ראשי פרקים: א. פרשת התשובה והגאולה - סיום הברכות והקללות שבפרק כ"ח ב. התשובה בפרשתנו - הבטחה, מצווה או תנאי? ג. "שובו אלי ואשובה אליכם" ד. הרמב"ם והרמב"ן על פרשת התשובה והגאולה

א. פרשת התשובה והגאולה - סיום הברכות והקללות שבפרק כ"ח פרשת התשובה בפרק ל'1 מהווה המשך וסיום לפרשת הברכה והקללה שבפרשת כי-תבוא (- פרק כ"ח)2. ניתן להיווכח בכך בנקל כאשר משווים בין הפרשיות. הבה נקרא את 'פרשת התשובה' כסדר ונציין את קשריה לפרק כ"ח: 1.     ל', א     וְהָיָה כִי יָבאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ... הכוונה לברכות ולקללות שבפרק כ"ח הקרויות כך בפירוש באותו הפרק:

ב     וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַבְּרָכות הָאֵלֶּה טו     וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלות הָאֵלֶּה

2.     ג     ... מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׂר הֱפִיצְךָ ה' אֱלהֶיךָ שָׁמָּה         ד     אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם...

תיאור הגלות והפיזור שבו מצויים ישראל בין העמים, מקורו בסוף פרשת הקללה והדמיון המילולי בולט לעין:

כ"ח, סד     וֶהֱפִיצְךָ ה' בְּכָל הָעַמִּים, מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ.

3.     ה     וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבתֶיךָ.         ט     כִּי יָשׁוּב ה' לָשׁוּשׁ עָלֶיךָ לְטוב כַּאֲשֶׂר שָׁשׁ עַל אֲבתֶיךָ.

לקראת סיום הקללה נאמר:

כ"ח, סג     וְהָיָה כַּאֲשֶׂר שָׁשׁ ה' עֲלֵיכֶם לְהֵיטִיב אֶתְכֶם וּלְהַרְבּות אֶתְכֶם...

4.     ז     וְנָתַן ה' אֱלהֶיךָ אֵת כָּל הָאָלות הָאֵלֶּה עַל איְבֶיךָ וְעַל שׂנְאֶיךָ אֲשֶׁר רְדָפוּךָ.

"האלות האלה" הן רמז לקללות שבפרשת כי-תבוא, וכך הן מכונות כמה פעמים בפרק כ"ט:

כ     כְּכל אָלות הַבְּרִית הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּורָה הַזֶּה

5.     ט     וְהותִירְךָ ה' אֱלהֶיךָ בְּכל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ, בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ לְטבָה

ובברכות נאמר:

כ"ח, יא     וְהותִרְךָ ה' לְטובָה בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתֶךָ...

6. פרשת הברכות בפרק כ"ח (א-יד) ופרשת התשובה בפרק ל' מוקפות בפתיחה ובסיום דומים:

פתיחה	כ"ח, א	וְהָיָה אִם שָׁמועַ תִּשְׂמַע בְּקול ה' אֱלהֶיךָ לִשְׁמר לַעֲשׂות אֶת כָּל מִצְותָיו אֲשֶׂר אָנכִי מְצַוְּךָ הַיּום.	ל', ב	וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלהֶיךָ וְשָׂמַעְתָּ בְקלו כְּכל אֲשֶׂר אָנכִי מְצַוְּךָ הַיּום.
סיום	כ"ח, יג	כִּי תִשְׂמַע אֶל מִצְות ה' אֱלהֶיךָ אֲשֶׁר אָנכִי מְצַוְּךָ הַיּום לִשְׂמר וְלַעֲשׂות.	ל', י	כִּי תִשְׂמַע בְּקול ה' אֱלהֶיךָ לִשְׂמר מִצְותָיו וְחֻקּתָיו...

מהי משמעותה של הקבלה ברורה זו, ובמה היא עשויה להועיל להבנתם של שני המקומות הללו? ראשית, היא פותרת בעיה חמורה בקשר לפרק כ"ח: סיום הקללות שם בפסוק סח "והשיבך ה' מצרים... ואין קנה", מותיר אותנו בהרגשה קשה. מיד אחר כך בא הסיכום (סט): "אלה דברי הברית...", ואתה תמה: האם לאחר התגשמות הקללות, לאחר הגלות והפיזור, אין עוד תקומה וגאולה3? לא כך מסתיימות הקללות שבפרשת בחוקותיי (ויקרא כ"ו), אלא בהבטחת גאולה (שם פסוק מב): "וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכר, והארץ אזכר". ובכן, גם הברכות והקללות שבפרשת כי-תבוא מסתיימות בהבטחת גאולה, וזו מתוארת בהרחבה, על פני פרשה בת עשרה פסוקים, בפירוט ובעצמה רבים לאין שיעור מאלו שבהבטחת הגאולה שבפרשת בחוקותי. אלא שיש להיאזר בסבלנות כדי להגיע לסיום הזה של הברכות והקללות (והשבוע העובר בין קריאת שתי הפרשות אינו מסייע בכך). שנית, הכרת ההקשר הזה שבו מצויה פרשת התשובה, כסיום הברכות והקללות, מעניקה פרספקטיבה אחרת לנאמר בה. התהליכים המתוארים בפרשה זו אינם עומדים בפני עצמם: הם מצויים בזיקה כפולה לאירועים שקדמו לה בתולדות ישראל, המתוארים בפרק כ"ח. מחד, פרשת התשובה עומדת כניגוד לאירועי הקללה שנתקיימו בישראל, ואשר תוארו ברובו של פרק כ"ח, ומבטלת את תוצאותיהם השליליות (לכך שייכים סעיפי ההשוואה 2 ו- 4); מאידך, היא מתארת תהליך שיקום המחזיר את ישראל למצב האידיאלי המתואר בברכות שבראש פרק כ"ח (ולכך שייכים סעיפי ההשוואה 3, 5 ו- 6). אולם פרשתנו היא בת עשרה פסוקים בלבד, ואילו הברכות והקללות משתרעות על פני שישים ושמונה פסוקים (מתוכם ארבעה עשר פסוקי ברכה). מתוך ההקשר וההקבלה ניתן להבין אפוא שלא רק מה שנאמר בפרשתנו במפורש עתיד להתקיים: העתיד הנרמז בה מכיל תיקון שלם של כל המצב המתואר בקללות ושיבה מלאה לכל מה שנאמר בברכות. מאליה עולה עתה השאלה מדוע אין פרשת התשובה כתובה מיד לאחר סיום הקללה שבפרק כ"ח, בדומה לפסוקי הגאולה שבפרשת בחוקותי? כדי לענות על כך תשובה מלאה יש צורך לעמוד על מקומו של נאום הברית - "אתם נִצבים" - בפרק כ"ט, בין סיום הקללה לבין פרשת התשובה, ועל יחסו לברכות ולקללות שלפניו, ודבר זה אין מקומו בעיוננו. כתשובה חלקית ניתן לומר, כי הרחקת פרשת התשובה והגאולה מסיום הקללה שבפרק כ"ח אולי רומזת למרחקי הזמנים שביניהן. בדברי הקללה שבפרשת בחוקותיי נרמז אורך הגלות (ויקרא כ"ו, לד): "אז תרצה הארץ את שבתתיה כל ימי הָשַּׁמָה", ורמז זה נתפרש בסוף ספר דברי הימים (ל"ו, כ-כא) "ויֶגֶל השארית מן החרב אל בבל... עד מלך מלכות פרס... עד רצתה הארץ את שבתתיה, כל ימי השמה שבתה, למלאת שבעים שנה". אולם בפרשת הקללות שבספרנו אין כל רמז לאורך הגלות. סיום הקללות מעורר תחושה שהגלות עמוקה וממושכת - ישראל הופצו בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ, והגאולה מגלות כזו קשה ואינה נראית באופק. על הבדל זה בין שתי הבריתות - זו שבויקרא וזו שבדברים - נוסף על הבדלים רבים אחרים, בנה רמב"ן בפירושו לספר ויקרא (כ"ו, טז) את טיעונו: "ודע והבן כי האלות האלה (- שבפרשת בחוקותיי) ירמזו לגלות ראשון, כי בבית הראשון היו כל דברי הברית הזאת, הגלות והגאולה ממנו... אבל הברית שבמשנה תורה ירמז לגלותנו זה ולגאולה שנגאל ממנו". והוא מוסיף ואומר על דברי הברית שבדברים פרק כ"ח:

