|
|
תוכן המאמר: א. "פרשת המועדות בתורת כהנים - מפני סדרן" ב. שתי מחציותיה של פרשת המועדות ג. שלושה קשיים הקשורים במבנה הפרשה ד. "מה עניין שבת אצל מועדות?" ה. בין ראשית הקציר לאחריתו ו. שני ציוויים שונים על חג הסוכות - לשם מה? ז. ההקבלה בין שתי המחציות של פרשת המועדות מילות מפתח: סוכות. |
ב | מועֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אתָם מִקְרָאֵי קדֶשׁ, אֵלֶּה הֵם מועֲדָי.2 |
בשלושה מקומות מזכיר פרשת מועדות: בתורת כהנים (- ספר ויקרא) - מפני סדרן; בחומש הפקודים (במדבר כ"ח-כ"ט) - מפני קרבן (- המוספים); במשנה תורה (דברים ט"ז) - מפני העיבור3.מטרת פרשת המועדות בספרנו היא אפוא לתת לישראל לוח מועדים שלם, שבו יִמָּנוּ כל מועדי השנה ויצויינו בתאריכיהם כל הימים שהם "מִקְרָאֵי קדֶשׁ", האסורים בעשיית מלאכה. זוהי כוונת הספרי, האומר שפרשת המועדות בספרנו נכתבה "מפני סדרן" - כדי שהמועדים יהיו סדורים לישראל. פרשתנו אכן כוללת את כל המועדים החלים במהלך השנה, והיא מסדרת אותם על פי תאריכיהם: החֵל מן המועד הראשון בשנה, החָל בחודש הראשון, ועד למועד האחרון בשנה, במחציתו השנייה של החודש השביעי. פרשת המועדות הזו מציינת בדרך כלל גם את דיניהם העיקריים של המועדים השונים, אך היא מקצרת באותם דברים הנידונים בפרשיות המועדים האחרות: בדיני הפסח וחג המצות היא מקצרת מאוד, כיוון שהללו נידונו בהרחבה בספר שמות (פרק י"ב); את חיוב העלייה לרגל להיראות את פני ה' היא אינה מזכירה, משום שדין זה נידון בספר שמות (פרקים כ"ג ול"ד) ובספר דברים (פרק ט"ז); לדיני המוספים של המועדים השונים רומזת פרשתנו במילים החוזרות כמעט בכל המועדים - "וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה' ", ורמזים אלו מתפרשים בהרחבה בדיני המוספים שבספר במדבר (פרקים כ"ח-כ"ט).
1. א-ג
2. ד-ח 3. ט-יד 4. טו-כב 5. כג-כה 6. כו-לב 7. לג-מד |
פתיחה כללית ומצוַת השבת
פסח וחג המצות מנחת העומר וקרבנה המתירים את אכילת התבואה החדשה מנחת שתי הלחם וקרבנה וקריאת מקרא קודש ביום הבאתה שבתון זיכרון תרועה באחד לחודש השביעי יום הכיפורים חג הסוכות והיום השמיני, חתימת הפרשה4 |
מחצית א |
מחצית ב
1
|
שבת
|
ג
|
וּבַיּום הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתון
| מִקְרָא קדֶשׂ כָּל מְלָאכָה לא תַעֲשׂוּ
ראש השנה
|
כד
| כה
שַׁבָּתון זִכְרון תְּרוּעָה
| מִקְרָא קדֶשׂ כָּל מְלֶאכֶת עֲבדָה לא תַעֲשׂוּ
2
|
היום הראשון
| של חג המצות
ז
|
בַּיּום הָרִאשׁון
| מִקְרָא קדֶשׂ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבדָה לא תַעֲשׂוּ
יום הכיפורים
|
כז
| כח
מִקְרָא קדֶשׂ יִהְיֶה לָכֶם...
| וְכָל מְלָאכָה לא תַעֲשׂוּ...
