|
|
|
|
ה. פשר ההקבלה אף בפרשת ברכותיו של בלעם ישנה מערכת יחסים דומה באופן עקרוני, תוך הבדלים המתחייבים מכך שמדובר שם על מערכת יחסים שבין שני בני אדם: המטרה היא מטרתו של בלק מלך מואב (כ"ב, ו): "אולי אוכל נכה בו ואגרשנו מן הארץ", והאמצעי להשגתה הוא בלעם הנביא-הקוסם, המוכן להעמיד את עצמו ואת כשרונו המגי ("אשר תברך מברך, ואשר תאר יואר") לשירותו של בלק מתוך זהות אינטרסים ומתוך נאמנות גמורה. אך הנה בשתי מערכות היחסים הללו, זו שבין בלעם לאתונו וזו שבין בלק לבלעם, משתבש דבר מה: "האמצעי" הנאמן, המוביל את "מפעילו" לקראת השגת יעדו, סוטה מן הדרך המשותפת לו ולמפעילו פעם אחר פעם - שלוש פעמים - ובכל פעם הסטייה הולכת וגוברת, ועל כן היא מכעיסה את "המפעיל" יותר ויותר, עד שלאחר הפעם השלישית היא מביאה לידי עצירה גמורה של התהליך. "המפעיל" אינו מבין מדוע משרתו הנאמן פועל כפי שהוא פועל, בניגוד לדרכו הרגילה ובניגוד לאינטרס המשותף לשניהם, ועל כן בשני המקומות הוא מתרעם על "משרתו", וכעסו הולך וגובר ככל שהסטייה מתמשכת ומחמירה. הסיבה בשני המקומות דומה: מלאך ה' או דבר ה'13 הם שמכריחים את המשרת בשני המקומות לפעול בניגוד לרצונו שלו ובניגוד לרצון מפעילו שהוא כרצונו. אולם מלאך ה' או דברו מתגלים רק ל"משרת" ולא למפעילו, ועל כן המפעיל תולה את הסטייה בזדונו של המשרת הנאמן, וזאת על לא עוול בכפו. האמת היא שאף המשרת אינו מבין את ההתרחשות הנעשית בו עצמו עד לעומקה: הוא משמש אך כלי ביד מלאך ה' או דברו: האתון אמנם רואה את מלאך ה', אך אין היא מבינה את מה שהיא רואה שהרי אין היא אלא אתון14, ועל כן היא מנסה לעקוף את מלאך ה' פעם אחר פעם. אף בלעם אינו מבין את מלוא המשמעות של דבר ה' המושם בפיו בעל כורחו, ועל כן הוא מנסה שוב ושוב לעקוף אותו ולהביא את בלק אל מחוז חפצו - אל קללתם של ישראל.15 הבה נשווה עתה את תגובתו של בלעם לנטייתה השלישית של האתון מן הדרך, בעת שרבצה תחת בלעם, לתגובתו של בלק למשלו השלישי של בלעם16: |
כ"ב, כז וַיִּחַר אַף בִּלְעָם  וַיַּךְ אֶת הָאָתון בַּמַּקֵּל.
כ"ד, י וַיִּחַר אַף בָּלָק אֶל בִּלְעָם וַיִּסְפּק אֶת כַּפָּיו. |
|
לו מקל היה בידיו של בלק ודאי היה רוצה להכות בו את בלעם (כשם שלו הייתה חרב בידו של בלעם, ולא מקל, היה הורג את אתונו, כדבריו ב-כ"ב, כט). ספיקת הכפיים אינה אלא ביטי מעודן לרצון ההכאה, ועל כן אומר בלק לבלעם בהמשך (כ"ד, יא): "ועתה ברח לך אל מקומך".
