סיפור רצח נבות הוא מן האירועים המזעזעים ביותר במקרא. השתלשלות העניינים המובילה עד לרצח הנתעב מתוארת עד לפסוק טז, ומפסוק יז ואילך מתואר העימות הדרמטי בין אליהו ואחאב, המתרחש בכרם נבות.
תחילת המעשה בבקשתו של אחאב:
ב
|
וַיְדַבֵּר אַחְאָב אֶל נָבות לֵאמר:
תְּנָה לִּי אֶת כַּרְמְךָ וִיהִי לִי לְגַן יָרָק כִּי הוּא קָרוב אֵצֶל בֵּיתִי
וְאֶתְּנָה לְךָ תַּחְתָּיו כֶּרֶם טוב מִמֶּנּוּ
אִם טוב בְּעֵינֶיךָ אֶתְּנָה לְךָ כֶסֶף מְחִיר זֶה.
|
סירובו הנחרץ של נבות, אי ההשלמה של אחאב עם סירובו והתערבותה של איזבל הובילו לבסוף לרצח נבות ולירושת כרמו.
לשם שיפוט נכון של האישים ושל המעשים בפרקנו, ולשם הבנת המעשים עצמם, עלינו לברר תחילה את השאלה: האם לא הייתה זו זכותו החוקית של אחאב מלך ישראל לספח את כרם נבות, הגובל בארמונו, אל גנו שלו? אם אכן הייתה זו זכותו החוקית כמלך, מדוע לא עשו כן הוא, או איזבל אשתו, ובמקום זאת נזקקו לתחבולות שפלות שהובילו לרצח נבות? שאלה זו חשובה גם לבירור סירובו של נבות: אם בקשת אחאב מעוגנת הייתה בזכותו החוקית כמלך, הרי סירובו של נבות הוא בלתי מוצדק. על פי זה חלק מן האחריות להתרחשות בהמשך תהא מוטלת על כתפי נבות עצמו!
לצורך בירורה של שאלה זו, שהיא פרט אחד במכלול הקובע את מעמדו של מלך ישראל, עלינו לחזור אל 'משפט המלך' בספר שמואל.
כשבאו זקני ישראל אל שמואל לשאול מלך (שמ"א ח'), אמר ה' לשמואל:
ט
|
וְעַתָּה שְׁמַע בְּקולָם אַךְ כִּי הָעֵד תָּעִיד בָּהֶם
וְהִגַּדְתָּ לָהֶם מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלךְ עֲלֵיהֶם.
|
ושמואל פירט באוזני העם את 'משפט המלך':
יא
יב
יג
יד
|
וַיּאמֶר: זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלךְ עֲלֵיכֶם:
אֶת בְּנֵיכֶם יִקָּח
וְשָׂם לו בְּמֶרְכַּבְתּו וּבְפָרָשָׁיו וְרָצוּ לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּו.
וְלָשׂוּם לו שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים
וְלַחֲרשׁ חֲרִישׁו וְלִקְצר קְצִירו
וְלַעֲשׂות כְּלֵי מִלְחַמְתּו וּכְלֵי רִכְבּו.
וְאֶת בְּנותֵיכֶם יִקָּח לְרַקָּחות וּלְטַבָּחות וּלְאפות.
וְאֶת שְׂדותֵיכֶם וְאֶת כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם הַטּובִים יִקָּח וְנָתַן לַעֲבָדָיו.
|
וכך מעשי המלך מתוארים בעוד שלושה פסוקים, עד לסיום דברי שמואל:
יח
|
וּזְעַקְתֶּם בַּיּום הַהוּא מִלִּפְנֵי מַלְכְּכֶם אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם לָכֶם
וְלא יַעֲנֶה ה' אֶתְכֶם בַּיּום הַהוּא.
|
והנה, רשימת מעשי העריצות המתוארים בפסוקים אלו קרויה 'משפט המלך'. האם אכן מותר למלך לעשות כל זאת?