3
|
היום השביעי
| של חג המצות
ח
|
בַּיּום הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קדֶשׂ
| כָּל מְלֶאכֶת עֲבדָה לא תַעֲשׂוּ
היום הראשון
| של סוכות
לה
|
בַּיּום הָרִאשׁון מִקְרָא קדֶשׂ
| כָּל מְלֶאכֶת עֲבדָה לא תַעֲשׂוּ
4
|
שבועות
|
כא
|
וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּום הַזֶּה
| מִקְרָא קדֶשׂ... כָּל מְלֶאכֶת עֲבדָה לא תַעֲשׂוּ
היום השמיני
| של סוכות
לו
|
בַּיּום הַשְּׁמִינִי
| מִקְרָא קדֶשׂ... כָּל מְלֶאכֶת עֲבדָה לא תַעֲשׂוּ |
וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם:בהמשך, בפסוק ג, מופיעה מצוַת השבת, ובכך מסתיימת פרשת המסורה הראשונה. והנה, פרשת המסורה הבאה פותחת בפתיחה חדשה - פסוק ד - שנועדה אף היא להקדים את פרשת המועדות כולה:
מועֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אתָם מִקְרָאֵי קדֶשׁ, אֵלֶּה הֵם מועֲדָי.
אֵלֶּה מועֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קדֶשׁ, אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אתָם בְּמועֲדָם.ובפסוקים בהמשך (ה-ח) מופיעות מצוות הפסח וחג המצות. ובכן, מה טעם בפתיחה כפולה זו לפרשת המועדות, האחת בראש הפרשה כולה והאחרת בראש פרשת המסורה השנייה? בולט לעין הדמיון הרב בין פסוק ב לפסוק ד, שממנו נראה כי הפתיחה השנייה אינה מוסיפה דבר על הראשונה.
וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם -פסוק זה חוזר על הנאמר בפרשת קדושים (י"ט, ט-י), במסגרת דיני מתנות עניים:
לא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ, וְלֶקֶט קְצִירְךָ לא תְלַקֵּט
לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזב אתָם, אֲנִי ה' אֱלהֵיכֶם.
וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם -ההשמטה של מתנות העניים הנוהגות בכרם מן הפסוק שבפרשתנו נועדה להתאים דינים אלו להקשרם - לפרשיות העומר ושתי הלחם, הקשורות בקציר. ובכל זאת - מדוע חזרה התורה על דין שאינו מדיני המועדות באמצע פרשה שכל פסוקיה, בלי יוצא מן הכלל, מוקדשים לדיני המועדים?
לא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצר, וְלֶקֶט קְצִירְךָ לא תְלַקֵּט.
וְכַרְמְךָ לא תְעולֵל, וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לא תְלַקֵּט
לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזב אתָם, אֲנִי ה' אֱלהֵיכֶם.
לז
לח |
אֵלֶּה מועֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אתָם מִקְרָאֵי קדֶשׁ
לְהַקְרִיב אִשֶּׁה לַה' עלָה וּמִנְחָה זֶבַח וּנְסָכִים דְּבַר יום בְּיומו. מִלְּבַד שַׁבְּתת ה' וּמִלְּבַד מַתְּנותֵיכֶם וּמִלְּבַד כָּל נִדְרֵיכֶם וּמִלְּבַד כָּל נִדְבותֵיכֶם אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַה'. |
לט
מ מא מב מג |
אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יום לַחדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ
תָּחגּוּ אֶת חַג ה' שִׁבְעַת יָמִים... וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּום הָרִאשׁון פְּרִי עֵץ הָדָר... וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים... וְחַגּתֶם אתו חַג לַה'... בַּסֻּכּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים... לְמַעַן יֵדְעוּ דרתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּות הושַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוצִיאִי אותָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲנִי ה' אֱלהֵיכֶם. |
מד | וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶת מעֲדֵי ה' אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. |
הזכיר הימים שיקריבו בהם העולות (- המוספין), והחל מהשבת. וטעם "אֵלֶּה הֵם מועֲדָי" - בעבור היות שבתות רבות בשנה.את מילות הפתיחה בפסוק ב - "אֵלֶּה הֵם מועֲדָי" - רואה ראב"ע כמקדימות את מצוַת השבת דווקא, ולאור זאת הוא מבאר את לשון הרבים שבפסוק כמכוון לכלל שבתות השנה.
