ראשי פרקים: א. תיחום הסיפור ב. מה הן מטרות ההתרחשות בסיפורנו? ג. חלוקת הסיפור לשתי מחציות ואופי הקבלתן זו לזו ד. המחצית הראשונה של הסיפור (א-יד) ה. המחצית השנייה של הסיפור (טו-לא) ו. משמעות הסיפור על פי מבנהו ז. נספח: הקבלות מפורטות בין המחציות

א. תיחום הסיפור סיפור בקיעת ים סוף ושירת הים הבאה לאחריו מהווים יחידה ספרותית מיוחדת בספר שמות (הן מבחינת התוכן והן מבחינת הסגנון). מחד, אין יחידה זו מהווה חלק מסיפור המאבק הממושך עם פרעה, מאבק שנסתיים עם יציאת מצרים (אף שהיא חותמת את סיפור המאבק הזה בכמה מובנים). מאידך, אין היא חלק מסיפור ראשית הנדודים במדבר לקראת ההגעה אל הר סיני ואל מה שעתיד להתרחש בו (אף שההתרחשות בסיפורנו מהווה הכנה לכך1). מה הם אפוא גבולות סיפורנו? גבולו האחרון גלוי לעין - הוא סוף פרק י"ד. שירת הים הפותחת את פרק ט"ו אמנם שייכת לאותה יחידה ספרותית כוללת שהצבענו עליה לעיל, אך ודאי שאינה חלק מן הסיפור הפרוזאי2. היכן מתחיל הסיפור? פרשנים שונים אשר הביעו עמדתם בשאלה זו (בדרך כלל אגב אורחא וללא הנמקה) ציינו את ראש פרשת בשלח - י"ג, טז - כראשיתו של הסיפור3. נראה כי הם הלכו בכך אחר חלוקת הקריאה בפרשות השבוע. אולם המעיין בפסקה הפותחת את פרשת בשלח - י"ג, טז-כב - יבחין בשייכותה הברורה לסיפור היציאה ממצרים עצמו4. מעידים על כך הן פתיחתה, "ויהי בשלח פרעה את העם", והן תוכנה המפורט. פסקה זו עוסקת בכמה השלמות נחוצות לתיאור היציאה ממצרים: בשאלת מסלול ההליכה (ובכך השלמה ל- י"ב, לז); במצבם של בני ישראל בעת יציאתם - "וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים"; בלקיחת משה את עצמות יוסף עמו; ובהליכת ה' לפני בני ישראל יומם ולילה בעמוד ענן ובעמוד אש5. שיוכה המוטעה של פסקה זו לסיפור בקיעת ים סוף גרם לטשטוש גבולותיו, ועל כן לאי-הבחנה במבנהו הברור ובמשתמע ממנו. לא תמיד אנו יכולים לעמוד על השיקולים שהנחו את חלוקת פרשות השבוע על פי המנהג הבבלי החד-שנתי6. על כל פנים, החלוקה לפרקים תואמת את ההבחנה הספרותית: סיפור בקיעת ים סוף חופף את פרק י"ד מראשיתו ועד סופו, והוא בן ל"א פסוקים7. ב. מה הן מטרות ההתרחשות בסיפורנו? מהי מטרת האירוע שעליו מספר סיפורנו? תשובה מפורשת על כך ניתנת בסיפור עצמו פעמיים בדברי ה' למשה (י"ד, ד):

וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעה וּבְכָל חֵילו וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה'.

ושוב בפסוקים יז-יח:

וַאֲנִי הִנְנִי מְחַזֵּק אֶת לֵב מִצְרַיִם וְיָבאוּ אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעה וּבְכָל חֵילו בְּרִכְבּו וּבְפָרָשָׁיו. וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה' בְּהִכָּבְדִי בְּפַרְעה בְּרִכְבּו וּבְפָרָשָׁיו.

בדברי ה' הללו מצויינות שתי מטרות. המטרה האחת היא "ואכבדה בפרעה ובכל חילו" - נקמה בפרעה ובמצרים על חטאיהם כנגד ישראל, ש"כשהקדוש ברוך הוא מתנקם ברשעים שמו מתגדל ומתכבד" (רש"י על פי המכילתא). הגשמתה של מטרה זו אכן מתוארת בסיפור תיאור נרחב. אפשרות הגשמתה של המטרה השנייה - ידיעת מצרים את ה' - נתקלת בקושי: הרי המצרים הרודפים כוסו במי ים סוף "לא נשאר בהם עד אחד" (פסוק כח)? על כך עונה ראב"ע בביאורו (הארוך) לפסוק ד:

וידעו מצרים - הנשארים, גם הנטבעים לפני מותם, כי אני ה'.

הגשמת מטרה זו אינה מתוארת בסיפורנו: התגובה היחידה של המצרים המתוארת בסיפור נמצאת בפסוק כה:

וַיּאמֶר מִצְרַיִם: אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי ה' נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרָיִם.

אם זו הידיעה את ה' שאליה מכוונים הפסוקים, הרי היא נמשכה זמן קצר בלבד. ידיעת העם המצרי היושב בארצו את מה שאירע ואת ה' אשר עשה זאת לא נזכרה בסיפורנו. על כל פנים, מגמה אוניברסלית כזו של האירועים על ים סוף אינה מתממשת בתיאור שבסיפורנו, ורק בשירת הים יש לה הד (ט"ו, יד):

שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן...

