ואף בפסקאות הבאות ישנו סיום שהוא כעין הפתיחה מבחינה לשונית²¹.

ג. בשתי פסקאות בסיפור חוזרת מילה קצרה אחת פעמים רבות, בדרך הממחישה את הנושא המיוחד של כל אחת משתי הפסקאות. בפסקה השנייה בסיפור (א-ד) חוזרת המילה 'את' שבע פעמים כאנפורה, ובכך היא מבטאת את ריבוי החלקים של הארץ, שאת כולם הראה ה' למשה:

וַיַּרְאֵהוּ ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ: אֶת... וְאֵת כָּל... וְאֶת... וְאֵת כָּל... וְאֶת... וְאֶת...

בפסקה האחרונה (י-יב) חוזרת המילה 'כל' שש פעמים, ובכך היא ממחישה את רוחב פעולתו של משה ואת היקפה הגדול:

וְלא קָם נָבִיא עוד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמשֶׁה... לְכָל... וּלְכָל... וּלְכָל... וּלְכל... וּלְכל... לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל.

ד. לסיום הדיון בסגנונו של הסיפור נעיר על האיפוק הרב המאפיין את תיאור מותו של משה ואת תיאור תגובתם של ישראל עליו (בפסוקים ה-ח), וכן את דברי הסיכום על פועלו של משה, המצומצמים בשלושה פסוקים בלבד (י-יב). האיפוק והצמצום שבהם נוקט הכתוב, כמו גם שתיקתו של משה במהלך הסיפור, שתידון מייד להלן, הם שיוצרים אותה תחושה של שגב ושל רוממות.

3. ההשלמה של משה עם מותו

שניים הם הפועלים בסיפורנו - ה' ומשה²²; אך רק אחד מהם גם דּובֵר בו. פעמיים נושא ה' את דבריו בסיפורנו: לראשונה בפירוט ובהרחבה בפסוקים מט-נב בפרק ל"ב, ובשנית בקיצור בפסוק ד בפרק ל"ד. משה, לעומת זאת, עושה כאשר נצטווה, ואינו מוציא מפיו מילה²³.

מה משמעותה של שתיקה זו של משה? אין משמעה אלא ביטוי להשלמתו עם הציווי האלוהי ועשייתו ללא כל ערעור.

שלושה ציוויים ציוה ה' את משה בדבריו הראשונים, ושלושתם נתקיימו בשתיקה:

1. ל"ב, מט ל"ד, א 2. ל"ב, מט ל"ד, א-ג 3. ל"ב, נ ל"ד, ה

עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבו אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מואָב אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחו. וַיַּעַל משֶׁה מֵעַרְבת מואָב אֶל הַר נְבו ראשׁ הַפִּסְגָּה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחו. וּרְאֵה אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה וַיַּרְאֵהוּ ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ:24 אֶת הַגִּלְעָד... וְאֵת כָּל נַפְתָּלִי וְאֶת אֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְאֵת כָּל אֶרֶץ יְהוּדָה עַד הַיָּם הָאַחֲרון, וְאֶת הַנֶּגֶב וְאֶת הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחו... וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עלֶה שָׁמָּה וַיָּמָת שָׁם משֶׁה עֶבֶד ה' בְּאֶרֶץ מואָב עַל פִּי ה'.

מה פירוש הדבר שמשה מת "עַל פִּי ה' "? חז"ל פירשו זאת (מועד קטן כח ע"א ורש"י על הפסוק) באמצעות הדימוי הנועז כי משה (כמו גם אהרן, שגם עליו נאמר כי מת על פי ה') מת 'בנשיקה'. אולם ראב"ע מבאר את פסוקנו כפשוטו, ואגב כך הוא מבאר יפה מדוע דווקא בפסוק זה מכונה משה 'עבד ה' '²⁵:

"וימת שם משה עבד ה' " - שאפילו במותו עשה מה שציווהו כעבד.
"על פי ה' " - כי הוא אמר לו 'עלה ומות'. וכן נכתב על אהרן "על פי ה' " (במדבר ל"ג, לח), וכן (שם ט', כג) "על פי ה' יחנו" (- כלומר, במצוַת ה').