ואחר כן הזכיר המועדים. ואמר בשבת (- בפסוק ב) "אֵלֶּה הֵם מועֲדָי", ובמועדים אמר (- בפסוק ד) "בְּמועֲדָם". והטעם - באיזה יום שיהיה מהשבוע.אף רמב"ן בביאורו לפסוק ב (החל מן 'והזכיר השבת') ניסה בתחילה להסביר את שייכות השבת למועדים לפי הצד השווה שביניהם, אך לא בזה שציין ראב"ע:
והזכיר השבת ב"מועֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אתָם מִקְרָאֵי קדֶשׁ", שגם הוא יום מועד, נקרא אותו "מִקְרָא קדֶשׁ". ואחר כן הבדיל שאר המועדות ממנו, ואמר (- בפסוק ד) "אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אתָם בְּמועֲדָם" - כלומר, באי זה יום מן השבוע שיגיעו בו. כי השבת קבוע הוא, ביומו יבוא, לא נצטרך לקרוא אותו במועדו.בדרך דומה הלך אף הספורנו, שכתב בפירושו לפסוק ב (ד"ה מועדי ה' אשר תקראו אתם מקראי קדש):
דיבר במועדים אשר בשביתתם יכווין לשבות ממעשה הדיוט: בקצתם לגמרי, כעניין השבת ויום הכיפורים... ובקצתם תהיה השביתה ממלאכת עבודה בלבד, כמו שהוא העניין בשאר המועדים.ואילו בפירושו לפסוק ד - לפתיחה השנייה של פרשת המועדות - כתב הספורנו (ד"ה אלה מועדי ה'):
אחר שדיבר בשבת, שמועדה כבר נקבע, כאמרם ז"ל (פסחים קיז ע"ב) "שבת היא דקבעה אנפשה", התחיל בעניין המועדות, אשר מועדם הוא על ידי קריאת בית דין. כמו שבא בקבלה (ראש השנה כה ע"א): "אתם - אפילו שוגגין, אתם - אפילו מזידין, אתם - אפילו מוטעין"14.על הפירוש הזה, על כל גווניו, מקשה רמב"ן שתי קושיות המבוססות על לשונה של פרשתנו: על מה שנאמר בה, ועל מה שלא נאמר בה:
א. לא הזכיר בשבת "וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה' ", כאשר יזכיר בכל מועד ומועד.שאלות אלו קשות במיוחד על דברי ראב"ע, שקבע כי הצד השָׁווה בין השבת למועדים הוא חיוב קרבן המוסף. הלא דווקא בתחום הזה מבדילה פרשתנו את השבת משאר המועדים: הן באי-הזכרת ה"אִשֶּׁה לַה' " ביחס לשבת, והן בהוצאתה במפורש בחתימת הפרשה מכלל המועדים שחייבים במוסף (אף על פי שהכתוב מציין שגם בה יש מוסף)! אולם שאלות אלו קשות גם על הפירושים האחרים שהובאו לעיל, המבליטים צדדים שָׁווים אחרים בין השבת למועדים: לוּ הייתה כוונת התורה לכלול את השבת בין המועדים - הייתה מבליטה את חיוב האשה לה' שישנו גם בשבת, כמו שעשתה במועדים, וודאי שלא הייתה מוציאה את השבת מכלל המועדים בחתימת הפרשה.
ב. ואמר בסוף הפרשה (לז-לח): "אֵלֶּה מועֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אתָם מִקְרָאֵי קדֶשׁ לְהַקְרִיב אִשֶּׁה לַה'... מִלְּבַד שַׂבְּתת ה' " - שאין השבתות בכלל מועדי ה'!
שמות ל"ה - ויקהל |
ויקרא כ"ג - אמור
(א)
|
וַיַּקְהֵל משֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
| וַיּאמֶר אֲלֵהֶם: אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשׂת אתָם.
(א-ב)
|
וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמר.
| דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: מועֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אתָם מִקְרָאֵי קדֶשׁ, אֵלֶּה הֵם מועֲדָי.
(ב)
| (ג)
שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה
| וּבַיּום הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתון לַה' כָּל הָעשֶׂה בו מְלָאכָה יוּמָת. לא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכל משְׁבתֵיכֶם בְּיום הַשַּׁבָּת.
(ג)
|
שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה
| וּבַיּום הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתון מִקְרָא קדֶשׁ כָּל מְלָאכָה לא תַעֲשׂוּ שַׁבָּת הִוא לַה' בְּכל מושְׁבתֵיכֶם.
(ד)
|
וַיּאמֶר משֶׁה
| אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמר: זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמר.
| (ד)
| אֵלֶּה מועֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אתָם בְּמועֲדָם.