ואף שם לא נזכרו המצרים ברשימת העמים (פלשת, אדום, מואב ויושבי כנען). המשך עיוננו בסיפור בקיעת ים סוף, תוך ניתוח מבנהו, יגלה לנו כי לצד המטרה הכפולה המוצהרת הזאת של העלילה, ישנה מטרה נוספת ועיקרית הנוגעת דווקא לישראל. ג. חלוקת הסיפור לשתי מחציות ואופי הקבלתן זו לזו סיפורנו נחלק לשתי מחציות השונות זו מזו באורכן במקצת. תחילת המחצית השנייה של הסיפור מסומנת על ידי תפנית מפתיעה, שנועדה לפתור את מצוקת המחצית הראשונה בדרך בלתי צפויה (טו-טז):

וַיּאמֶר ה' אֶל משֶׁה: מַה תִּצְעַק אֵלָי, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ. וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ וְיָבאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה.

אמנם כבר בסוף המחצית הראשונה נמצאים דברי הרגעה של משה לישראל (יג-יד):

אַל תִּירָאוּ, הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּום, כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּום, לא תסִפוּ לִרְאתָם עוד עַד עולָם. ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן.

אולם דברים אלו הם בגדר חידה שנראה כי אף משה עצמו אינו יודע את פתרונה המדוייק: כיצד לא יוסיפו ישראל לראות עוד את מצרים? מה עתיד להתרחש לשם כך? מסיבה זו צעק משה אל ה' (מה שאינו מסופר בפירוש) וה' ענהו (בפסוק טו) "מה תצעק אלי...". פתרון החידה והקלת המצוקה שבה נתונים ישראל, ובמידת מה אף משה המרגיע אותם, ניתנים אפוא רק בדבר ה' בפסוקים טו-יח, והם הפותחים את המחצית השנייה של הסיפור. דבר ה' הזה נראה כפותח את הסיפור מחדש, והוא מקביל הן מבחינה עניינית והן מבחינה לשונית לדבר ה' שבראש הסיפור (א-ד):

דבר ה' בראש מחצית א (א-ד)	דבר ה' בראש מחצית ב (טו-יח)
(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמר	(טו) וַיּאמֶר ה' אֶל משֶׁה...
(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... וְיַחֲנוּ	דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ
תַחֲנוּ עַל הַיָּם	(טז) וְיָבאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוךְ הַיָּם
(ד) וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעה וּבְכָל חֵילו וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה'.	(יז) וַאֲנִי הִנְנִי מְחַזֵּק אֶת לֵב מִצְרַיִם וְיָבאוּ אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעה וּבְכָל חֵילו... (יח) וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה'...

כך הופכת ההבחנה בין המחציות לכזו המבוססת לא רק על התפנית המפתיעה החלה בעלילת הסיפור, אלא גם על הקבלה פורמלית ברורה בין הפתיחות של שתי המחציות. נמצא אפוא כי המחצית הראשונה של הסיפור, פסוקים א-יד, מתארת את ההתרחשות על שפת ים סוף, ואילו המחצית השנייה שלו, פסוקים טו-לא, מתארת את ההתרחשות הכרוכה בחציית ים סוף עצמו (וסיומה - על שפת הים הנגדית). הדמיון הלשוני והענייני שנוכחנו בו בין פתיחת המחצית הראשונה לבין זו של המחצית השנייה מרמז על טיב ההקבלה בין שתי המחציות: זוהי הקבלה ישרה. להלן מובא הסיפור כשהוא ערוך מחצית מול מחצית בדרך המבליטה את ההקבלות בין פסקאותיה של המחצית הראשונה לאלו של המחצית השנייה, פסקה מול פסקה. הדיון המפורט בהקבלות אלו ייעשה בנספח שבסוף העיון.