נחלקו בדבר תנאים ואמוראים במסכת סנהדרין כ ע"ב:
אמר רב יהודה אמר שמואל: כל האמור בפרשת מלך (- רש"י: בספר שמואל 'בניכם... ובנותיכם יקח' וכיוצא בזה) מלך מותר בו.
רב אמר: לא נאמרה פרשה זו אלא לאיים עליהם.1
נראה כי דעת רב, שמלך אסור בכל מה שנאמר ב'משפט המלך', היא המתאימה ביותר לפשוטו של מקרא בספר שמואל. הרושם המתקבל מקריאת פסוקים אלו הוא של משטר עריצות אכזרי, ועל כן מסתבר שאין תיאור זה בא להתיר את כל המעשים המוזכרים בו, אלא רק להראות לאן יכול להידרדר משטר המלוכה, כדי להרתיע את העם וכדי להביאו לחזור בו מבקשת המלוכה. כוונת המונח 'משפט', לפי דעת רב היא 'נוהג' (ואולי הוא ביטוי אירוני, כדעת ר"י אברבנאל), ולא היתר משפטי לגיטימי.
2 וברור, על פי שיטה זו, שלא הייתה לאחאב שום זכות תביעה על כרם נבות.
3
גם מן הסיפור שבפרקנו ברור שלא אחאב ואף לא איזבל, לא הזקנים והעם, ואף לא נבות, סברו שיש זכות חוקית למלך להפקיע בשרירות את אחוזת אחד מאזרחיו, אף לא תמורת תשלום שווה ערך.
ואכן דבר זה מקרא מלא הוא בספר יחזקאל:
יחזקאל מ"ו, יח
|
וְלא יִקַּח הַנָּשִׂיא מִנַּחֲלַת הָעָם לְהונתָם מֵאֲחֻזָּתָם
מֵאֲחֻזָּתו יַנְחִל אֶת בָּנָיו
לְמַעַן אֲשֶׁר לא יָפֻצוּ עַמִּי אִישׁ מֵאֲחֻזָּתו.
|
מפרקנו יש גם ללמוד על מעמד המלוכה בישראל באותם ימים. כך מסביר רד"ק את תחבולתה של איזבל בפסוקים ט-י לביים לנבות משפט שקר:
יש לשאול: כיוון שהשרים והסגנים ידעו הדבר כי שקר היה, למה היו צריכין לכל זה? יהרגוהו במצוות איזבל בלא עדות ובלא דבר!
התשובה: כי זקני העיר והשרים היו מעטין, וידם היה במעל עם איזבל. כי אילו רצו הזקנים לגלות הדבר לעם לא היו מניחין להרגו בחינם, כל שכן הקרובים שהיו לנבות בעיר. ואילו רצתה איזבל להרגו בלא משפט, לא היה כוח בידה, כי אף לגזול הכרם לא היה לה כוח, כי אחאב ואיזבל אף על פי שהיו רשעים לשמיים לעבוד עבודה זרה, אבל אם היו הורגין וגוזלין שלא במשפט, היו ישראל מורדין בו, כי לא היו מניחים מלך עליהם אם לא יעמיד ארץ במשפט... לפיכך ביקשה איזבל עלילה שייהרג נבות במשפט, כי הרוגי מלכות נכסיהם למלך.
על 'מגבלותיה' אלו של המלוכה הישראלית, ודאי מתרעמת איזבל בת מלך צידונים, כשהיא לועגת לאחאב בעלה:
|
ז
|
אַתָּה עַתָּה תַּעֲשֶׂה מְלוּכָה עַל יִשְׂרָאֵל?!4
|
אולם אף היא, בת המלך הנכרי, שהכירה בוודאי מושגי מלוכה אחרים, נאלצת בעל כורחה לפעול במסגרת אותן מגבלות של מוסד המלוכה הישראלי. אין בכוחה להפקיע את השדה, ואין בכוחה לצוות על הריגה שרירותית של אחד האזרחים, שכן על מעשים כאלו, המנוגדים לתפיסת המלוכה בישראל, היה העם מתקומם ומורד במלכו.
