בראש פרשת ויצא אנו מצויים באתנחתא בין שני עימותים דרמטיים בחיי יעקב.
מאחרינו - סיפור נטילת הברכות מעשו שבסוף פרשת תולדות, סיפור מרעיש לב ומלא מתח, שבעקבותיו יצא יעקב מבית הוריו והלך חרנה. כהמשך ליציאה זו באה ההתגלות בבית אל, לאשר את יציאתו של יעקב לגלות ולהבטיחו בשמירה ובהשבה ארצה.
לפנינו - בהמשכה של פרשתנו ועד סופה - סיפור העימות שבין יעקב לבין לבן, אשר 'החליף את משכורתו עשרת מונים', ואף הוא דרמטי ומלא מתח. קודם תיאור כניסתו של יעקב לביתו של לבן וכמבוא לו מופיעה סצנה קצרה, שנים עשר פסוקים אורכה (כ"ט, א-יב), שנראה כי ניתן להגדירה במונחים הספרותיים המקובלים כ'אידיליה'.
משמעות המילה היוונית 'אידיליה' היא 'תמונה קטנה', ובהקשר הספרותי פירושה תיאור של חיים יומיומיים פשוטים ושלווים בכפר, בטבע. לעתים אידיליה מופיעה כשיר סיפורי עצמאי, אך לעתים, כמו במקומנו, היא משובצת בסיפור או במחזה, שהם כשלעצמם אינם אידיליות. מן המאפיינים של האידיליה הן תמונות נוף רחבות ומומחשות ועלילה ושיחה המתנהלות באיפוק ובמתינות. האידיליה מזוהה לעתים עם 'פסטורלה' - שיר רועים, ובהרחבה: יצירה העוסקת בחיים בכפר, בין בעלי חיים, ומתארת תום ופשטות הליכות.
1
כל הסממנים הללו מצויים בסצנה שעליה ייסוב עיוננו: אווירה כפרית, הוויי יומיומי של רועים על עדריהם, תמונת נוף מפורטת של באר בשדה ושלושה עדרי צאן הרובצים עליה, שיחה קטנה ומתונה בין יעקב לרועים, עלילה מאופקת - ואל כל אלה מצטרף קו רומנטי דק ורמוז עם הופעתה של רחל הרועה את צאן אביה.
מה תפקידה של 'תמונה קטנה' זו בסיפור הגדול על קורות חייו של יעקב שבתוכו היא משובצת? נראה שתפקידה לשמש כפסק זמן מרגיע, כשעת מנוחה והשבת נפש בין סערה דרמטית אחת שממנה באנו לבין הסערה הדרמטית העומדת לפתחנו. נדמה כי לא רק אנו - הקוראים - זקוקים לרגיעה פסטורלית זו, אלא אף יעקב עצמו זקוק לה לאחר כל סערות הנפש וטלטולי הגוף שעברו עליו. לאחר המאורעות הכבירים שדחפו אותו מארצו ומבית אביו אל הבלתי-נודע, ולאחר מסע ארוך בן מאות קילומטרים מארץ כנען אל מבואות חרן, זקוק גם יעקב לשעת שלווה, לשיחה של מה בכך עם רועים שנזדמנו בדרכו ולמפגש לבבי ראשון עם מי שעתידה להיות אשתו האהובה. כל זאת כדי לאזור כוחות לקראת העלילות שנכונו לו בהמשך, כשייאלץ להתמודד עם רמאותו של לבן ולעסוק בבניינה של משפחתו המסועפת.
האומנם זהו ההסבר לתפקידה של סצנה זו? נראה כי שכחנו באיזה הקשר ספרותי אנו מצויים. אין אנו עוסקים בספרות המערבית של המאות האחרונות או בספרות היוונית-רומית כי אם בסיפור המקראי, המתרכז, כפי שכבר אמרנו בראש עיוננו לפרשת חיי-שרה, רק במה שנחוץ לקו המרכזי שלו. הסיפור המקראי חותר אל מטרתו בקיצור נמרץ, תוך ויתור על מה שיש בו כדי להרחיב את דעתו ואת לבו של הקורא; אין בו לא תיאורי נוף ולא תיאורי הוויי חברתי ולא 'שיחות קטנות' ובלתי-חיוניות - כל אותם סממנים המאפיינים את האידיליה. שלא כיעקב אשר 'ביקש לישב בשלווה' (ראה רש"י על ל"ז, ב), הסיפור המקראי אינו מבקש שלווה בעולם הזה המתואר על ידו, אלא יש בו פעילות והתקדמות בלתי-פוסקות. לפיכך אין בו מקום ל'אידיליה' הבאה באמצע הסיפור כאמצעי להפגת המתח בעוד היום הסיפורי גדול. וכיעקב בטענתו כלפי הרועים, שואלים אנו ביחס לסיפור התורה: הן עוד הסיפור גדול לפנינו, לא עת תיאור היאסף המקנה.
עוד זאת כבר אמרנו בראש עיוננו לפרשת חיי-שרה, כי בכל מקום שנראה כי הסיפור המקראי חרג מכללו, התעוררו פרשנים ודרשנים לשאול: מה האריכות הזו? מה באה ללמדנו? וענו על כך איש בדרכו. ואכן, אף כאן שואל ר"י אברבנאל בשאלותיו שבראש הפרשה (השאלה השביעית):
בסיפור הבאר והרועים והאבן שעל פי הבאר ונאספו שמה כל העדרים וגללו את האבן מעל פי הבאר והשיבו את האבן למקומה - כי מה התועלת שלמדנו מהסיפור הזה במידות או בדעות, ולמה נכתב בתורה כל הפרטיות האלה, והיה די שיאמר שראה שם [את] רחל ושנשקה ודיבר לה.
רמב"ן התקשה בשאלה זו, והעלה אותה כבר בפתח פירושו לסצנה הנידונה, בביאורו לפסוק ב ד"ה וירא והנה באר בשדה:
יאריך הכתוב בסיפור הזה להודיענו כי "קוֵי ה' יַחֲלִיפוּ כחַ" (ישעיהו מ', לא) ויראתו תיתן עוז. כי הנה יעקב אבינו בא מן הדרך והוא עייף, ויגל לבדו האבן אשר היו צריכים אליה כל הרועים, ושלושה עדרי צאן אשר להם רועים רבים ושומרים, כולם רובצים עליה אינם יכולים להניעה כלל.
אין ספק כי המעשה הזה של יעקב הוא המעשה החשוב ביותר המתואר בסצנה הנידונה, לא רק מפני שהוא מפתיע ובלתי-שגרתי על רקע הנינוחות של הסצנה כולה, אלא מפני שפרטים אחדים, הן בתיאור והן בדו-שיח בתמונה זו, נועדו להכין אותנו למעשה הזה
2, ובכך הם הופכים אותו לגולת הכותרת של ההתרחשות כולה. אולם על תשובתו של רמב"ן יש לשאול: מה ראה הסיפור להודיענו במקום זה כי 'קוי ה' יחליפו כוח ויראתו תיתן עוז', וכיצד מתקשר מעשהו של יעקב המלמד זאת אל עניינו המרכזי של הסיפור? מסתבר שעל כך יענה רמב"ן כי מעשה זה מהווה המחשה סיפורית (אילוסטרציה) לקיום ההבטחה בחזון ההתגלות בבית אל (כ"ח, טו) "וְהִנֵּה אָנכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ". 'הנה יעקב אבינו בא מן הדרך והוא עייף', וה' עמו אף מעל ומעבר למה שחשבנו אנו כי כלול באותה הבטחה.
ובכל זאת יש לטעון כי על פי ביאורו של רמב"ן, אין מעשהו של יעקב מתקשר כראוי לנושא הסיפור שבהמשך - לתיאור מאבקיו של יעקב על הקמת משפחתו. מאבקיו אלו של יעקב אמנם מצריכים כוח רב, אולם מסוג שונה: הם מצריכים חריצות, אורך רוח ומסירות נפש מחד, ותחבולה וערמה מאידך
3. אולם מעשה זה, המבטא כוח פיזי נדיר - אין לו המשך בסיפורנו.
ועוד טענה: ביאורו של רמב"ן - כי תיאור כוחו המופלא של יעקב נועד להראות לכול שֶׁמה שנבצר מרועים אחדים אינו נבצר ממי שהוא מקוי ה' אשר יחליפו כוח - אינו הולם את הקשרו של הפסוק. הכתוב רומז לכך שההקשר הוא אחר (י):
וַיְהִי כַּאֲשֶׂר רָאָה יַעֲקב אֶת רָחֵל בַּת לָבָן אֲחִי אִמּו וְאֶת צאן לָבָן אֲחִי אִמּו
וַיִּגַּשׁ יַעֲקב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת צאן לָבָן אֲחִי אִמּו.
ובכן, גילוי כוחו המופלא של יעקב קשור דווקא בראייתו את רחל ואת צאן אביה, והמעשה שעשה תכליתי הוא: להשקות את צאן לבן. דברים אלו אינם עולים בקנה אחד עם דברי רמב"ן, אך הם רומזים לכיוון אחר של תשובה לשאלה מדוע "יאריך הכתוב בסיפור הזה" ומה בא להודיענו, ועל כך נדון בהמשך עיוננו.