תשובתו של בלעם לדבריו החריפים של בלק (שאלימות שבכוח מבצבצת מהם) מנוסחת בפסוקים יב-יג שבפרק כ"ד בהקבלה מרחיבה לשתי תשובותיו הקודמות (ראה בסוף הנספח מרכיב ח), על פי הנורמה של סיפור הקבוע בתבנית שלושה וארבעה. אך לו היינו נותנים פתחון פה חופשי ורחב יותר לבלעם להצדיק את עצמו באוזני בלק, יכול היה לאמץ את דברי האתון שנאמרו לו עצמו בדרך ולהפנותם לבלק בשינויים המתבקשים17. אף דברי המלאך שם (פסוק לג) "אולי נטתה מפני כי עתה גם אתכה הרגתי ואותה החייתי" היו יכולים להיות מנוצלים על ידי בלעם לצורך תשובתו לבלק: 'דע לך שאם לא הייתי סוטה מדרכך, והייתי מתעלם מדבר ה' שהושם בפי, אתה בלק, היית משלם את המחיר בתור יוזם ומפעיל המעשה'. לאיזו מסקנה מוליכה הקבלה זו שבין פרשת האתון לפרשת ברכותיו של בלעם? היא מוליכה למסקנה הבאה: פרשת האתון מהווה מעין "משחק סימולציה" (-הדמיה) בלתי-מודע למשתתפיו לקראת העומד להתרחש במציאות בעתיד הקרוב. האתון משחקת בו את תפקיד בלעם אדונה, ואילו בלעם משחק בו - מבלי דעת - את תפקיד בלק מפעילו. ורק מלאך ה' הוא שמופיע גם בהמשך הסיפור בתפקיד דומה, כדבר ה' המושם בפי בלעם. עצם דיבורה של האתון, וכן תוכן דבריה, כמו גם שלושת שלבי עצירתה על ידי מלאך ה', הם פועל יוצא של המגמה שאירוע זה יקדים בדרך ההדמיה את האירוע המרכזי העומד להתרחש בעוד זמן קצר. ומכאן תשובה לשאלות הנוגעות לגופה של פרשת האתון ששאלנו בסעיף א. אולם מהי מטרתו של "משחק סימולציה" זה ולמי הוא נועד? ו. מלאך ה' מתקן את אופי הליכתו של בלעם אל בלק האם הבין בלעם את הכוונה הזו הצפונה בתשובת ה' השנייה? האם הבין את הרמז לעתיד המונח באזהרת ה' "אך את הדבר אשר אדבר אליך אתו תעשה"? אנו, המכירים את סוף המעשה (מקריאות קודמות), מבינים כבר בשלב הזה את התכנית האלוהית להפוך את הקללה לברכה מאהבת ה' את ישראל ומרצונו ללמד לקח את בלעם ואת בלק. אולם בלעם ודאי לא הבין זאת, שאם היה מבין לא היה הולך עם שרי מואב19. תשובת ה' לבלעם המרשה את הליכתו אל בלק, אין בכוונתה "להסגיר" את התכנית האלוהית בפירוש, בסגנון מעין 'קום לך אתם, ואך את הברכה אשר אשים בפיך אותה תשמור לדבר', שכן תשובה מעין זו תמנע את בלעם מהליכה, ואז יצא כי בדרך שהוא חפץ לילך - אין מניחים לו ללכת. מאידך, אין בדבר ה' הזה לבלעם כל הטעיה: לא נאמר לו שיוכל לקלל. תשובת ה' מעורפלת ומשאירה את העתיד פתוח לאפשרויות שונות. אולם "ישרים דרכי ה', וצדִקים ילכו בם, ופשעים יכשלו בם" (הושע י"ד, י). בלעם, לא זו בלבד שאיננו מבין את הכוונה האלוהית להפכו מכשיר לברך את ישראל (דבר שאין