אמנם שלטונם של אחאב ואיזבל שלטון מושחת היה, הן מבחינה דתית והן מבחינה מוסרית-חברתית, וזקני העיר יזרעאל וחוריה, אותה שכבה אריסטוקרטית המקורבת למלכות, היו עושי דברה של איזבל ושותפיה הסודיים למעשה הרצח. אולם שחיתות מוסרית זו חייבת הייתה להיות מוסתרת מעיני השדרות הרחבות של העם, שאילו היה יודע עליה היה מתקומם נגדה. ועל כן הצורך במשפט מבוים, הנערך כלפי חוץ על פי דיני התורה.
פרקנו מוכיח אפוא, באופן פרדוקסלי, כיצד נשתרש בישראל חוק התורה ונתגשמה כוונתה, בעניין מעמד המלוכה בישראל. בחברה הקדומה (כמו גם עד ימינו במשטרי עריצות מסוימים), לא היה עולה על הדעת שהמלך כה מוגבל בזכויותיו ביחס לזכויותיהם של נתיניו, כפי שהדבר עולה מפרקנו.
כוונת התורה בעניין מעמד המלוכה בישראל, נתפרשה בפירוט במצוות המלך בספר דברים, וסוכמה בתמציתיות בסוף אותה פרשה (דברים י"ז, כ):
לְבִלְתִּי רוּם לְבָבו מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמאול.
אין המלך בישראל עומד מעל החוק, אלא הוא ואחיו בני העם כפופים לאותן מצוות ולאותם חוקים.
5
עוד משקף פרקנו, באופן מובהק, את הגבלת מעמדו האבסולוטי של המלך באמצעות הנביא העומד כנגדו. כך היה הדבר החל מן המלך הראשון שאול כשמולו עמד שמואל. במקרים רבים מתריעים הנביאים על קלקול
דתי בהנהגת המלך את העם. זהו גם עיקר תפקידו של אליהו ביחס לאחאב וביתו. אולם בפרקנו, מתייחדת שליחותו של אליהו בתוכחה על עניין
חברתי-מוסרי מובהק. בכך נשלמת דמותו של אליהו כנביא המקנא לאלוהיו לא רק ביחס למצוות שבין אדם למקום, אלא גם ביחס למצוות שבין אדם לחבֵרו.
לעיל ראינו כי לדעת האמורא שמואל (סנהדרין כ ע"ב), המלך מותר בכל המעשים המפורטים בפרשת 'משפט המלך' שבספר שמואל. על פי שיטה זו, חוזרת שאלתנו במלוא חריפותה: מדוע לא הסתמך אחאב על 'משפט המלך' בתביעתו את כרם נבות? הרי נאמר בו מפורשות (שמ"א ח', יד):
וְאֶת שְׂדותֵיכֶם וְאֶת כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם הַטּובִים יִקָּח וְנָתַן לַעֲבָדָיו.
שאלה זו נשאלה על ידי פרשנינו הראשונים, ותשובות רבות ניתנו לה.
6 אנו נלך בעקבות הרמב"ם בהלכות מלכים הפוסק כשמואל, ובעקבות רד"ק ההולך בעקבות הרמב"ם (מבלי להזכירו).
7
נראה כי הרמב"ם לא נזקק כלל לשאלתנו בעניין כרם נבות, שכן כל פרשת המלך שבספר שמואל אינה מתפרשת אצלו כמשמעה הראשוני, אלא מיתרגמת כולה לדרכי שלטון סבירות, שבהן נוקט המלך רק כאשר תכליתן היא טובת הציבור.