רבי עובדיה ספורנו למד שני דברים מן השיחה שבין יעקב לרועים. מן השאלה ששאל אותם על לָבָן דודו (ו) "הֲשָׁלום לו?" למד:
הנה השתדל לדעת את שלום לבן קודם שיראה פניו, כי אין ראוי לאורח הבא לפקוד את האזרח בעת שמחתו ובהֶפכו על אופן אחד.
כלומר: אורח צריך להתכונן נפשית ומעשית לקראת פגישתו עם מארחו, ועל כן עליו להתעדכן בדבר מצבו של המארח, האם הוא בשלווה או בצרה.
על טענתו של יעקב כלפי הרועים (ז) "הֵן עוד הַיּום... הַשְׁקוּ הַצּאן וּלְכוּ רְעוּ" מעיר סְפורנו:
הצדיק ימאס את העוול גם כן אל הנוכרים.
יעקב אינו מתערב בענייני אחרים כדי לקנטרם. הוא עושה זאת כדי להוכיחם על מה שנדמה לו כעוול.
אולם אין בשתי ההערות הללו של סְפורנו כדי לענות על שאלתנו (שהיא שאלת רמב"ן) מדוע יאריך הכתוב בסיפור הזה, וצריך לומר שסְפורנו כנראה גם לא התכוון לענות על שאלה זו, אלא רק ללמדנו שני לקחים חשובים משיחת חולין של יעקב עם רועים נוכרים
4. והשאלה במקומה עומדת.
המקום שבו נראה כי הפשט קצרה ידו מהושיע, הוא הבקעה שמצאו בעלי הדרש להתגדר בה. פתרונותיהם של בעלי הדרש בבראשית רבה כאן (ע', ח-ט) לתיאורים ולדיבורים הנראים כמיותרים בסצנת הבאר מופלאים ומגוונים. את המילים "וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה" ואת הֶמשכן בפסוקים ב-ג פתר רבי חמא ברבי חנינא בשש שיטות שונות, הרואות כולן בפרטי התיאור הללו מערכת של סמלים הרומזים לחיי עם ישראל בתקופות שונות בעתיד. ואילו רבי יוחנן הוסיף על דבריו פתרון שביעי. נביא כאן ארבעה מן הפתרונות הללו:
(1) "וירא והנה באר בשדה" - זו הבאר (- שליוותה את ישראל במדבר).
"והנה שם שלשה עדרי צאן רבצים עליה" - משה אהרן ומרים (= שלושה רועי ישראל).
"כי מן הבאר ההִוא ישקו העדרים" - שמשם כל אחד ואחד מושך מים לדגלו ולשבטו ולמשפחתו...
(2) דבר אחר: "וירא והנה באר בשדה" - זו ציון (= ירושלים).
"והנה שם שלשה עדרי צאן" - אלו שלוש רגלים (- שבהם ממלאים ישראל את ציון כצאן אדם - ראה יחזקאל ל"ו, לז-לח).
"כי מן הבאר ההוא ישקו" - שמשם היו שואבין רוח הקודש...
(6) דבר אחר: "וירא והנה באר בשדה" - זה בית הכנסת.
"והנה שם שלשה עדרי צאן רבצים עליה" - אלו שלושה קרואים (- לתורה: כהן, לוי וישראל).
"כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים" - שמשם היו שומעין את התורה.
"והאבן גדלה" - זה יצר הרע.
"ונאספו שמה כל העדרים" - זה הציבור.
"וגללו את האבן מעל פי הבאר והשקו את הצאן" - שמשם היו שומעין את התורה.
"והשיבו את האבן על פי הבאר למקמה" - שכיוון שהם יוצאים להם - יצר הרע חוזר למקומו.
(7) רבי יוחנן פתר לה בסיני: "וירא והנה באר" - זה סיני.
"והנה שם שלשה עדרי צאן" - כהנים, לוויים וישראלים.
"כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים" - שמשם שמעו עשרת הדיברות.
"והאבן גדלה על פי הבאר" - זו שכינה...
רמב"ן, בהמשך לדבריו שהובאו בסעיף הקודם, ביאר מה ראו חכמים אלו לדרוש את מילות סיפורנו הפשוטות ביחס למשמעויות כה רחוקות:
ולרבותינו בבראשית רבה, גם בזה להם סוד רמז לעתיד (- כלומר: נוסף על מקומות אחרים שבהם אמרו כי מעשה אבות סימן לבנים), כי נזדמן לו ככה שנכנס בדרך הבאר, ולא נאספו כל העדרים רק שלשה מהם, ובא בזמן שהאבן על פי הבאר והעדרים שומרים לה, וכל הענין המסופר כאן, להודיע שיצליח בדרך הזה, ויצא ממנו זרע זוכה לרמז הזה...
אף את שיחת החולין של יעקב עם הרועים בפסוקים ד-ו ביארו שם במדרש כרמז לתקופה היסטורית רחוקה ולעניינים גדולים:
"ויאמר להם יעקב אחי מאין אתם" וגו' - רבי יוסי ברבי חנינא פתר קריא בגלות:
"ויאמר להם יעקב וגו' ויאמרו מחרן אנחנו" - מחרונו של הקדוש ברוך הוא אנו בורחים.
"ויאמר להם הידעתם את לבן בן נחור" - הידעתם את מי שהוא עתיד ללבן עוונותיכם כשלג?
"ויאמר להם השלום לו, ויאמרו: שלום (- לשון השלמה ופיוס)", באיזו זכות, "והנה רחל בתו באה עם הצאן", הדא הוא דכתיב (ירמיהו ל"א, יד-טו) "כה אמר ה': קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם וגו' כה אמר ה' מנעי קולך מבכי וגו' כי יש שכר לפעלתך וגו' ושבו מארץ אויב".
הפלגותיהם של בעלי המדרש מן ההקשר של סיפורנו - מן הזמן ומן המקום שבהם הוא מתרחש, מן האישים הפועלים בו ומן העלילה הנפרשת בו - רק מבליטים במשנה תוקף את הקושי שבפשט, והשאלה במקומה עומדת.
כשברח משה מפני פרעה המבקש להרגו, נאמר עליו (שמות ב', טו) "וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר". סופה של אותה ישיבה על הבאר היה בנישואיו לציפורה, אחת משבע בנותיו של רעואל שנושעו על ידו באותה הבאר. וכך דרשו בשמות רבה (א', לב) את ישיבתו זו של משה על הבאר:
קלט דרך אבות.
שלשה נזדווגו להם זיווגיהם מן הבאר: יצחק, יעקב ומשה.
ביצחק כתיב (בראשית כ"ד, סב) "וְיִצְחָק בָּא מִבּוא בְּאֵר לַחַי ראִי".
ועוד, שנזדווגה רבקה לאליעזר למעיין5.
יעקב - "וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה".
משה - "וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר".
מה יש בה, בבאר, שדווקא על ידה מצאו שלושת אבות העולם הללו את זיווגם?
לכאורה התשובה פשוטה: בנסיבות החיים של הזמן והמקום שבהם התרחשו הסיפורים הללו, הוטלה שאיבת המים לצורכי הבית על הנערות הרווקות; על כן הייתה באר המים מקום כינוסן של נערות צעירות, והחפץ למצוא את זיווגו, אך טבעי הדבר שילך אל הבאר לשם כך.
אלא שהסבר זה נכון רק ביחס לעבד אברהם: הוא היחידי מבין הדמויות המתוארות במדרש שאכן הגיע לבאר בזמן כינוסן של בנות העיר וקבע אותה מלכתחילה כמקום למצוא בו את הנערה הראויה ליצחק (כ"ד, יא-יד):
יא
יג
יד
|
וַיַּבְרֵךְ הַגְּמַלִּים מִחוּץ לָעִיר אֶל בְּאֵר הַמָּיִם לְעֵת עֶרֶב לְעֵת צֵאת הַשּׁאֲבת...
הִנֵּה אָנכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם וּבְנות אַנְשֵׂי הָעִיר יצְאת לִשְׁאב מָיִם
וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אמַר אֵלֶיהָ: הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה
וְאָמְרָה: שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה
אתָהּ הכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק.
|
הבאר, מקור המים של אנשי העיר, שימשה במשך שעות היום לצרכים שונים ולסוגים שונים של אנשים. בצהריים, בעוד היום גדול, באו אליה הרועים כדי להשקות את צאנם, ואילו לעת ערב, לאחר שהרועים חזרו עם עדריהם לעיר, יצאו בנות אנשי העיר לשאוב מים לשימוש ביתי
6.
אולם יעקב ומשה הגיעו לבאר בשעות היום - שעות השימוש של הרועים הגברים - ושניהם אכן פגשו שם רועים גברים. הופעתן של בנות הרועות את צאן אביהן באותן בארות הייתה יוצאת דופן.
יתר על כן: יעקב ומשה כלל לא באו אל הבאר על מנת למצוא שם בת זוג. יעקב הרי מכוון את פניו אל ביתו של לבן כדי לשאת אחת מבנותיו לאישה (כ"ח, ב), ורק 'במקרה' הוא ראה "והנה באר בשדה". בואה של רחל בת לבן הרועה את צאן אביה אל הבאר היה לגמרי בלתי-צפוי מבחינתו. אף משה, מסתבר כי ישב על הבאר במדין משום שזו הייתה מוקד פעילותם של רועי הצאן, ושם ציפה למצוא עבודה או פתרון כלשהו למצוקתו כבורח. בואן של בנות רעואל רועות צאן אביהן אל הבאר ומה שנשתלשל מכך היו בלתי-צפויים מבחינתו.