הוא אמור להבין ואין כוונה שיבין בשלב זה), אלא אף את הנדרש ממנו אין הוא חפץ להבין: שהוא הולך לקראת עתיד בלתי-ידוע לו, מתוך צייתנות מוחלטת לדבר ה'. תשובת ה' השנייה מתפרשת לו, מרוב להיטותו ללכת ולקלל, כחזרה מוחלטת מן התשובה הראשונה וכהסכמה לרצונו לקלל את ישראל. התנאי הנוסף לתשובה "אך את הדבר..." אינו מדליק אצלו נורת אזהרה לקראת הצפוי בעתיד. מסיבה זו הוא מצטרף לשלוחי בלק ללא כל הסתייגות, ואין הוא אומר להם את מה שהוא עתיד לומר לבלק חזור ואמור (כ"ב, לח): "הנה באתי אליך, עתה היכל אוכל דבר מאומה? הדבר אשר ישים אלהים בפי אתו אדבר". בכך מכשיל בלעם את שלוחי בלק לחשוב את מחשבת הרעל כי אלוהים חזר בו מתשובתו הראשונה, ועתה ישר בעיניו רצון בלק ובלעם לקלל את ישראל.20 עתה מובן מה שנאמר (כ"ב, כב) "ויחר אף אלהים כי הולך הוא", שכן על הליכה בכוונה כזו לא הורשה. מלאך ה', המתייצב בדרכו של בלעם לשטן, אינו מתכוון להשיב את בלעם מדרכו, שהרי זו הדרך שהוא רוצה לילך בה, ובה מוליכין אותו. וכמובן אף התכנית לברך את ישראל אינה ראויה להיבטל. תפקידו של מלאך ה' ביחס לבלעם הוא כפול: תפקיד אחד הוא לטווח הקצר, המיידי, ואילו השני הוא לטווח הארוך יותר. בטווח המיידי אמור מלאך ה' לתקן את טעותו ואת הטעייתו של בלעם את שליחי בלק בהבנת כוונת ה' ולהשיבו אל ההבנה הראויה לו בשעה זו: הליכתו הוודאית לקלל את ישראל, כפי שסבור בלעם וכפי שגרם גם לשלוחי בלק לסבור, אכן אינה רצויה לפני ה'. בלעם מבין זאת ומוכן לחזור, אך המלאך אומר לו "לך עם האנשים" וחוזר על התנאי הקודם: "ואפס את הדבר אשר אדבר אליך אתו תדבר". מכאן ואילך העתיד אינו נהיר עוד לבלעם, והוא מבין עתה את חובת הצייתנות שניסה להתעלם ממנה. בבואו עתה אל בלק הוא מצנן את שמחתו לבואו ומדגיש (בפסוק לח) את כפיפותו לדבר ה'. דבר זה הושג בעקבות הופעת המלאך ודבריו לבלעם, אך עדיין אין בו כדי להסביר את תפקידה של האתון בסיפור, ולא את אותו "משחק סימולציה" שעמדנו עליו. ז. פשר מעשה האתון |
... וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעור מִפְּתור אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ.
וְלא אָבָה ה' אֱלהֶיךָ לִשְׁמעַ אֶל בִּלְעָם, וַיַּהֲפךְ ה' אֱלהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱלהֶיך. |
|
ובכל זאת יש להוסיף כי מטרת ההתרחשות אינה רק הצלתם של ישראל מקללת בלעם כשלעצמה, אלא גם הדרך שבה הושג הדבר: כיצד הפכו המקללים למברכים בעל כורחם על פי תכנית אלוהית מתוחכמת, ומה הלקח שלמדו מכך האישים הנוגעים בדבר - בלעם, בלק ושרי מואב.
