בחרנו לדון על מבנה הסיפור דווקא בסיכום סדרת עיונים זו, משום שרוב השיקולים אשר ינחו אותנו בעיון זה, מבוססים על ניתוח הסיפור שנעשה בעיונים הקודמים.

הזכרנו בעיונינו לא אחת, וקל להיווכח בדבר, כי סיפורנו נחצה לשתי מחציות הקרובות זו לזו באורכן: המחצית הראשונה (פסוקים א-טז) בת שישה עשר פסוקים, והשנייה (כ"א, יז - כ"ב, א) בת ארבעה עשר פסוקים.¹ ואכן, אף בחלוקת המסורה פותחת המחצית השנייה (פסוק יז) פרשה חדשה, בעוד המחצית הראשונה כולה פרשה אחת.²

סימן מובהק נוסף לחלוקה זו, הוא כינויו המיוחד של אחאב בראש כל אחת מן המחציות: חמש עשרה פעמים נזכר אחאב בסיפורנו בשמו.³ אך רק פעמיים מתוכן נוסף לשמו גם תואר מלכותי שאינו רגיל. בראש הסיפור:

א	כֶּרֶם הָיָה לְנָבות הַיִּזְרְעֵאלִי אֲשֶׁר בְּיִזְרְעֶאל אֵצֶל הֵיכַל אַחְאָב מֶלֶךְ שׂמְרון.4

ופעם נוספת בראש המחצית השנייה:

יז יח

וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי לֵאמר: קוּם רֵד לִקְרַאת אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׁרָאֵל אֲשֶׂר בְּשׂמְרון הִנֵּה בְּכֶרֶם נָבות אֲשֶׁר יָרַד שָׁם לְרִשְׁתּו.5

ההבדל הבולט ביותר בין שתי המחציות הוא, שבמחצית השנייה מופיעות שתי 'דמויות' שלא הופיעו במחצית הראשונה של הסיפור: ה' ואליהו שלוחו. בדבר ה' לאליהו פותחת המחצית השנייה (פסוקים יז-כ), ובו היא גם מסיימת (פסוקים כח-כט).⁶ כתוצאה מדבר ה' הראשון לאליהו, מופיע הנביא לפני אחאב ונושא לפניו דברים קשים בשם ה', על עתידו ועל עתיד ביתו (פסוקים כא-כד). דברים אלו משיגים את כניעתו של אחאב (פסוק כז), וזו גורמת למסר האלוהי הנוסף לאליהו.

מה בין המחצית הראשונה לזו השנייה, מבחינת הנושא המיוחד לכל אחת מהן? התשובה נראית ברורה ופשוטה: במחצית הראשונה מתואר חטאו של אחאב, ואילו בשנייה תגובת ה' על חטאו: בשורת העונש. זו הסיבה לכך שה' ואליהו נביאו הם 'הדמויות' המרכזיות במחצית השנייה.

אולם תשובה זו אינה מספקת: אין היא ממצה לא את תוכנה של המחצית הראשונה ולא את זו של השנייה. האם במחצית הראשונה מתואר חטא רצח נבות על ידי אחאב? לא כך הדבר. הרי כבר ראינו בעיון ב כי אחאב לא היה שותף בפועל במעשה הרצח ואף לא בתכנונו. יתֵרה מזו: ראינו שם גם כי רמת אחריותו של אחאב לרצח, הולכת ומתבררת במהלך המחצית הראשונה, ורק בסופה של אותה מחצית היא מגיעה לשיאה - כאשר הוא מתבשר על מות נבות ומגיב בשתיקה, ובייחוד כאשר הוא הולך לממש את מטרת הרצח ויורד לרשת את כרם נבות. אמור מעתה: לא את תיאור חטאו של אחאב ברצח נבות מכילה המחצית הראשונה, אלא את תיאור הידרדרותו של אחאב מחמדת רכוש זולתו, עד לידי הסכמה שבשתיקה למעשה הרצח של אותו זולת, ומימוש רווחיו של המעשה. אחאב מתואר במחצית זו כמי שעובר תהליך של השתנות לרעה. בהציעו את הצעתו לנבות הוא מתחיל ב'עבֵרה קלה', כמעט בלתי מורגשת, על איסור "לא תִתְאַוֶּה".⁷ הוא ממשיך באי-השלמה נפשית עם הסירוב,⁸ וכן בקבלת הבטחה מפתה מאיזבל אשתו, והוא מסיים, כאמור, במעשה המביע למפרע את שותפותו ברצח שבוצע, בירידתו לרשת את כרם נבות.⁹