(ה)
|
קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה'....
|
(ה)
|
בַּחדֶשׁ הָרִאשׁון בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר...
| פֶּסַח לַה'.... |
אמר "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשׂת" על מלאכת המשכן וכל כליו וכל עבודתו, והקדים השבת, לאמר כי ששת ימים תעשה מלאכת "אֵלֶּה הַדְּבָרִים", ולא ביום השביעי שהוא קודש לה'. ומכאן שאין מלאכת המשכן דוחה שבת.הקשר בין מצוַת השבת לבין הציווי על מלאכת המשכן מתפרש כהגבלה על זמן עשייתו של המשכן, ומכאן למדו חז"ל (במכילתא דר' ישמעאל בראש פרשת ויקהל) כי מלאכת המשכן אינה דוחה שבת.
והנכון בעיני, כי פירוש "מועֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אתָם מִקְרָאֵי קדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מועֲדָי" (פסוק ב) על הנזכרים למטה בפרשיות - "בַּחדֶשׁ הָרִאשׁון" וגו' (- פסוק ה ואילך), ולכן חזר שם פעם אחרת "אֵלֶּה מועֲדֵי ה' " (פסוק ד), בעבור שהפסיק בעניין השבת. והנה אמר: "מועֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אתָם מִקְרָאֵי קדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מועֲדָי" - במלאכת עבודה (- שיש בהם היתר מלאכת אוכל נפש), אבל השבת - תשמרו לעשות אותה "שַׁבַּת שַׁבָּתון" מכל מלאכה שבעולם... וירמוז... כי גם בבואו באחת מן המועדים לא תדחה (- השבת) לעשות בה אוכל נפש15.לפי פירושו זה של רמב"ן, שאינו צריך כל חיזוק לאמיתותו, הופעת מצוות השבת בראש פרשת המועדות לא נועדה לכלול אותה בין המועדים. אדרבה: הופעתה במקום זה נועדה לצמצם את היתרם של המועדים בעשיית מלאכת אוכל נפש, כאשר הם חלים בשבת, ממש כשם שבפרשת ויקהל נועדה הזכרת השבת לצמצם את חלותו של ציווי עשיית המשכן, ולמנוע את עשייתו בשבת. אף הטעם להקדמת הזהרת השבת דומה בשני המקומות: כמו עשיית המשכן, אף עשיית אוכל נפש בימים טובים היא מלאכת מצוה הנובעת ממצוַת שמחת יום טוב, והיה מקום לטעות ולהתיר מלאכת מצוה זו אפילו ביום טוב שחל בשבת. על כן מקדים הכתוב ומזהיר כי השבת אסורה בכל מלאכה, אף כשהיא חלה בימים הטובים שיידונו בהמשך הפרשה.
וכמוהו: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשׂת אתָם" (שמות ל"ה, א) - על המשכן וכליו, אשר יזכיר בפרשה השנייה (- החל מפסוק ד שם), והפסיק בשבת: "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה" וגו' (פסוק ב), וחזר ואמר
(- בפסוקים ד-ה) "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמר, קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה", והיא המִצוה הראשונה. בעבור שהפסיק בה - הוצרך לחזור ולהתחיל בראשונה.
וראיה עוד - כי לא אמר בפרשה השנייה (- בראש פרשת המסורה השנייה, המצווה על חג המצות) "וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמר", כאשר אמר בכל מועד ומועד. כי הדיבור הראשון (- בפסוקים א-ב) הוא היה מצוות המועדים (- ואינו פתיחה למצות השבת כפי שחשבו המפרשים), אלא שהזכיר להם השבת לשלול ממנו דין המועדים (- היתר מלאכת אוכל נפש) - לא לבאר מצוותיו ותורותיו. ולכן לא אמר בו "וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה' ", כאשר אמר במועדים, והזכירה בסוף (- בפסוק לח - "מִלְּבַד שַׁבְּתת ה'... וּמִלְּבַד כָּל נִדְרֵיכֶם וּמִלְּבַד כָּל נִדְבתֵיכֶם") עם הנדרים והנדבות שלא נזכרו כאן (- בפרשת המועדות גופה), כאשר פירשתי (- בשתי הקושיות שהבאנו לעיל משמו). וזהו מדרש חכמים (- בספרא), שאמרו: "מה עניין שבת אצל המועדות?" כי אין השבת בכלל מועדי ה' כלל, רק סמכו הכתוב להם.