ובכן, אנו שבים לשאול: מדוע משמשת הבאר מקום נבחר לזיווגים בשלושה סיפורים אלו שבתורה?
ננסה להציע תשובה אחרת: הבאר משמשת מוקד של פעילות אנושית אינטנסיבית בגלל היותה מקור חיים לאנשי העיר ולבהמתם. לפיכך ניתן להכיר על הבאר את מידותיהם של בני אדם בתחום החברתי. בשלושת סיפורי הזיווג אכן סיפקה הבאר את העילה להכרת בן הזוג ולרקימת הזיווג עמו: לעבד אברהם שימשה הבאר כאמצעי לבחינת אופייה של המיועדת להיות אישה ליצחק - באמצעותה נתגלו ברבקה מידת החסד והחריצות; שונה הדבר בסיפורנו: יעקב הראה לרחל את אהבתו לה (שהכתוב מציין אותה אמנם רק להלן בפסוק יח, אולם נראה שהיא התעוררה בלבו מייד בראותו אותה לראשונה על הבאר, כנרמז בפסוק י) בכך שאזר למענה את כוחו וגלל לבדו את האבן מעל פי הבאר
7 כדי להשקות את צאנה לפני כל שאר הרועים
8. במעשה זה נקשר קשר אהבה בין השניים. משה הושיע את בנותיו של כהן מדין מיד הרועים שגירשו אותן מן הבאר והשקה את צאנן בצדק, ובכך נשא חן בעיני רעואל אביהן עוד בטרם הכירו פנים בפנים, דבר שהביאו להשיא את ציפורה בתו למשה.
בכל אחד משלושת הסיפורים הללו מבליטה אפוא הבאר תכונת אופי עיקרית של אחד מבני הזוג בעיני בן הזוג השני (או שלוחו): את תכונת החסד השלמה של רבקה בעיני עבד אברהם, את מידת האהבה והגבורה של יעקב בעיני רחל ואת מידת הצדק והרגישות המוסרית של משה, המלווה בנכונות לפעולה, בעיני רעואל ובנותיו.
בסיפורנו ישנן הקבלות לסיפור אודות רבקה מחד ולסיפור על משה ובנות רעואל מאידך. דמיונו של סיפורנו לסיפור על רבקה נובע מקרבת המקום, הזמן והאישים: מקומם של שני הסיפורים הוא על באר בסביבות חרן, והפרש של יותר משנות דור ביניהם. בפסוק י בסיפורנו נזכרת רבקה אם יעקב שלוש פעמים, לכאורה שלא לצורך. נראה שהכתוב רומז לזכרה של האם רבקה, שעשתה מעשה דומה לזה שעומד לעשות עתה בנה. לבן עצמו הוא דמות פעילה בשני הסיפורים הללו גם יחד, והוא משמש בשניהם בתפקיד דומה.
הדמיון של סיפורנו אל זה שאודות משה גדול עוד יותר. יעקב ומשה משקים שניהם את צאנן של הנערות העתידות להיות נשותיהן; שניהם נצרכים לגבורה כדי לעשות זאת: יעקב - לגבורה פיזית, ומשה - לגבורה מוסרית; ועוד: בשני הסיפורים מקדימים הגיבורים בפעולתם את מועד ההשקיה של צאן הנערות הללו.
ברם, נראה שבסיפורנו אף הסבר אחרון זה אינו מספיק. הבאר בסיפורנו איננה רק תפאורה להתרחשות, ואף לא אמצעי טכני בלבד המזמן אפשרות להיכרות בין בני הזוג. הבאר במקומנו היא הדבר החשוב ביותר, העומד במרכז התיאור וההתרחשות, וניכר שהעיסוק בה נעשה לשם עצמה, ולא כתפאורה בלבד. הקורא הרגיש יכול לחוש בכך, ודבר זה נקבע גם באמצעות אותו מכשיר ספרותי המיוחד לסיפור המקראי - המילה המנחה. שבע פעמים חוזרת בשנים עשר הפסוקים הללו המילה 'באר', ובכך מאותת הסיפור לקוראיו מהו העיקר הצפון בו, שאליו יש להפנות את כל תשומת הלב
9. הנה הן שבע ההופעות הללו:
1. ב וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה, וְהִנֵּה שָׁם שְׁלשָׁה עֶדְרֵי צאן רבְצִים עָלֶיהָ
2. כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִוא יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים
3. וְהָאֶבֶן גְּדלָה עַל פִּי הַבְּאֵר.
4. ג וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָל הָעֲדָרִים וְגָלְלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקוּ אֶת הַצּאן
5. וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן עַל פִּי הַבְּאֵר לִמְקמָהּ.
6. ח ... לא נוּכַל עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל הָעֲדָרִים וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר...
7. י וַיִּגַּשׁ יַעֲקב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת צאן לָבָן אֲחִי אִמּו.
הבאר במקומנו מתייחדת לא רק בהיותה המילה המנחה בסצנה זו, אלא אף בתופעה נוספת שלא מצאנוה בבארות האחרות במקרא: באבן הכבדה שעל פיה. החל מן ההופעה השלישית של המילה המנחה 'באר' היא מוזכרת תמיד ביחד עם האבן שעל פיה. הקושי לגלול את האבן מעל פי הבאר והצורך לגבור עליו הוא העניין המרכזי בסצנה זו.
מדוע נהגו הרועים בני חרן הללו לשים אבן כה כבדה על פי הבאר, דבר שגרם להם סרבול בעבודתם ברעיית הצאן, כמתברר בסיפורנו? באזורי מרעה שאינם משופעים במים מהווים מי הבאר אוצר יקר השייך לאנשי העיר. השימוש בהם אינו חופשי, אלא הוא נועד לאנשי העיר ולעדריהם, ואף הללו אינם משתמשים בהם אלא בחלוקה הוגנת ותוך פיקוח הדדי. האבן הכבדה שימשה מעין מנעול לבאר, המונע שימוש שאינו מבוקר במימיה
10. כובדה של האבן הבטיח שרק בהיאסף כל רועי העיר הם יוכלו להשקות את עדריהם, תוך פיקוח הדדי שאיש אינו חורג ממכסת המים המגיעה לו.
פירוש ריאלי זה נועד להבהיר את הגיונו של הסיפור, אולם אין בו כדי לפתור את השאלה הספרותית שאנו מתחבטים בה: מהו פשר ההבלטה המכוונת בסיפורנו של הבאר המיוחדת הזאת?
יש ימים - העולם מסביביך
רק סמלים לא תדע שחרם.
(רחל המשוררת)
דימויים רבים יש לאישה במקרא ומחוצה לו, ואחד מהם הוא באר מים או מעיין
11.
במשלי פרק ה' מוכיח החכם את שומע לקחו כי ירחיק דרכיו מאישה זרה וידבק באשת נעוריו. וכך הוא מפציר בו על דבקות זו:
טו
טז
יז
יח
יט
|
שְׁתֵה מַיִם מִבּורֶךָ וְנזְלִים מִתּוךְ בְּאֵרֶךָ12
יָפוּצוּ מַעְיְנתֶיךָ חוּצָה בָּרְחבות פַּלְגֵי מָיִם13.
יִהְיוּ לְךָ לְבַדֶּךָ וְאֵין לְזָרִים אִתָּךְ14.
יְהִי מְקורְךָ בָרוּךְ וּשְׂמַח מֵאֵשֶׁת נְעוּרֶךָ.
אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן
דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכָל עֵת בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד.
|
בפסוקים טו-יז עדיין אין הנמשל מתפרש (אלא מחמת ההקשר), אולם בפסוק יח מתברר מן התקבולת "מקורך (= מקור המים שלך
15) - אשת נעוריך" כי בור המים והבאר שבפסוק טו אף הם דימויים לאשת נעוריו של האדם
16.
בשיר השירים פרק ד' מופיע דימוי האישה למקור מים פעמיים:
יב
טו
|
גַּן נָעוּל אֲחתִי כַלָּה גַּל נָעוּל מַעְיָן חָתוּם17
מַעְיַן גַּנִּים בְּאֵר מַיִם חַיִּים וְנזְלִים מִן לְבָנון.
|
הקשר בין באר לאישה מופיע גם באגדות חז"ל, ודי להזכיר את 'בארה של מרים' - אותה באר פלאית שליוותה את ישראל במדבר ונתקיימה בזכותה של מרים (תענית ט ע"א)
18.
מה טעמו של דימוי זה? נדמה כי הפסוקים שהבאנו מספר משלי וממגילת שיר השירים נותנים על כך תשובות מספיקות. ההנאה משתיית המים הצוננים המיוחדים לבארו של אדם היא דימוי לאהבת האיש את אשתו המיוחדת לו
19; הבאר כמקור מים חיים המחיים חי וצומח, אדם ואדמה, היא דימוי לאישה שהיא מקור החיים האנושיים - אם הבנים
20.
