והרי תיאור התנגשות זו כפי נתינתו בשמ"ב ב, יג-יז:

"וישבו אלה על הברכה מזה ואלה על הברכה מזה. ויאמר אבנר אל יואב: יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו. ויאמר יואב: יקמו. ויקמו ויעברו במספר שנים עשר לבנימין ולאיש-בשת בן-שאול ושנים עשר מעבדי דוד. ויחזקו איש בראש רעהו וחרבו בצד רעהו ויפלו יחדו. ויקרא למקום ההוא חלקת-הצרים אשר בגבעון. ותהי המלחמה קשה עד מאד ביום ההוא."

פרשה זו היוותה אבן-נגף לחוקרים ולפרשנים, שהטילו ספק במהימנותה ההיסטורית וניסו לפרשה בדרכים שונות. לפי הדעה הרווחת בין החוקרים, המסתמכים על האמור בפרשה זו: "ויקרא למקום ההוא חלקת-הצרים אשר בגבעון", אין זה אלא סיפור איטיולוגי שבא להסביר את שם המקום חלקת-הצורים במחקר משנת 1906 ניסה החוקר האמריקאי בטן להציע הסבר משלו לענין , שיש בו גם צדדים של דמיון להסבריהם של קודמיו. לפי הסברו של בטן, הציע אבנר ליואב שכמה מן החיילים ישעשעו את הצבאות, שהיו ערוכים אלו כנגד אלו, בתחרות של משחק. תחרות זו צריכה הייתה להיערך ללא נשק ולכן ללא סכנה למתחרים. אבל בני בנימין, שהיו איטרים, החביאו את חרבותיהם על ירכם הימנית (בדומה למה שעשה אהוד בן-גרא כשבא לפני עגלון, מלך מואב), ובתחילת התחרות, כאשר כל אחד מן המתחרים שם את יד ימינו על ראש מתנגדו, שלפו בני בנימין את חרבותיהם בשמאלם ודקרו את מתנגדיהם מן הצד, והללו נפלו כולם יחדיו, היינו בעת ובעונה אחת. סימוכין לדעתו מוצא בטן בעובדה, שהכתוב מציין שדרך ההמתה הייתה על ידי דקירה מן הצד, שהרי רק מתנקש דוקר את אויבו בצידו; וזוהי, לדעתו, הסיבה שקראו למקום בשם חלקת-הצרים, ביטוי שהוא מפרשו במשמעות של שדה הרעים הבוגדנים . נקודת-המוצא להסבר זה, שיש בו מן הסממנים של סיפור בלשים, ולהסבריהם של הפרשנים שקדמו לבטן היא ברורה. בשל הביטויים "הנערים", "ישחקו לפנינו", "איש בראש רעהו", "חרבו בצד רעהו", "ויפלו יחדו" ראו בפרשה זו, כמה מן החוקרים, תיאור של מאבק אתלטי בין צעירים שהפך בסופו למאבק-דמים. אבל אל נכון לא היה זה כלל ועיקר מאבק אתלטי תמים, ותחרות הנערים היתה מתחילתה מלחמת חיים ומות. "נערים" אלה אינם אנשים צעירים גרידא, והמלה "ישחקו" אינה באה לציין משחק תמים. אף הביטוי "ויחזקו איש בראש רעהו", מצטרף לתמונה הכללית. יתר על כן, עיקר תכליתו של מאבק זה בין הנערים הייתה להכריע את גורל המערכה בכללותה.

נעמוד לראשונה על דרך המאבק כפי שהוא מתואר בספר שמואל: "ויחזקו איש בראש רעהו וחרבו בצד רעה". כדי לעמוד על משמעותו של תיאור זה, עלינו לברר אם באמת צורה זו של קרב לא באה אלא משום הנסיבות המיוחדות של הפרשה, או שמא הייתה זו הדרך המקובלת של מאבק-דמים במזרח הקדמון. בין התבליטים שנמצאו על ידי פון אופנהיים בגוזן (תל אל-חלאף), שרבים מהם מתארים פרשיות- קרב ומלחמה,מצוי אחד העשוי לסייע בהבנת הפרשה שאנו עוסקים בה. בתבליט אנו רואים תמונה דומה לזו העולה מן הכתוב שבשמ"ב. התבליט מראה שני לוחמים בעלי זקנים, העומדים זה מול זה כשהם מצויים כבר בשלב האחרון של המאבק ביניהם. כל אחד אוחז את מתנגדו בראשו ובאותה עת שולח את חרבו בצד מתנגדו. לפי התיאור שבתבליט, נראה שהלוחם שמשמאל הצליח לנעוץ את חרבו עמוק בצד מתנגדו ואילו הלוחם שמימין רק התחיל לנעוץ את החרב בגוף מתנגדו. תמונה זו, המתארת ללא ספק מאבק לחיים ולמות, יש בה כדי ללמד שדרך-המאבק הייתה: לתפוש את המתנגד בראשו ובכך לשלול ממנו את חופש-התנועה, ואז, כיון שבצידם האחד היו הלוחמים צמודים זה אל זה, לדקור את המתנגד בצדו החשוף. העובדה שהתבליט הוא מן המאה הי' או ראשית הט' לפסה"נ , היינו לערך מאותה תקופה שאנו עומדים בה, מקנה לו חשיבות מיוחדת לענייננו.