כי הסתכלנו תחילה שלא נרמז שם קץ וקצב, ולא הבטיח בגאולה, רק תלה אותה (- מאוחר יותר, בפרשתנו) בתשובה... והגאולה בברית ההיא השנית גאולה שלמה מעולה על כולם... ואלה דברים יבטיחו בגאולה העתידה הבטחה שלמה יותר מכל חזיונות דניאל.

ועוד נשוב לדברי רמב"ן הללו בהמשך עיוננו. ב. התשובה בפרשתנו - הבטחה, מצווה או תנאי? נתבונן עתה בשלושת הפסוקים הראשונים של פרק ל': יש בהם משפט טפל המהווה תנאי ומשפט עיקרי שהוא התוצאה, אולם ההבחנה ביניהם קשה. נקדים ונאמר: באופן רגיל ישנה הבחנה ברורה בין המשפט הטפל למשפט העיקרי - לעומת המשפט הטפל, המסומן בדרך כלל במילת קישור או בוי"ו החיבור, המשפט העיקרי אינו מסומן באחת מאלו4. במקרים בהם עלול הקורא להתקשות במציאת המשפט העיקרי נוספה בעברית המאוחרת המילה 'אז' לפניו5. במקרא אין המילה 'אז' משמשת למטרה זו6. ואף הימצאותה של וי"ו אינה מונעת את היות המשפט שלאחריה משפט עיקרי, משום שבמקרא יש לוי"ו גם תפקיד של היפוך הפועל, ועל כן היא עשויה לפתוח במקרא הן את אחד מחלקי המשפט הטפל, כוי"ו החיבור, והן את המשפט העיקרי, כוי"ו ההיפוך7. לפיכך ישנם מקרים במקרא שבהם רק שיקול דעת פרשני, המתחשב בתוכן הפסוקים ובהקשרם, יכול לסייע בידנו. כזה הוא המקרה שלפנינו. הבה נראה מה הן האפשרויות במקומנו ומה מתחייב או מתאפשר מכל אחת מהן: אפשרות א: משפט תנאי:     (א) וְהָיָה כִי יָבאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ

משפט תוצאה:        וַהֲשֵׁבתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּויִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ... (ב) וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקלו... (ג) וְשָׁב ה' אֱלהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ. לפי ניתוח תחבירי זה התנאי מגדיר את הזמן שבו יתקיים האמור במשפט התוצאה. אולם את התוצאה עצמה ניתן לפרש בשתי דרכים: 1. המילים "והשבת אל לבבך... ושבת עד ה' " הן הבטחה נבואית שכך יקרה בבוא הזמן. נראה שכך פירש זאת הרמב"ם בהלכות תשובה פ"ז ה"ה:

כל הנביאים כולם ציוו על התשובה, ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה, וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותם ומיד הם נגאלין, שנאמר "והיה כי יבאו עליך כל הדברים... ושבת עד ה' אלהיך... ושב ה' אלהיך את שבותך...".

2. "והשבת" "ושבת" הן מצווה, המתחייבת דווקא בגלות מחמת התקיימותן של הברכות והקללות8. כך פירש זאת רמב"ן בפירושו לפסוקים הבאים אחר פרשת התשובה - ל', יא-יד.

וטעם "כי המצוה הזאת [אשר אנכי מצוך היום]..." (פסוק יא) על התשובה הנזכרת, כי "והשבת אל לבבך" "ושבת עד ה' אלהיך" מצווה שיצווה אותנו לעשות כן9.

אלא שהרמב"ן, על פי שיטתו הידועה בדבר קיומה של דו-משמעות מכוונת בספר דברים, שבו מצווה או אזהרה משמשות בו-זמנית גם כהודעה נבואית לעתיד10, כולל אף את דברי הרמב"ם בפירושו:

ונאמרה בלשון הבינוני (- לשון היכולה להתפרש כסיפור דברים ולא כציווי) לרמוז בהבטחה כי עתיד הדבר להיות כן.

אפשרות ב: משפט תנאי:     (א) וְהָיָה כִי יָבאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה... וַהֲשֵׁבתָ אֶל לְבָבֶךָ... (ב) וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקלו...

משפט תוצאה: (ג) וְשָׁב ה' אֱלהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים...11 לפי ניתוח תחבירי זה התנאי מגדיר את הזמן ואת הנסיבות של משפט התוצאה: 'אם תעשה בגלות את חשבון נפשך ותשוב אל ה' ותשמע בקולו, אז תזכה בגאולה מן הגלות'. נראה שכך פירש ראב"ע בפירושו לתחילת פרק ל', שאותה הוא קושר לסוף פרק כ"ט:

ובעבור שאמר (כ"ט, כז) "וישלִכם אל ארץ אחרת", אמר כי אם תשוב אל ה', אף על פי שאתה חוצה לארץ, ה' ישיב שבותך.

אל דברי ראב"ע הללו מצטרף גם רמב"ן בפירושו לויקרא, בדבריו שהובאו בסעיף הקודם:

הסתכלנו תחילה שלא נרמז שם (- בברית שבמשנה תורה) קץ וקצב ולא הבטיח בגאולה, רק תלה אותה בתשובה.