עתה נוכל להציע כי בכל שלושת סיפורי הזיווג שבתורה הנרקמים על הבאר תפקידה של הבאר הוא סימבולי: הופעתה של האישה אצל הבאר בסיפורים אלה, פירושה הופעת הדמות האנושית ביחד עם סמלה הדומם - באר המים
21. הסמל מסייע בכל המקרים הללו להבין את המסומל בו: במעשים הנעשים על הבאר ובזיקת הנפשות הפועלות אליה מתגלה מראש מערכת היחסים שתאפיין את הזיווג הנרקם שם. וכך מַטרים סיפור הפגישה על הבאר בכל שלושת המקומות באופן סמלי את מה שיבוא לאחר מכן בחיי האיש והאישה הנפגשים והעומדים לפני בניין משפחה
22. הבה נפרט את דברינו לגבי שלושת סיפורי הזיווגים הללו: של יצחק ושל משה בסעיף זה, ושל יעקב בסעיף הבא.
רבקה, הרצה אל המעיין הלוך ושוב כדי להשקות את עשרת גמליו של עבד אברהם, מגלה לא רק את מידת החסד שלה, אלא אף את מידת פעלתנותה במסגרת המשפחה העתידה שיסודותיה נרקמים על הבאר. עמידתו של העבד, הפסיבי והמשתאה, לנוכח מרצה הבלתי-רגיל המתגלה לפניו, משמשת ביטוי לפסיביות של יצחק בחיי המשפחה. יצחק נותן לרבקה לנהל את המשפחה ולהיות הדמות הקובעת בכל עניין מרכזי, לרבות קבלת הכרעתה למי תינתן ברכת אברהם ודחיפתה לשלוח את יעקב אל לבן חרנה.
מדרש שמות רבה שהבאנו בראש סעיף ד לעיל ציין מפגש נוסף של יצחק ורבקה שקשור אל הבאר: יצחק נתגלה לראשונה אל רבקה בבואה ארצה, כאשר "בָּא מִבּוא בְּאֵר לַחַי ראִי"
23. מפגשם עתה משלים את המפגש עם שלוחו של יצחק על הבאר בחרן, ורבה חשיבותו להשלמת מה שנתגלה אז, שכן עתה נפגשת רבקה עם ארוסה עצמו. וכך מתואר המפגש (כ"ד, סב-סה):
וְיִצְחָק בָּא מִבּוא בְּאֵר לַחַי ראִי... וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנות עָרֶב...
וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת יִצְחָק וַתִּפּל מֵעַל הַגָּמָל.
וַתּאמֶר אֶל הָעֶבֶד: מִי הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ?
וַיּאמֶר הָעֶבֶד: הוּא אֲדנִי.
וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס.
הנצי"ב בפירושו 'העמק דבר' חש בקווים הפסיכולוגיים הברורים המשורטטים בתיאור התנהגותה של רבקה במפגש ראשון זה ובמשמעותם ביחס ליחסי יצחק ורבקה בעתיד:
"ותשא רבקה וגו' ותרא את יצחק" - בעודו עומד ומתפלל, והיה אז כמלאך אלוהים נורא מאוד, וכמבואר ברבה24 שראתה ידיו שטוחות בתפילה, על כן נבעתה מאוד "ותפל מעל הגמל" - מרוב פחד ואימה. אמנם לא ידעה ממי היא מתפחדת... ובתוך הפחד שאלה את העבד "מי האיש הלזה" - אשר אני מתפעלת ומתפחדת ממנו... כששמעה שהוא אישהּ "ותקח הצעיף ותתכס" - מרוב פחד ובושה, כמי שמבינה שאינה ראויה להיות לו לאישה. ומאז והלאה נקבע בלבה פחד. ולא הייתה עם יצחק כמו שרה עם אברהם ורחל עם יעקב - אשר בהיות להם איזה קפידא עליהם לא בושו לדבר רתת לפניהם. מה שאין כן רבקה. וכל זה הקדמה לסיפור שיבוא בפרשת תולדות, שהיו יצחק ורבקה מחולקים בדעות (כ"ה, כח), ומכל מקום לא מצאה רבקה לב להעמיד את יצחק על דעתה בדברים נכוחים כי היא יודעת האמת... וכן בשעת הברכות.
שני המפגשים עם רבקה על הבאר מטרימים שתי מערכות יחסים שלה עם יצחק, הנראות לכאורה כסותרות זו את זו: מחד - הערצה ובושה, הנובעות מהכרת הפער הגדול בינו לבינה, ומאידך - אקטיביות והחלטיות של אישה הסבורה שהיא מבינה את המציאות טוב יותר מאישהּ, ועל כן נאלצת לכוון אותו בדרכה שלה. רק צירופן הנדיר של שתי מערכות יחסים אלו יכול היה לאפשר את ההתרחשות הדרמטית בסיפור נטילת הברכה מעשו והכוונתו של יצחק לברך את יעקב.
חולשתן של בנות רעואל (וציפורה בתוכן) אל מול הרועים, המתגלה בבאר המים, והופעתו של משה מושיען, מגלות את טיב היחסים העתידים לשרור בין משה וציפורה בהמשך. משה לא הושיע את בנות רעואל כדי לזכות באחת מהן (שלא כיעקב, שפעולתו על הבאר נועדה לקרב את זכייתו ברחל). הוא עשה כן מחמת תכונת אופי שנתגלתה בו עוד במצרים - התעוררותו להושיע עשוק מיד עושקו. רדיפת צדק זו היא שהביאה את רעואל לדבוק בו ולתת לו את ציפורה בתו לאישה. זיווגו של משה בסיפור זה הוא אפוא תוצאה משנית של גילוי תכונתו כמנהיג ומושיע. ואכן, מאוחר יותר תיעלם ציפורה מאופק חייו של משה, והוא יקדיש את כל מאודו להושיע עשוק מיד עושקו - להוציא את ישראל ממצרים. אף כאשר ישובו ציפורה וילדיה עם יתרו אל משה, היא לא תזכה להיות בת זוגו במלוא המשמעות. הפגישה על הבאר, שבעצם לא הייתה כלל פגישה של ממש, הטרימה כל זאת.
הסמליות הדרמטית ביותר של הקשר העתידי בין איש ואישה מצויה בסיפור הבאר של יעקב. באר זו מיוחדת בכך שיעקב מוצא אותה חסומה באבן גדולה על פיה, בדרך שאין ניתן לשאוב את מימיה, וזוהי העובדה המכרעת בסיפור שלפנינו. המשמעות הסמלית של עובדה זו היא כי הקשר אל רחל, העומדת להופיע אצל הבאר (ולהתמזג בכך עם סמלה), לא יהיה קשר טבעי ופשוט אלא יצריך מאמץ כביר כדי לחשוף את הבאר ולהפיק ממנה את מימיה - להפוך את רחל לאשת יעקב ולאם ילדיו
25.
אם נלך בדרכם של חכמי המדרש בבראשית רבה (לעיל סעיף ג), אך בלא להפליג מהקשרו של סיפורנו, נוכל לומר כי אף לשלושת עדרי הצאן, הרובצים על הבאר בלא שרועיהם יכולים לגלול את האבן מעל פיה, ישנה משמעות סמלית: שלושה עיכובים יפריעו למימוש המלא של הקשר בין יעקב ורחל (אמנם ההתגברות על עיכובים אלו תקדם את מימושו, כשם ששלושת הרועים הללו מתכוונים לסייע במאמץ לגלילת האבן): עבודת שבע שנים ברחל; החלפת רחל בלאה עם תום אותן שבע שנים (מה שאילץ את יעקב לעבוד ברחל שבע שנים נוספות); עקרותה הממושכת של רחל (שהביאה את יחסיה עם יעקב לידי מתיחות - ל', א-ב).
26
כשהופיעה רחל הרועה את צאן אביה לפני יעקב, חש יעקב כי לפניו מופיעה זו שלמען הנישואין עמה עשה את מסעו הארוך מבאר שבע לחרן. ומאותו רגע כלה ונחרצה עמו שזו תהא אשתו האהובה ועמה יקים את משפחתו, ושום עיכוב לא יעמוד בדרכו לממש זאת - אף אם לשם כך יהא עליו להתאמץ מאוד ולגבור על מכשולים כבדים ממשא איש.
י
|
וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקב אֶת רָחֵל בַּת לָבָן אֲחִי אִמּו27...
וַיִּגַּשׁ יַעֲקב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר...
|
משמעו הסמלי של מעשה זה הוא שיעקב עתיד לאזור כוחות שאינם מצויים, ובסופו של דבר יצליח לגבור על כל המכשולים ולהפוך את רחל לאשתו ולאם ילדיו. אהבתו לרחל היא שאזרה את כוחותיו לגלול את האבן הכבדה "כזה שמעביר את הפקק מעל פי צלוחית" (רש"י על פי בראשית רבה ע', יב). דרשה זו של חכמים מזכירה לנו את הנאמר בהמשך הסיפור בפירוש על המכשול הראשון בדרכו של יעקב אל רחל:
27
|
כ
|
וַיַּעֲבד יַעֲקב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתו אתָהּ.
|
על שפת הבאר נעלם כובדה של האבן ותהי לפקק, ובעבודת שבע שנים נעלמה אריכות השנים ויהיו בעיניו כימים אחדים - ושני הדברים הללו אירעו 'באהבתו אותה'.
