בין דיני הקרבנות הכלולים בפרקים ו'-ז' שבפרשתנו, בסמוך ל"תורת המנחה" (ו', ז-יא) ובקשר אמיץ אליה, נמצא ציווי על קרבן מנחה מיוחד
1, שדיניו אינם מופיעים עוד בשום מקום אחר בתורה
2.
ו, יב
יג
יד
טו
|
וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמר:
זֶה קָרְבַּן אַהֲרן וּבָנָיו אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה' בְּיום הִמָּשַׁח אתו
עֲשִׂירִת הָאֵפָה סלֶת מִנְחָה תָּמִיד
מַחֲצִיתָהּ בַּבּקֶר וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב.
עַל מַחֲבַת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה, מֻרְבֶּכֶת תְּבִיאֶנָּה
תֻּפִינֵי מִנְחַת פִּתִּים תַּקְרִיב רֵיחַ נִיחחַ לַה'.
וְהַכּהֵן הַמָּשִׁיחַ תַּחְתָּיו מִבָּנָיו יַעֲשֶׂה אתָהּ
חָק עולָם לַה', כָּלִיל תָּקְטָר.
|
על מי מוטלת הבאת מנחת חובה זו, מתי יש להביאה ומהו טעמה? התשובות על שאלות אלו תלויות במידה רבה בפרשנותו של פסוק יג. כבר התבוננות ראשונה בו תגלה שניתן להסיק ממנו תשובות סותרות לשאלותינו. מילותיו הראשונות - "זֶה קָרְבַּן אַהֲרן וּבָנָיו"
2- מלמדות כי מדובר כאן בקרבן שחייבים בו
כל הכהנים. אף שבהמשך הפסוק חל מעבר מלשון רבים ללשון יחיד: "אֲשֶׁר
יַקְרִיבוּ לה' בְּיום הִמָּשַׁח
אתו", מעברים כאלו אינם נדירים בלשון התורה
3, וניתן לפרש כי הכוונה היא שכל אחד מן הכהנים יקריב את הקרבן הזה "בְּיום הִמָּשַׁח אתו", כלומר: ביום שבו יתמנה לעבודה
4. בשלב זה דומה אפוא שיש בידינו תשובה על כל שאלותינו: מדובר במנחת מילואים חד-פעמית שבה חייבים הן אהרן (הכהן הגדול) והן בניו (הכהנים ההדיוטות) ביום היכנסם לתפקידם.
ואולם, מייד בהמשך הפסוק נאמר שאותה מנחה של עשירית האיפה היא "מִנְחָה
תָּמִיד, מַחֲצִיתָהּ בַּבּקֶר וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב". ואם כן, יש לנו עניין בקרבן תמיד יומיומי, הדומה לעולת התמיד ולקטורת התמיד מבחינת חזרתו פעמיים בכל יום, בבוקר ובערב, והוא קרבן בעל אופי שונה לגמרי ממה שסברנו תחילה. יתר על כן: בהמשך, בפסוק טו, נאמר כי מנחה זו מוטלת אך על הכהן המשיח שיעמוד תחת אהרן הכהן, ואם כן אין זו מנחה המוטלת על כל כהן וכהן.
אנו נבוכים אפוא מחמת הסתירות שיש בפרשה ומחמת העמימות הנובעת מהן ביחס לאופייה של המנחה שבה מדובר בפרשה זו.
המקום הטבעי לבקש בו מזור לקשיינו הוא ההלכה: יש לצפות כי ההלכה תיתן הוראה אחת, שעל פיה נוכל לבאר את הפרשה כולה ולנסות ליישב את סתירותיה. אלא שלא כך הדבר: בספר עבודה של הרמב"ם אנו מוצאים שתי הוראות שונות (שמקורן בדברי חז"ל) בשני מקומות. בהלכות כלי המקדש והעובדים בו פרק ה הלכה טז כותב הרמב"ם:
אין הכהן עובד תחילה5 - וכן כהן גדול אינו עובד תחילה - עד שיביא עשירית האיפה משלו ועובדה בידו שנאמר (ו', יג) "זֶה קָרְבַּן אַהֲרן וּבָנָיו אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה' בְּיום הִמָּשַׁח אתו6.
ובהלכות תמידין ומוספין פרק ג הלכה יח הוא כותב:
חביתי כהן גדול7 - מצוות עשה להקריבן בכל יום8, מחצה בבוקר עם תמיד של שחר ומחצה בין הערביים עם תמיד של בין הערביים. ולישתן ואפייתן דוחין את השבת ואת הטומאה, ככל קרבן שקבוע לו זמן.
ובכן,
שני קרבנות שונים נובעים מפרשה קצרה זו. שניהם מנחות של יחיד הן, והרמב"ם מנה אותן כשתיים נפרדות בהלכה אחת, בהלכות מעשה הקרבנות פרק יב הלכה ד:
ותשע מנחות ליחיד, וכולן קרבין למזבח, ואלו הן...
(ג) המנחה שמקריב כל כהן תחילה כשייכנס לעבודה, שמקריב אותה בידו, והיא הנקראת מנחת חינוך.
(ד) המנחה שמקריב כהן גדול בכל יום, והיא הנקראת חביתין.
מלבד השמות השונים של שתי המנחות הללו, ניכרים שלושה הבדלים ביניהן:
1. האדם המביא - מנחת חינוך מובאת על ידי כל הכהנים, הן על ידי ההדיוטות והן על ידי הכהן הגדול, ואילו מנחת חביתין מובאת על ידי הכהן הגדול בלבד.
2. זמן ההבאה - מנחת חינוך מובאת פעם אחת בחייו של כל כהן
9, ואילו מנחת חביתין מובאת על ידי הכהן הגדול יום יום
10.
3. אופן ההבאה - מנחת חינוך מובאת עשירית האיפה
כאחת, ואילו מנחת חביתין מובאת "מַחֲצִיתָהּ בַּבּקֶר וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב".
11
אנו ניצבים עתה לפני שאלות חמורות: כיצד נובעים ממִצוה אחת שני קרבנות שונים? האם לפנינו דוגמה לכך ש"אַחַת דִּבֶּר אֱלהִים, שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי" (תהילים ס"ב, יב), ומנחת חינוך ומנחת חביתין בדיבור אחד נאמרו?
ועוד: מהו המעמד ההלכתי של שתי המנחות הללו, ומהו היחס בין פשוטם של הפסוקים שהבאנו בראש העיון לבין כל אחת מהן? האם שתיהן נלמדות מפשוטו של מקרא? אם כן, כיצד הן נלמדות, ומה פשר הדבר שהפסוקים מורים בדיבור אחד על שתי מנחות כה שונות זו מזו? ואם פשוטם של הפסוקים מלמד רק על אחת משתי המנחות, מהו מקורה ומהו מעמדה של המנחה האחרת?