האם יבינו הללו, בסופה של ההתרחשות, כי הברכות שנתברכו ישראל מפי בלעם לא היו אירוע מקרי אלא הן הוכחה ליחסו הקבוע של ה' לישראל? האם יבינו כי פעולתם שלהם שימשה אמצעי ביד ה', בתכנית ערוכה מראש, להפוך את הקללה לברכה, וכי הם שימשו מגשימיה של תכנית זו שלא בטובתם? לנו, הקוראים המונחים על ידי הסיפור, הדבר נראה פשוט וברור. אולם לאישים הפועלים במציאות שהסיפור מתאר אותה יכולות היו להיות חלופות להסבר זה של האירועים. הם יכלו לסבור, לדוגמה, שכשם שחזר בו ה' מתשובתו הראשונה לבלעם והרשה לו בשנית ללכת עם שלוחי בלק כדי לקלל את ישראל, כך חזר בו שוב והחליט לברך את ישראל באותה שעה. אולם אולי בעתיד שוב יישר בעיניו לקללם. מה גדול חילול השם שיש במאורעות המביאים לידי תפיסה מעין זו (ראה הערה 20). ומובן שתפיסה מעין זו רק תרחיק את בלעם ואת בלק ושריו מן הלקח שהם אמורים ללמוד מן ההתרחשות. הודעה אלוהית מראש לבלעם על העומד להתרחש במואב - שישראל יתברכו על ידו שלוש פעמים - הייתה יכולה למנוע טעות מעין זו שתיארנו. אולם דבר זה אינו אפשרי: גילוי קיומה של התכנית האלוהית בטרם עת היה מסכל את עצם קיומה, שכן אז היה בלעם מסרב לשרת את התכנית הזו במעשיו. הפתרון לדילמה זו הוא באותו "משחק סימולציה" שבפרשת האתון. זהו תפקיד הופעת מלאך ה' לטווח הארוך: לכשיגיע הזמן שבו יברך בלעם "שלוש פעמים" את ישראל, בניגוד גמור לשאיפתו לשרת את בלק בנאמנות בדרך הקללה, וייווכח בתגובתו של בלק, שהיא כה דומה לתגובתו שלו על עצירותיה של אתונו - כשיראה כמה דומה פרשת הברכות הנוכחית לפרשת האתון שחווה לפני זמן קצר - ייזכר בלעם כי סיפור זה מוכר לו, ושכבר עבר בעת הליכתו בדרך חוויה מעין זו שהוא עובר עתה. או אז יתברר שהכול היה צפוי מראש: ברכתו את ישראל שלוש פעמים הייתה מתוכננת, ודבר זה אף נרמז לו באירועי האתון בדרך. אלא שהרשות הייתה נתונה לו ללכת בדרכו ולטעות בהבנת הרמזים הללו. סיפור האתון אינו אינטרפולציה בתוך הסיפור הגדול על בלק ובלעם (ראה הערה 1), ומטרתו אינה "להפחית ממעלתו של הנביא בלעם ולהציגו ככלי ריק: לא רק שאין הוא נביא, אלא שכוחו לחזות מחזה ש-די פחות מזה של בהמתו"21. כבעוד כמה מקומות במקרא, מהווה גם פרשת האתון הודעה מוצפנת על העתיד להתרחש. הודעה מוצפנת כזו ניתנת באמצעות מציאות בלתי רגילה המתפקדת כמשל. אלא שאת כוונת המשל ניתן יהיה להבין רק בעת התגשמות הנמשל בפועל בעתיד. שימוש בהודעה מוצפנת על מה שעתיד להתרחש נעשה כאשר קיים צורך להודיע את העתיד, אולם יש לעשות זאת באופן שההודעה לא תובן לנמענים שלה בעת קבלתה. סיבות שונות יכולות להיות לכך, והעיקרית שבהן היא שידיעת העתיד עלולה לשתק את האדם ולמנוע אותו מלפעול. אף על פי כן במקרים אלו נחוץ הדבר שבבוא העתיד הזה יֵדע האדם כי ההתרחשות הייתה על פי תוכנית אלוהית ערוכה מראש. לפרשת האתון יש אפוא תפקיד מכריע בהבנת משמעותה הכוללת של פרשתנו. היא נועדה ללמד את בלעם ואותנו כי סוף המעשה היה במחשבה תחילה. ח. נספח: ההקבלות וההתפתחויות בכל אחת מהופעות התבנית