הקשר בין מעשיו של יעקב בגלילת האבן ובהשקיית צאנה של רחל לבין התרקמות זיווגם מתגלה בכתוב הן לפני מעשיו של יעקב והן לאחריהם. לפני המעשה נאמר (י) "
וַיְהִי כַּאֲשֶׂר רָאָה יַעֲקב אֶת רָחֵל... וַיִּגַּשׁ... וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר", ובכך מתגלים מניעיו של יעקב למעשה זה ומקור הכוחות שנתגלו בו. לאחר מעשה זה נאמר (י-יא) "
וַיַּשְׂקְ אֶת צאן לָבָן אֲחִי אִמּו.
וַיִּשַּׁק יַעֲקב לְרָחֵל...". לשון נופל על לשון זו רומזת לכך שההשקיה והנשיקה קשורות זו בזו. בעקבות הצלחתו במאמץ כביר לגלול את האבן מתאפשרת ההשקיה, ובעקבות ההשקיה - מתאפשרת הנשיקה, וכדברי רד"ק: "כיון שראתה שעשה כל זה בעבורה - קיבלה נשיקתו"
28.
בהמשכו של פסוק יא - הפסוק שבראשו מתוארת נשיקת יעקב לרחל - נאמר "וַיִּשָּׂא אֶת קלו וַיֵּבְךְּ". על מה ולמה בכה יעקב? לכאורה, בכיו מופיע במקום הפחות מתאים: לאחר מעשה הגבורה שעשה ולאחר נשיקתו לרחל. האין המקום הזה ראוי דווקא לשמחה ולטוּב לבב?
29
תפיסתו של האירוע המתואר במקומנו כהטרמה סמלית של פרשת חייהם של יעקב ורחל עשויה להסביר את בכיו של יעקב. יעקב חש במשמעות הסמלית הכללית שיש במעשיו. לאחר שהצליח בריכוז עצום של מאמץ לגלול את האבן ולדלות את המים מן הבאר, הוא נתן אל לבו כמה ייסורים וכמה כאב יהיו כרוכים בכך בחיים הממשיים. בכיו התפרץ משום שלבו אמר לו כמה מרים יהיו ניסיונות חייו הבאים במה שנוגע ליחסיו עם רחל. הבכי הוא אפוא מעין פורקן שבא לאחר המאמץ הגדול והמרוכז בגלילת האבן מעל פי הבאר.
שלוש פעמים נזכרת בסצנה זו גלילת האבן מעל פי הבאר: לראשונה - בתיאור בלשון הכתוב בפסוק ג, בשנייה - בדברי הרועים בפסוק ח, ופעם שלישית בתיאור מעשהו של יעקב בפסוק י. בכל שלושת המקומות גם נאמר שאחר הגלילה משקים את הצאן. אולם במקום הראשון נוסף פרט שאיננו חוזר עוד בסצנה זו:
|
ג
|
... וְהִשְׁקוּ אֶת הַצּאן וְהֵשִׂיבוּ אֶת הָאֶבֶן עַל פִּי הַבְּאֵר לִמְקמָהּ.
|
מהי משמעותו הסמלית של פרט זה? אין לטעות בכך: רחל אמנם תזכה להיות אשת יעקב ואם ילדיו, ואף זאת בחבלים רבים, אולם סופה שתמות בגיל צעיר, והאבן שכה הכבידה והקשתה על חשיפת הבאר ועל שאיבת מימיה, תשוב ותיגלל על קברה כאבן הגולל שעל גבי קבר שנכרה בצדי דרכים:
ל"ה, יט-כ
|
וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָחֶם.
וַיַּצֵּב יַעֲקב מַצֵּבָה עַל קְבֻרָתָהּ הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת רָחֵל עַד הַיּום.
|
ואולי אף על כך בכה יעקב כבר כאן, שכן לבו ראה את העתיד, כדברי המדרש בבראשית רבה (ע', יב):
למה בכה? שראה שאינה נכנסת עמו לקבורה.30
כל פרשת חייהם המשותפים של יעקב ורחל, ואף פרשת מותה המוקדם של רחל - הכול דחוס בפסוקים אחדים אלו, המספרים על מפגשם של השניים על הבאר. תיאור המפגש הזה, הנושא אופי של אידיליה, טעון בסמליות עמוקה ומפורטת, והוא מגיד מראשית אחרית.
31
מדוע נחוצה הטרמה סמלית זו של פרשת חייהם של יעקב ורחל? הבה נפרט שאלה זו: לשם מה מודיע הסיפור מראש את העתיד להתרחש, ומדוע הוא עושה זאת בדרך של הצפנה סמלית? ולמי מיועדת הודעה זו?
נראה שהודעה זו מיועדת ליעקב, ואנו - קוראי הסיפור - זוכים בה אגבו. בהתגלות המרוממת שלה זכה יעקב בבית אל, בעת שיצא לגלות חרן, נאמר לו בין השאר:
|
כ"ח, טו
|
וְהִנֵּה אָנכִי עִמָּךְ, וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ
|
עם שטר הבטחה אלוהי זה ברשותו נושא יעקב את רגליו ארצה בני קדם, ומייד מסופר על מפגשו עם רועי חרן, המכירים את לבן ומוסרים ליעקב כי שלום לו, "וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּו בָּאָה עִם הַצּאן". אכן, הכול מתגלגל כראוי: דרכו של יעקב מיושרת לפניו, ועוד בטרם הגיע ליעדו, כבר מגיע זיווגו אצלו, כרמז מאת ה' שהוא מקיים לו את הבטחתו "וְהִנֵּה אָנכִי עִמָּךְ...". כיצד מתאר יעקב לעצמו את המשך ההתרחשות? מסתבר שהוא אינו צופה כל קושי מיוחד: הוא יציג עצמו בפני לבן אחי אמו, יבקש ממנו לשאת את רחל וישלם על כך מוהר, כמקובל, באמצעות עבודתו.
ואכן, כך מתרחשים הדברים - עד שהם מתחילים להסתבך: לבן מתגלה כרמאי, ולאחר שבע שנות עבודה וציפייה הוא נותן ליעקב את לאה. יעקב אמנם זוכה לשאת את רחל, אך כאשתו השנייה, ושוב הוא נאלץ לעבוד בעבורה שבע שנים. עתה יש בביתו של יעקב שתי נשים אחיות הצרות זו לזו: הן מקנאות זו בזו ומתחרות זו בזו על אהבתו ועל לידת ילדיו, ורחל, אשתו האהובה - עקרה. רק לאחר שנות עקרות ממושכות נפקדת רחל ויולדת את יוסף, אך שנים אחדות לאחר מכן, לאחר שובו של יעקב ארצה והוא בדרכו מבית אל לחברון, עיר אבותיו, מתה רחל בדרך בלידת בנה השני והיא במיטב שנותיה, ויעקב נאלץ לקברה בצד הדרך, בלא שיוכל להביאה לאחוזת הקבר המשפחתית בחברון.
אמנם אין סתירה של ממש בין פרשת חיים עגומה זו לבין הבטחת ה' ליעקב "וְהִנֵּה אָנכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ", אולם קיימת מתיחות ביניהן. נראה שבמה שנוגע לזיווגו של יעקב, לבניין משפחתו, הכול מסובך וקשה. מתיחות זו בין 'רוח הדברים' שנאמרו ליעקב בבית אל, רוח המפעמת את יעקב בצאתו לחרן, לבין ההתרחשות שתלך ותתגלה בפועל בהמשך חייו של יעקב במה שנוגע לזיווגו עם רחל, עלולה להטריד ולהעלות סימני שאלה הן אצל יעקב עצמו והן אצלנו, קוראי הסיפור.
כדי למנוע קונפליקט זה בתודעתו של יעקב וכדי להכינו נפשית לקראת קשיי חייו שבהמשך, על מנת שיאזור כוחות נפש וכוחות גוף לקראת המבחנים הצפויים לו בדרך למימוש אהבתו לרחל, זוכה יעקב להודעה מוקדמת ומוצפנת
32 של עלילת חייו עמה בהמשך דרכו. כאשר יעמוד פעם אחר פעם בפני משברים ומבחנים בדרך חייו עם רחל, ידע יעקב, ועמו גם הקורא את סיפור חייו, כי הללו צפויים היו מראש, ומי שנתן לו את השטר "וְהִנֵּה אָנכִי עִמָּךְ..." נתן לו מייד גם את שוברו בצדו - במפגש עם רחל על הבאר ובסמל האבן שעל פי הבאר. וידיעה זו עצמה גם תיתן ביעקב כוחות לעמוד מול אותם מבחנים צפויים.
אולם מדוע היה יעקב חייב להתייסר כל כך כדי לזכות ברחל אהובת לבו שתהיה אשתו ואם ילדיו? ומדוע משוך על עלילת חייהם המשותפים חוט טרגי? שאלה זו, מכבשונו של עולם היא. חז"ל לימדונו כי יש וקשה זיווגו של אדם "כקריעת ים סוף" (סנהדרין כב ע"א, תנחומא כי-תשא ה). מפרשת חייו של יעקב ניתן להסיק ולומר כי יש שקשה זיווגו של אדם כגלילת אבן כבדה שעל פי הבאר.