להלן נסקור את הגישות השונות של המפרשים לפרשתנו ואת התשובות המתחייבות מכל גישה פרשנית כזו לשאלות שהצבנו בסעיף זה. בסקירה זו גם נברר מה הם הקשיים העומדים כנגד כל שיטה פרשנית, ולבסוף ננסה למצוא שיטה שתיישב הן את פשוטו של מקרא והן את דברי רבותינו כפי שבאו לידי ביטוי במדרשי ההלכה ובפסקי הרמב"ם.
נראה כי שני מפרשי הפשט הגדולים רשב"ם וראב"ע הלכו בדרך אחת בביאור פרשתנו:
רשב"ם:
ראב"ע:
|
(יג) "זה קרבן אהרן ובניו" - לפי הפשט, 'בני אהרן' (- הם)
הכהנים הגדולים העומדים תחתיו.
וחכמים דרשו שכל כהן הדיוט, כשעושה עבודה ראשונה
צריך חינוך במנחה.
(יג) "זה קרבן אהרן" - או אחד מבניו תחתיו.
"ביום המשח אתו" - אשר יוצק על ראשו שמן המשחה12.
|
לפי שניהם הצירוף "אַהֲרן וּבָנָיו" מתכוון אפוא לאהרן ולכל
הכהנים הגדולים שעתידים לעמוד אחריו, שהרי כולם הם בניו ובני בניו של אהרן. בכך 'נתרוקנה' פרשתנו מהקרבן שחייבים בו הכהנים ההדיוטות.
אולם עדיין קיימת לכאורה סתירה בין הגדרת הקרבן ככזה שכל כהן גדול צריך להביא "בְּיום הִמָּשַׁח אתו" - שמשמעה שהוא קרבן חד-פעמי - לבין הגדרת אותו הקרבן בהמשך הפסוק כ"מנחה תמיד". על כן מפרש ראב"ע בהמשך דבריו:
"ביום המשח אתו" - ... ורבים אמרו כי זה בי"ת תחת מ"ם. והטעם, כי 'מיום המשח אותו' - הנה זה חייב להקריב תמיד מנחתו.
כך פירש כבר רב סעדיה גאון
13, ואחרי ראב"ע החזיק בפירוש זה חזקוני
14. ומסתבר שאף רשב"ם התכוון לכך, שהרי הוא הביע את עמדתו כי מנחת החינוך של כהן הדיוט (ומסתבר שאף מנחת חינוך של כהן גדול) מקורה בדרשת חכמים, ואינה נובעת מפשוטו של מקרא.
לפי פירוש זה, לא נותר בפרשתנו על פי פשוטה כל מקור למנחת חינוך, והיא עוסקת כולה אך ורק במנחת חביתין - מנחת התמיד - המוטלת על אהרן ועל הכהנים הגדולים אחריו.
על פירוש זה יש להעיר ולהקשות כמה הערות וקושיות, ואנו נסתפק בשתיים:
א. פירוש זה אינו מיישב את הדינים שלמדו חז"ל מפרשתנו בנוגע למנחת חינוך עם פשט המקרא. ראב"ע כלל לא התייחס בדבריו לשאלת המקור של 'מנחת חינוך' הנידונה בדברי חז"ל; ואילו רשב"ם פטר זאת באמרו כי "חכמים דרשו" את דבר קיומה של מנחה זו, מסתבר שסבר כי מנחה זו מדרבנן היא, והם הסמיכוה לפסוקים שבפרשתנו על דרך הדרש.
אולם לא כך יתרשם המעיין בדבריהם: מדרש ההלכה הדורש בספרא ובתלמוד (ראה הערה 6) את דין מנחת חינוך של כהן הדיוט ושל כהן גדול נראה כלימוד גמור מן המקרא
15.
ב. הביאור שהציעו שני המפרשים הללו למילים "אַהֲרן וּבָנָיו" קשה ביותר. טענה ראשונה כנגד פירוש זה טען רבי נפתלי הירץ וויזל, בעל ה'ביאור' לספר ויקרא:
כל מקום שנאמר "אַהֲרן וּבָנָיו" עניינו כהן הגדול וכהנים הדיוטים.16
ואחריו החרה החזיק המלבי"ם:
כל מקום שאומר 'אַהֲרן וּבָנָיו', אין פירושו הוא והמשוחים תחתיו, רק פירושו: הכהן הגדול שעומד במקום אהרן והכהנים ההדיוטות שעומדים במקום בניו.
טענה שנייה שטוענים שני המפרשים הללו כנגד פירושי רשב"ם וראב"ע נטענה כבר בספרא ובברייתא שבמסכת מנחות (המובאים בהערה 6):
'בניו' - אלו כהנים הדיוטות. אתה אומר כהנים הדיוטות, או אינו אלא כהנים גדולים? כשהוא אומר (- בפסוק טו) "וְהַכּהֵן הַמָּשִׁיחַ תַּחְתָּיו מִבָּנָיו" - הרי כהן גדול אמור, הא מה אני מקיים 'בניו' - כהנים הדיוטות.
ובלשון בעל ה'ביאור':
אם כבר אמר "זֶה קָרְבַּן אַהֲרן וּבָנָיו וגו' בְּיום הִמָּשַׁח אתו" - שהן אהרן והמשוחים מבניו תחתיו, למה חזר לומר (- בפסוק טו) "וְהַכּהֵן הַמָּשִׁיחַ תַּחְתָּיו מִבָּנָיו"?
וביתר חריפות תוקף המלבי"ם את פירוש רשב"ם-ראב"ע:
פירוש זה יִשָּׂאהו הרוח, דאם כן מה שאמר "וְהַכּהֵן הַמָּשִׁיחַ... יַעֲשֶׂה אתָהּ" הוא מיותר לגמרי, שכבר אמר "זֶה קָרְבַּן אַהֲרן וּבָנָיו" שפירושו אהרן והכהנים הגדולים תחתיו.
מטעמים אלו לא ניתן אפוא להפקיע מפרשתנו את איזכורם של הכהנים ההדיוטות, כפי שעשו רשב"ם וראב"ע.
הרב הופמן דן במנחה שאנו עוסקים בה בשני מקומות בפירושו לספר ויקרא
17: בעמ' כו-לג במסגרת המבוא הגדול לחוקי הקרבנות
18, ובגוף הפירוש בעמודים קסא-קסו. ונראה כי פירושו הוא הניסיון החשוב ביותר שנעשה להתמודד עם הקשיים בפרשתנו. תוך כדי דיונו העביר את פירושי קודמיו - בני ברית ושאינם בני ברית - במבחן הביקורת, נטל מהם את מה שמצא ראוי ומיושב והשלים את השאר בפירוש משל עצמו.