מבחנו האחרון והמוחלט של עובד ה' מאהבה הוא מבחן 'מותו על פי ה' '. זהו מוות שמת אדם מרצונו, מפני שכך ציוָהו ה'.²⁶

4. אוירת הבדידות והמסתורין בתיאור מותו של משה

ה' אמר למשה (נ) "וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עלֶה שָׁמָּה וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ כַּאֲשֶׂר מֵת אַהֲרן אָחִיךָ בְּהר הָהָר וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו". רש"י פירש כאן בעקבות הספרי (שלט) כי משה חמד את המיתה שלה זכה אהרן ('בנשיקה'), ובפסוק זה מבטיחו ה' שאף מיתתו תהא כזו. אולם הבדל יסודי מבדיל בין מיתתו של אהרן לזו של משה: אהרן מת כשהוא מצוי בחברתם של משה אחיו ושל אלעזר בנו, ובאותו מעמד הפשיט משה את אהרן את בגדי כהונתו והלבישם את אלעזר; משה, לעומת זאת, עלה לבדו אל ראש הר נבו, ושם מת לבדו.

בדידותו של משה אינה משרה אווירה קשה על הסיפור, אך היא מעניקה לו ממד של סוד: איש לא עמד בסוד ה' בשעה שמת משה על פי ה'.

אכן, מיתתו של משה סוד יצוק בה: היא אינה מתוארת כמיתה טבעית; לא קדמו לה כל תהליכים של ירידה, ניוון או מחלה, שהרי "לא כָהֲתָה עֵינו וְלא נָס לֵחה" טרם מותו. אם כן, כיצד מת משה "עַל פִּי ה' " - במצוַתו? אין הכתוב משיב על כך, והוא משאירנו בתהייה על המסתורין שבמותו.

תיאור קבורתו של משה מכיל אף הוא שתי תעלומות. ראשית, הנושא הסתמי של פסוק ו - "וַיִּקְבּר אתו בַגַּי...": מיהו שקבר את משה? רש"י מעלה שתי אפשרויות:

הקב"ה בכבודו; רבי ישמעאל אומר (ספרי נשא לב): הוא קבר את עצמו (- כלומר, הניח עצמו במקום קבורתו לפני שמת).

העמעום שמסביב לשאלה זו מצטרף אל תעלומת מקום קבורתו:

וְלא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתו עַד הַיּום הַזֶּה.

וזאת על אף שמקום קבורתו תואר בשלושה סימנים:

וַיִּקְבּר אתו (א) בַגַּי (ב) בְּאֶרֶץ מואָב (ג) מוּל בֵּית פְּעור.
אמר רבי ברכיה: סימן בתוך סימן, ואפילו כך - "ולא ידע איש את קבורתו". (סוטה יג ע"ב)

5. מוות שאינו כמותו של כל אדם

מהו פשרן של כל התופעות המייחדות את מותו של משה, שעליהן עמדנו בתת-סעיף הקודם²⁷? כדי לענות על כך עלינו להקדים הקדמה זו:

סיפור מותו של משה יש בו כדי לעורר למחשבה על המוות הצפוי לכל חי, שהרי אם משה, בחיר המין האנושי, מת - מי לא ימות? אמנם, סיפורנו אינו נראה כמכוון לעסוק בשאלה אוניברסלית זו, אולם אין זה מפליא שבמהלך דורות רבים היה לקח זה העולה מסיפורנו מובלט בחשיבתם וביצירתם של קוראי הסיפור ודורשיו²⁸.

שאלת אפשרותו של האדם לְנַצֵּחַ את המוות ולזכות בחיי נצח העסיקה את המחשבה האנושית מראשיתה: במיתולוגיות ובאפוסים של עמי קדם אנו מוצאים אגדות על אישים שונים שזכו בכך. לא כן במקרא: אישי המקרא, לרבות הגדולים שבהם, ואף הגדול מכולם - משה רבנו, מתו ונקברו²⁹. סיפור מיתתו של משה מכריז אפוא - אף אם אין זו עיקר כוונתו - כי אין שום אדם, אף לא זה שזכה לדרגה הגבוהה ביותר של קרבת אלוהים, חסין מפני המוות, וסוף כל אדם למות.³⁰

דבר זה הודגש בכמה מדרשים, והנה אחד מהם (דברים רבה ט, ד):

אמר לו משה: רִבונו של עולם, אחר כל אותו הכבוד ואותה הגבורה שראו עיני אני מת?
אמר לו הקב"ה: משה, "מִי גֶבֶר יִחְיֶה וְלא יִרְאֶה מָּוֶת?" (תהילים פ"ט, מט)
מי גבר כאברהם, שירד לכבשן האש וניצל, ואחר כך (בראשית כ"ה, ח) "וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם";
מי גבר כיצחק, שפשט צוָארו על המזבח, ואחר כך אמר (בראשית כ"ז, ב) "הִנֵּה נָא זָקַנְתִּי לא יָדַעְתִּי יום מותִי";
מי גבר כיעקב, שנתפגש עם המלאך, ואחר כך (בראשית מ"ז, כט) "וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת";
מי גבר כמשה, שדיבר עם בוראו פנים בפנים, ואחר כך (דברים ל"א, יד) "הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת".