32
הערות:
1. ביארנו את המונחים הספרותיים על פי 'מונחון לספרות' מאת אשר א' ריבלין, ספריית פועלים 1988, ערכים 'אידיליה' ו'פאסטוראלה'.
2. פסוקים ב-ג "... וְהָאֶבֶן גְּדלָה עַל פִּי הַבְּאֵר, וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָל הָעֲדָרִים וְגָלְלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר... וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן עַל פִּי הַבְּאֵר לִמְקמָהּ"; פסוקים ז-ח, שבהם מופיעות טענת יעקב כנגד הרועים ותשובתם שבה הם חוזרים על דברי התיאור הקודמים.
3. סבלנות ואורך רוח - (כ"ט, כ) "וַיַּעֲבד יַעֲקב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים, וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתו אתָהּ", ובהמשך היה עליו לעבוד עוד שבע שנים אחרות; חריצות ומסירות נפש - (ל"א, ו) "וְאַתֵּנָה יְדַעְתֶּן כִּי בְּכָל כּחִי עָבַדְתִּי אֶת אֲבִיכֶן", (שם, לח-מ) "זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנכִי עִמָּךְ... הָיִיתִי בַיּום אֲכָלַנִי חרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי"; תחבולה וערמה - במעשה הפצלות ובתכנית הבריחה מלבן.
4. " 'וְעָלֵהוּ לא יִבּול' (תהילים א', ג)... שאפילו שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכה תלמוד" (עבודה זרה י"ט ע"ב).
5. עין המים שאליה הגיע אליעזר קרויה שם גם כן באר (כ"ד, יא): "וַיַּבְרֵךְ הַגְּמַלִּים מִחוּץ לָעִיר אֶל בְּאֵר הַמָּיִם"; (שם כ) "וַתָּרָץ עוד אֶל הַבְּאֵר".
6. השטח שבו ניתן היה לשאוב את המים מן הבאר היה מטבעו מצומצם. 'לעת ערב לעת צאת השואבות' הצטופפו בשטח זה נערות צעירות רבות שבאו אל הבאר לשאוב מים לבתיהן. מסתבר שלא היה זה מן הנימוס ומן הצניעות, ואולי אף בניגוד לתקנות החברתיות של העיר, שגבר ייכנס אז בין הנערות כדי לשאוב מים מן הבאר. מצב זה הלם להפליא את צורכי מבחנו של עבד אברהם. הוא הגיע אל הבאר שמחוץ לעיר עם עשרת גמליו ועם נעריו דווקא לפנות ערב. הוא וגמליו צמאים למים, אולם הגישה אל הבאר בשעה זו חסומה בפניהם, והם זקוקים לרחמיה של אחת הנערות שתתחשב במצבם ותסכים להשקות אדם ובהמה. זוהי אמנם טרחה גדולה מאוד להשקות לבד עשרה גמלים, אולם אין ביד העבד או ביד אחד מנעריו לעזור לה בכך, ועל כן בשעה שרבקה רצה אל הבאר הלוך ושוב - "והאיש משתאה לה מחריש...". בלא הרקע המשוער הזה קשה להבין את ההיגיון שבפעולות השונות המתוארות בסיפור זה, וממילא את הגיונו של המבחן שערך עבד אברהם. משמועה נודע לי שעד לפני שנים לא רבות היה המצב בכמה כפרים ערביים בארץ שניזונו משאיבת מים מבאר דומה לזה שתיארנו: בשעות הערב נאסרה הכניסה לגברים אל תחום השאיבה מן הבאר.
7. וכך פירש רבי אברהם סבע בפירושו על התורה 'צרור המור' את מעשהו של יעקב: " 'ויהי כאשר ראה יעקב את רחל וגו' ' - ... אולי רמז כי בראותו אותה חשקה נפשו בה. וידוע כי החושקים ואוהבים, אשר אומרים, שיעשו גבורות ונפלאות עד אין מספר, וכל שכן אם החשוקה היא לפני החושק והאוהב, שיכניס עצמו בסכנה לעשות מה שאין בחוקו לעשות... ולכן אמר בכאן: 'וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקב אֶת רָחֵל בַּת לָבָן' - אהובתו וחשוקתו, הכניס עצמו בסכנה עצומה ובגדולות ונוראות, 'וַיִּגַּשׁ יַעֲקב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן' - בענין שיהיה בעיניה כמוצאת שלום, וכן אביה יחפוץ לתתה לו ברצון שלום, כמו שאמר מיד 'וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאָבִיהָ' - במהירות גדול, מרוב חשקה. וכן אביה דבק נפשו בו כשספרה לו רחל מה שעשה יעקב... ולהורות על זה אמר מיד 'וַיֶּאֱהַב יַעֲקב אֶת רָחֵל' - מיום שראה אותה".
8. בכך לא עשה יעקב כל עוול לשלושת הרועים שהקדימו את רחל בבואם אל הבאר, שהרי ממילא לא יכלו להשקות את הצאן עד היאסף כל העדרים. יעקב לא גלל את האבן אלא כדי להשקות את צאן רחל, ועל כן בדין היה להקדים את צאנה לצאנם.
9. בסיפור אודות ישיבתו של משה על הבאר במדין נזכרת המילה באר פעם אחת בלבד. בסיפור הגדול על רבקה מופיעים שמות מתחלפים של מקור המים: באר המים (כ"ד, יא), באר (פסוק כ); עין המים (יג, מג); העין (טז, כט, ל, מב, מה); ופעם נוספת בסוף הסיפור (סב) "וְיִצְחָק בָּא מִבּוא בְּאֵר לַחַי ראִי".
10. המהלך באזורים מדבריים בארץ יכול להיתקל גם היום בבורות המשמשים את רועי הצאן והם נעולים, אלא שנעילתם נעשית במכסה ברזל הסגור במנעול.
11. ההבדל בין שני אלה אינו עקרוני. כבר נוכחנו (בהערה 9) כי בסיפור אודות רבקה מתחלפים השמות באר המים ועין המים, וגם הפסוקים שיובאו מייד בגוף העיון יוכיחו. יש להוסיף כי חלק מבארות המים נחפרו עד לשכבת מי התהום, ולא היו אפוא אלא מעיינות מלאכותיים.
12. אין דומה טעמם של מים מבור זה או מבאר זו לטעמם של מים ממקור אחר. דבקותו של האדם בתקופת המקרא בנחלת אבותיו ובעיר הולדתו הביאה אותו להתרגל אפילו לטעמם של מימי מקור המים של עירו. וכך מבטא דוד, בימי בריחתו ונדודיו באזור עדולם, את געגועיו אל בית לחם עירו, החסומה בפניו על ידי חיילי הפלשתים (שמ"ב כ"ג, טו): "וַיִּתְאַוֶּה דָוִד וַיּאמַר: מִי יִשְׁקֵנִי מַיִם מִבּאר בֵּית לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשָׁעָר" (וראה שם בהמשך).
13. נראה כי הבאר והבור שבפסוק טו הם דימויים לאישה האחת של האדם, ואילו המעיינות והפלגים שבפסוק טז הם דימוי לבניו הרבים אשר נולדו לו מאשתו זו (וכך פירש ראב"ע את ההבחנה בין שני פסוקים אלו). הבור והבאר מצויים במקום אחד, ומימיהם נסתרים בתוכם, ואילו המעיינות והפלגים - מימיהם זורמים בגלוי על פני השדות ומפרים את האדמה.
14. פסוק זה, אפשר שכוונתו למי הבור והבאר הנזכרים בפסוק שלפני פניו, והוא מכוון לבלעדיות הקשר שבין האיש לאשתו, ואפשר שכוונתו למי המעיינות והפלגים הנזכרים בפסוק שלפניו, והכוונה לאבהות הבלעדית של האדם על בניו מאשתו החוקית - "אבל בני האישה הזרה אינם מיוחדים לך" (בעל המצודות). ואפשר שהפסוק מתכוון לשני הדברים כאחד.
15. אפשר שהמילה 'מקור' מכוונת כאן לשתי משמעויות: האחת - מקור מימיך, וכך בתרגום הארמי - "מבועך"; והשנייה, כינוי לאישה - וכך פירש ראב"ע "מקורך - מקור הבנים" - או לרחמה, הקרוי אף הוא בהשאלה 'מקור' (ויקרא כ', יח).
16. אף האישה הזרה נמשלה בספר משלי לבאר (כ"ג, כז-כח): "כִּי שׁוּחָה עֲמֻקָה זונָה / וּבְאֵר צָרָה נָכְרִיָּה. אַף הִיא כְּחֶתֶף תֶּאֱרב / וּבוגְדִים בְּאָדָם תּוסִף". 'באר צרה' הוא ביטוי דו-משמעי: באר שפתחה צר, ועל כן קשה השאיבה ממנה, ובאר המביאה על המשתמש בה צרה וצוקה (כמבואר בפסוק שאחרי כן).