מחצית א' - פסוקים א-יד	מחצית ב' - פסוקים טו-לא
1. (א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׂה לֵּאמר: (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׁרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירת בֵּין מִגְדּל וּבֵין הַיָּם לִפְנֵי בַּעַל צְפן נִכְחו תַחֲנוּ עַל הַיָּם. (ג) וְאָמַר פַּרְעה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר. (ד) וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעה וּבְכָל חֵילו וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה'.	1. (טו) וַיּאמֶר ה' אֶל משֶׂה: מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ. (טז) וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ, וְיָבאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה. (יז) וַאֲנִי הִנְנִי מְחַזֵּק אֶת לֵב מִצְרַיִם וְיָבאוּ אַחֲרֵיהֶם, וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעה וּבְכָל חֵילו בְּרִכְבּו וּבְפָרָשָׁיו. (יח) וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה' בְּהִכָּבְדִי בְּפַרְעה בְּרִכְבּו וּבְפָרָשָׁיו.
2. וַיַּעֲשׂוּ כֵן. (ה) וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם, וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעה וַעֲבָדָיו אֶל הָעָם וַיּאמְרוּ: מַה זּאת עָשִׂינוּ כִּי שִׁלַּחְנוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ. (ו) וַיֶּאְסר אֶת רִכְבּו, וְאֶת עַמּו לָקַח עִמּו. (ז) וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאות רֶכֶב בָּחוּר וְכל רֶכֶב מִצְרָיִם, וְשָׁלִשִׁם עַל כֻּלּו. (ח) וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיִּרְדּף אַחֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יצְאִים בְּיָד רָמָה.	2. (יט) וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלהִים הַהלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲמד מֵאַחֲרֵיהֶם. (כ) וַיָּבא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת הַלָּיְלָה, וְלא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה. (כא) וַיֵּט משֶׁה אֶת יָדו עַל הַיָּם וַיּולֶךְ ה' אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם. (כב) וַיָּבאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חומָה מִימִינָם וּמִשְּׂמאלָם.
3. (ט) וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם וַיַּשִּׂיגוּ אותָם חנִים עַל הַיָּם כָּל סוּס רֶכֶב פַּרְעה וּפָרָשַׂיו וְחֵילו, עַל פִּי הַחִירת לִפְנֵי בַּעַל צְפן.	3. (כג) וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם וַיָּבאוּ אַחֲרֵיהֶם כּל סוּס פַּרְעה רִכְבּו וּפָרָשַׂיו אֶל תּוךְ הַיָּם.
4. (י) וּפַרְעה הִקְרִיב, וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'.	4. (כד) וַיְהִי בְּאַשְׁמרֶת הַבּקֶר וַיַּשְׁקֵף ה' אֶל מַחֲנֵה מִצְרַיִם בְּעַמּוּד אֵשׁ וְעָנָן, וַיָּהָם אֵת מַחֲנֵה מִצְרָיִם. (כה) וַיָּסַר אֵת אפַן מַרְכְּבתָיו וַיְנַהֲגֵהוּ בִּכְבֵדֻת, וַיּאמֶר מִצְרַיִם: אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי ה' נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרָיִם.
5. (יא) וַיּאמְרוּ אֶל משֶׁה: הֲמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם. (יב) הֲלא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמר: חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם כִּי טוב לָנוּ עֲבד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר.	5. (כו) וַיּאמֶר ה' אֶל משֶׁה: נְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם, וְיָשֻׁבוּ הַמַּיִם עַל מִצְרַיִם עַל רִכְבּו וְעַל פָּרָשָׁיו. (כז) וַיֵּט משֶׁה אֶת יָדו עַל הַיָּם וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנות בּקֶר לְאֵיתָנו וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתו וַיְנַעֵר ה' אֶת מִצְרַיִם בְּתוךְ הַיָּם. (כח) וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם וַיְכַסּוּ אֶת הָרֶכֶב וְאֶת הַפָּרָשִׁים לְכל חֵיל פַּרְעה הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם לא נִשְׁאַר בָּהֶם עַד אֶחָד. (כט) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוךְ הַיָּם וְהַמַּיִם לָהֶם חמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמאלָם.
6. (יג) וַיּאמֶר משֶׁה אֶל הָעָם: אַל תִּירָאוּ. הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׂוּעַת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּום כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּום לא תסִפוּ לִרְאתָם עוד עַד עולָם. (יד) ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן.	6. (ל) וַיּושַׂע ה' בַּיּום הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם וַיַּרְא יִשְׁרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם (לא) וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמשֶׁה עַבְדּו.

ד. המחצית הראשונה של הסיפור (א-יד) בחלקה הראשון של המחצית הראשונה, פסוקים א-ח, שתי פסקאות: 1. פסוקים א-ד צו ה' למשה להטעות את פרעה על ידי תנועה חזרה. 2. פסוקים ה-ח החלטת פרעה לרדוף אחר בני ישראל ותחילת מימושה. חלק זה מסתיים במילים המפתיעות:

ח   וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יצְאִים בְּיָד רָמָה.

מילים אלו משמשות תזכורת ליציאת מצרים (י"ג, יח): "וַחֲמֻשִים עלו בני ישראל מארץ מצרים" (ראב"ע). אולם מה מקומן בסוף הפסקה המתארת את רדיפת פרעה? נראה שמטרתן ליצור אצל הקורא ציפייה לכך שבהגיע המצרים אל בני ישראל יהיו הללו מוכנים להילחם במצרים. אם כך הדבר, אין מילים אלו אלא הקדמה אירונית לקראת שבירת ציפיות אלו מיד, בחלק השני של מחצית זו. וכדברי רשב"ם:

יוצאים ביד רמה - לא היו דואגים כלל עד שראו פרעה ועמו רודפים אחריהם, אז "וייראו מאד".

החלק השני של מחצית זו, פסוקים ט-יד, פותח אף הוא ברדיפת מצרים אחרי בני ישראל (פסוק ט) והדבר נראה כחזרה. אלא שהרדיפה הראשונה הייתה נסתרת מעיני ישראל ובלתי-ידועה להם, ואילו עתה הגיעו המצרים אל קרבת בני ישראל "וישיגו אותם חנים על הים". כך נוצר קשר עין בין שני המחנות (פסוק י): "וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נסע אחריהם". והנה הופכת "היד הרמה" של בני ישראל ליראה עמוקה ולצעקה אל ה'. מיד אחר כך הם נושאים נאום (פסוקים יא-יב). הבה נאזין בתשומת לב:

וַיּאמְרוּ אֶל משֶׁה: הֲמִבְּלִי אֵין קְבָרִים לְקַחְתָּנוּ לָמוּת מַה זּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוצִיאָנוּ הֲלא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת כִּי טוב לָנוּ עֲבד אֶת מִמֻּתֵנוּ

בְּמִצְרַיִם בַּמִּדְבָּר מִמִּצְרָיִם. בְמִצְרַיִם לֵאמר: מִצְרָיִם מִצְרַיִם בַּמִּדְבָּר.