האפשרויות השונות לניתוח התחבירי של פסוקים אלו והתוצאות הנובעות מהן ביחס לתשובת עם ישראל בגלותו - האם היא הבטחה, או שמא מצווה, ואולי אך תנאי - מביכות. הסתירה בין דברי הרמב"ן בפירושו לספר ויקרא ("לא הבטיח בגאולה, רק תלה אותה בתשובה") לדבריו בספר דברים ("לרמוז בהבטחה כי עתיד הדבר [- התשובה, וממילא גם הגאולה] להיות כן") מוסיפה למבוכתנו. נדמה כי מאפיין זה של סגנון התורה, שבו יש לעתים קושי להבחין בין משפט טפל למשפט עיקרי, מנוצל כדי ליצור דו-משמעות מכוונת וממילא אפשרויות שונות של פרשנות. בייחוד אמורים הדברים במקום שיש שרשרת פעולות, שחלקן משמש בו-זמנית הן כתוצאות של פעולות קודמות והן כתנאי לפעולות הבאות. הבה נדגים זאת בפרשה הלכתית בספרנו:

כ"ד, א     כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ וְהָיָה אִם לא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתו.

לו היה לפנינו רק הפסוק הזה לא היה כל ספק כי החל מן המילים "וכתב לה..." מתחיל המשפט העיקרי, שבו מצוות נתינת גט למי שחפץ לגרש את אשתו. ואכן, מפסוק זה נלמדו רוב הלכות גטין, עליו מבוססת המסכת הנושאת שם זה ומוני המצוות מנו כאן את מצוות הגט. אולם הפרשה ממשיכה:

ב ג ד

וְיָצְאָה מִבֵּיתו וְהָלְכָה וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר. וּשְׂנֵאָהּ הָאִישׁ הָאַחֲרון וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתו או כִי יָמוּת הָאִישׁ הָאַחֲרון אֲשֶׁר לְקָחָהּ לו לְאִשָּׁה. לא יוּכַל בַּעְלָהּ הָרִאשׁון אֲשֶׁר שִׁלְּחָהּ לָשׁוּב לְקַחְתָּהּ לִהְיות לו לְאִשָּׁה...

פסוקים ב-ג הם ודאי משפט תנאי, כפי שמוכיח תוכנם: האישה ודאי אינה מצווה להינשא לאיש אחר, וודאי שאין בעלה השני מצווה לשנאתה ולגרשה או למות12. משפט התוצאה הוודאי היחיד בכל הפרשה הוא אפוא האיסור המפורש בפסוק ד "לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה...". אלא שאז מתברר למפרע כי גם הסיפא של פסוק א "וכתב לה ספר כריתֻת..." אינו אלא חוליה בשרשרת משפטי התנאי המובילים אל משפט התוצאה. ואם כן יוצא כי דין גירוש האשה בספר כריתות, שהוא דין עקרוני מיסודות הלכות אישות, נאמר בצורה אגבית, כשהוא משועבד כמשפט תנאי לאיסור פרטי החל בנסיבות רחוקות - איסור החזרת גרושתו לאחר שנישאת. דבר זה מתמיה ביותר13. התשובה לתמיהה זו היא שהסיפא של פסוק א "וכתב לה ספר כריתת..." משמשת בו-זמנית משפט תוצאה לרישא של אותו פסוק (ועל כן בדין מנו כאן מוני המצוות מצוות גט) ומשפט תנאי המשתלב במשפטי התנאי הבאים (בפסוקים ב-ג) לקראת משפט תוצאה חדש בפסוק ד. האפשרות לדו-צדדיות זו של המשפט "וכתב לה..." נובעת מאותה תכונה של לשון המקרא שוי"ו יכולה להופיע הן כוי"ו ההיפוך בראש משפט עיקרי ("וכתב לה..." - 'יכתוב לה') והן כוי"ו החיבור בין חלקי המשפט הטפל המורכב: "וכתב לה... ושלחה מביתו... ויצאה... והיתה... ושנאה...". כיוצא בדבר אף בפרשתנו: לו היו לפנינו פסוקים א-ב בלבד "והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה... והשבת אל לבבך... ושבת עד ה'...", לא היה בלבנו ספק כי "והשבת-ושבת" הם משפטי התוצאה, שיוכלו להתפרש כמצווה (או כהבטחה או כשניהם גם יחד כשיטת רמב"ן בדברים). אולם אחר פסוקים א-ב, שבהם הנושא הוא "אתה" - ישראל - בא פסוק ג, שבו ה' הוא הנושא: "ושב ה'... ושב וקבצך...". חילוף הנושאים והבדלי התוכן מעלים על הדעת (אף שמבחינה לשונית אין בכך הכרח) כי כאן מתחיל משפט התוצאה, ותשובתם של ישראל, שבקריאה הקודמת הייתה מצווה או הבטחה, הופכת עתה להיות תנאי, שבלעדיו לא ייגאלו. אין סתירה מהותית בין שתי הקריאות הללו: אפשר שתשובת ישראל בגלות אמורה במשפט תוצאה, והיא מצווה, ויחד עם זאת קיום המצווה הזאת מהווה תנאי לגאולתם. אפשר אף שתשובת ישראל בגלות היא הבטחה, אולם רק אחר שהבטחה זו תתקיים יוכל תהליך הגאולה וקיבוץ הגלויות להתחיל, ואם כן הבטחה זו היא תנאי לקיומה של ההבטחה האחרת. נראה אפוא כי כל האפשרויות האמורות בדברי הפרשנים שהבאנו אכן כלולות בפסוקים אלו, ובכוונה תחילה מנוסחים הדברים בדרך המאפשרת קריאות שונות שיש לעשות פשרה ביניהן. ג. "שובו אלי ואשובה אליכם" התכונה הסגנונית שעסקנו בה בסעיף הקודם ממשיכה לאפיין את פרשת התשובה כמעט עד לסופה: פרשה זו מכילה סדרה רצופה של פעולות הפותחות בוי"ו, ווי"ו זו, המשמשת כוי"ו ההיפוך (מעבר לעתיד), יכולה להתפרש גם כוי"ו החיבור, וכך נוצר ספק מתמיד איזו פעולה היא תנאי ואיזו תוצאה. בכך הופכת כל פעולה המתוארת בפרשה להיות תוצאה של קודמתה ותנאי לפעולה הבאה אחריה. בצורה זו מתוארים לסירוגין שני תהליכים המקדמים זה את זה ותלויים זה בזה: מעשה אנושי - תשובתם של ישראל, ומעשה ה' - גאולתו אותם. הבה נציב את פרשת התשובה בדרך אשר תבליט את ההבחנה בין מעשה התשובה לבין מעשה הגאולה, ויחד עם זאת תבליט את סדר הפעולות לסירוגין ואת השתלשלותן זו מזו בסדר מסויים.