באופן עקרוני מגיע הרב הופמן למסקנה דומה לזו של רשב"ם וראב"ע: פרשתנו דנה על פי פשוטה במנחת חביתין היומיומית של הכהן הגדול, ואינה עוסקת כלל במנחת חינוך. את דברי ראב"ע כי צירוף המילים "בְּיום הִמָּשַׁח" פירושו 'מיום המשח' הוא מקבל במלואם. אלא שהרב הופמן הצדיק את הקושיות שהקשו בעל ה'ביאור' והמלבי"ם על פירושם של הראשונים הללו למילים "קָרְבַּן אַהֲרן וּבָנָיו", ועל כן הוא מציע להן פירוש משלו (עמ' קסד):
את הסתירה שבין הפסוק "בְּיום הִמָּשַׁח אתו" ולבין "מִנְחָה תָּמִיד"... אפשר ליישב בנקל... פירוש "בְּיום הִמָּשַׁח" כאילו היה כתוב 'מיום המשח' כפי שמעיר גם ראב"ע19...
ומפני מה נקרא הקרבן הזה "קָרְבַּן אַהֲרן וּבָנָיו", הרי הוקרב על ידי הכהן הגדול בלבד?... משום שהכהן הגדול הקריב את הקרבן הזה יום יום לא בלבד בעדו, אלא גם בעד כל הכהנים... הכהן הגדול פעיל כאן בבחינת מוּרְשֶׁה של כל הכהנים20.
בעמ' לב בפירושו מבאר הרב הופמן מה עניינה של אותה מנחת תמיד שמביא הכהן הגדול יום יום בשם כל אחיו הכהנים:
התבוננות מדוקדקת תביא אותנו לידי המסקנה כי הפסוקים בויקרא ו', יב-טז באים בקשר הדוק לחוק שלפניהם (- 'תורת המנחה', ו', ז-יא)... סמוך לפני פרשה זו (ו', יא) נאמר כי ה' נתן את כל קרבנות המנחה לכהנים ל"חָק עולָם"; ביטוי זה יכול לציין רק חוק 'לחם תמידי'21... אחר כך ניתנה הפקודה כי החל מיום המילואים של אהרן ובניו, עת חלק להם ה' אותו לחם "חָק עולָם", יפרישו גם הם בכל יום תמיד תרומה לה', שתהווה לפי פסוק טו "חָק עולָם לַה' ". את התרומה יקריב הכהן הגדול בשם כל הכהנים בכל יום ויום. ועל ידי הפרשתם זו של "חָק עולָם לַה' " עבור "חָק עולָם" שקיבלו מה', מודים הכהנים שהם מקבלים מה' רק למען ישיבו לו, ושמוכנים הם אפוא לשרתו... חלף המתנות הרבות שה' חלק להם22.
עתה יש לברר מה דעתו של הרב הופמן ביחס למעמדה של מנחת חינוך (עמ' קסה):
הנה נוכחנו לדעת כי לפי הפשט הפשוט אמנם לא נזכרה כאן בפירוש מנחת חינוך... ואם כן מוכרחים להניח כי המצווה שעל כל כהן להביא מנחת חינוך היא הלכה למשה מסיני, שאמנם אינה כתובה כאן בפירוש אבל ישנה ברמיזה.
דעתו זו אינה שונה באופן עקרוני מזו של רשב"ם, ואף ביקורתנו על פירוש זה במקומה עומדת: דברי הספרא והתלמוד (וכן דברי הרמב"ם בהלכות כלי המקדש) בעניין מנחת חינוך אינם נראים דין דרבנן ולא 'הלכה למשה מסיני' (אין לכך כל רמז בדבריהם) אלא לימוד גמור מן המקרא, לא בדרך של 'רמיזה' אלא מפשוטו של מקרא.
ועתה נוסיף שתי הערות ביקורת לפירושו של הרב הופמן:
א. לוּ נאמר 'זה קרבן אהרן ובניו ביום הִמשח אתו' אכן ניתן היה לקבל את פירושו המחודש של הרב הופמן שהכהן הגדול הוא המקריב בעבורו ובעבור אחיו. אולם הרי נאמר בפסוק "זֶה קָרְבַּן אַהֲרן וּבָנָיו
אֲשֶׂר יַקְרִיבוּ לַה' בְּיום הִמָּשַׁח אתו", ומלשון הרבים "יַקְרִיבוּ" למדו הספרא והברייתא שבמנחות נא ע"ב שאין לפרש כפירוש הרב הופמן:
"זֶה קָרְבַּן אַהֲרן וּבָנָיו..." - יכול יהו אהרן ובניו מקריבין קרבן אחד, תלמוד לומר "אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה' " - אהרן בפני עצמו ובניו בפני עצמן23.
ב. ביאור המילים "בְּיום הִמָּשַׁח אתו" כאילו נאמר 'מיום המשח' דחוק כשלעצמו, על אף שיש לכך כמה דוגמאות במקרא (ראה הערות 14 ו19-). אך מלבד הדוחק הלשוני, השאלה שיש לעורר על פירוש זה היא מדוע בכלל מדגישה התורה דבר זה, שחיוב מנחת החביתין מתחיל מיום הימשחו של הכהן הגדול: הרי מעצם הגדרת מנחה זו כמנחת
תמיד שהכהן הגדול חייב להביאה, ברור שחיובו מתחיל באותו יום שבו הוא מתחיל לשרת ככהן גדול.
24
שש מילים רצופות בפסוקנו - "אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה' בְּיום הִמָּשַׁח אתו" - אינן מתיישבות אפוא עם פירושו של הרב הופמן. מילים אלו מלמדות על מנחה שבה חייבים
כל הכהנים - בני אהרן - ביום כניסת כל אחד מהם לתפקידו. מנחה זו היא כמובן מנחת חינוך.
המפרשים שנביא בסעיפים הבאים העמידו להם את התאמת מדרשי ההלכה של חז"ל עם פשט הכתובים כמשימה בכל פרשנותם למצוות התורה. גישתם הכללית הזאת מצריכה בירור מקיף שאין כאן מקומו, אולם את פרשנותם הספציפית לכל מִצוה יש להעריך בכל מקום לגופו של עניין.
מגמה זו, נראה שבמקומנו היא צודקת מאוד. פתחנו את עיוננו בסעיף א בהצגת שתי סתירות בפשט הכתוב בפרשתנו: (א) האם מדובר בה במנחת מילואים חד-פעמית שצריכים הכהנים להביא בעת כניסתם לתפקידם, או שמא במנחת תמיד יומיומית? (ב) האם המנחה שמדובר בה מוטלת על כלל הכהנים או שמא על הכהן המשיח אשר יעמוד תחת אהרן בלבד?
בסעיף ב בעיוננו, לאחר שהבאנו את דינם של שני קרבנות המנחה שלמדו חז"ל מפרשתנו וסיכמנו את ההבדלים הגדולים ביניהם, שאלנו: כיצד נלמדים שני קרבנות כה שונים מציווי קצר אחד?