שים לב כיצד נתהפכו היוצרות: מצרים, הרי היא ארץ העבדות והשלכת הבנים ליאור, ואילו המדבר הוא סמל היציאה לחירות ולחיים. ואילו בנאומם הופך המדבר בשתי הופעותיו בראש הנאום ובסופו למקום שבו מתים, ואילו מצרים בחמש הופעותיה היא אמנם מקום עבודה, אולם בניגוד למדבר, היא גם מקום שבו חיים ואף זוכים לקבורה מכובדת...8. יש בנאום זה משום הבעת חרטה על יציאת מצרים, ויש בו תגובה היסטרית של מי שיצאו ממצרים כשהם חמושים (בנשק) וביד רמה. על כך אמר המשורר בספר תהילים (ק"ו, ז):

אֲבותֵינוּ בְמִצְרַיִם לא הִשְׂכִּילוּ נִפְלְאותֶיךָ... וַיַּמְרוּ עַל יָם בְּיַם סוּף.

בהקשר שבו מופיע נאום זה בסיפורנו, הוא הופך להיות נלעג בעיני הקורא מסיבה נוספת. זוהי סיטואציה אירונית מובהקת: נראה שהמתלוננים אינם יודעים את מה שאנו, הקוראים, יודעים מתחילת הסיפור - הסכנה שהם יראים ממנה היא סכנה מדומה, והסיטואציה שאליה נקלעו מלאכותית היא, ונועדה להביא פורענות דווקא על המצרים. ה. המחצית השנייה של הסיפור (טו-לא) כמו המחצית הראשונה של סיפורנו, אף מחצית זו נחלקת לשני חלקים: פסוקים טו-כב הנס של בקיעת ים סוף, אשר אפשר את כניסת בני ישראל לתוך הים. פסוקים כג-כט הנס של כיסוי הים על המצרים אשר בתוכו. פסוקים ל-לא מסכמים את האירוע. פסוק כט המסיים את תיאור הנס השני מקביל לפסוק כב, המסיים את תיאור הנס הראשון:

פסוק כב	פסוק כט
וַיָּבאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חומָה מִימִינָם וּמִשְּׂמאלָם	וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוךְ הַיָּם וְהַמַּיִם לָהֶם חמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמאלָם

פסוק כב מתאר את עצם ההתרחשות של כניסת בני ישראל אל הים כשהמים להם חומה מימינם ומשמאלם, ואילו פסוק כט חוזר אל התרחשות זו כעבר מוקדם ("ובני ישראל הלכו..." ולא: 'וילכו...') כדי להנגיד אותה למה שאירע למצרים, שתואר בפסוקים כז-כח לפני כן. כלומר: אין לראות את שני הנסים המתוארים במחצית זו של הסיפור זה בפני עצמו וזה בפני עצמו, אלא יש לראות כל אחד מהם על רקע האחר. לאורכה של כל המחצית הזו של סיפורנו חוזרת 'מילה מנחה' אחת - "הים" - ארבע עשרה פעמים. הים הוא המצע המשותף לשני הנסים המתוארים כאן. 14 ההופעות הללו נחלקות בבירור לשתי קבוצות של 7, וכך ניכרים שני הנסים זה לעומת זה:

	בקיעת הים והכניסה לתוכו	שיבת הים לאיתנו על המצרים
צו ה'	1. (טז) וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ 2. וְיָבאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה	1. (כו) נְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וְיָשֻׁבוּ הַמַּיִם...
התממשות צו ה'	3. (כא) וַיֵּט משֶׁה אֶת יָדו עַל הַיָּם 4. וַיּולֶךְ ה' אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה     כָּל הַלַּיְלָה 5. וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה	2. (כז) וַיֵּט משֶׁה אֶת יָדו עַל הַיָּם 3. וַיָּשָׁב הַיָּם     לִפְנות בּקֶר לְאֵיתָנו
ישראל לעומת מצרים "בתוך הים"	6. (כב) וַיָּבאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה	4. וַיְנַעֵר ה' אֶת מִצְרַיִם בְּתוךְ הַיָּם 5. (כח) וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם וַיְכַסּוּ...     חֵיל פַּרְעה... בַּיָּם 6. (כט) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוךְ הַיָּם
המרדף וסיומו	7. (כג) וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם וַיָּבאוּ אַחֲרֵיהֶם...     אֶל תּוךְ הַיָּם	7. (ל) וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת     עַל שְׂפַת הַיָּם