פרשת התשובה והגאולה (דברים ל', א-י) (א) וְהָיָה כִי יָבאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׂר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ

א	וַהֲשֵׂבתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּויִם אֲשֶׁר       הִדִּיחֲךָ ה' אֱלהֶיךָ שָׁמָּה. (ב) וְשַׂבְתָּ עַד ה' אֱלהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקלו       כְּכל אֲשֶׁר אָנכִי מְצַוְּךָ הַיּום       אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ
		ב	(ג) וְשָׁב ה' אֱלהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ       וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים       אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלהֶיךָ שָׁמָּה. (ד) אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם       מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ. (ה) וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ       אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ       וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבתֶיךָ.
ג	(ו) וּמָל ה' אֱלהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ       לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלהֶיךָ       בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ.
		ד	(ז) וְנָתַן ה' אֱלהֶיךָ אֵת כָּל הָאָלות הָאֵלֶּה       עַל איְבֶיךָ וְעַל שׂנְאֶיךָ אֲשֶׁר רְדָפוּךָ.
ה	(ח) וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקול ה'       וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְותָיו       אֲשֶׁר אָנכִי מְצַוְּךָ הַיּום.
		ו	(ט) וְהותִירְךָ ה' אֱלהֶיךָ בְּכל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ       בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ       וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ לְטבָה       כִּי יָשׁוּב ה' לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוב       כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ עַל אֲבתֶיךָ.
ז	(י) כִּי תִשְׁמַע בְּקול ה' אֱלהֶיךָ       לִשְׁמר מִצְותָיו וְחֻקּתָיו       הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּורָה הַזֶּה       כִּי תָשׁוּב אֶל ה' אֱלהֶיךָ       בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ.