1. פרשת האתון
כאמור בסעיף ג, שלושת האברים הראשונים בהופעת הדגם בפרשת האתון (אבר א: פסוקים כב-כג; אבר ב: כד-כה; אבר ג: כו-ל) מכילים ארבעה מרכיבים החוזרים בהם באותו הסדר בדרך סטריאוטיפית או בדרך של התפתחות מאבר לאבר. הבה נפרט זאת:
מרכיב א: התייצבות המלאך כמפריע בדרכה של האתון. במרכיב זה קיימת התפתחות ברורה: אבר א (כב): "ויתיצב מלאך ה' בדרך לשטן לו". אבר ב (כד): "ויעמד מלאך ה' במשעול הכרמים גדר מזה וגדר מזה". אבר ג (כו): "ויוסף מלאך ה' עבור, ויעמד במקום צר אשר אין דרך לנטות...". מרכיב ב: זיהוי האתון את מלאך ה'. כאן החזרה סטריאוטיפית: בפסוקים כג, כה וכז נאמר באותן המילים: "ותרא האתון את מלאך ה' "22. מרכיב ג: תגובת האתון. כאן החזרה מכילה התפתחות שהיא תוצאתה של ההתפתחות במרכיב הראשון: תגובותיה של האתון מחמירות ככל שמחמירה העצירה שעוצר אותה מלאך ה' בהתייצבו לפניה: אבר א (כג): "ותט האתון מן הדרך ותלך בשדה". אבר ב (כה): "ותִּלָּחֵץ אל הקיר, ותִּלְחַץ את רגל בלעם אל הקיר". אבר ג (כז): "ותרבץ תחת בלעם". מרכיב ד: הכאת האתון בידי בלעם. בכל שלושת האברים נאמר שבלעם הכה את אתונו, אולם באבר הראשון והשלישי ישנן תוספות, ומהן מתברר שתכלית ההכאה וחומרתה קשורות בהתפתחות שהייתה באבר הקודם: אבר א (כג): "ויך בלעם את האתון להטתה הדרך". אבר ב (כה): "ויסף להכתה". אבר ג (כז): "ויחר אף בלעם ויך את האתון במקל". האבר השלישי מכין את הדיאלוג המופיע בשיאה של היחידה, באבר הרביעי שלה, זה שבין בלעם למלאך ה', בהקדימו לכך דיאלוג בין בלעם לאתונו. לפסוקים כח-ל באבר השלישי אין אפוא מקבילה בשני האברים הקודמים, ואותם יש להקביל דווקא לאבר הרביעי23: * כנגד הקדמת הדיאלוג בין בלעם לאתונו במילים (פסוק כח) "ויפתח ה' את פי האתון" מקדים הכתוב את הדיאלוג בין בלעם למלאך ה' במילים (פסוק לא) "ויגל ה' את עיני בלעם", ואלו שתי ההתערבויות הישירות (שלא על ידי המלאך) היחידות של ה' בפרשה זו. * כנגד שאלת האתון (בפסוק כח): "מה עשיתי לך כי הִכיתני זה שלש רגלים?", שואל מלאך ה' את בלעם (לב): "על מה הכית את אתנך זה שלוש רגלים?". * לעומת דברי בלעם אל אתונו (כט) "לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך" מתגלה מלאך ה' אל בלעם כשחרבו שלופה בידו (פסוק לא), והוא אומר לבלעם (פסוק לג): "אולי (= לולי) נטתה מפני, כי עתה גם אתְכָה הרגתי ואותה החייתי".
2. פרשת ברכותיו של בלעם
כאמור בסעיף ג, שלושת האברים הראשונים בהופעת הדגם בסיפור ברכותיו של בלעם (אבר א: כ"ב, מא - כ"ג, יב; אבר ב: כ"ג, יג-כו; אבר ג: כ"ג, כז - כ"ד, יג) מכילים שמונה מרכיבים, החוזרים באותו הסדר, וחזרתם לעתים סטריאוטיפית, לעתים מכילה שינויים קלים ולעתים מביעה התפתחות של ממש, בייחוד באבר השלישי. ההתפתחות באבר השלישי הופכת אותו לשלב מגשר לקראת האבר הרביעי שהוא שיאה של היחידה. מפני אריכות הסיפור לא נוכל לפרוש כאן את כל ההקבלות והשינויים אלא רק את חלקם. נציין כאן את שמונת המרכיבים, ונעיר אגב כך כמה הערות:
מרכיב א: ההליכה אל המקום שממנו ראוי לקלל את ישראל (כ"ב, מא; כ"ג, יג; כ"ג, כז). משני המקומות הראשונים - במות בעל ושדה צופים - ראה בלעם את קצה העם, שכן המקלל צריך קשר עין עם המקולל על ידו. ואולם בשלישית, בבואו אל ראש הפעור הנשקף על פני הישימון, נראה שלא ראה בלעם את העם, ורק אחר כך, כאשר שת אל המדבר פניו (כ"ד, א), נתגלה לו ישראל לפתע כשהוא שוכן לשבטיו. מרכיב ב: הכנת המזבחות והקרבנות כפיתוי בידי בלק על פי הוראותיו של בלעם. האבר השלישי (כ"ג, כט-ל) חוזר חזרה סטריאוטיפית על האבר הראשון (כ"ג, א-ב), ואילו האבר האמצעי (כ"ג, יד) מקצר24. מרכיב ג: הליכת בלעם לבדו כדי לזכות בדבר מאת ה'. האבר השני (כ"ג, טו) חוזר חזרה מקוצרת על האבר הראשון (כ"ג, ג), ואילו האבר השלישי (כ"ד, א) מנוגד: "וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל, ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים, וישת אל המדבר פניו". מרכיב ד: מפגשו של בלעם עם ה'. אף כאן שונה האבר השלישי (כ"ד, ב) שוני מהותי משני קודמיו: באבר הראשון (כ"ג, ד-ה) והשני (כ"ג, טז) נקרה ה' אל בלעם, שם דבר בפיו וציווהו "שוב אל בלק וכה תדבר", ואילו בשלישי נאמר שראייתו של בלעם את ישראל שוכן לשבטיו הביאה לכך שמעצמו נתנבא "ותהי עליו רוח אלהים". מרכיב ה: שובו של בלק אל בלעם לשאת את משלו. הנה טבלת ההשוואה: |
| כ"ג, ו-ז | כ"ג, יז-יח | כ"ד, ג |
|---|---|---|
| וַיָּשָׁב אֵלָיו וְהִנֵּה נִצָּב עַל עלָתו | וַיָּבא אֵלָיו וְהִנּו נִצָּב עַל עלָתו | ------ |
| הוּא וְכָל שָׂרֵי מואָב | וְשָׂרֵי מואָב אִתּו | ------ |
|
------
| וַיּאמֶר לו בָּלָק: מַה דִּבֶּר ה'? | ------ |
| וַיִּשָּׂא מְשָׁלו וַיּאמַר... | וַיִּשָּׂא מְשָׁלו וַיּאמַר... | וַיִּשָּׂא מְשָׁלו וַיּאמַר... |
|
השמטת תיאור מצבם של בלק ושריו בעת בוא בלעם אליהם באבר השלישי מבטאת אולי את המתיחות שבה הם שרויים לקראת דברי בלעם25. אך אפשר שהשמטה זו באה להביע דבר אחר: את התעלמותו של בלעם מנוכחותם של בלק ושריו. בשני האברים הקודמים המניע של בלעם לנבא היה צו ה' אליו "שוב אל בלק וכה תדבר". באבר השלישי, לעומת זאת, שרתה על בלעם רוח אלהים, והוא שמעוניין לבטא את נבואתו, בלא קשר לבלק ושריו. מסיבה זו שונה פתיחת המשל השלישי (כ"ד, ג-ד) מן הפתיחות של שני המשלים הראשונים, שבהן בלעם מזכיר את בלק ובשלישית אין הוא מזכירו. מרכיב ו: שלושת המשלים ובהם ברכה לישראל (כ"ג, ז-י; כ"ג, יח-כד; כ"ד, ג-ט). מרכיב זה, שהוא העיקרי בסיפור, הוא גם זה שמתקשר לאבר הרביעי שהוא שיאה של היחידה הספרותית הזו - סדרת הנבואות הבאות בפרק כ"ד, טו-כג. המכנה המשותף הבולט לעין בין משליו של בלעם בכל ארבעת האברים הוא שכולם כתובים בסגנון של שירה נבואית נשגבה. קיימות כאן התפתחות ברורה מאבר לאבר ואף הקבלות פנימיות רבות, ומאידך קיים קשר בין כל משל לבין קטעי הפרוזה שבתוכם הוא משובץ. עבודת ההשוואה כאן היא עבודה רחבה, שלא נוכל לעסוק בה בעיון זה. מרכיב ז: תגובת הכעס של בלק למשמע הברכה. ניכרת כאן התפתחות, כפי שתראה הטבלה הבאה:26 |