ו. משמעות הסיפור על פי מבנהו בסעיפים הקודמים הראינו כי סיפורנו בנוי משתי מחציות המקבילות זו לזו, אשר כל אחת מהן נחלקת לשני חלקים. איזו מטרה משרת מבנה זה של הסיפור כפי שנחשף בפנינו? לכאורה סיפורנו הוא סיפור על צרה ועל ישועה ממנה. המחצית הראשונה של הסיפור מעצבת את הצרה שאליה נקלעו בני ישראל, ואילו השנייה מעצבת את פתרון הצרה הזו בנס כפול של ישועה. אם כזה הוא סיפורנו הרי שהמבנה המתאים לו הוא מבנה סימטרי מהופך - מבנה "כיאסטי", שהוא מבנה אופייני לסיפורים רבים במקרא בייחוד באלה שיש בהם "בעיה ופתרונה"1. אולם סיפורנו בנוי על הקבלה ישרה בין המחציות. מה טעם הדבר? התשובה על כך פשוטה: אין זה סיפור על צרה אמיתית. מתחילת הסיפור ברור לקורא שהצרה מלאכותית היא, ומטרתה - "ואכבדה בפרעה ובכל חילו...". אם כן, אין זה סיפור על צרה וישועה, אלא על תוכנית אלוהית והגשמתה בשני שלבים2. הסבר ההקבלה הוא אפוא בכך שהמחצית הראשונה מתארת את השלב הראשון בתכנית להטעיית פרעה ואת התגשמותו, ואילו המחצית השנייה מתארת את השלב השני בתכנית זו ואת התגשמותו. מכיוון ששני השלבים דומים זה לזה, ומכוונים להשגת מטרה אחת, טבעי שהם יוצבו בסיפור בהקבלה ישרה. ועדיין יש לשאול: מה טעם בחלוקת התכנית האלוהית לשני שלבים ולהקבלה זו שביניהם? ניתן היה לאחד את שניהם להודעה אלוהית אחת למשה על חיזוק לב פרעה שירדוף אחרי בני ישראל (כבפסוק ד) ועל כך שאז משה יבקע במטהו את הים כך שפרעה וחילו ייכנסו לתוכו אחרי בני ישראל ויאבדו בו (כבפסוקים טז-יז). או אז יבוא התיאור של התגשמות כל זאת בפועל. אם כוונת התכנית היא אך מה שנאמר בה (פעמיים) "ואכבדה בפרעה... וידעו מצרים..." אין צורך בהפרדה זו לשני שלבים! הפתרון לשאלתנו אינו טמון בחלקים הדומים או הזהים בהקבלת המחציות של הסיפור (פסקאות 3-1), אלא דווקא באלו שהקבלתם ניגודית (פסקאות 5-4)3. עיקרו של הניגוד בחלקים אלו הוא בין תגובת בני ישראל על האירועים במחצית הראשונה לבין המציאות המתגלה לעיניהם במחצית השנייה, מציאות המהפכת את תגובתם. תוכנית ה' 'להיכבד בפרעה' באמצעות חיזוק לבו לרדוף אחר בני ישראל גלויה למשה ולנו הקוראים בתורה מתחילת הסיפור. אולם אף אלו שהתכנית ידועה להם אינם יודעים בבירור בשלב זה כיצד תתגשם התכנית בפועל. אולי משום כך אין משה משתף את בני ישראל בידיעתו את התכנית. הללו מקבלים הוראה לשוב ולחנות לפני פי החירות - "ויעשו כן". מטרת השיבה לאחור - "ואמר פרעה לבני ישראל..." (פסוקים ג-ד) נאמרה על ידי ה' למשה, אך הוא לא נצטווה לומר זאת לבני ישראל. ואכן נראה שבני ישראל אינם יודעים על כך דבר. כשבני ישראל מגלים את המצרים הרודפים אחריהם הם מגיבים ביראה גדולה ובהיסטריה. אף משה, שיודע יותר מהם, ומנסה להשתמש בידיעתו זו כדי להרגיעם, אינו יכול להשיג זאת באופן מוחלט, שכן אף הוא אינו יודע כיצד