אף המחצית השנייה של סיפורנו אינה מתמצה בכותרת הקודמת שנתנו לה: 'בשורת העונש'. כותרת זו מתאימה לחלקה הראשון (והגדול) של מחצית זו: מפסוק יז ועד פסוק כד (ואף פסוקים כה-כו שייכים לה). אולם ארבעת הפסוקים האחרונים במחצית זו הרי דנים בתגובת כניעתו של אחאב לה' למִשמע בשורת העונש הקודמת, ובדבר ה' לאליהו על דחיית העונש לימי בנו של אחאב.¹⁰ 'בשורת העונש' היא כותרת מתאימה לעניין סטטי שהוא חיצוני לאחאב גיבור הסיפור, ואילו המחצית השנייה מתארת אף היא, כמו קודמתה, תהליך דינמי. דינמיות זו מתבטאת בראש ובראשונה באחאב, שבשורת העונש שוברת את לבו ומשיגה את כניעתו מפני ה', אך היא מתבטאת אף בבשורת העונש עצמה, שמתרככת עקב כניעתו זו של אחאב. אמור מעתה: לא 'בשורת העונש' כשלעצמה הוא נושאה של המחצית השנייה, אלא תהליך השינוי החיובי שעבר על אחאב בעקבות מפגשו עם אליהו ועם בשורת העונש שבפיו, וריכוך עונשו בשל כך.

אמנם שינוי כפול זה שחל במחצית השנייה, הן באחאב והן בעונשו, אינם שינויים מוחלטים: בעיון ו, 'משמעות כניעתו של אחאב', עמדנו על כך שתשובתו של אחאב היא תשובה חלקית, החסרה מרכיבים מרכזיים של תשובה שלמה (כגון וידוי), ובשל כך אין העונש מתבטל מכול וכול, אלא רק נדחה לימי בנו.¹¹

נמצא, כי היחס בין שתי המחציות של סיפורנו אינו כה פשוט כיחס שבין 'החטא' ל'עונשו', יחס של סיבה ותוצאה. שתי המחציות הללו מתארות שני תהליכים הפוכים בכיוונם שעברו על אחאב: הידרדרותו מהיותו חוטא בעבֵרה קלה עד לשותפותו הסמויה בעבֵרה החמורה מכול - ברצח, ועלייתו מעומק חטאו זה עד לדרגת בעל תשובה (אף שאינה שלֵמה). עיקרו של סיפורנו הוא בתהליכים אלו.

מתיאור זה של סיפורנו, מתבקש מבנה אשר יעצב את שני התהליכים ההפוכים הללו. מבנה מסוג זה הוא מבנה שבו יהיו שתי המחציות של סיפורנו מצויות בהקבלה סימטרית מהופכת. פגשנו במבנה כזה כבר כמה פעמים בפרקים הקודמים שעסקנו בהם, והוא אופייני לסיפורים רבים במקרא¹².

המבנה הסימטרי של הסיפור המקראי סובב לעתים סביב 'ציר מרכזי', המשמש כמוקד העלילה בסיפור. היכן מתלכדים בסיפורנו שני התהליכים ההפוכים שתיארנו? היכן נקודת השפל בירידתו של אחאב, שממנה הוא שב ועולה? נראה שבפסוק טז:

וַיְהִי כִּשְׁמעַ אַחְאָב כִּי מֵת נָבות
וַיָּקָם אַחְאָב לָרֶדֶת אֶל כֶּרֶם נָבות הַיִּזְרְעֵאלִי לְרִשְׁתּו.

מבחינת מהלך העלילה פסוק זה אמנם שייך למחצית הראשונה (והוא מצוי בסיומה של פרשת המסורה התואמת מחצית זו), אולם בבואנו לחשוף את מבנה הסיפור בשלמותו, יש לראות בו את 'הציר המרכזי' של הסיפור. במקרה זה מהווה הציר המרכזי את נקודת השפל של הסיפור. פסוק זה אכן נמצא במרכז הסיפור כמעט במדויק (ואף זה אופייני לסיפורים רבים הבנויים בדרך דומה): חמישה עשר פסוקים לפניו וארבעה עשר אחריו. על חשיבותו של פסוק זה, כעדות לשותפותו הנסתרת של אחאב במעשה הרצח, דובר בעיון ב לקראת סופו, ושם גם הוסבר מדוע נשלח אליהו להביא את דבר ה' לאחאב דווקא במקום זה, בכרם נבות, בדיוק בשעה שאחאב יורד אליו לרשתו.

האם שתי המחציות של סיפורנו אכן ניצבות זו מול זו במבנה סימטרי מהופך סביב פסוק טז? התשובה היא חיובית אך מסויגת. ניתן להצביע על הקבלות בולטות אחדות בין שתי המחציות, אך אין זה אותו מבנה סימטרי מדויק שהראינו בפרק י"ט למשל. דבר זה נובע מכך שהאופי הספרותי של כל אחת משתי המחציות הללו שונה מאוד. המחצית הראשונה היא בעלת אופי סיפורי-תיאורי, ואילו זו השנייה נושאת ברובה אופי של נאום נבואי. נצביע עתה על ההקבלות, ולבסוף נשרטט את המבנה של הסיפור השלם.