מאידך, רבו המדרשים - והפיוטים שבאו בעקבותיהם - שהבליטו דווקא את הטענות כנגד האפשרות שאדם כמשה ימות אף הוא (ולא את התשובה על טענות אלו), ובדרך כלל שמו את הטענות כנגד אפשרות זו בפי משה עצמו³¹.

אין צריך לומר, כי על פי פשוטו של סיפורנו אין נשמעת כל טענה מפי משה בשעה שהוא מקבל את הציווי על מותו; אדרבה: הוא מקבל ציווי זה ומקיימו בהשלמה דוממת, כפי שכבר נאמר לעיל.

ואף על פי כן מצויה בסיפורנו היענות חלקית לאותה תביעה שמצאנו בדברי המדרשים והפייטנים: הייתכן שמשה ימות ככל האדם? ימות - אמנם כן, אך לא ככל האדם. לצד הלקח העולה מסיפורנו שֶׁאַף משה מת, ואם כן "מִי גֶבֶר יִחְיֶה וְלא יִרְאֶה מָּוֶת", עולה ממנו לקח נוסף והפוך במידת מה: המוות המתואר בסיפורנו אינו נחלת כל אדם; אין בו מאותה מרירות אופיינית המתלווה למותם של שאר בני אדם.

"המוות - מום הוא ביצירה... חרפת עם הוא לנו" - כתב הראי"ה קוק זצ"ל (אורות הקודש, מאמר שני: החיות העולמית, מב). והמשוררת זלדה ע"ה כתבה בשירהּ "כל הלילה בכיתי":

רִבּונו שֶׁל עולָם
אוּלַי יֵשׁ מָוֶת שֶׁאֵין בּו
אַלִּימוּת
מָוֶת שֶׁדּומֶה לְפֶרַח.

מותו של משה "על פי ה' " היה "מוות שאין בו אלימות". את האלימות במוות הרגיל מתארים חז"ל באמצעות בואו של מלאך המוות ליטול את נשמתו של האדם שלא ברצונו, שלא בטובתו. אולם לא כך הייתה מיתתו של משה: הוא מת ברצונו, משום שכך נצטווה על ידי ה' "וּמֻת בָּהָר... וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ" - "וַיָּמָת שָׁם... עַל פִּי ה' ". תיאורם של חז"ל את מיתתו כ'מיתת נשיקה' מחדד עוד יותר את היותו "מוות שאין בו אלימות".

פרטים נוספים בתיאור מותו של משה יש בהם כדי להפיג את מרירות המוות:

"וּמשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמתו" (פסוק ז) - "ראש לכל התרופות (- שבהן העולם הולך ומשתחרר משעבוד המוות) היא אריכות ימים, בכדי השיעור המספיק לטבעו של אדם, הרוחני והחמרי, האישי והמשפחתי, העולמי והמדיני" (אורות הקודש, שם, מא). מאה ועשרים שנה הן "שיעור הזמן המספיק לטבעו של אדם", כנאמר בספר בראשית (ו', ג) "וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה".

"לא כָהֲתָה עֵינו וְלא נָס לֵחה" - לא מתוך תהליך של ירידה וניוון גופני מת משה, אלא כשהוא במלוא כוחו.

החרפה המלוָה את המוות קשורה גם בעיסוקם של החיים בגופתו נטולת רוח החיים של המת: בטיפול בה, בקבורתה ובקיומו של קבר שתחתיו שוכנות עצמותיו של מי שאך תמול שלשום היה איש חי ופועל.

חרפת המוות הזאת אינה נחלתו של משה: איש לא היה נוכח במקום מותו, וה' בכבודו הוא שטיפל בקבורתו וגמל עמו חסד זה - "וַיִּקְבּר אתו בַגַּי" (פסוק ו). אף המפגש עם קברו של משה נמנע לנֶצח מכל אדם - "וְלא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתו עַד הַיּום הַזֶּה".

הסבר זה לכל המייחד את מותו של משה בסיפורנו מצוי בפיוט של ר' אלעזר הקליר. זהו סילוק מן הקדושתא³² לסדר וזאת הברכה - "אומן שלא קם כמותו"³³. בפתיחה משה מבקש מה' שלא למות, שהרי "פה אל פה עמך דִברתי - ואיך אמות?". בת קול משיבה למשה כי כל גדולי העולם מתו, "ואתה לא תמות?!", אולם משה אינו מקבל את השוואתו לאדם הראשון ולאבות האומה. אז משיבה לו בת הקול תשובה שונה, שנועדה לפייסו על מותו: מותו לא יהא כמות כל אדם.