שמות ל"א, טו
שמות ל"ה, ב ויקרא כ"ג, ג |
שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה
שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה |
מְלָאכָה
מְלָאכָה מְלָאכָה |
וּבַיּום הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתון
וּבַיּום הַשְּׁבִיעִי... שַׁבַּת שַׁבָּתון וּבַיּום הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתון |
התחיל לומר (- בפסוק ב) "מועֲדֵי ה' ", שההוראה כי רצונו לכתוב המועדות. ומה זה שכתב פה (- בפסוק ג) "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה" - מה עניין שבת לפה?
ויש לומר, כי גם מאמר "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה" מדבר רק מן המועדות. כי המועדים בכלל - המה ששת ימים:
בחג הפסח שני ימים - "בַּיּום הָרִאשׁון מִקְרָא קדֶשׁ... בַּיּום הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קדֶשׁ";
שבועות - יום אחד;
סוכות - שני ימים - "בַּיום הָרִאשׁון מִקְרָא קדֶשׁ... בַּיּום הַשְּׁמִינִי מִקְרָא קדֶשׁ";
ראש השנה - יום אחד - "בַּחדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחדֶשׁ".
אם כן, המה ששה ימים. ויש עוד יום אחד - יום הכיפורים, אבל אין דינו כאלו ששת הימים, כי בכל אלה מותר לעשות מלאכת אוכל נפש, לבשל ולאפות, ויום הכיפורים דינו כשבת, שגם זה אסור.
וזהו שאמר: "שֵׁשֶׁת יָמִים" - אשר הם המועדים - "תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה", "וּבַיּום הַשְּׁבִיעִי" - זה יום הכיפורים - "שַׁבַּת שַׁבָּתון מִקְרָא קדֶשׁ, כָּל מְלָאכָה לא תַעֲשׂוּ" - אפילו מלאכת אוכל נפש.
בפתיחתה (י):
ובחתימתה (כב): |
כִּי תָבאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ
וַהֲבֵאתֶם אֶת עמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכּהֵן. וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם, לא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לא תְלַקֵּט.... |
אין ספק כי החוק (- בפסוק כב) קשור קשר הדוק למצווה הראשונה בפרשה זו, היינו מצוות העומר. מצווה זו מכוונת אל ראשית הקציר, וסיום הפרשה קשור במעשה הגמר של הקציר. ראשית הקציר יהא מוקדש לה', והשארית לא תיאסף כולה בידי הבעלים, אלא פאת השדה והלקט ייעזבו לעניים. ההכרה בה', שהוא אדון הארץ, שנותנים לה ביטוי בהקדשת ראשית הקציר, מחייבת נתינת פאה ולקט לעניים. "אֲנִי ה' אֱלהֵיכֶם" - כך מסיים הכתוב: אני אדון העשירים והעניים כאחד, ולכבודו הקדשתם יחד את ראשית קצירכם.20הקשרים הסגנוניים והמהותיים הללו בין פתיחתה של פרשת מנחות הקציר (הכוללת את מצוַת הבאת העומר ואת מצוַת הבאת שתי הלחם) לבין סיומה, מנמקים היטב את שייכותו של פסוק כב לפרשה זו, שהיא חלק מפרשת המועדות.
הטעם שהפסוקים לט-מד ניתנו בצורת השלמה הוא פשוט. חוקי תורת כוהנים וספר הקדושה (- חלקי ספר ויקרא עד הנה כפי שהרב הופמן מכנה אותם) הם חוקי מדבר במובן המדויק של המילה, כלומר: לא בלבד שניתנו בתקופת המדבר, אלא גם מכוונים לתקופה ההיא. נקח למשל את חוקי הצרעת: תמיד מתואר המצורע כיושב מחוץ למחנה (י"ג, מו; י"ד, ג; שם, ח), ואם החוק המדובר נועד לימים שבעתיד (צרעת הבתים) - מקדים הכתוב את הנוסחה (י"ד, לד) "כִּי תָבאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן". שכך הדבר גם בחוקי המועדים מראה לנו חוק הפסח (שמות י"ב)22; חוק פסח שני (במדבר ט', א-יד)23; חוק יום הכיפורים (ויקרא ט"ז, כו-כח)24, וכן המבוא לחוק העומר (לעיל כ"ג, י).במילים אחרות: חלוקת פרשת חג הסוכות לשתיים היא מפני שאלו הן שתי הוראות לזמנים שונים. בפסוקים לג-לו באה הוראה לחוג את חג הסוכות במדבר, ואת הכלול בהוראה זו ביאר הרב הופמן בפירושו לפסוקים אלו (עמ' קצ-קצא):
והנה, דווקא חג הסוכות הוא מועד שלו הוקדשו מצוות מיוחדות שלא ניתנו להגשמה במדבר. בפרט - החגיגות של שמחה ליד המקדש, כשאוחזים את אגודת הלולב ביד לאות תודה על ברכת ה' באסיפת התבואה, והישיבה בסוכות לזכר החסות שקיבלו מה' במסע במדבר. לחלק זה של חגיגת ימי הסוכות היה מן הצורך לייחד השלמה לעצמה.