| כ"ג, יא | כ"ג, כה | כ"ד, י-יא |
|---|---|---|
| וַיִּחַר אַף בָּלָק אֶל בִּלְעָם וַיִּסְפּק אֶת כַּפָּיו | ||
| וַיּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם | וַיּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם | וַיּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם |
| מֶה עָשִׁיתָ לִי | ||
| לָקב איְבַי לְקַחְתִּיךָ | גַּם קב לא תִקֳּבֶנּוּ | לָקב איְבַי קְרָאתִיךָ |
| וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ. | גַּם בָּרֵךְ לא תְבָרֲכֶנּוּ. | וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ זֶה שָׂלשׂ פְּעָמִים. |
| וְעַתָּה בְּרַח לְךָ אֶל מְקומֶך... |
|
מרכיב ח: תשובת בלעם לבלק (כ"ג, יב; כ"ג, כו; כ"ד, יב-יג). אף שהתשובה היא אותה תשובה בכל שלושת האברים, ורק גיווני נוסח קיימים ביניהם27, נבדלים האברים זה מזה במה שקדם לתשובה זו. באבר א ניתנת התשובה בהקדמת מילה אחת: "הלא"; באבר ב ההקדמה היא: "הלא דברתי אליך לאמר..." וכוונת בלעם בוודאי אינה רק למה שאמר לבלק בתשובתו הקודמת, אלא לדבריו במפגש הראשון ביניהם (כ"ב, לח): "הדבר אשר ישים אלהים בפי, אתו אדבר"; באבר ג מזכיר בלעם לבלק שדברים מעין אלו כבר אמר לשלוחיו השניים של בלק עוד בהיותו בביתו: "הלא גם אל מלאכיך אשר שלחת אלי דברתי לאמר...". נמצא שההתפתחות מן האבר השני אל השלישי היא בהעמקת הזיקה אל ראשיתו של הסיפור. |
הערות: 12. השווה לבראשית מ"ט יד-טו: "... חמור גרם... ויט שכמו לסבול...". 13. במדרש במדבר רבה פרשה כ', יח נחלקו בשאלה מהו "הדבר" ששם ה' בפי בלעם: "שעיקם פיו ופיקמו, כאדם הקובע מסמר בלוח. ר' אליעזר אומר: מלאך היה מדבר". 14. אף כשה' פותח את פיה, אין האתון יכולה לומר לבלעם שראתה מלאך ה' ושעל כן נטתה מן הדרך. "ראייתה" היא אפוא תחושה של סכנה ואיום מדבר שאין היא רואה ממש. ואף אם ראתה דבר מה, ודאי לא ירדה למשמעות הדבר שראתה. 15. נראה שרק בפעם השלישית אין בלעם משמש "מכשיר מדבר" ביד ה' השם דברו בפיו, וכי רק אז נפקחו עיניו לראות את ישראל השוכן לשבטיו ראיית אמת, "ותהי עליו רוח אלהים וישא משלו ויאמר..." - מרצונו שלו. על כן הפתיחה לדברו הפעם היא (כ"ד, ג-ד) "נאם בלעם... נאם שמע אמרי אל..." וגו', שלא כמו הפתיחות של משליו הקודמים. במקביל לכך, אף האתון זוכה בפעם השלישית לעליית מדרגה בכך שה' פותח את פיה כדי שתוכל להסביר את התנהגותה. אלא שכאמור בהערה הקודמת, אף אז היא נותרה אתון. 16. משל שלישי זה מביא אף הוא להפסקת התהליך, הן מעצם היותו שלישי במספר והן מפני שמילותיו האחרונות - "מברכיך ברוך וארריך ארור" - סותמות את הגולל על המשך המאמצים, והרי הן כרביצת האתון תחת אדונה. 