17. "גל" הוא "מעין" (רש"י), ו"גל נעול" (וכמוהו גם "גן נעול" בחילופי ל-נ) מקביל ל"מעין חתום". הכוונה למעיין הנובע בתוך נִקבה סגורה מתחת לפני האדמה, שאין מקור מימיו חשוף לעין (המטייל בארץ מכיר בוודאי כמה מעיינות כאלה, כגון זה שבצובה). דווקא מעיין כזה מתאים לשמש כדימוי לאישה. בהערה 13 ראינו כי מעיינות ופלגי מים הזורמים בגלוי משמשים כדימוי לבנים. אמנם לעתים מקורם של אלה הוא במעיין החתום.
18. כזכור, בבראשית רבה ביאר רבי חמא ברבי חנינא בשיטה הראשונה שלו כי הבאר שבסיפורנו רומזת לבארה של מרים - ראה בראש סעיף ג לעיל.
19. השְׁווה: "שְׁתֵה מַיִם מִבּורֶךָ... דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכָל עֵת".
20. ראה בקשר לכך את הערה 15. על האמור למעלה יש להוסיף, כי מכיוון שמלאכת שאיבת המים מן הבאר הייתה מלאכתה המובהקת של האישה, נוצר זיהוי סמלי בין האישה לבין מקום מלאכתה - הבאר. אף ייחודן של מלאכות אחרות לאישה - טחינה בריחיים, אפיית הפת והצעת המיטה (משנה כתובות פ"ה מ"ה) - הביא במקרא, ובייחוד בלשון חז"ל, לשימושי לשון מטפוריים המזהים את האישה עם מה שקשור למלאכות אלו. ואין כאן המקום להאריך.
21. שני פרשנים על התורה וחוקר ספרות בן ימינו עמדו על תפקידה זה של הבאר בסיפורנו. ר"י אברבנאל כותב:
כאשר ראה יעקב הבאר בשדה לקח ממנו סימן טוב לנישואיו מפני שכן עשה אליעזר עבד אברהם על הבאר - הבחינה והניסיון לנישואי יצחק. והיה דעתו שאותו באר היה סימן לאשה וכמאמר שלמה "שְׁתֵה מַיִם מִבּורֶךָ וְנזְלִים מִתּוךְ בְּאֵרֶךָ" - שאמר זה על האישה. "ושלושה עדרי צאן רובצים עליה" - רומז לאברהם ויצחק ויעקב עצמו, ששלושתם לקחו אישה מאותה באר שהיה בחרן, כלומר מאותה משפחה ידועה. "כי מן הבאר ההיא ישקו העדרים" - ומהאשה הוציאו תולדותיהם...
הרי לך מבואר הדבר הזה שהיה כפשוטו (- כלומר: המעשה המתואר אירע בפועל) ושיעקב לקח ממנו סימן... לענין נישואיו. והותרה בזה השאלה השביעית (- הובאה בראש סעיף א).
המשך הערה 21:
ובדומה לכך כתב בעל 'כלי יקר', ר' שלמה אפרים איש לונטשיץ, בקיצור:
"וירא והנה באר בשדה" - נזדמן לו שראה שלושה עדרי צאן רובצים עליה - סימן הוא ששלושה הם שנזדמנה להם אישה על הבאר, והם יצחק יעקב ומשה, לפי שהאישה נמשלה לבאר שנאמר "שְׁתֵה מַיִם מִבּורֶךָ וְנזְלִים מִתּוךְ בְּאֵרֶךָ"... "משם ישקו" - כל הנולדים.
בספרו 'אמנות הסיפור במקרא', תל אביב תשמ"ח, עמ' 73-66, עמד פרופ' אורי אלטר על תפקידה של הבאר בכל שלושת סיפורי האירוסין שבתורה, בדרך דומה למה שכתבנו בעיון זה.
דברינו בהמשך עיון זה הולכים בכיוונים שונים במידה מועטת או רבה מדברי אלו שהוזכרו.
22. תיאור רגע לידתם של חיים חדשים בסיפור המקראי, פעמים שהוא מכיל את הפוטנציאל לכל מה שיתגלה באותם חיים. דבר זה כבר נידון בעיון לפרשת תולדות במה שנוגע לתיאור הריונה של רבקה ולתיאור הולדתם של עשו ויעקב, וראה דוגמאות נוספות בנספח הראשון לעיון ההוא.
אף מפגשם הראשון של איש ואישה העתידים להינשא הוא רגע לידתה של המשפחה העתידה, ועל כן עשוי תיאור מפגשם להכיל את הזרע של כל מה שינבוט ויפרח בהמשך חייהם של בני הזוג.
23. זוהי הופעתה העשירית של המילה באר או של חילופה - העין - בסיפור זה (ראה הערה 9 לעיל). מסתבר שכוונת הסיפור להדגיש את הקשר בין הבאר בחרן - בארה של רבקה - לבין באר לחי רואי - בארו של יצחק.
24. בראשית רבה ס', יד-טו: " 'ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב' - אין שיחה אלא תפילה... 'ותשא רבקה את עיניה ותרא את יצחק' - אמר ר' הונא: צפת שידו שטוחה בתפילה, אמרה 'ודאי אדם גדול הוא', לכך שאלה עליו".
25. האמת היא שבכל שלושת סיפורי הזיווג על הבאר מצאנו חסימה של הבאר מאפשרות השימוש בה: הבאר שלצדה הופיעה רבקה הייתה חסומה בפני עבד אברהם (מייצגו של יצחק) - ראה הערה 6 לעיל, והאישה - רבקה - היא שפעלה כדי שהבאר תתן מימיה. שתי הבארות האחרות היו חסומות דווקא בפני הנערות רועות הצאן, והגברים - יעקב ומשה - הם שפעלו כדי לשאוב מים מן הבארות ולהשקות את צאנן של הנערות. אלא שניכר הפרש בין חסימת הבאר בסיפורנו לבין חסימתה בשניים האחרים: רק בסיפורנו חסימה זו היא באמצעות אבן כבדה המהווה חלק בלתי נפרד מן הבאר עצמה, ואילו בשני הסיפורים האחרים החסימה נובעת מסיבות חברתיות חיצוניות. על כן עיקר המסומל בסיפורים ההם הוא תכונת האישיות המתגברת על הנסיבות החברתיות ההן (רבקה, משה), ואילו בסיפורנו הסמליות נמצאת בקושי הפיזי שיש בשימוש בבאר ובהתגברות על קושי זה.
26. לא כך הבין ר"י אברבנאל (דבריו הובאו בהערה 21) את משמעותם הסמלית של שלושת עדרי הצאן הרובצים על הבאר, אלא כרמז "לאברהם ליצחק וליעקב עצמו, ששלושתם לקחו אישה מאותה באר שהיה בחרן - כלומר מאותה משפחה ידועה". על פי דבריו אלו אין הבאר המסויימת שבסיפורנו סמל לרחל הנצבת לידה, אלא סמל כללי לנשי האבות, וכך חורגת המשמעות האלגורית של המסופר כאן מן הסיפור שבו אנו עומדים אל כלל ספר בראשית. וראה בקשר לחריגה מעין זו את דברינו בהערה 31 להלן. בהתאם לשיטתו זו פיענח רי"א את משמעותה הסמלית של האבן שעל פי הבאר בהקשר אחד בלבד - עקרותן של שלוש האמהות:
והאבן הגדולה שראה על פי הבאר חשב שהיה רמז לעקרות שהיה בכל האמהות שהיו באותה משפחה נכבדת... כי העקרות היה האבן שעל פי הבאר הסותמת אותו שלא יוציאו משם מים. אבל הוגד לו שנאספו שמה כל העדרים וגללו את האבן - ולקח זה לסימן שכל האבות בתפילותיהם וזכויותיהם הסירו וביטלו העקרות ההוא, אבל עם היות שבוטל בשרה, עדין נשאר ברבקה, ועם היות שבוטל ברבקה בזכות אברהם ויצחק, עדיין נשאר בלאה ורחל, כי תמיד היה שבה האבן על פי הבאר למקומה. ומפני זה כאשר הרועים סיפרו הענין ליעקב, והוא הוציא משם סימן לענייניו, בראותו את רחל נתן בלבו ללקחה לאישה, "ויגל את האבן" - רוצה לומר, שגם הוא יסיר ממנה את העקרות. "וישק את הצאן" - רוצה לומר, שיוציא ממנה בנים.
על פי דבריו אלו, אין השבת האבן למקומה, הנזכרת בפסוק ג, עניין למשמעות האלגורית של סיפורנו. ואכן הוא כותב בהמשך דבריו:
[יעקב] הסיר העקרות, ולא שבה עוד להימצא בבנותיה [של משפחתו]... לפי שיעקב אביהם גלל את האבן ולא השיבה למקומה על פי הבאר.
אולם הסיפור מגלה לנו בראשיתו כי האבן - שוב תשוב על פי הבאר.
לפי דברינו שעד כאן, וכן שבהמשך סעיף זה, לאבן שעל פי הבאר יש משמעות אלגורית ספציפית הנוגעת לקשר העתידי בין יעקב ורחל (ולא לשאר האמהות), אך משמעות זו רחבה ונוגעת ליותר מאשר עקרותה של רחל. על פי הפרשנות שנציע בהמשך - ישנה משמעות אלגורית גם להשבת האבן על פי הבאר.