את ציטוטינו מן הרמב"ם נתחיל בהלכה שאינה נובעת מפרשת המלך:
כל המורד במלך ישראל, יש למלך רשות להרגו... ויש לו לאסור ולהכות בשוטים לכבודו. אבל לא יפקיר ממון, ואם הפקיר, הרי זה גזל. (הלכות מלכים פ"ג ה"ח)
את פירוט זכויות המלך על פי משפט המלך בספר שמואל, פותח הרמב"ם:
רשות יש למלך ליתן מס על העם לצרכיו או לצורך המלחמות... שנאמר (שמ"א ח', יז) "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לו לַעֲבָדִים". (שם פ"ד ה"א)
הנוגע לענייננו, בדבר זכות המלך על השדות והכרמים, מתפרש בהמשך:
ולוקח השדות והזיתים והכרמים לעבדיו כשילכו במלחמה ויפשטו על מקומות אלו, אם אין להם מה יאכלו אלא משם, ונותן דמיהם. שנאמר: "וְאֶת שְׂדותֵיכֶם וְאֶת כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם הַטּובִים יִקָּח וְנָתַן לַעֲבָדָיו".8 (שם פ"ד ה"ו)
רואים אנו כמה הגבלות לזכות המלך:
א. זכות זו היא רק על היבול ולא על עצם הקרקע.9
ב. גם הפֵּרות הם לצורכי חייליו, רק בעת מלחמה וכשאין ברירה אחרת.
ג. המלך משלם על הפֵּרות לבעל הקרקע.
על פי ביאורו של הרמב"ם את שיטת שמואל ניתן לומר שאף היא מתיישבת עם ההקשר שבו מופיע 'משפט המלך' בספר שמואל. על פי פשוטו בהקשרו נראה 'משפט המלך' כתיאור של משטר עריצות אכזרי, שמטרתו להניא את העם מלבקש מלך. ניתן לומר כי שמואל הנביא נטל את רשימת הזכויות
האמיתיות הניתנות למלך באשר הוא מלך, ותיאר לאן עלולות זכויות אלו להידרדר כאשר המלך ינצלן לרעה, ויהפוך את שלטונו המוסכם על העם לשלטון עריצות המנצל את העם
לצרכיו. אפשרות זו - מעוניין שמואל הנביא להדגיש - נובעת ממהות המלוכה וזכויותיה הלגיטימיות, שכן המלוכה זקוקה לתפארת חיצונית ולאורח חיים ראוותני. לפיכך רק כפסע בין מגילת זכויות מתקבלת על הדעת (כפי המנוסח ברמב"ם), לבין שלטון עריץ אשר מפניו נאנק העם (כפי העולה מפשט דברי הנבואה בשמואל).
10 לפי זה, שמואל הנביא לא היה מעוניין לתאר את המלך כעושה מעשי עריצות שרירותיים חסרי כל בסיס חוקי, שכן דבר זה אינו הולם את מטרתו.
אשר על כן ניתן לומר כי מוצדקת הנחת היסוד של האמורא שמואל כי "כל האמור בפרשת מלך, מלך מותר בו". אלא שיש ליטול מפרשת המלך את פרטי המעשים של המלך העריץ, ולהחזירם אל 'שורשם' - אל בסיסם החוקי בטרם סטה ממנו המלך במעט או בהרבה, ואת זאת עשה הרמב"ם.
נמצאנו למדים, שגם לפי שיטת שמואל, לא ניתנה למלך כל רשות לקחת את כרמי נתיניו לצרכיו הפרטיים. בקשתו של אחאב לכרם נבות, דבר אין לה עם 'משפט המלך' על פי תפיסה זו.