כאן ניתנו רק אותן המצוות שאפשר היה לקיימן גם במדבר: "בַּיּום הָרִאשׁון מִקְרָא קדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבדָה לא תַעֲשׁוּ"; הקרבנות השונים בכל יום - השווה במדבר כ"ט; ביום השמיני שוב מקרא קודש, שבו מביאים קרבן.25בפסוקים לט-מג, מאידך, באה ההוראה על דרך חגיגת חג הסוכות מעת הכניסה לארץ והישיבה בה. הבחנה זו מפורשת בפסוק לט - "בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ", שאינו רק תיאור הזמן בשנה שבו חל חג ה', אלא גם תיאור הזמן ההיסטורי שממנו והלאה יחולו המצוות של חג זה, המפורטות בהמשך.
ואשר נראה בארבעת מינין שבלולב, שהיא שמחה וששון על יציאתם מן המדבר, שהיה לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון ומים אין לשתות (על פי במדבר כ', ה), אל מקום עצי פרי ונהרות. לפיכך נלקח לזיכרון לכך הנאה שבפרותיה, ובעל הריח הטוב והעלים הנאים, וגם הנאה שבעשבותיה, כלומר ערבי נחל. וארבעת המינים הללו הם... [מפני] ריבוי מציאותם בארץ ישראל באותה העת (- בתקופת האסיף), ויכול כל אחד להשיגם...אף מצוַת הישיבה בסוכה קשורה, כמובן, לישיבת ארץ ישראל. לא רק מפני הטעם הפשוט שהיא נועדה להזכיר את תקופת ההליכה במדבר, אלא גם מפני מה שכתב רשב"ם בטעמה של מצווה זו בביאורו לפסוק מג:
"חַג הַסֻּכּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ" (דברים ט"ז, יג) - באספך את תבואת הארץ ובתיכם מלאים כל טוב, דגן תירוש ויצהר, למען תזכרו "כִּי בַסֻּכּות הושַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" במדבר ארבעים שנה בלא יישוב ובלא נחלה, ומתוך כך תתנו הודאה למי שנתן לכם נחלה, ובתיכם מלאים כל טוב, ואל תאמרו בלבבכם (דברים ח', יז) "כּחִי וְעצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה"... ולכך יוצאים מבתים מלאים כל טוב בזמן אסיפה ויושבין בסוכות, לזיכרון שלא היה להם נחלה במדבר ולא בתים לשבת. ומפני הטעם הזה קבע הקב"ה את חג הסוכות בזמן אסיפת גורן ויקב...הנה כי כן שונה אפיו של חג הסוכות הארצישראלי באופן מהותי מחג זה כפי שנחוג במדבר, ועל כן באים עליו שני ציוויים שונים, המופרדים זה מזה בפסוקי החתימה לז-לח.
ט-י
|
וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם:
כִּי תָבאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכּהֵן. |
מחצית א | מחצית ב | |
---|---|---|
במדבר
|
א-ג שבת
ד-ח פסח וחג המצות |
כג-כה שבתון זכרון תרועה
כו-לב יום הכיפורים לג-לח סוכות (במדבר) |
בארץ
|
ט-יד יום הנפת העומר
טו-כב יום הבאת שתי הלחם |
לט-מד סוכות בארץ
|
יא
כ |
וְהֵנִיף אֶת הָעמֶר לִפְנֵי ה'.
וְהֵנִיף הַכּהֵן אתָם (- את שני כבשי השלמים) עַל לֶחֶם הַבִּכּוּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי ה'. |
מ
|
וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּום הָרִאשׁון פְּרִי עֵץ הָדָר....
וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים.27 |