בטרם נעקוב אחר השתלשלות התהליך הכפול המתואר בפרשת התשובה שלב אחר שלב, נפנה מבטנו למבנה הכללי של הפרשה. בראשה מעין כותרת, שבה מצוי המשפט היחיד שהוא בוודאות משפט תנאי: "והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה...". במשפט זה מונחת התשתית לכל ההתפתחות שתבוא בהמשך: מחמת התקיימות הדברים הכתובים בפרק כ"ח (ובעיקר מחמת התקיימות הקללה), יחל תהליך התשובה של ישראל בגלות, ואילו תהליך גאולתם נועד לבטל את הקללה ולשחזר את הברכה (כפי שהובהר בסעיף א לעיל). הפרשה עצמה, לאחר ה'כותרת', מחולקת לשתי מחציות כמעט שוות באורכן (שבעים ותשע מילים במחצית הימנית; שבעים וארבע בשמאלית), אלא שאין זו חלוקה שגרתית: כל מחצית "נבנית" מצירוף הפסוקים העוסקים באחד משני הנושאים שבהם עוסקת הפרשה: תשובתם של ישראל אל ה' וגאולתם על ידי ה'. הצורך בצירוף זה של הפסוקים נובע מכך ששני התהליכים המתוארים בפרשה מתוארים לסירוגין, וסירוג זה עצמו נובע מן התלות ההדדית של כל אחד מהם בחברו. המחצית "הימנית", העוסקת בתשובתם של ישראל, בולטת בעדיפות מסויימת על פני זו "השמאלית": יש בה ארבעה שלבים, בעוד שבחברתה רק שלושה, שכן התהליך המתואר בפרשתנו פותח בתשובתם של ישראל וגם מסיים בו (עדיפות זו מתבטאת גם ביתרון של חמש מילים). בחינה סגנונית של הפרשה תגלה עדיפות נוספת של המחצית הזאת: השורש שו"ב חוזר כפועל בפרשה שבע פעמים ומשמש בה כמילה מנחה14. ארבע מבין ההופעות הללו מצויות במחצית "התשובה", ורק שלוש במחצית "הגאולה"15. אף על פי כן, השימוש בשורש משותף לתיאור שני התהליכים הללו מלמד על תנועה הדדית: ישראל שבים אל ה' וה' שב אל ישראל ומשיב אותם אליו, כדברי הנביא מלאכי שהבאנו בכותרת העיון: "שובו אלי ואשובה אליכם". מילה מנחה אחרת בפרשתנו היא שם ה', המופיע בפרשתנו ארבע עשרה פעמים (שתים עשרה מתוכן בצירוף 'אלוהיך'). כאן דווקא שורר שוויון בין שתי המחציות16. במחצית הראשונה בדרך כלל שם ה' משמש כמושא פעולתם של ישראל ואילו במחצית השנייה ה' הוא הנושא הפועל. הבה נבחן עתה כל שלב בתהליך הן כשלעצמו והן בהקשר שבו הוא נתון: שלב א נקודת המוצא של התהליך היא תשובתם של ישראל בהיותם בגלות. כאמור לעיל, אף אם תשובה זו היא בגדר מצווה או הבטחה, היא מהווה בו-זמנית תנאי לפתיחת תהליך הגאולה בשלב ב. פעמיים מופיע השורש שו"ב בשלב הזה, אך בבניינים שונים ובמשמעויות שונות. לראשונה הוא בא בבניין הפעיל, "וַהֲשֵבתָ אל לבבך...", ומשמעות הביטוי היא 'תיתן אל לבך, תתבונן בתשומת לב'. אולם חסר המושא של המשפט: מהו הדבר שאותו תשיב אל לבך? התשובה מצויה ב'כותרת' הפרשה: "והשבת אל לבבך" - 'כי באו עליך כל הדברים שהודיעוך עליהם: הברכה והקללה'. מתקיים כאן אפוא (דברים ל"ב, ז) "בינו שנות דר ודר" (אולם במשמעות שונה מזו שבפסוק המקורי). התבוננות זו של ישראל בגורלם ההיסטורי מביאה למסקנה המנוסחת בסידור התפילה כי "מפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו". חשבון הנפש הלאומי הזה מביא את ישראל לידי תשובה: "ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקלו... אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך". שלב ב "פתחו לי פתח אחד של תשובה כחודה של מחט, ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרוניות נכנסות בו" (שיר השירים רבה ה, ג). זו התחושה שלנו למקרא התגובה האלוהית בשלב ב על התעוררות התשובה של ישראל בשלב א. למראית עין יש שוויון בין שני השלבים: שני המשפטים הראשונים בשלב א פותחים ב"והשבת" "ושבת", וכנגדם שני המשפטים הראשונים בשלב ב פותחים ב"ושב ה' " "ושב". אולם בחינה נוספת מגלה כמה הבדלים: רק הפועל השני בשלב א - "ושבת" - מבטא תנועה של ישראל אל ה'. לעומת זאת, בשלב ב שני הפעלים "ושב" מבטאים התקרבות ה' לישראל, ואליהם מצטרפים שפע של פעלים נוספים המבטאים זאת ביתר שאת: "ורחמך... וקבֶּצך... יקחך... והביאך... והיטִבך והרבְּך". ועוד: הפעילות האלוהית לטובתם של ישראל בשלב ב היא רבת שלבים ומקיפה מרחבים עצומים של מקום ושל זמן17. בפעילות זו כלולים קיבוץ כל הגולים מכל מקום שאליו נפוצו, הבאתם לארץ, ירושתם את הארץ והתרבותם בה מתוך טובה, יותר ממה שהיה אצל "אבותיך". עדיפותו של שלב ב על פני שלב א באה גם לידי ביטוי כמותי במספר הפסוקים ובמספר המילים (38 לעומת 27) וכן במספר ההופעות של שם ה' (ארבע פעמים לעומת פעמיים). שלב ג הכללתו של שלב ג במחצית "הימנית" של הפרשה נראית במבט ראשון כטעות: הוא נראה כהמשך רצוף של הפעילות האלוהית ביחס לישראל המתוארת בשלב הקודם: "ושב ה' אלהיך את שבותך... ושב וקבצך... והביאך ה'... ומל ה' אלהיך את לבבך". אולם בחינת תוכנו של שלב ג תצדיק את מקומו בכל זאת: פעילותו של ה' ביחס לישראל כאן אינה בתחום גאולתם הפיזית (כבשלב ב) אלא בתחום הרוחני. מילת הלב פירושה הסרת הכיסוי האוטם אותו (- 'ערלת הלב'), והיא משל לשחרור רוחני, לפתיחת הלב לפעילות רוחנית חיובית. פעילות זו היא "לאהבה את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך". מובן שאהבת ה' היא פעולתם של ישראל הנעשית בבחירתם החופשית18, וממילא מוצדק שיוכו של שלב זה למחצית המתארת את תשובתם של ישראל. אף אוצר המילים של שלב ג מורה על כך: "לבבך ולבב זרעך" מקביל לאמור בשלב א "אתה ובניך"; "בכל לבבך ובכל נפשך" הוא ביטוי החוזר בשלב א ובשלב ז, ואם כן כל שלוש ההופעות שלו מצויות במחצית "הימנית" של הפרשה האחת בראש המחצית, האחרת באמצעה - בשלב ג - והאחרונה בסיומה. מדוע אפוא מיוחסת תשובתם של ישראל בשלב הזה לפעילותו של ה' אשר מל את לבבם? התשובה על כך קשורה להיותו של שלב ג אחר שלב ב: השינוי הרוחני שחל בישראל בשלב ג הוא תולדה של אותה פעילות נמרצת של ה' למען ישראל וגאולתם. קיבוץ הגלויות והטובה שהביא ה' על ישראל בארצם הם שהביאו ל"מילת הלב" שלהם. ישראל, בשובו אל ארץ אבותיו, 'השיב אל לבו' (כמו בשלב א) את כל הטובות שעשה עמו ה', ולבו נפתח לאהבה את ה'. כאן ניכר ההבדל בין התשובה שהייתה בגלות (בשלב א) לזו המתקדמת יותר בארץ (בשלב ג): בגלות הביאה ההתבוננות בגורלו ההיסטורי של ישראל - בצרות ובייסורים שהביא עליו ה' - לתשובה עד ה' ולשמיעה בקולו. אמנם תשובה זוהי בכל לב ונפש, אולם זוהי תשובה מיראה. לעומת זאת, בארץ הביאה ההתבוננות בטובות הגדולות שעשה ה' עם ישראל, שהביאם לארצם והשפיע עליהם רוב טובה, לידי פתיחת הלב ולידי אהבת ה' בכל לב ונפש. שלב ד שיבת ישראל לארצו וישיבתו בה מתוך טובה ונחת אינה מוחקת את העוולות שעשו לו אויביו בשבתו בגלות. תהליך התשובה והגאולה המתואר כאן הרי עומד על בסיס של התבוננות מתמדת בעבר. לא רק ישראל עושים כן כדי לשוב אל ה'. גם ה', בבואו לגאול את עמו, זוכר את האיבה והשנאה ואת הרדיפה שמהם סבלו ישראל בגלות, והוא מעביר את "האלות האלה", שמהן סבלו ישראל, אל אויביהם ואל שונאיהם. הנקמה שיעשה ה' באויבי ישראל ששפכו את דמו היא יסוד מוסד בתיאורי הגאולה במקרא, החל מפרשתנו ועד לנבואות הגאולה בספרי הנביאים. השורש שו"ב אינו מופיע בשלב ד, וגם לא בשלב ג שלפניו (בכל שאר השלבים הוא מופיע). אפשר כי סיבת הדבר היא שהמתואר בשלבים אלו אינו שיבה למה שהיה בעבר אלא שלבים חדשים במהלך התשובה והגאולה המיוחדים לתהליך המתואר בפרשתנו. תיאור אהבת ה' בכל לב ונפש מצדם של ישראל בשלב ג הוא דבר חדש, שלא תואר קודם לכן בברכות שבפרק כ"ח. נתינת האלות על האויבים, כמתואר בשלב ד, היא תולדה של מה שעשו הללו לישראל בהיותם בגלות, ואם כן אף זהו חידוש שאין לו תקדים בתולדות ישראל. לפיכך השורש שו"ב במשמעות 'חזרה למצב קודם' אינו שייך בשני השלבים הללו. שלב ה דמיונו של שלב ה לשלב א מעורר קושי: שלב א:     וְשַׂבְתָּ עַד ה' אֱלהֶיךָ וְשָׂמַעְתָּ בְקלו כְּכל אֲשֶׁר אָנכִי מְצַוְּךָ הַיּום.

שלב ה:     וְאַתָּה תָשׂוּב וְשָׂמַעְתָּ בְּקול ה' וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְותָיו אֲשֶׂר אָנכִי מְצַוְּךָ הַיּום. שלב א אף נראה יתר על שלב ה במה שנוסף בו בהמשך: "אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך". ובכן, היכן ההתקדמות בשלבי התשובה? בעל העקדה בפירושו לפרשתנו (בשער המאה) עמד בהרחבה על התקדמות השלבים השונים מתשובה לגאולה ומגאולה לתשובה ברמה יותר גבוהה, וכן הלאה. וכך הוא מתאר את ההבדל בין שני השלבים שהשווינו ביניהם. על שלב א הוא כותב:

בהיותם שם בחולשתם בארצות אויביהם לא ייעזבו אל הרפיון והחולשה... אבל התחזקו בכם... להתחיל התחלת מה... במה שתתעוררו לשוב אליו לשמוע בקולו... לפחות תהיה השמיעה ברצון ובאוות נפש, עם שהמעשים לא יוכלו להיות שלמים בהיותכם תחת עול הגויים, אבל תתחזקו כפי היכולת ועוד מעט.