תתרחש הישועה, שהרי דבר זה לא נאמר לו (יתרה מכך: מן האמור בראש המחצית השנייה "מה תצעק אלי", מתברר שלא רק ישראל צעקו אל ה', אלא אף משה). נמצא שליראתם הגדולה של בני ישראל ולנאום הנפחד שלהם בפסוקים יא-יב ישנו מימד אירוני מכוון: תגובתם היא תוצאה של אי-ידיעה של מה שאנו הקוראים יודעים במקצת. נראה אפוא שה' אינו מגלה את תכניתו למשה בשלמות ומשאיר את חלקה המכריע בערפל, כדי להשיג את תגובתם הנפחדת הזו. אולם זאת לשם מה? נראה כי מטרתו העיקרית של סיפורנו היא לרפא את ישראל מן השעבוד הנפשי למשעבדיהם. ידועים דברי ראב"ע בביאורו הארוך לפסוק יג:

יש לתמוה: איך יירא מחנה גדול של שש מאות אלף איש מהרודפים אחריהם? ולמה לא יילחמו על נפשם ועל בניהם? התשובה: כי המצרים היו אדונים לישראל, וזה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו שפלה. ואיך יוכל עתה להילחם עם אדוניו, והיו ישראל נרפים ואינם מלומדים למלחמה.

ניתן לומר כי ישראל אמנם יצאו ממצרים, אולם עדיין יש להוציא את מצרים מתוך ישראל. עלייתם של בני ישראל 'חמֻשים' ממצרים, יציאתם 'ביד רמה', הייתה אירוע חיצוני במידה רבה. אולם מבחינה פסיכולוגית עדיין "המצרים היו אדונים לישראל, וזה הדור... נפשו שפלה, ואיך יוכל עתה להילחם עם אדוניו" כדברי ראב"ע. בים סוף חל השחרור הפנימי של ישראל מיראתם של המצרים. אולם כדי להירפא מאותו שעבוד נפשי, מאותה חרדת מצרים, אין די בכך שישראל יראו את מצרים מת על שפת הים. בתהליכי ריפוי הנפש האנושית אין קיצורי דרך. אף בתחום מחלות הגוף יש ולא ניתן לרפא את החולה אם מחלתו אינה גלויה ומתפרצת. אך בתחום הנפשי ודאי שיש הכרח לחשוף את הבעיה הפנימית, הנסתרת אף מתודעתו של האדם הסובל מאותה בעיה, כדי שניתן יהיה לטפל בה. מטרת המחצית הראשונה של הסיפור היא אפוא להוציא אל הפועל את חרדתם הגדולה של ישראל מפני משעבדיהם מתמול. לשם כך ניתן להם לחשוב כי רדיפת פרעה אחריהם רדיפת אויב רגילה היא, המסכנת את חייהם. אז נתגלה כל חוסר האונים שלהם, למרות היותם עם רב, אל מול משעבדיהם. אז נתגלה גם כי יציאתם ממצרים - לא בלב שלם הייתה, והם מתחרטים עליה עתה. הוצאה זו אל הפועל של יראתם ממצרים נועדה כמובן לריפוי ולתיקון, ודבר זה נעשה במחצית השנייה. רק ההיפוך שחל בין ראייתם את מצרים הרודפים אחריהם והמשיגים אותם ומסכנים את חייהם במחצית הראשונה, לבין ראייתם את מצרים מת על שפת הים במחצית השנייה, הביא את בני ישראל לראות את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים, ולהמיר את יראתם מפני המצרים ביראה את ה'. תהליך השחרור הפסיכולוגי והמנטלי הזה מיראת המצרים, תהליך שיש לו גם משמעות דתית רבה, מובע באמצעות משחק מילים בין שני שורשים דומים המופיעים בשתי הפסקאות האחרונות שבכל מחצית (פסקאות א6-ב6) שבע פעמים בסך הכול. השורשים הם יר"א - רא"ה4:

1. (יג) וַיּאמֶר משֶׁה אֶל הָעָם: אַל תִּירָאוּ 2. הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּום 3. כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּום 4. לא תסִפוּ לִרְאתָם עוד עַד עולָם. 5. (ל) וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם 6. (לא) וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם 7. וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמשֶׁה עַבְדּו.

בסוף המחצית הראשונה, כאשר דיבר משה אל העם, הם היו יראים את מצרים. בסיום סיפורנו נאמר: "וייראו העם את ה' ". כיצד נתחלפה יראתם מיראת בשר ודם ליראת ה'? התשובה על כך היא ש'ראייתם' גרמה להם זאת. ראייתם "את מצרים היום" רודפים אחריהם במחצית הראשונה של הסיפור הביאה אותם ליראה עמוקה מפני המצרים. אולם משה קורא להם להתייצב ולראות את ישועת ה'. ואכן, כאשר הם רואים "את מצרים מת על שפת הים", הם גם רואים את היד הגדולה אשר עשה ה' - את ישועתו. ראיית העיניים מתעלה לראיית הלב, ושתיהן מביאות ליראת ה' ולאמונה בו ובמשה עבדו. רק עתה נשלם תהליך היציאה מעבדות לחירות עולם, רק עתה בני ישראל הם בני חורין גם בנפשם, והם ראויים לומר שירה לה'. ז. נספח: הקבלות מפורטות בין המחציות כאמור (בסעיף ג לעיל) קיימת הקבלה ישרה בין שתי המחציות. הזיקה בין כל שתי פסקאות מקבילות שונה מהקבלה להקבלה: לעתים זו כמעט זהות ביניהן, לעתים אין ניכר ביניהן קשר בולט ולעתים הזיקה היא ניגודית. הבה נבחן את ההקבלות פסקה אחר פסקה (בעזרת תצוגת הסיפור שבסוף סעיף ג): פסקאות א1 - ב1: בין שתי הפסקאות הפותחות את שתי המחציות קיימת זהות לשונית ועניינית כמעט גמורה ואף אורכן שווה. בשתיהן מצווה ה' את משה לדבר אל בני ישראל שיבצעו תנועה מסוימת, ותנועה זו תטעה את פרעה לרדוף אחריהם. ההבדלים שבין הפסקאות (המסומנים בקו) נובעים מן הנסיבות השונות: בפסקה א1 התנועה היא לשם חניה על הים ואילו בפסקה ב1 התנועה היא נסיעה וביאה אל תוך הים. אמירתו של פרעה "נבכים הם בארץ..." אינה נמצאת, כמובן, בפסקה ב1, שהרי היא אינה מתאימה לתוכן הפסקה. פעמיים מוזכרים בפסקה ב1 "רכבו ופרשיו" של פרעה, בעוד שבפסקה א1 הוזכר "חילו" ללא פירוט. זאת משום שרק בפסקה א2 נתברר כי פרעה לא הסתפק בכך ש"את עמו לקח עמו", אלא לקח גם "שש מאות רכב בחור וכל רכב מצרים". מהקבלה זו מתברר כי התכנית להטעיית פרעה היא בת שני שלבים: שלב א - החניה על הים, אשר נועדה להביא את פרעה למחשבה כי "נבכים הם בארץ סגר עליהם המדבר" ולהתפתות לרדוף אחר בני ישראל. שלב ב - בראות פרעה כי בני ישראל באו בתוך הים שהפך ליבשה, יתפתה אף הוא להיכנס אחריהם אל תוך הים. פסקאות א2 - ב2: כאן אין כל הקבלה. במחצית הראשונה מתוארת עשייתם של בני ישראל בשתי מילים המסיימות את פסוק ד "ויעשו כן". לעומת זאת, הדרך שבה נתפתה פרעה לרדוף אחרי בני ישראל מתוארת במחצית זו על פני ארבעה פסוקים. במחצית השנייה מוקדשים ארבעה פסוקים לתיאור המעשים אשר נועדו לאפשר לבני ישראל להיכנס בתוך הים, מתוך חציצה בינם לבין חיל פרעה. הסיבה להבדל זה שבין המחציות מובנת: עשייתם של בני ישראל במחצית הראשונה אינה זקוקה לתיאור נרחב משום שאין בה כל דבר מיוחד. הם הלכו בתוואי שנאמר להם, ומה יש להוסיף על "ויעשו כן"? אולם התהליך שהביא את פרעה לידי רדיפה אחריהם ראוי לתיאור רחב: כיצד פעל 'חיזוק לבו'? מהו הדבר שגרם לו לשנות את הסכמתו "לשלח" את בני ישראל (על כך עונים פסוקים ה וְ-ח)? ועוד: כיצד התארגן פרעה למרדף מהיר, ומהו הכוח שגויס למרדף אחר בני ישראל (פסוקים ו-ז)? הפוך המצב בפסקה המקבילה במחצית השנייה: כיצד נתבצעה הפקודה שניתנה לבני ישראל לבוא אל תוך הים? הרי היא כרוכה בנס עצום, כיצד אפוא נתרחש נס זה (פסוקים כא-כב)? ועוד: הרי בשעה שבני ישראל עמדו להיכנס לים חנו פרעה וחילו בסמוך להם (פסוק ט). כיצד אפוא נתאפשר לבני ישראל לפעול בלא האיום המצרי הזה (פסוקים יט-כ)? פסקאות א3 - ב3: הפסקה השלישית בכל אחת מן המחציות היא בת פסוק אחד, ובין הפסקאות קיימת זהות לשונית ועניינית כמעט מלאה. ההבדלים הקלים נובעים מן הנסיבות השונות שבין שתי המחציות: בפסקה א3 הרדיפה וההשגה הן עד למקום חנייתם של בני ישראל על הים, ואילו בפסקה ב3 הרדיפה נעשית בביאתם של המצרים אל תוך הים5. עד כאן הראתה ההקבלה בין שתי המחציות דמיון רב ביניהן, שלעתים היה קרוב לזהות. מכאן ואילך קיימת הקבלה ניגודית בין שתי המחציות. הניגוד נובע מכך שבמחצית הראשונה בני ישראל אינם מודעים למצב לאשורו, מתוך שאינם יודעים על התכנית האלוהית להטעות את פרעה ולהיכבד בחילו, בעוד שבמחצית השנייה מתגשמת התכנית הזו במלואה לעיניהם ותפיסתם משתנה. פסקאות א4 - ב4: בין שתי הפסקאות קיימת הקבלה ניגודית כפולה. בשתיהן מביאה ראייה את המצרים לדיבור שיש בו ביטוי למצוקה, וזהות 'הרואה' וזהות 'המדבר' הן שמבדילות אותן זו מזו. במחצית הראשונה בני ישראל נושאים את עיניהם ורואים את מצרים נוסע אחריהם; במחצית השנייה ה' הוא המשקיף אל מחנה מצרים. 'נשיאת עיניהם' של בני ישראל במחצית הראשונה הביאה אותם לצעוק אל ה'; 'השקפתו' של ה' אל מחנה מצרים ומעשיו למחנה זה גרמו למצרים לומר: "אנוסה מפני ישראל כי ה' נלחם להם במצרים". פסקאות א5 - ב5: כנגד הנאום של בני ישראל בפסוקים יא-יב, שאימת המצרים הרודפים ניכרת בו היטב, מופיע בפסקה המקבילה סיפור כיסויים של המצרים במי הים המבטל את אימתם. ניגוד זה אינו נשלם אלא בסוף הסיפור, כשתגובת ישראל לאירועים מתוארת לפנינו, והיא הפוכה בתכלית לדבריהם במחצית הראשונה: "וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים, וירא ישראל את היד הגדלה... וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו". פסקאות א6 - ב6: בפסקאות האחרונות אנו חוזרים להקבלה שאינה ניגודית: דברי ההרגעה של משה במחצית הראשונה מתקיימים במחצית השנייה:

א6	ב6
הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׂוּעַת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּום כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּום לא תסִפוּ לִרְאתָם עוד עַד עולָם.	וַיּושַׂע ה' בַּיּום הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל... וַיַּרְא יִשְׁרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם.

בסוף הסעיף הקודם הראינו כיצד צמד השורשים יר"א-רא"ה מחבר בין שתי הפסקאות הללו ומבטא את השלמת תהליך השחרור של בני ישראל מיראת מצרים וכניסתם ליראת ה'. תהליך זה הוא מטרתה הנסתרת של ההתרחשות ותיאורו הוא עיקר הסיפור.

הערות: 1. סיפור המבוא לעשרת הדיברות (שמות י"ט) מתקשר לסיפורנו בכמה דרכים: א. (י"ט, ד) "אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואבא אתכם אלי" - נראה שרומז בעיקר לקריעת ים סוף על שתי תוצאותיה: כיסוי המצרים במי הים, והבאת בני ישראל דרך הים אל הר סיני (וראה רש"י ורשב"ם לפסוק זה). ב. (שם ט) "... הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם" הוא השלמה למה שהחל על שפת ים סוף (י"ד, לא) "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". 2. וכך הדין בכל שירה במקרא המצויה לצדו של סיפור פרוזאי, או אף הנתונה בתוכו: עומדת היא בפני עצמה ואין היא חלק אינטגרלי מן הסיפור. פרוזה ושירה, שני עולמות נבדלים הם גם במקרא, ואין לדון בהם כאחת אף כשהם מצויים בסמיכות. הדבר אמור ביחס לניתוח הספרותי, שצריך להיעשות בנפרד ביחס לזו וביחס לזו. במיוחד חשובה הערה זו במה שנוגע לתיחום היחידה הספרותית, לחשיפת המבנה שלה ולניתוח תופעות סגנוניות המצויות בה (כגון 'המילה המנחה'). 3. כך לדוגמה ר"י אברבנאל בראש פרשתנו; מ"ד קאסוטו בפירושו לספר שמות עמ' 106 ואילך; יצחק אבישור ב'עולם התנ"ך', שמות עמ' 88. 4. ואין לטעון כי הפרשות ההלכתיות שבסוף פרשת בא (י"ב, מג - י"ג, טז) מוציאות את הפסקה הפותחת את פרשת בשלח מסיפור היציאה ממצרים, שכן סיפור היציאה (שנראה כי ראשיתו ב-י"א, א) מתאפיין בהיותו משובץ בפרשיות הלכתיות. כך חוצצת פרשת פסח מצרים (י"ב, א-כח) בין ההודעה על מכת בכורות והיציאה שאחריה לבין מימוש הדברים לאחר מכן. 5. בשני הפסוקים האחרונים של הפסקה - כא-כב - ניכר "סגנון פיוטי נשגב... קצב שירי", כהבחנתו של מ"ד קאסוטו. דבר זה נובע בוודאי מחמת היותם של פסוקים אלו חתימה חגיגית לסיפור היציאה ממצרים. 6. אף החלוקה לסדרי קריאה על פי המנהג הארץ-ישראלי לא התחשבה בפתיחת סיפורנו ובאחדותו. הסדר העשירי בחומש שמות הוא י"ג, א - "קדש לי", והאחד עשר הוא י"ד, טו - "מה תצעק אלי" - פתיחת המחצית השנייה של סיפורנו. 7. מובן כי בפסקה הפותחת את פרשת בשלח ישנם נתונים שידיעתם חשובה לסיפור בקיעת ים סוף: הסבת העם דרך המדבר ים סוף מקדימה את החניה על הים בסיפורנו; וכן עמוד הענן ועמוד האש הנזכרים בפסוקים כא-כב עתידים למלא תפקיד בסיפורנו (י"ד, יט-כ וְ-כד). אולם אין בכך כדי להכריע את שייכותה של הפסקה לסיפורנו: הרי כל עצמו של סיפור בקיעת ים סוף נסמך אל האירועים שקדמו לו בספרנו, וידיעתם הכרחית להבנתו. ואף על פי כן הוא סיפור עצמאי שיש לו עלילה מיוחדת וגבולות משלו וגם מסר משל עצמו. 8. ישנן יחידות ספרותיות במקרא שבהן קיים צמד מילים מנוגדות המשמשות יחדיו בתפקיד 'מילה מנחה'. אנו מכנים זאת 'צמד הפכים מנחה'. במקרה כזה תעלה ספירת הופעותיהן של שתי המילים המנוגדות כאחת למספר בעל משמעות טיפולוגית (בדרך כלל שבע או כפולותיו). כך הדבר גם במקומנו: הצמד מצרים-מדבר הוא צמד הפכים, ושתי המילים הללו חוזרות בנאום יחדיו שבע פעמים. דוגמאות לתופעה ספרותית זו הבאנו במאמרנו 'אליהו מול אחזיה ושלוחיו', מגדים כו אייר תשנ"ו, עמ' 86-84 (ושם נידונה גם דוגמה זו). כשאנו נפגשים ב'צמד הפכים מנחה' ראוי לשים לב ליחס המספרי בין שתי המילים המנוגדות המופיעות ביחידה. במקרה שלנו מופיעה המילה 'מצרים' חמש פעמים ואילו המילה 'המדבר' פעמיים. בכך מתבטאת העדפתם הברורה של בני ישראל את החיים במצרים. ניתוח הנאום הנידון כאן נעשה גם ב'עיונים בספר שמות' מאת נחמה ליבוביץ עמ' 181-180. 9. ראה לדוגמה בעיון לפרשת ויצא בראש הנספח. מבנה מעין זה מתבלט בסיפורי "חטא ועונשו", ראה לדוגמה בעיון לפרשת שלח סעיף א. 10. דוגמה נוספת לסיפור בעל מבנה דומה לזה שלנו, הנובע אף הוא מסיבות דומות, הוא סיפור העקדה. המחצית השנייה שלו נפתחת בתפנית המפתיעה (בראשית כ"ב יא-יב): "ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים... אל תשלח ידך אל הנער...". לכאורה המחצית הראשונה של סיפור זה (א-י) מעצבת צרה, והמחצית האחרת (יא-יט) - הצלה. אולם באמת זוהי צרה מדומה, שהרי מראש נאמר לקורא כי "האלהים נסה את אברהם", ואנו יודעים מראשית הסיפור שיצחק לא יוקרב. ואכן, הפתיחה של המחצית השנייה חוזרת על הפנייה לאברהם בראשונה (פסוק א: "ויאמר אליו: אברהם. ויאמר: הנני"; פסוק יא: "ויאמר: אברהם אברהם. ויאמר: הנני"), ובכך נרמז כי ההקבלה בין המחציות הקבלה ישרה היא. 11. ראה תצוגת הסיפור בעמ' 196-197. הדיון המפורט באופי ההקבלות בין פסקאות המחצית הראשונה לאלו של השנייה יעשה, כאמור, בנספח לעיון זה. 12. הדוגמה המובאת כאן דומה למה שכינינו בהערה 8 'צמד הפכים מנחה', אלא שכאן אין זה צמד הפכים. אדרבה, השורשים רא"ה ויר"א קשורים ביניהם בקשר של סיבה ותוצאה (הראייה מביאה לידי יראה). דוגמאות נוספות לצמדי שורשים בעלי צליל דומה המשמשים יחדיו כצמד מנחה: השורשים של"ח-של"ך מופיעים יחדיו שבע פעמים בבראשית ל"ז, יג-לב (ושים לב להופעתן יחדיו בפסוק כב); במלכ"א ח', מו-נ מופיע צמד השורשים שב"ה ושו"ב כצמד מנחה בולט באותה פסקה. 13. יש לציין שפסוק ט חוזר בחלקו על חלק מפסוק ח, ודבר זה הוא שמאפשר את הקבלת הפסקאות א3-ב3.