והנה, ברור הדבר ששתי השאלות הללו אמורות לפתור זו את זו: הסתירות בפשט הכתוב הן שמשמשות מקור לשתי המנחות שלמדו חז"ל מן הפסוקים בפרשתנו, וכל אחת מן המנחות הללו - מנחת חינוך ומנחת חביתין - מתאימה לפן אחד בפסוקים. אלא שבכך לא תורצה עדיין הסתירה בפסוקים: הללו נראים בקריאה רהוטה שאינה מדקדקת בסתירות שבכתוב כמדברים בקרבן מנחה אחד, בעוד שבפועל למדו מהם חז"ל על שניים. כיצד אפוא יש לקרוא את הפסוקים בדרך שתתאים לכך? אף השאלה האחרת, מדוע כללה התורה שני קרבנות מנחה שונים בציווי אחד, לא נענתה. יש צורך אפוא לבאר את הפרשה ביאור לשוני ורעיוני שיענה על שאלות אלו, מה שלא נעשה במדרש ההלכה של חז"ל ובדברי המפרשים והפוסקים שהלכו בעקבותיהם (רש"י בפירוש החומש והרמב"ם בספר עבודה).
כאן נחוצה פרשנותם של מפרשי האסכולה המתאמצת לגשר בין מדרשי ההלכה של חז"ל לבין פשוטו של מקרא. כפרשני מקרא שיטתיים, האמונים על כללי לשון המקרא, הם נטלו על עצמם את התפקיד להציע דרך פרשנית שתאפשר קריאה נוחה של הפסוקים, על שתי המשמעויות הכלולות בהם. בכך הם משלימים את פרשנותם של חז"ל ומבססים אותה בדרך הפשט. זאת ניסו לעשות רבי נפתלי הירץ וויזל (רנ"ו) ב'ביאור' לספר ויקרא, רבי יעקב צבי מֶקלנבורג בפירושו לתורה 'הכתב והקבלה' והמלבי"ם בביאורו לספר ויקרא ולמדרש ההלכה שעליו (הספרא) 'התורה והמצווה'.
בסעיף זה נעסוק בפירושם של רנ"ו ושל המלבי"ם, שהלך בעקבותיו, ובסעיף הבא בפירושו של בעל 'הכתב והקבלה'.
לאחר שדחה את פירושם של רשב"ם וראב"ע (דחייתו הובאה בסעיף ג לעיל) כותב רנ"ו:
כל מקום שנאמר "אַהֲרן וּבָנָיו" בתורה עניינו כהן גדול וכהנים הדיוטים... וכן "זֶה קָרְבַּן אַהֲרן וּבָנָיו" - כפשוטו, שכולם יתחנכו בפעם ראשון במנחה זו, בין כהן גדול ובין כהן הדיוט, ויקריבום רק "בְּיום הִמָּשַׁח" אותם פעם אחת. ואחר כך אמר "מִנְחָה תָּמִיד" כמו 'ומנחת תמיד', כלומר: המנחה הזאת תהיה גם כן תמיד. וחזר ופירש (- בפסוק טו) שהכהן הגדול לבדו יעשנה תמיד, וזהו "וְהַכּהֵן הַמָּשִׁיחַ תַּחְתָּיו מִבָּנָיו יַעֲשֶׂה אתָהּ".
ואחריו החזיק המלבי"ם בפירושו בסימן לט:
... ואחר שפתח "זֶה קָרְבַּן אַהֲרן וּבָנָיו" (- שכבר נתפרש שמשמעו: הכהן הגדול והכהנים ההדיוטות) וסיים "וְהַכּהֵן הַמָּשִׁיחַ... יַעֲשֶׂה אתָהּ", פירשו חז"ל שמדבר בשני עניינים: (א) במנחת חינוך, שהיה צריך עשירית האיפה ביום שנתחנך לעבודה, ובזה היה שווה הכהן הגדול והכהנים ההדיוטות; (ב) מנחת חביתין, שהיה מביא הכהן הגדול לבדו עשירית האיפה בכל יום ומקריב מחציתה בבוקר ומחציתה בערב. על הראשונה אמר "זֶה קָרְבַּן אַהֲרן וּבָנָיו אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה' בְּיום הִמָּשַׁח (היינו ביום החינוך)... עֲשִׂירִת הָאֵפָה סלֶת", בו הושוו אהרן הכהן הגדול ובניו הכהנים ההדיוטות, ועל השנייה אמר שזה יהיה גם מנחה תמיד בכל יום... ומפרש שהמנחה תמיד רק הכהן המשיח יעשה אותה, לא הכהנים ההדיוטות...
מה שכתב "זֶה קָרְבַּן אַהֲרן וּבָנָיו" קאי רק על תחילת המאמר, וכל המאמר מן "מִנְחָה תָּמִיד" ואילך נמשך למטה על "וְהַכּהֵן הַמָּשִׁיחַ... יַעֲשֶׂה אתָהּ".
ובסימן מב הוסיף:
הא דאמר "מִנְחָה תָּמִיד" פירושו כמו 'ומנחה' בוי"ו, רוצה לומר: 'וכן יהיה זה מנחת תמיד בכל יום' להכהן הגדול לבד.
הרב הופמן (בעמ' קסב) חרץ את דינו של פירושם זה באמרו: "הפירוש הזה דחוק מאוד". מסתבר שהוא ראה בהוספת וי"ו החיבור הדמיונית לפני המילים "מִנְחָה תָּמִיד" פתרון פרשני דחוק. יש צדק בדבריו, אף שפתרון מעין זה ננקט לא אחת גם בידי הפרשנים הראשונים
25.
הדוחק בפירושם נובע גם מסיבה נוספת: על פי פירושם של רנ"ו ומלבי"ם 'נחתכת' הפרשה בסכין חדה במקומה של וי"ו החיבור הדמיונית המחברת בין שני הנושאים הנידונים בה - שני קרבנות מנחה שונים, שנתאחדו לפרשה אחת מסיבה בלתי-מובנת
26. המלבי"ם הרגיש בקושי זה, אך לא פתר אותו; והוא כותב בסימן לט, לאחר הביאור שלו לפרשה (שאותו הבאנו לעיל):
...זה הפירוש וההלכה המוסדת לפי קבלת חז"ל. אולם... רודפי הפשט לא נחה דעתם לחלק הכתוב לגזרים...
בהמשך טוען המלבי"ם כי אין כל חלופה פרשנית לבאר את הפרשה כעוסקת בקרבן אחד בלבד, כדבריהם של 'רודפי הפשט'. אולם חובה לומר כי העדר חלופה פרשנית אינו הופך את פירושו של המלבי"ם (ושל רנ"ו לפניו) לפירוש מרווח.