על שלב ה הוא כותב:

והנה כאשר יגיעוך כל אלו ההצלחות, כבר תוכל להתחזק יותר על התשובה מבראשונה, והוא אמרו: "ואתה תשוב ושמעת בקול ה' ועשית את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום", וכבר תוכל על המעשה השלם, מה שלא נאמר תחילה (- בשלב א), רק השמיעה.

בעל העקדה מוצא אפוא את ההתקדמות במילים האמורות בשלב ה "ועשית את כל מצותיו". אולם באמת אף בשלב א השמיעה בקול ה' "ככל אשר אנכי מצוך היום", אין פירושה אלא היענות בפועל למצוות ה', ציות לכל דרישותיו19. נציע פירוש אחר לשאלת היחס בין שלב א לשלב ה. בהשוואה שעשינו לעיל בין שני השלבים הצבנו את השורש שו"ב בשניהם בהקבלה. אולם באמת אין הוא בא באותה משמעות בשני השלבים: בשלב א נאמר "ושבת עד ה' ", והוא תיאור בואו של האדם עד ה' בתהליך שחז"ל מכנים אותו "תשובה". אולם בשלב ה נאמר "ואתה תשוב ושמעת בקול ה' ", ואין משמעו של 'תשוב' זה אלא 'תחזור' למצב קודם שכבר היית בו (וכן משמעו בפסוק הבא (ט) "כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבתיך"). ובכן, מתי היה ישראל לפני כן במצב של שמיעה בקול ה' ועשיית מצוותיו? נראה כי בשלב א היה במצב זה, בהיותו בגלות! אם כך הדבר, הרי שנרמז כאן כי בתהליך הממושך והמורכב של תשובת ישראל וגאולתם תחול בשלב מסויים נסיגה במהלך תשובתם, ומצבם מבחינת קיום מצוות ה' יהיה ירוד ממה שהיה בהיותם בגלות. על כן יהיה צורך בשיבה של ישראל למצב שכבר היו בו בראשית התהליך המתואר בפרשתנו. הסיבות לנסיגה זו דווקא בעת שישראל יושבים על אדמתם נידונו בחיבורים שונים שעסקו בשאלה זו. פירוש זה לא יכלו להעלות על דעתם פרשנים קדמונים, ואילו אנו נוטלים אותו ממה שראו עינינו. שלב ו שיבתם של ישראל אל המצב שבו היו בדורות קודמים - לשמוע בקול ה' ולעשות את כל מצוותיו - מביאה אף את ה' לשוב ולהתייחס לישראל כשם שהתייחס אל אבותיהם בדורות הראשונים, בטרם חטאו ונענשו: "כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבתיך". המשמעות המעשית של יחס זה של ה' לישראל מתוארת בחלקו הראשון של הפסוק (ט): "והותירך ה' אלהיך בכל מעשה ידך, בפרי בטנך ובפרי בהמתך ובפרי אדמתך לטבה". יש בשלב זה שתי התפתחויות בהשוואה למה שנאמר בסוף סעיף ב - "והיטבך והרבך מאבתיך": באיכות ההטבה שמיטיב ה' עם ישראל ("והותירך... לטובה") ובפירוט התחומים שבהם היא תבוא לידי ביטוי. אך חשוב מאלה הוא היחס המתגלה כאן בין ה' לישראל - "לשוש עליך לטוב". ביטוי של יחס "נפשי" לישראל בא בראש תיאור הגאולה (ג): "ורחמך", ובסיומו: "לשוש עליך", וכך נמצאים המעשים שעושה ה' לעמו בבואו לגאול אותם מוקפים ברחמים לפניהם ובששון על ישראל לאחריהם. שלב ז השלב האחרון בפרשה מורכב משני משפטים הפותחים במילה "כי": "כי תשמע" - "כי תשוב". נראה שמשמעות המילה "כי" בשלב הזה היא 'כיוון ש...', ואם כך יש בשלב הזה נימוק למעשיו של ה' כלפי ישראל שתוארו בשלב הקודם, ואולי בשלבים הקודמים כולם (ב, ד, ו). נימוק זה ערוך בסדר כיאסטי ביחס לתיאור הפותח את התהליך בשלב א:

שלב א     (ב) שלב ז     (י)

וְשַׂבְתָּ עַד ה' אֱלהֶיךָ וְשָׂמַעְתָּ בְקלו כְּכל אֲשֶׁר אָנכִי מְצַוְּךָ כִּי תִשְׂמַע בְּקול ה' אֱלהֶיךָ לִשְׁמר מִצְותָיו... כִּי תָשׂוּב אֶל ה' אֱלהֶיךָ

סיום במה שפתח בו (אך בסדר הפוך) הוא שיטה מקובלת במקרא לסיים יחידה ספרותית. ובכל זאת המעיין ימצא כי הסיום מתאר שלב גבוה יותר מן הפתיחה: תשובה אל ה' מבטאת קרבה גדולה יותר מתשובה עד ה'. התקרבות יתרה זו של ישראל אל ה' היא כמובן תולדה של התקרבות ה' לישראל בשלבים הקודמים. ד. הרמב"ם והרמב"ן על פרשת התשובה והגאולה הרמב"ם בחיבורו הגדול משנה תורה התייחס אל פרשת התשובה בשני מקומות: בפעם הראשונה הוא מתייחס אליה בספר הפותח את חיבורו - ספר המדע - בהלכות תשובה (פ"ז ה"ה), וכבר הבאנו את דבריו "וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה ומיד הם נגאלים"; בפעם השנייה הוא דן עליה בספר החותם את חיבורו - ספר שופטים - כמעט בסוף החיבור כולו, בהלכות מלכים פי"א ה"א:

המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה, לממשלה הראשונה, ובונה המקדש, ומקבץ נידחי ישראל, וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם... וכל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו, לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר אלא בתורה ובמשה רבנו. שהרי התורה העידה עליו שנאמר "ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך וגו' אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו' והביאך ה'...". ואלו הדברים המפורשים בתורה הם כוללים כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים.

נראה שהרמב"ן הושפע מדברי הרמב"ם בשני המקומות הללו, שהרי אף הוא מסכים בפירושו לפסוק יא בפרקנו כי פרשתנו רומזת "בהבטחה כי עתיד הדבר להיות כן", שישראל יעשו תשובה בגלותן, ובפירושו לויקרא כ"ו, טז תיאר את הגאולה שעליה מדברת פרשתנו:

והגאולה בברית ההיא השנית, גאולה שלמה מעולה על כולם. אמר: "והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה" וגו', והבטיח (ה) "והטבך והרבך מאבתיך" שהיא הבטחה לכל שבטי ישראל... ושם הבטיח שיכרית ויכלה המגלים אותנו, שנאמר (ז) "ונתן ה' אלהיך את כל האלות האלה על אויביך ועל שנאיך אשר רדפוך", והנה "אויביך ושונאיך" - רמז לשתי האומות אשר ירדפו תמיד אחרינו (- הנוצרים והמוסלמים). ואלה דברים יבטיחו בגאולה העתידה הבטחה שלמה יותר מכל חזיונות דניאל.