מאחר שראינו שהמאבק בין אנשי דוד ואנשי אשבעל היה בגדר של קרב ממש, נשאלת השאלה מה טיבם של אותם "נערים" שנטלו בו חלק אולברייט הראה שהמלה "נערים", כשהיא באה בסמיכות לעניין מלחמה, משמעותה לוחמים-נבחרים. תופעה זו מצויה גם בלשונות אחרות: כך, למשל, המלה ההודו-אירופית Mariannu (הנגזרת מן הסנסקריט - Marya איש-צעיר) היא הכינוי של אצולת-הרכב, וכינוי זה עצמו נהג גם בארץ כנען בתקופה שלפני הכיבוש הישראלי. המלה "נערים" באה גם בצורה המצרית - נערן, והיא מלה השאולה מן הכנענית. בפפירוס אנסטאסי א (טור 71, שו' 3) נקראים המורדים מכנען בשם זה. בדרך כלל מכוונת הוראת מלה זו ליחידה צבאית, כנראה ממוצא כנעני, בשרות הצבא המצרי. מכאן שמאבק הנערים המתואר בספר שמואל היה קרב בין לוחמים נבחרים של שני הצבאות. ואכן צורה מעין זו של קרב הייתה אחת מדרכי המלחמה המקובלות בתקופה זו שאנו עומדים בה ואף לאחר מכן. הצבאות הנלחמים היו נוהגים להעמיד לוחמים נבחרים שנלחמו ביניהם בקרב-דמים, ותוצאותיו של המאבק חרצו את גורל המערכה בכללותה. אופיינית היא פרשת מלחמת-הביניים של דוד וגלית .יש לציין שדרך זו של מלחמה לא הייתה הרגילה, שכן דרושה הייתה הסכמת שני הצדדים לכך; והסכמה זו היה בה משום נכונות לשאת בתוצאות המאבק של אותם לוחמים נבחרים, ולוותר על הכרעה בקרב ממש בין שני הצבאות. כך פונה גלית אל מערכות ישראל באמרו: "למה תצאו לערך מלחמה? הלוא אנכי הפלשתי ואתם עבדים לשאול; ברו לכם איש וירד אלי" (שמ"א יז, ח). ורק לאחר שנאותו ישראל, נערכה מלחמת-הביניים. בדרך דומה יש להבין את השיחה בין אבנר ליואב. אבנר לא הציע ליואב לערוך משחק כדי לשעשע את הצבאות, באמרו: "יקמו נא הנערים וישחקו לפנינו" הציע את דרכי הקרב ביניהם. היינו שגורל המערכה ייחרץ בקרב בין לוחמים-נבחרים, ורק לאחר שהסכים יואב ואמר: "יקמו", נערך הקרב בדרך זו.

המלה "ישחקו" באה כאן כדי לתאר את דרך המלחמה, הדומה לכאורה לשעשוע או משחק: שכן רק אנשים מעטים נוטלים חלק בקרב, ואילו האחרים משמשים כצופים, והשוה שופ' טז, כז: "כשלושת אלפים איש ואשה הרואים בשחוק שמשון".

נשאלת עוד השאלה מה משמעות הביטוי: "ויפלו יחדיו", מדוע נזכרה עובדה זו, ומה חשיבותה להבנת מהלך המלחמה. לשם כך עלינו לבחון את הכללים שהיו נוהגים בקרבות-ביניים, ואת התכלית של קרבות אלה. קרבות-דמים בין לוחמים נבחרים לא באו כשעשוע אכזר לפני הקרב כי אם שימשו כתחליף לקרב עצמו. תכליתם הייתה למעט בקורבנות ולא להרבות בהם. ואחד הכללים היה, כנראה, שתוצאות המאבק חרצו את גורל המערכה, והצד שנציגיו נוצחו היה בבחינת מנוצח. גלית אומר לצבא ישראל: "למה תצאו לערך מלחמה... ברו לכם איש וירד אלי; אם יוכל להלחם אתי והכני והיינו לכם לעבדים, ואם אני אוכל לו והכיתיו והייתם לנו לעבדים (שמ"א יז, ט). מהלך עניינים דומה אנו מוצאים בסיפור המצרי על שאנהת בארץ-כנען, בראשית האלף השני לפסה"נ . כך, למשל, בפסקה המתארת את מלחמת-הביניים בין שאנהת והגיבור מרת'נו, היא ארץ-כנען, מסופר שלאחר שהרג שאנהת את יריבו, שדד את בני שבטו ובזז את מחנה ללא כל קרב נוסף. הידיעה, ששנים עשר הלוחמים של צבא אבנר ושנים עשר הלוחמים של צבא יואב נפלו יחדיו, ולאחר מכן התנהל קרב קשה בין שני הצבאות, מלמדת שאירע כאן מקרה מיוחד במינו, שאינו רגיל בנסיבות אלה. הקרב בין הלוחמים הנבחרים נסתיים ללא ניצחון של אחד הצדדים, שכן הלוחמים כולם מתו בקרב, ולא נותרה, אפוא, כל ברירה לצבאות הערוכים אלא להלחם ביניהם. מהלך המלחמה היה, אפוא, מעין זה: צבאות יואב וצבאות אבנר נפגשו ליד הבריכה אשר בגבעון, כדי להלחם אלו באלו. אבנר הציע ליואב קרב בין לוחמים נבחרים, תחת מלחמה בין שני הצבאות. יואב הסכים, והלוחמים הנבחרים נלחמו ביניהם בדרך הנהוגה. אבל בסיבה מן הסיבות נהרגו אלו כן אלו, ורק אז החלו הצבאות להלחם ביניהם,

"ותהי המלחמה קשה עד מאד ביום ההוא".