27
כך כותב רבי יעקב צבי מֶקלנבורג בפירושו 'הכתב והקבלה' לראש פרשתנו:
(יג) "זה קרבן אהרן ובניו" - קרבן זה של אהרן ובניו, אשר יקריבו בפעם ראשון ביום שיתחנכו (שכל כהן, בין כהן גדול בין כהן הדיוט, כשנמשח למלאות יד לעבוד עבודה, צריך שיקריב תחילה מנחה), קרבן זה יהיה מנחה תמיד. ופירש אחר כך מי הוא זה אשר יהיה אצלו החיוב למנחה תמיד, ואמר (טו) "הַכּהֵן הַמָּשִׁיחַ" וגומר, שהכהן הגדול לבדו יעשנה תמיד כל יום. אבל לכהן הדיוט אין החיוב, רק כשעושה עבודה ראשונה צריך להתחנך במנחה זו. וטעם "בְּיום הִמָּשַׁח" - ביום שמתחנך לעבודה... ולפי זה מאמר "זֶה קָרְבַּן אַהֲרן וּבָנָיו אֲשֶׂר יַקְרִיבוּ לַה' בְּיום הִמָּשַׂח אתו" - הוא הנושא, והנשוא הוא "מִנְחָה תָּמִיד". וטעם "זֶה קָרְבַּן" כמו "זֶה לַחְמֵנוּ, חָם הִצְטַיַּדְנוּ אתו" (יהושע ט', יב)... "כִּי זֶה אֱלהִים, אֱלהֵינוּ עולָם וָעֶד" (תהילים מ"ח, טו). ובזה המקרא מבואר על פשוטו כדעת רבותינו, שהוא מדבר ממנחת כל כהן כשעושה עבודה ראשונה, וממנחה תמידית של כהן גדול.
והמפרשים "זֶה קָרְבַּן" בחסרון דיבור המציאות28, וכאילו כתוב 'זה [הוא] קרבן', ו"אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ" הנשוא, קשה עליהם מאמר "בְּיום הִמָּשַׁח" עם "מִנְחָה תָּמִיד", דהווי תרתי דסתרי, לכן יחליפו בי"ת "בְּיום" במ"ם 'מיום המשח' כלראב"ע, או יוסיפו אות וי"ו במלת "מִנְחָה תָּמִיד" כלרנ"ו.
יתרונו של פירוש 'הכתב והקבלה' על פני זה של רנ"ו והמלבי"ם אינו רק בקריאה ה'חלקה' של פסוק יג, ללא צורך בהוספת וי"ו.
היתרון העיקרי בפירוש זה הוא שעל פיו אין מצוה פרשתנו על שתי מנחות שונות אלא על מנחה אחת. הכתוב עצמו מכריז על כך: קרבן זה, המהווה מנחת חינוך לאהרן ולבניו, הוא עצמו יהא גם מנחת תמיד.
29 לתפיסה התחבירית של הכתב והקבלה את פסוק יג ישנן אפוא תוצאות מרחיקות לכת בתפיסת הפרשה כולה: אין מדובר בה בשתי מנחות שונות אלא במנחה אחת הבאה בשני אופנים: כמנחת חינוך חד-פעמית שמביאים אהרן ובניו ביום הימשחם, וכמנחת תמיד של ממשיכי תפקידו של אהרן - הכהנים הגדולים
30. שיעור הכתוב הוא אפוא: 'הקרבן אשר יקריבו אהרן ובניו בתור מנחת חינוך - הוא יהיה גם מנחת תמיד, שתוקרב מחציתה בבוקר ומחציתה בערב על ידי הכהן המשיח שיבוא תחת אהרן'.
31
לַמְּדֵנִי, אֱלהַי, בָּרֵךְ וְהִתְפַּלֵּל
לַמֵּד אֶת שִׂפְתותַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל
בְּהִתְחַדֵּשׁ זְמַנְּךָ עִם בּקֶר וְעִם לֵיל,
לְבַל יִהְיֶה יומִי הַיּום כִּתְמול שִׁלְשׁום,
לְבַל יִהְיֶה עָלַי יומִי הֶרְגֵּל.
(לאה גולדברג)
מהי משמעות הדבר שנתחדש לנו על פי פירוש 'הכתב והקבלה', כי שתי המנחות שמדובר עליהן בפרשה הן בעצם מנחה אחת? והלוא דיניהן של שתי המנחות ונסיבות הבאתן שונים מאוד (ראה סעיף ב)? התשובה על כך צריכה להינתן בתחום
טעמה של מנחה זו.
המפרשים נטו לראות דווקא במנחת התמיד את המנחה העיקרית והחשובה שעליה דנה הפרשה (עד כדי כך שכמה מהם הפקיעו מפרשתנו לגמרי את קיומה של מנחת חינוך). דבר זה מובן: מנחת התמיד היא החשובה, שכן היא חלק מתמידֵי המקדש, המובאת בזיקה לעולת התמיד בבוקר ובין הערביים
32, והמביא אותה הוא הכהן הגדול; ואף רוב הדינים בפרשה נאמרים ביחס למנחת התמיד. אולם טעמה של מנחה זו לא הובהר בדרך כלל על ידי המפרשים
33.
על פי פירושו של בעל 'הכתב והקבלה' יש לומר כי טעמה של מנחת התמיד נתפרש בתורה באמצעות הזיהוי העקרוני שלה עם מנחת חינוך. אמנם קיומה של מנחת חינוך אינו משמש בפרשתנו אלא כהנחה (כמעט ידועה מראש), ולא כציווי
34, וכל מטרת הפרשה היא להפנות את מנחת החינוך הידועה הזו לאפיק חדש - להפוך אותה למנחת תמיד המוטלת על הכהן הגדול יום יום. אולם בזאת למדנו כי חיוב הכהן הגדול בהבאת מנחה זו בכל יום הוא חיוב לחנוך את עבודתו במקדש יום יום! "בכל יום יהיו בעיניך חדשים" (רש"י על דברים כ"ו, טז) - זו ההוראה הניתנת בפרשתנו לכהן הגדול
35.
דיניו של הכהן הגדול שונים מאלה של הכהן ההדיוט בכמה תחומים, אך מגמת כולם דומה: לרומם את עבודתו של הכהן הגדול ולקדשה, ומסתבר שכוונת הדינים המיוחדים היא לשמור על רעננותה ועל חיוניותה בכל הזמנים ובכל הנסיבות.
36 בפרשתנו מתגלה אפוא תחום נוסף שבו נבדלים הכהן הגדול והכהן ההדיוט. הן הכהן הגדול והן הכהן ההדיוט חייבים להביא מנחת חינוך ביום כניסתם לעבודה. אלא שהכהן ההדיוט - די לו במנחה כזו פעם אחת, ומכוחה הוא עובד את עבודתו כל ימי חייו; ואילו הכהן הגדול חייב לראות עצמו כל יום, בבוקר ובערב, כמי שעבודתו היא חידוש בשבילו, כאילו היום החל בה לראשונה. על כן ציוְתה אותו התורה להביא 'מנחת חינוך' - 'תמיד'!
הערות:
1. אמנם הציווי על קרבן מנחה זה פותח במילים (ו', יב) "וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמר", ובכך הופך ציווי זה לדיבור בפני עצמו, הנפרד מ"תּורַת הַמִּנְחָה" שלפניו, אולם בכל זאת הוא קשור אליה בכמה אופנים: א. אף פסוקים יב-טו עוסקים בדיני מנחה. ב. בסיום "תּורַת הַמִּנְחָה" נאמר (יא) "חָק עולָם לְדרתֵיכֶם", ואף בסיום הציווי הבא לאחריה נאמר (טו) "חָק עולָם לַה' ". ג. בסיום הציווי על הבאת קרבן המנחה המיוחד שאנו דנים בו בא פסוק טז "וְכָל מִנְחַת כּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה, לא תֵאָכֵל". פסוק זה אמנם מתקשר לציווי שלפניו, שבו נאמר על המנחה המיוחדת הנידונה בעיוננו "כָּלִיל תָּקְטָר", אולם בעצם הוא נאמר על כל המנחות המובאות על ידי הכהנים, גם אלו המובאות על ידיהם בנדבה, ועל כן הוא משמש כחתימה משותפת גם ל"תּורַת הַמִּנְחָה" וגם לציווי הבא אחריה.