ההתייחסות של שני גדולי עולם אלו לפרשתנו בשני מקומות שונים בכתביהם נובעת כמובן משני האספקטים השונים של פרשתנו כפי שהם מומחשים בחלוקת הפרשה לשתי מחציות בסעיף הקודם של עיוננו. כאשר הרמב"ם והרמב"ן עוסקים בעניין התשובה הם נזקקים לפרשתנו מן ההיבט הזה שלה, וכאשר הם עוסקים בעניין הגאולה העתידה הם נזקקים לה מן ההיבט האחר20. מדוע התפעלו שני רבותינו הללו מתיאור הגאולה בפרשתנו עד שראו בו יתרון על פני "הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים" ו"כל חזיונות דניאל"? נדמה כי התשובה על כך כפולה: ראשית, עדיפות תיאור הגאולה שבפרשתנו נובעת מפשטותו, מצלילות הביטוי ומבהירותן של המילים, עד שאף תינוק של בית רבן יכול להבין את האמור בפרשתנו ללא קושי. נדמה כי את זאת מבליט הרמב"ן כשהוא משווה את הבטחת הגאולה בפרשתנו דווקא לזו שבחזיונות דניאל הסתומים והחידתיים. הללו משכו אליהם בכל הדורות בעלי מסתורין ומחשבי קצים, והנה - אומר הרמב"ן - מונחת לפנינו בתורה "הבטחה שלמה" לגאולה, בלשון פשוטה ובהירה, שהיא עדיפה על פני הרמזים עטופי הערפל בחזיונות דניאל. שנית, תיאור הגאולה בפרשתנו הוא מקיף ורב-שלבי מאין כמותו ומתפרש על פני דורות רבים. ראשיתו עוד בדורות של גלות, המשיבים אל לבם בהיותם בין הגויים כי אכן נתקיימו בתולדות העם דברי "הברכה והקללה", כפי שאמרה התורה מראש. חשבון הנפש הלאומי הזה, הנפרש בוודאי על פני דורות, הופך להיות לתשובה עד ה' ולשמיעה בקולו. תשובת ישראל בגלותם מביאה לקיבוץ הגלויות חזרה אל ארצם. אף תהליך זה מורכב וממושך, שהרי "אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך". בהיות ישראל כבר בארצם מתפתח תהליך התשובה ומוצא סיוע אלוהי (ו): "ומל ה' אלהיך את לבבך... לאהבה את ה'...". אז מגיע שלב הנקמה האלוהית באויבי ישראל ושונאיו, שאין הגאולה שלמה בלעדיו. שוב ישנו שלב של התפתחות תהליך התשובה של ישראל אל ה' בהיותם בארצם (ח), ושוב מתקדם מצבם בארץ בכל תחומי העשייה והקיום. ובכן, היכן יש בנבואות הנביאים על הגאולה תיאור כה מלא ומורכב של תהליך הגאולה כתהליך היסטורי ממושך ורב-שלבים? בדרך כלל התרכזו הנביאים בכל נבואה בודדת בקטע אחד של הגאולה או באספקט אחד שלה. נראה שלכך התכוון הרמב"ם באמרו: "ואלו הדברים המפורשים בתורה הם כוללים כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים". צירוף שתי התכונות של פרשתנו - פשטות הביטוי וצלילותו מחד והיקף התיאור ומורכבותו מאידך - נראה כצירוף של תכונות שאינן מתיישבות יחדיו בנקל. נדמה כי בצירוף זה מונח ייחודה של פרשתנו.