הערות:
1. א. בספרים הנדפסים ממשיכה הגמרא ואומרת: "שנאמר, 'שום תשים עליך מלך' - שתהא אימתו עליך". בהתאם לכך פירש רש"י בד"ה רב אמר: "אלא לאיים עליהם - שתהא אימת מלכם עליהם, אבל אינו מותר לעשות". אולם בכמה כתבי יד, וכן בפירוש רבנו חננאל, הגרסה היא: "לא נאמרה פרשה זו אלא לייראם ולבהלם", והכוונה: מלבקש מלך. גרסה זו אינה ממשיכה, כמו בספרים שלנו, בהבאת הפסוק והדרשה שלצדו: "שנאמר, שום תשים עליך מלך - שתהא אימתו עליך" (ראה בדקדוקי סופרים). גרסה זו בדעת רב נראית הקרובה ביותר לפשוטו של מקרא בספר שמואל, כפי שיוסבר בהמשך.
ב. בהמשך הגמרא מובאת ברייתא שבה נחלקו תנאים באותה המחלוקת: דעת שמואל היא כדעת ר' יוסי, ואילו דעת רב היא כדעת ר' יהודה.
2. והשווה לשמ"א ב', יג: "ומשפט הכהנים את העם..." המקדים את תיאור מעשי העושק והעריצות של בני עלי בשילה.
3. בנספח לעיון זה נדון בדעת שמואל וביישוב הסיפור על פיה.
4. פיסוק משפט זה כמשפט שאלה מוסכם על דעת כל הפרשנים, ונראה שהוא מכוון לפשוטו של מקרא על אף חסרון ה"א השאלה בראש המשפט.
5. ראה ה' צייטלין, 'אלף בית של יהדות', ירושלים תשמ"ג, עמ' 97-96.
6. בעלי התוספות בסנהדרין שם, ד"ה מלך מותר בו, שואלים את השאלה בנוסח זה: "תימה, למה נענש אחאב על נבות, כיון שלא רצה למכור לו כרמו?" ותירצו שם שישה תירוצים שונים. גם בזוהר סוף פרשת וישב (חלק א קצב ע"ב), נשאלה שאלה זו וניתנה לה תשובה נוספת.
7. הרמב"ם פוסק כשמואל בהלכות מלכים פ"ד ה"א, על פי כללי הלכה מקובלים (ראה כסף משנה להלכה א שם). אולם בין ראשוני אשכנז הייתה נטייה לפסוק כרב, או לפחות להתלבט בין הדעות, אולי בהשפעת פרשת נבות. עיין ב"תשובות בעלי התוספות", מהדורת איגוס, סי' יב, עמ' 58 - תשובת רבנו תם; אור זרוע, פסקי בבא קמא, סי' תמז - דעת ר' אליעזר ממיץ.
8. 'ריכוך' מעין זה עוברים אצל הרמב"ם פרטים נוספים מפרשת המלך. על חלק מהם (כשמדובר בניצול רכוש העם או כוח עבודתו) הוא מדגיש חזור והדגש: "ונותן שכרן" או: "ונותן דמיהן", וחלק מהם (כגון: "כופה את הראויים להיות שרים וממנה אותם שרי אלפים ושרי חמישים") הם בגדר שירות ציבורי מקובל.
9. כהבנת רד"ק בפירושו לשמ"א ח', טו ומל"א כ"א, י, וכן הבין בעל 'לחם-משנה'. מן הרדב"ז נראה שהבין את הרמב"ם אחרת. רד"ק במלכים מוכיח מלשון הפסוק בשמואל, שזכות המלך היא רק על הפֵּרות: "והראיה, שאמר 'ונתן לעבדיו' ולא אמר שייקח לעצמו. וראיה עוד, שאמר 'שדותיכם כרמיכם וזיתיכם' ולא אמר בתיכם, משמע כי על הפירות אמר, לא על גוף הקרקע".
10. יש להדגיש, שבשלטון מלוכני לא הייתה קיימת הבחנה בין צורכי המלך לנהל אורח חיים אישי מלכותי רב רושם, לבין צורכי העם והמדינה.