2. שאר הקרבנות הכלולים בפרקים ו'-ז' שבפרשתנו נידונים גם במקומות אחרים בתורה, במיוחד בשמות כ"ט ובויקרא א'-ה' (על הקשר בין שלושת המקומות הללו דנו בעיוננו לפרשת צו, סדרה ראשונה).
אף שדיניו של קרבן מנחה זה אינם נזכרים במקום אחר, ייתכן שהוא עצמו נזכר בתורה בבמדבר ד', טז, ובספרי נ"ך ייתכן שהוא נזכר בנחמיה י', לד ובדהי"א ט', לא.
3. ראה למשל שמות ל"ו, ח; שם ל"ט, ח-ט; במדבר כ"ח, ג-ד ועוד.
4. בעיוננו לפרשת צו, סדרה ראשונה, הלכנו בעקבות פירושו של הרב הופמן לספר ויקרא, הטוען כי פרקים ו'-ז' שבפרשתנו ממשיכים, מבחינת זמן אמירתם, את פרק כ"ט שבספר שמות, ואמירתם למשה קדמה אפוא להקמת המשכן. לטענתו, פרקים אלה רק נכתבו במאוחר, לאחר פרקים א'-ה' שבספר ויקרא, שנאמרו למשה באוהל מועד (ויקרא א', א). הראיה העיקרית לטענה זו היא חתימת דיני הקרבנות בפרשתנו (ז', לז-לח) "זאת הַתּורָה לָעלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים. אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶה בְּהַר סִינָי...".
ראיה חזקה לטענת הרב הופמן נמצאת בציווי שבפסוק יג שאנו דנים בו, שכן מפשוטו של פסוק יג עולה שאהרן ובניו עדיין לא נמשחו. לפי זה, מתפרשות המילים "בְּיום הִמָּשַׁח אתו" הן ביחס לאהרן והן ביחס לבניו, שהרי בשמות מ', טו נצטווה משה "וּמָשַׁחְתָּ אתָם כַּאֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ אֶת אֲבִיהֶם וְכִהֲנוּ לִי" (ואף שבשמות כ"ט, ז-ט נצטווה משה על משיחת אהרן בלבד ולא על משיחת בניו, ראה בהמשך אותו פרק, בפסוק כא). אמנם, לדורות אין כהן הדיוט נמשח, ועל כן יתפרשו המילים "בְּיום הִמָּשַׁח אתו" במשמעות שכתבנו למעלה: 'ביום שיתמנה לעבוד ככהן' (השְׁווה למל"א י"ט, טז "וְאֶת אֱלִישָׁע... תִּמְשַׂח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ", שאין משמעו אלא 'תמנה').
הרב הופמן עצמו לא הביא ראיה זו, מפני שפירש פסוק זה בדרך שונה שעל פיה בטלה הראיה, ועל פירושו נדון להלן.
5. זמן כניסתו של כהן לעבודה נידון בהלכה הקודמת בדברי הרמב"ם: "כשיגדיל הכהן וייעשה איש הרי הוא כשר לעבודה, אבל אחיו הכהנים לא היו מניחין אותו לעבוד במקדש עד שיהיה בן עשרים שנה".
6. מקור דברי הרמב"ם בברייתא המובאת במסכת מנחות נא ע"ב:
"זֶה קָרְבַּן אַהֲרן וּבָנָיו אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה' בְּיום הִמָּשַׁח אתו" - יכול יהו אהרן ובניו מקריבין קרבן אחד, תלמוד לומר: "אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה' " - אהרן בפני עצמו ובניו בפני עצמן. 'בניו' - אלו כהנים הדיוטות. אתה אומר כהנים הדיוטות, או אינו אלא כהנים גדולים, כשהוא אומר (בפסוק טו) "וְהַכּהֵן הַמָּשִׁיחַ תַּחְתָּיו מִבָּנָיו" - הרי כהן גדול אמור, הא מה אני מקיים 'בניו' - אלו כהנים הדיוטות.
ברייתא דומה נמצאת בספרא על פסוק יג, אלא ששם בא הסיום הבא, שהשפעתו על לשון הרמב"ם ניכרת לעין: "שאם היה כהן מתקרב תחילה לעבודה, מביא עשירית האיפה משלו ועובדה בידו, אחד כהן גדול ואחד כהן הדיוט".
7. המנחה הנידונה בעיוננו נקראת בדברי חז"ל 'מנחת חביתין' (ראה דברי הרמב"ם המובאים בגוף העיון בהמשך), משום שנאמר עליה בפסוק יד "עַל מַחֲבַת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה". אמנם אף מנחת נדבה יכולה להיות "מִנְחָה עַל הַמַּחֲבַת" (ויקרא ב', ה), אולם זאת רק אפשרות אחת מבין ארבע הנזכרות שם, ואילו המנחה הנידונה בפרשתנו חייבת להיעשות על המחבת, ודבר זה הוא שנתן לה את שמה בדברי חז"ל ואף בדהי"א ט', לא, שם נזכר כי מתתיה מן הלויים "בֶּאֱמוּנָה עַל מַעֲשֵׂה הַחֲבִתִּים".
8. בספרא כאן נאמר:
'בְּיום הִמָּשַׁח אתו' - מיום שנמשח מביא עשירית האיפה עד עולם, או אינו אומר 'בְּיום הִמָּשַׁח אתו' - ביום שנמשח מביא עשירית האיפה ומפסיק, תלמוד לומר 'מִנְחָה תָּמִיד', הא מה אני מקיים 'בְּיום הִמָּשַׁח' - ביום שנמשח מביא עשירית האיפה עד עולם.
דיני מנחת החביתין של כהן גדול נידונו במשנה ובגמרא במסכת מנחות נ ע"ב ואילך, והרמב"ם מביא את תיאור עשייתם בהלכות מעשה הקרבנות פרק יג הלכות ב-ד.
9. מלבד הכהן הגדול שיביאנה פעמיים: פעם בתחילת עבודתו ככהן הדיוט ופעם נוספת ביום תחילת עבודתו ככהן גדול.
10. מהבדל זה שבין שתי המנחות מתחייב הבדל נוסף, הנזכר בספרא כאן (פרק ד, ו): מנחתו היומיומית של אהרן דוחה את השבת ואת הטומאה, ולא כן מנחת החינוך של בניו.