27. בפסוק זה נזכרות המילים "לבן אחי אמו" שלוש פעמים בהבלטה יתרה, ודבר זה מחייב ביאור.
בהדגשת העובדה שיעקב ראה את "רָחֵל בַּת לָבָן אֲחִי אִמּו" רומז הכתוב לתודעתו של יעקב כי המופיעה לפניו היא זו שלמען הנישואין עמה ערך את מסעו, כפי שציווה אותו יצחק אביו (כ"ח, ב) "קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם... וְקַח לְךָ מִשָּׁם אִשָּׁה מִבְּנות לָבָן אֲחִי אִמֶּךָ".
בהדגשת העובדה שראה אף את "צאן לָבָן אֲחִי אִמּו" ושבעקבות מעשה גלילת האבן השקה את "צאן לָבָן אֲחִי אִמּו" אפשר שרומז הכתוב כי כוונתו של יעקב במעשהו, אינה רק לגלות את יחסו לרחל עצמה, אלא להשיג אף את הסכמת אביה לתתה לו. עמד על כך בעל 'צרור המור' שדבריו הובאו בהערה 7, בלא שדייק זאת מפסוקנו, אלא מהמשכו של הסיפור - "וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאָבִיהָ, וַיְהִי כִשְׁמעַ לָבָן אֶת שֵׁמַע יַעֲקב בֶּן אֲחתו... וַיְבִיאֵהוּ אֶל בֵּיתו" (יב-יג). עוד נרמז בכך, כי עבודתו של יעקב ב"צאן לָבָן אֲחִי אִמּו" בהמשך הסיפור היא שתהפוך את רחל בת לבן לאשתו.
28. הנשיקה חותמת אפוא תהליך בן ארבעה שלבים: ראייה-גלילה-השקיה-נשיקה. ראייתה של רחל בהקשר זה, משמעה בחירתו של יעקב בה; גלילת האבן - חשיפת הבאר לשם שאיבת מימיה - משמעה הסמלי הוא נישואין; השקיית הצאן, משמעה הסמלי - הולדת ילדים; והנשיקה החותמת כל זאת, משמעה הוא שרק לאחר כל השלבים הקודמים נתממשה במלואה אהבתו של יעקב לרחל.
הקדמונים (מחז"ל במדרש בראשית רבה ואילך) תמהו על נשיקה זו, הנראית כסותרת את גדרי הצניעות. השאלה איננה נוגעת רק להערכתו המוסרית של מעשה זה אלא גם להבנת הקשרו החברתי: כיצד נהג כך יעקב בנוכחות הרועים בני חרן, שהם "אנשי מזרח גדורים מן הערוה" (בראשית רבה ע', יב)? לשאלתם נתנו תשובות אחדות, ואנו נביא את תשובתו הקצרה של רמב"ן (אחת משתיים שהוא מביא) בביאורו לפסוק ט ד"ה וטעם כי רעה היא. רמב"ן מתחבט בשאלה מדוע שלח לבן את רחל לבדה לרעות את צאנו, ולא צירף אליה את לאה, אחותה הגדולה:
המשך הערה 28:
לה לבדה מסר אביה העדר, והיא לבדה רועה אותם כל הימים, לא תלך בהם לאה אחותה כלל... ואולי... בעבור שהייתה לאה גדולה ראויה לאיש וחשש לה אביה... ורחל הייתה קטנה ואין לחוש לה. וזה עניין "וישק יעקב לרחל"...
הצעה זו, שרחל הייתה באותה העת ילדה קטנה, ועל כן לא הייתה גנות בנשיקתו של קרוב משפחתה, נראית גם מטעמים נוספים. הטעם העיקרי הוא בהצעתו של יעקב ללבן (כ"ט, יח) "אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה". אף אם נניח שעבודת שבע שנים היא שוות-ערך למוהר של אישה במקום ובזמן ההם, עדיין יש לשאול: מדוע הציע יעקב לחכות עד לנישואיו שבע שנים? יישאנה מייד, וישלים את עבודתו לאחר נישואיו (כפי שעשה בפועל לאחר שלבן רימה אותו). השאלה נוגעת גם ללבן: מדוע הסכים להשאיר את בתו ברווקותה פרק זמן כה ארוך?
גיל הנישואין המקובל לבנות בחברות מסורתיות (וכך עד ימינו) היה מייד בסמוך לבגרותן המינית, דהיינו בגיל שלוש עשרה פחות או יותר. כיוון שרחל הייתה כבת חמש או כבת שש כשפגש בה יעקב, היה עליו להמתין ממילא שבע שנים, עד שתהא ראויה לנישואין. אולם כעבור אותן שבע שנים, ולאחר שנשא את לאה בגלל רמאותו של לבן, לא היה יעקב צריך לחכות עוד שבע שנים אחרות, אלא יכול היה לשאת את רחל מייד, וכך עשה.
הנחה זו בדבר גילה של רחל בעת המפגש על הבאר מיישבת בעיות נוספות בסיפורנו, אך לא נוכל להאריך בכך. אין, כמובן, מקום לשאול כיצד רועה ילדה בת חמש או בת שש את הצאן: כל מי שמתהלך בארץ יכול לפגוש גם היום ילדה בדואית בגיל כזה כשהיא רועה עדר צאן גדול.
29. תשובתו של רד"ק - "זו היא בכיה של שמחה, כי בהתחבר האחים, מרוב שמחה ומרוב המיית הלב איש אל אחיו - יבכו" - אינה מסתברת במקומנו, שהרי אין מדובר בשני אחים שנתחברו לאחר פרדה ממושכת, כמו שהיה בפגישת יעקב ועשו (ל"ג, ד) או בפגישת יוסף ובנימין (מ"ה, יד), אלא בשני קרובי משפחה רחוקים שמעולם לא ראו זה את זה.
תשובת ספורנו שבכה "על שלא זכה לשאת אותה בנעוריו, והיו לו לעת כזאת בני נעורים", אינה תואמת את מה שנכתב בהערה הקודמת על גילה של רחל באותו זמן, ואף לא את גיל הנישואין המקובל אצל בנות בחברה הקדומה. נראה כי בנעוריו של יעקב רחל עדיין לא נולדה.
30. בראש הערה 28 תיארנו את התהליך שעבר על יעקב - "ראייה-גלילה-השקיה-נשיקה" - כשלבי חייו המשותפים עם רחל מרגע פגישתו עמה על הבאר ועד למימוש השלם של אהבתו לה. הבכי מתאים אפוא לבוא כחלק מן השלב החמישי - השבת האבן על פי הבאר - ומשמעו הסמלי הוא מותה ללא עת של רחל וקבורתה בדרך.
31. האם דרכנו בפירוש סצנה זו היא בגדר פשוטו של מקרא? והאם קיים הבדל בין ההצעה שבעיוננו לבין דרשות החכמים שהובאו בסעיף ג מבראשית רבה? במקום שכוונת הסיפור היא לשמש כאלגוריה, כפי שאנו טוענים ביחס לסצנה זו (וראה דיון על כך בהערה הבאה), הרי שהפשט הוא דווקא הנמשל הנרמז באותה אלגוריה. אלא שאף בסצנה אלגורית יש להבחין בין פענוח הנמשל שהוא בגדר פשט לבין פענוח שהוא בגדר דרשה. במקומנו נבדלים הפשט והדרשה זה מזו במידת הקשר שיש לנמשל אל הסיפור שבתוכו נמצאת הסצנה האלגורית: על דרך הפשט הקשר ביניהם הדוק, בעוד שהדרשה מפליגה הרחק מעבר לסיפור.
הבחנה דומה לזו נמצאת בהמשך דברי בעל ה'כלי יקר' שהובאו בהערה 21 לעיל. לאחר הביאו את פירושו האלגורי לכך שהבאר בסיפורנו מסמלת אישה הוא כותב: "ורז"ל דרשו עניין הבאר בכמה פנים שונות... ולדעת כולם אין המקראות יוצאין מידי פשוטם, אלא כוונתם לומר שלכך נזדמן ליעקב עניין הבאר... כדי שיהיה סימן מסור בידו על העתיד".
32. ההודעה ליעקב מוצפנת במערכת סמלים, שאת משמעם המדוייק יבין רק לאחר שיתממשו בחייו בפועל. הודעה מפורטת מאת ה' על הצפוי לו במה שנוגע לזיווגו עם רחל הייתה משבשת את מהלך חייו הנורמליים של יעקב. ובכל זאת, אנו מתרשמים כי אף בשלב זה חש יעקב במסר הכללי העולה מן המפגש על הבאר. שימוש בהודעות מוצפנות מעין זו נמצא בכמה מקומות במקרא. הטעם לשימוש בהודעות המוצפנות הללו דומה בכל המקומות: להודיע לאדם דבר שהפענוח המדוייק שלו יֵעשה רק לאחר התממשות הסמלים במציאות בפועל. במקומות אלה הודעה מפורשת על העתיד הייתה משתקת את פעולתו התקינה של האדם. ראה דוגמה נוספת לכל זאת בעיוננו לפרשת בלק, סדרה ראשונה, בו מנותחת פרשת האתון כהודעה מוצפנת לבלעם על העומד להתרחש בשדה מואב, וראה בייחוד בסוף אותו עיון.