הערות: 1. פרשת ניצבים נקראת תמיד בשבת האחרונה של השנה. עשרת הפסוקים בראש פרק ל', שרגילים לקרותם 'פרשת התשובה', נראים כהכנה לימי הדין והרחמים העומדים בפתח. בעיון זה נבחן פרשה זו לגופה. 2. בברייתא המובאת במסכת מגילה לא ע"ב נאמר: "רבי שמעון בן אלעזר אומר: עזרא תיקן להם לישראל שיהו קורין קללות שבתורת כהנים (- בפרשת בחוקותי) קודם עצרת, ושבמשנה תורה קודם ראש השנה". על כך דנה הגמרא שם: "מאי טעמא: אמר אביי ואי תימא ריש לקיש: כדי שתכלה השנה וקללותיה". התוספות שם (בד"ה קללות שבתורת כהנים) העירו על כך שהפרשות שאנו קוראים סמוך לעצרת ולראש השנה (לפי המנהג החד-שנתי) הן תמיד אלו שאחרי הקללות - פרשת במדבר קודם עצרת ופרשת ניצבים קודם ראש השנה - והסבירו זאת כך: "שאנו רוצים להפסיק ולקרות שבת אחת קודם ראש השנה בפרשה שלא תהא מדברת בקללות כלל, שלא להסמיך הקללות לראש השנה". לפי דברינו למעלה מסתיימת פרשת הקללות רק בפרשת ניצבים, בפרק ל'. הסבר הגמרא לתקנה זו - "כדי שתכלה השנה וקללותיה" - מתיישב עם קריאה זו בפרשת ניצבים, שבה הבטחה לגאולה בעתיד ולביטול כל הקללות. אולם ייתכן כי ברייתא זו נשנתה על פי מנהג הקריאה הארצישראלי התלת-שנתי, ראה על כך: ש' נאה, 'סדרי קריאת התורה בארץ ישראל: עיון מחודש', תרביץ כרך סז חוברת ב (תשנ"ח) עמ' 181-179. 3. חז"ל חשו בבעיה וביטאו זאת בתנחומא לפרשת ניצבים והדברים הובאו ברש"י ל-כ"ט, יב: "לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתיים... הוריקו פניהם ואמרו: מי יוכל לעמוד באלו? התחיל משה לפייסם: 'אתם נצבים היום'...". 4. 'אם תאכל, תגדל' או: 'אם תאכל ותגדל, תהיה חכם' (בהערה זו ובבאות אחריה מודגש משפט התוצאה שהוא המשפט העיקרי). 5. 'אם תאכל אז תגדל'. 6. יש לה במקרא משמעויות אחרות, בדרך כלל ציון זמן בעבר או בעתיד. 7. 'אם תאכל, וגדלת'. אולם במשפט 'אם תאכל וגדלת והיית חכם' לא ניתן להחליט אם משפט התוצאה מתחיל ב'וגדלת' או ב'והיית חכם'. 8. הרב הופמן בפירושו כאן דוחה אפשרות פירוש זאת, שכן לדעתו, מצוות התשובה חלה על הפרט בכל הזמנים והנסיבות. אולם בפרשתנו נראה שאין מדובר בתשובת הפרט על חטאיו הפרטיים אלא בתשובת כלל ישראל - "אתה ובניך" - על חטאי האומה, בקשר לאירועים היסטוריים שהביא עליהם ה'. 9. תפיסת הפסוקים בפרשת התשובה "והשבת"-"ושבת" כמצווה, אינה תלויה בפירושו של רמב"ן לפסוק יא - "כי המצוה הזאת..." - כרומז למצוות התשובה. פירושו לפסוק יא אינו מתאים לפירושם של חז"ל (עירובין נה ע"א; בבא מציעא נט ע"ב), של רש"י ושל מפרשים נוספים. כל אלו מפרשים כי הכוונה בפסוק יא ובהמשכו היא לכלל מצוות התורה, ונראה שזהו אכן פשוטו של מקרא. 10. בשיטת הרמב"ן הזו דנו בעיוננו לפרשת שופטים סעיף ד (וראה דוגמאות נוספות בהערה 4 שם). 11. באופן תיאורטי קיימת גם האפשרות להפריד בין "והשבת" - שיהיה על פי חלוקה זו חלק ממשפט התנאי - לבין "ושבת", שיהיה תחילת משפט התוצאה, אולם הפרדה זו פחות סבירה מבחינת התוכן. 12. אף סגנונו של פסוק ג מוכיח כן: "או כי ימות האיש האחרון" מלמד למפרע כי גם פירוש האמור לפני כן הוא 'וכי תצא מביתו וכי תהיה לאיש אחר, וכי ישנאה האיש האחרון...'. 13. דברי הרב הופמן בפירושו לפסוקים אלו - "לפי פשוטו של מקרא משמע ששלושת הפסוקים הראשונים הם ראשית המשפט, ודיבר הכתוב על הגירושין כעל דבר ידוע ומפורסם, כנראה פורש הדבר בעל-פה" - אינם מבטלים את התמיהה. 14. פירושו של שם העצם "שבותך", המופיע בפסוק ג, נתון במחלוקת המפרשים: א. יש מפרשים אותו כ'שבוייך' ושורשו שב"ה. כך נראה קצת מן החילופים הרבים במקרא בין קרי וכתיב של תיבה זו 'שבות'-'שבית', ו'שבית' בא במקרא פעם אחת בוודאות במשמע שבייה (במדבר כ"ט, א). על פי משמעות זו מתרגמים השבעים ברוב המקומות שבהם מופיעה המילה 'שבות', ואף אונקלוס במקומנו (בנוסח המדוייק) מתרגם "ית גָלְוָתָך". ב. יש מפרשים אותו כ'מנוחתך' ושורשו אמנם שו"ב, אך אין זה אותו שורש של המילה המנחה. ראב"ע מביא פירוש זה בשם ר' יהודה (- חיוג') 'המדקדק הראשון': "יניח, והטעם ימצא מנוחה לנשבים ויתן להם רחמים, ואחר כך ישוב ויקבץ". ג. פרופ' טור סיני במילון בן יהודה (ערך שבות הערה 1) כותב: "אין לפנינו בצרוף שב-שבות אלא צורת הכפלה של הפועל 'שוב' לשם חיזוק... כדוגמת הפעלים רברב, גלגל, דקדק וכדומה... ולפי זה לא היה לשם עצם 'שבות' חיים עצמיים בלשון, אלא כהשלמה לפועל שוב בלבד". ואכן, בכל הופעותיו במקרא (מלבד במדבר כ"א, כט) השם 'שבות'-'שבית' בא עם הפועל שב או השיב. אף לפי הפירוש השלישי אין המילה 'שבות' משנה את מספר הופעותיה של המילה המנחה, שכן "שב-שבות" הוא ביטוי אחד. 15. אם נמנה בכל זאת את השם "שבותך" על הופעות המילה המנחה (ראה הערה קודמת) ייווצר שוויון הופעות שלה בין שתי המחציות. 16. שבע ההופעות במחצית "התשובה" הן בפסוקים א, ב, ו x 2, ח, י x 2; שבע ההופעות במחצית "הגאולה" הן בפסוקים ג x 2, ד, ה, ז, ט x 2. פעם אחת מופיע שם ה' ללא הצירוף "אלהיך" במחצית "התשובה" - בפסוק ח, ופעם במחצית "הגאולה", בפסוק ט. 17. אמנם אף תהליך התשובה של ישראל בשלב א נמשך בוודאי דורות רבים ובכל מקומות מושבותם, אולם דבר זה לא הובע בפירוש בכתוב. 18. ראה רמב"ן כאן ד"ה ומל ה' שדן בכך. 19. אפשר שביסוד פירושו של בעל העקדה - בן דור גירוש ספרד - לשלב א עומדת תופעת האנוסים, שאינם יכולים לקיים מצוות מעשיות בגלות מחמת אונסם, בהיותם תחת עול הגויים, ועל כן קורא להם הפרשן "לפחות תהיה השמיעה ברצון ובאוות נפש". אולם כאמור אין זה מתאים לפשוטן של המילים "ושמעת בקלו ככל אשר אנכי מצוך היום". תיאורו של בעל העקדה אף אינו מאפיין את תקופת הגלות כולה: במשך דורות רבים במהלך הגלות, ברוב המקומות וברוב הזמנים, דקדקו ישראל במצוות בכל לבבם ובכל נפשם. 20. אולם יש לשים לב לכך שכמו שבפרשה עצמה שני הנושאים הללו כרוכים זה בזה ומהווים שני מרכיבים של תהליך היסטורי אחד, כך אף בדברי הראשונים הללו, בכל התייחסות שלהם לפרשתנו מן ההיבט האחד הם רומזים אף להיבט האחר. כאשר הרמב"ם עוסק בחשיבותה הרבה של התשובה ומזכיר בקשר לכך את פרשתנו הוא מדגיש כי התשובה בפרשתנו היא בעצם הבטחה לגאולה. וכאשר הוא מתאר את תקופת המלך המשיח הוא מדגיש כי "חוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם...", והרי זהו האמור בפרשתנו כי לאחר קיבוץ גלויות (ח) "ואתה תשוב ושמעת בקול ה' ועשית את כל מצותיו...". אף הרמב"ן, כשהוא מדבר על מצוות התשובה, הנלמדת לדעתו מפרשתנו, מסביר כי המצווה מנוסחת בסגנון ההופך אותה גם לנבואה לעתיד. ומאידך, בדברו על הגאולה בפירושו לויקרא הוא מדגיש כי על פי פרשתנו "לא הבטיח בגאולה, רק תלה אותה בתשובה".