11. בספרא (במקום הנזכר בהערה הקודמת) נאמרו שני הבדלים נוספים: מנחת אהרן באה עם שלושה לוגין שמן והיא באה רבוכה, ואילו מנחת בניו (- מנחת חינוך) - עם לוג אחד, ואינה רבוכה. אולם הרמב"ם בהלכות כלי המקדש והעובדים בו פרק ה הלכה יז כתב שמעשה שתי המנחות הללו שווה הוא, ומקורו במסכת מנחות עח ע"א.
12. מילים אלו של ראב"ע לקוחות מויקרא כ"א, י: "וְהַכּהֵן הַגָּדול מֵאֶחָיו אֲשֶׁר יוּצַק עַל ראשׁו שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה". בכך רומז ראב"ע כי גם המילים "בְּיום הִמָּשַׁח אתו" מלמדות על כך שדין זה מופנה לכהן הגדול בלבד, שהרי רק הוא נמשח לדורות בשמן המשחה.
על דבריו מגיב רבי נפתלי הירץ וויזל, בעל ה'ביאור' לספר ויקרא: "ואין זה הכרע, שגם בניו נקראים 'משוחים', לפי שמתחנכין לעבודה, שנאמר (שמות מ', יד-טו) 'וְאֶת בָּנָיו תַּקְרִיב... וּמָשַׁחְתָּ אתָם', וכן (במדבר ג', ג) 'אֵלֶּה שְׁמות בְּנֵי אַהֲרן הַכּהֲנִים הַמְּשֻׁחִים אֲשֶׁר מִלֵּא יָדָם לְכַהֵן'. וכן 'בְּיום הִמָּשַׁח אתו' - כל כהן, כשנמשח לדורות למלאות ידו לעבוד עבודה צריך שיקריב תחילה מנחה. אבל תואר 'משיח' אינו אלא... הכהן הגדול". וראה גם מה שכתבנו קרוב לסוף הערה 4.
13. במהדורת ר"י קאפח. לכאורה פירוש זה נאמר כבר בדרשת הספרא שהובאה לעיל בהערה 8: " 'ביום המשח' - מיום שנמשח מביא עשירית האיפה עד עולם". אולם אם אכן זו כוונת המדרש, סותר פירושו זה את מה שפירש קודם לכן על סמך אותן מילים עצמן (ראה הערה 6) "שאם היה כהן מתקרב תחילה לעבודה מביא עשירית האיפה משלו...".
14. חזקוני הביא דוגמאות נוספות לבי"ת המשמשת במקום מ"ם, שאותן לקח מפירוש ראב"ע לְ-ז', לו: " 'בְּיום מָשְׁחו אתָם', שפירושו מיום משחו אותם; וכן (ח', לב) 'וְהַנּותָר בַּבָּשָׂר וּבַלָּחֶם' שפירושו מן הבשר ומן הלחם". ביחס לדוגמה הראשונה שהביא, ראה עיוננו לפרשת צו, סדרה ראשונה, עמ' 39 והערה 42 שם. ולדוגמאות נוספות ראה בהערה 19 להלן.
15. אלא שהמדרש אינו מיישב את החלקים בפסוק יג שאינם מתאימים לדין מנחת חינוך, ורק לומד מהם דין של קרבן אחר.
16. הצירוף 'אַהֲרן וּבָנָיו' חוזר עשרות רבות של פעמים בתורה, ותמיד במשמעות זו.
17. 'ספר ויקרא מפורש בידי רבי דוד צבי הופמן', תרגמו מגרמנית צבי הר שפר וד"ר אהרן ליברמן, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים.
18. שם הוא מתפלמס עם דעת המבקרים, המאחרים את פרשתנו ומשנים כמה ממילותיה.
19. בעמ' כו האריך הרב הופמן בביאור דברי ראב"ע הללו, והביא כמה דוגמאות מן המקרא לכך שבי"ת משמשת בהוראה של מ"ם: יהושע ה', יב; שופטים י', ח; מל"ב י"ד, יג; יחזקאל מ"ג, יח; ויקרא י"ד, ב (בהשוואה לפסוק כג); ובייחוד במדבר ז', י וגם פסוק פד שם בהשוואה לפסוק פח.
20. הרב הופמן משווה זאת לפר החטאת שמביא הכהן הגדול ביום הכיפורים, שבו הוא מכפר "בַּעֲדו וּבְעַד בֵּיתו" (ויקרא ט"ז, יא) - ופירשו חז"ל כי הכוונה בפסוק זה לכלל הכהנים, הקרויים 'בית אהרן'.
בעמ' כו כותב הרב הופמן שאף דעת פילון היא שמנחה זו הוקרבה מדי יום ביומו בשם כל חבר הכהנים, אלא שפילון לא ייחס את הבאתה דווקא לכהן הגדול.
21. כאן מציין הרב הופמן לפסוקים הבאים: בראשית מ"ז, כב; משלי ל', ח; ויקרא ז', לד; שם י', יג-טו.
22. הרב הופמן חוזר על כך בקיצור גם בגוף הפירוש, בעמ' קסא-קסב.
23. אמנם, דברי הספרא הללו נאמרו בהקשר למנחת חינוך הנידונה שם (שאת דבר קיומה בפשט הפסוק שולל הרב הופמן לגמרי), אולם דברים אלו מהווים קושי לפירוש הרב הופמן שפירש כי מילים אלו עוסקות במנחת חביתין, שאותה מקריב אהרן בלבד. אמנם, ניתן ליישב מילים אלו בדוחק ולומר כי מכיוון שאהרן מקריב קרבן זה בשם כלל הכהנים, מיוחסת פעולת ההקרבה לכולם.
24. שאלה זו קשה אף על פירוש ראב"ע וההולכים בדרכו.
25. לדוגמה, רמב"ן בפירושו לפרשתנו (ז', לח ד"ה אשר צוה) נקט בדרך זו, בפרשו את חתימת תורת הקרבנות בהוספת וי"ו באמצע פסוק לח. וכך עשה גם בפירושו לדברים ח', י.
26. מובן שאין לתלות את הדבר בכך ששתי המנחות צריכות להיות עשירית האיפה סולת (כמנחות רבות אחרות).
27. בסעיף הבא נביא קושיה נוספת שהקשה הרב הופמן על פירוש זה.
28. המושג 'דיבור המציאות' מכוון כנראה (לפחות בהקשר זה) למונח הדקדוקי המודרני 'אוגד' - מילת עזר המקשרת בין הנושא לנשוא במשפט שֵׁמָנִי (חסַר פועל). בניגוד לעברית, בשפות אירופאיות רבות קיומו של אוגד במשפט שמני הינו הכרחי, ובדרך כלל הוא מיוצג באמצעות פועל ההוויה (- 'דיבור המציאות') הקיים באותה שפה (באנגלית, למשל - על ידי הפועל to be להטיותיו השונות). מסתבר שמצב זה הוא שהשפיע על הטרמינולוגיה שבה נקט בעל 'הכתב והקבלה' (הערת העורך, אריאל שוה).