17. נביא כאן הצעה של דו-שיח דמיוני כזה, שיש בו מרכיבים מן הדו-שיח שבין האתון לבלעם (תוך שינויים מתבקשים) ויש בו מרכיבים מדברי בלעם לבלק: ויאמר בלעם לבלק: מה עשיתי לך כי כעסת עלי זה שלש רגלים? ויאמר בלק אל בלעם: כי התעללת בי, לקב איבי קראתיך והנה ברכת ברך זה שלש פעמים. ויאמר בלעם אל בלק: הלוא אנכי שותפך ומשרתך אשר השתמשת בשרותי מעודך עד היום הזה. ההסכן הסכנתי לעשות לך כה? ויאמר: לא. 18. בגמרא אמרו כן על דברי ה' לבלעם בפסוק כ, ואילו רש"י הביא דברים אלו בפירושו לדברי מלאך ה' בפסוק לה, וצריך עיון. 19. הרמב"ן בפירושו לפסוקים כ-כב (ד"ה אם לקרא לך), שכמה מדברינו בסעיף זה קרובים לדבריו (ראה בהערה הבאה), לא סבר כן: לדעתו הבין בלעם היטב את כוונת ה' שהליכתו עשויה לגרום לו לברך את ישראל, והוא העלים זאת במזיד משלוחי בלק מרוב חפצו ללכת עמם. אולם דבר זה אינו מסתבר, שהרי מה שהוא מסתיר מהם עתה עתיד להתגלות בהמשך. 20. רמב"ן (ראה הערה קודמת): "שהיה בזה חילול השם. כי בלכתו עמהם סתם, והוא ברשות ה', חשבו שנתן לו רשות לקלל להם את העם, והנה חזר בו (- ה') ממה שאמר תחילה 'לא תאר את העם כי ברוך הוא', כפי מה שהגיד להם. וכאשר יראו עוד שלא יקללם, יאמרו כי אחרי כן נמלך עוד, או יהתל בהם כהתל באנוש, חלילה לה' מעשות כדבר הזה, כי נצח ישראל לא יינחם". 21. זו תפיסתו של זקוביץ את סיפור האתון, ראה הערה 9. 22. באבר הראשון, בפסוק כג, נוספו המילים "נצב בדרך וחרבו שלופה בידו". דבר זה אופייני לדגם שלושה וארבעה: באבר הראשון ישנה אריכות שמטרתה לשרת גם את האברים הבאים. לאמור: גם באבר השני (פסוק כה) וגם בשלישי (כז) כשנאמר "ותרא האתון את מלאך ה' " הכוונה שראתה אותו "נצב בדרך וחרבו שלופה בידו". 23. אף דבר זה - שהאבר השלישי משמש חוליית גישור והכנה להופעת האבר הרביעי, שיאה של היחידה הספרותית - אופייני להרבה מהופעותיו של הדגם שלושה-וארבעה במקרא. מאידך האבר הרביעי מקביל גם לאברים הקודמים ובייחוד לראשון. ואף דבר זה הוא ממאפייניו של הדגם שלושה-וארבעה במקרא. הנה ההקבלות: אבר א (כג): "ותרא האתון את מלאך ה' נִצב בדרך וחרבו שלופה בידו". אבר ד (לא): "וירא את מלאך ה' נִצב בדרך וחרבו שלופה בידו".
אבר א (כג): "ויתיצב מלאך ה' בדרך לשטן לו". אבר ד (לב): "הנה אנכי יצאתי לשטן...".
אבר א (כג): "ותרא האתון את מלאך ה'... ותט האתון מן הדרך". אבר ד (לג): "ותראני האתון ותט לפני זה שלש רגלים, אולי נטתה מפני...".
24. תופעה זו אף היא אופיינית לדגם הספרותי שלושה-וארבעה. 25. מתיחות זו ניכרת כבר באבר השני, בשאלתו של בלק "מה דִבר ה'?", אלא שבאבר השלישי היא כל כך חריפה, שהדרך של הכתוב להמחשתה היא במעבר מהיר אל דברי בלעם, ללא כל השהיה. 26. בטבלה זו הדגשנו דווקא את ההבדלים. 27. כ"ג, יב: כ"ג, כו: כ"ד, יג:
"את אשר ישים ה' בפי "כל אשר ידבר ה' "אשר ידבר ה'
אתו אשמר לדבר". אתו אעשה". אתו אדבר".
|
|