29. דבר מעין זה ניתן לטעון גם ביחס לפירוש הקודם, ואולי לכך כיוון רנ"ו בכתבו "ואחר כך אמר... ו'מנחה תמיד' כלומר: המנחה הזאת תהיה גם כן תמיד". אולם על פי הפירוש ההוא אין זה נובע בהכרח מן הפסוק כשם שהדבר נובע על פי פירוש 'הכתב והקבלה'. ובאמת, מדברי המלבי"ם נראה שסבר כי שתי מנחות שונות הן.
30. בכך מוסברת אחת ההלכות היסודיות של מנחת התמיד: אף שמצוותה להֵעשות חצי עישרון בבוקר וחצי בערב, אין היא דומה בכך לקטורת התמיד ולעולת התמיד המובאות פעמיים ביום, שכן שתי המחציות הללו של המנחה הן שני חלקיו של קרבן אחד, ועל כן "מביא עִשרון שלם ומקדישו וחוצהו... שאף על פי שהיא קרֵיבה חציִין, אינה מתקדשת לחציִין" (רמב"ם מעשה הקרבנות פרק יג הלכה ב). לדבר זה השלכות אחדות לכהן גדול שהקריב בשחרית ופסק מלהיות כהן גדול קודם לערב - ראה רמב"ם תמידין ומוספין פרק ג הלכות כ-כב. הלכה זו נובעת מכך שיסודה של מנחת החביתין של כהן גדול היא מנחת החינוך, וזו הרי דינה בעישרון שלם המובא כאחת.
31. הרב הופמן כותב על פירוש זה: "הביאור הזה אינו רחוק ביותר... ובכל זאת, הפירוש הזה אינו מתקבל על הדעת". מדוע? זו הקושיה המכרעת שיש לרב הופמן נגד פירוש זה (עמ' קסג):
לא נמצאת בשום מקום - לא לפי הפירוש האחרון ('הכתב והקבלה') וגם לא לפי הפירוש הקודם (רנ"ו-מלבי"ם) - המצווה כי "מִנְחָה תָּמִיד" יש רק על אהרן להביא ולא גם על בניו, שכן ההערה שהדין הזה נרמז בפסוק טו במילים "וְהַכּהֵן הַמָּשִׁיחַ תַּחְתָּיו מִבָּנָיו יַעֲשֶׂה אתָהּ" היא בלי ספק מוטעית; שהרי שם אמור רק כי מה שמצווה לאהרן, חל גם על ממלאי מקומו, כמו שנאמר בשמות כ"ט, ל (- "שִׁבְעַת יָמִים יִלְבָּשָׁם הַכּהֵן תַּחְתָּיו מִבָּנָיו" - את בגדי הכהונה הגדולה) ובויקרא ט"ז, לב (- "וְכִפֶּר הַכּהֵן אֲשֶׁר יִמְשַׁח אתו וַאֲשֶׁר יְמַלֵּא אֶת יָדו לכַהֵן תַּחַת אָבִיו...").
ובהערה 9 שם הוא ממשיך ואומר:
דווקא פסוק טו מבטל את הביאורים הנ"ל. כי אם עד כאן לא היה אהרן מקבל את הצו להביא בכל יום מנחת חביתין (- מנחת תמיד), איך היה אפשר לצוות בפסוק טו כי המצווה הזאת תחול גם על ממלאי מקומו!
במילים אחרות, כיוון שלפי פירוש 'הכתב והקבלה' לא נאמר בפסוקים יג-יד באופן מפורש שמנחת התמיד הינה חובתו של אהרן, אין ניתן בפסוק טו לחייב את הכהנים הגדולים הבאים תחתיו במנחה זו.
ביקורתו של הרב הופמן נובעת מתפיסתו (המשותפת גם לפרשנים אחרים) כי מדובר בפרשתנו בשתי מנחות שונות, ואם כך, טוען הרב הופמן, לא ניתן לצוות על ממלאי מקומו של אהרן להמשיך ולהקריב מנחת חביתין, כל עוד לא נקבע לפני כן שמִצוה זו מוטלת על אהרן עצמו. אולם על פי פירוש 'הכתב והקבלה' שייכותו של אהרן למנחת התמיד נובעת מחיובו המפורש במנחה זו בצורתה כמנחת חינוך "זֶה קָרְבַּן אַהֲרן וּבָנָיו". אמנם נכון שבשלב המעבר בפסוק, שבו הופכת מנחת החינוך להיות מנחת תמיד, אנו עשויים לטעות ולחייב במנחת התמיד הזאת גם את שאר הכהנים, שהרי הם נתחייבו במנחה זו בצורתה הראשונה כמנחת חינוך כמו אהרן עצמו. כדי למנוע זאת בא פסוק טו ומצמצם את היקף החייבים במנחת התמיד: רק הכהן המשיח הבא תחת אהרן יעשה אותה, ומאליו מובן שעל עשייתה בפסוקים יג-יד נצטווה אהרן בלבד.
32. כבר ראינו בסעיף ב לעיל כי הרמב"ם דן בחיובה בהלכות תמידין ומוספין.
33. מלבד הרב הופמן, שנתן לכך טעם נאה - ראה סעיף ד.
34. אין פלא אפוא שהרמב"ם בספר המצוות (עשה מ) כלל במִצוה הנלמדת מפרשתנו רק את מנחת החביתין, ולא את מנחת החינוך. והשְׁווה גם את דבריו בהלכות כלי המקדש והעובדים בו פרק ה הלכה טז, ששם הגדיר את חיוב מנחת חינוך, לדבריו בהלכות תמידין ומוספין פרק ג הלכה יח, ששם הגדיר את חיוב מנחת חביתין (שני המקומות הללו מצוטטים בסעיף ב לעיל).
35. אמנם בפועל, לאחר שהוטלה על הכהן מנחת חינוך יומיומית, מקבלת מנחה זו צורה חדשה ודינים אחרים מזו של מנחת החינוך המקורית (והבולט שבהם הוא הבאת חציה בבוקר וחציה בערב), ועל כן כהן גדול ביום שנתמנה מביא שני עשרונים - אחד למנחת חינוך של עצמו ככהן גדול, ואחד למנחת חביתין של אותו היום (מנחות עח ע"א ורמב"ם הלכות כלי המקדש פרק ה הלכה יז). כאמור, דין זה אינו סותר את הזיהוי המהותי בין שתי המנחות הללו.
36. כך נאסר הכהן הגדול להיטמא אף לשבעת הקרובים שכהן הדיוט נטמא להם במותם, "וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לא יֵצֵא" (ויקרא כ"א, י-יב). וכך הוא נאסר בנישואין לאלמנה, "כִּי אִם בְּתוּלָה מֵעַמָּיו יִקַּח אִשָּׁה" (שם יג-טו). אף תספורתו של הכהן הגדול "מערב שבת לערב שבת" שונה מזו של כהן הדיוט (שהיא פעם בשלושים יום). ראה רמב"ם הלכות כלי המקדש והעובדים בו פרק ה, שם מרוכזים דיניו המיוחדים של הכהן הגדול.