א. סביב פסוק טז ('הציר המרכזי') ובסמוך לו, מצויים שני דיבורים: דיבורה של איזבל לאחאב בפסוק טו, ותחילת דיבורו של ה' לאליהו בפסוקים יז-יח:

וַיְהִי כִּשְׁמעַ אִיזֶבֶל כִּי סֻקַּל נָבות וַיָּמת וַתּאמֶר אִיזֶבֶל אֶל אַחְאָב: קוּם רֵשׂ אֶת כֶּרֶם נָבות הַיִזְרְעֵאלִי... כִּי אֵין נָבות חַי כִּי מֵת. וַיְהִי כִּשְׁמעַ אַחְאָב כִּי מֵת נָבות וַיָּקָם אַחְאָב לָרֶדֶת אֶל כֶּרֶם נָבות הַיִּזְרְעֵאלִי לְרִשְׂתּו. וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי לֵאמר: קוּם רֵד לִקְרַאת אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְרָאֵל אֲשֶׁר בְּשׁמְרון הִנֵּה בְּכֶרֶם נָבות אֲשֶׂר יָרַד שָׂם לְרִשְׂתּו.

ההקבלה הלשונית והעניינית בין דבר איזבל לאחאב לבין דבר ה' לאליהו ברורה ובולטת: שני הדוברים שולחים את העומד מולם לאותו מקום עצמו, ובלשון ציווי דומה: איזבל מְצַוָּה על אחאב "קוּם רֵשׁ", וה' מְצַוֶּה על אליהו (כמתחייב משינוי הנסיבות) "קוּם רֵד". שני הדיבורים הללו גם עומדים בזיקה לשונית ועניינית למה שביניהם, לתיאור מעשיו של אחאב בפסוק טז: אחאב שנצטווה על ידי איזבל אשתו "קוּם רֵשׂ אֶת כֶּרֶם נָבות הַיִזְרְעֵאלִי" מבצע את אשר נצטווה: "וַיָּקָם אַחְאָב לָרֶדֶת אֶל כֶּרֶם נָבות הַיִּזְרְעֵאלִי לְרִשְׂתּו". רק מילה אחת נוספת בתיאור מעשיו של אחאב: "לָרֶדֶת".¹³ הוספת מילה זו מכינה את ההשוואה הבאה, בין תיאור מעשי אחאב לבין דבר ה' לאליהו: כנגד הנאמר "וַיָּקָם אַחְאָב לָרֶדֶת אֶל כֶּרֶם נָבות הַיִּזְרְעֵאלִי לְרִשְׂתּו" אומר ה' לאליהו: "הִנֵּה בְּכֶרֶם נָבות אֲשֶׁר יָרַד שָׁם לְרִשְׂתּו".

זיקה כפולה זו שבין תיאור מעשי אחאב ב'ציר המרכזי' לבין כל אחד מן הדיבורים המקיפים אותו, אינה בעלת אופי אחיד. הזיקה הלשונית בין דברה של איזבל לאחאב לבין תיאור מעשהו, נובעת מכך שיש כאן ציווי של איזבל וביצוע נאמן של אחאב, ועל כן מסתבר הדבר שהקיום יהא תואם לציווי.¹⁴

הזיקה בין דבר ה' לאליהו לבין תיאור מעשיו של אחאב היא טכנית לכאורה: היא נובעת מן הצורך להצביע על מקומו של אחאב לפני אליהו, כדי שיוכל למצאו. אלא שדבר זה אין בו טעם מספיק: אם אך זו כוונת ה', די היה לציין את מקומו של אחאב "הִנֵּה בְּכֶרֶם נָבות". מה תפקידן של המילים "אֲשֶׁר יָרַד שָׁם לְרִשְׁתּו" (שהן היוצרות את ההקבלה לתיאור מעשיו של אחאב)? לא רק המיקום של אחאב חשוב וראוי לציון בדבר ה', אלא גם העיתוי. אלו הם המקום והזמן המדויקים לתפוס את אחאב ממש בשעת ביצוע הפשע, ובכך לחשוף את שותפותו ואחריותו לרצח. רק במקום ובעיתוי הללו, מתאימה השאלה הנוקבת "הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָּ?!". מכאן הזיקה בין תיאור מעשה הפשע, לבין הפקודה שמקבל אליהו להיות נוכח במקום ובזמן שבהם הפשע מתבצע.

עתה, נחזור אל ההקבלה הצלילית בין דבר איזבל לאחאב "קוּם רֵשׁ" לדבר ה' לאליהו "קוּם רֵד" ונשאל על משמעותה. ברור שכאן כוונת ההקבלה הניגודית היא לציין את החטא ואת התגובה עליו: על הוראתה הנפשעת של איזבל וקבלתה על ידי אחאב - ישנה תגובה של מעלה. וכפי שהוראתה של איזבל נועדה להכין את השלמת פשע הרצח במעשה הירושה של אחאב, כך הוראת ה' לאליהו נועדה להכין את בשורת העונש שתבוא בהמשך. הדמיון הצלילי הזה בין שתי ההוראות, שרק אות אחת מבדילה ביניהן, בא ללמד על עין רואה ואוזן שומעת, על ההשגחה שאין נסתר ממנה, אף לא שיחה חשאית שבין איש לאשתו.¹⁵

ב. עם התרחקותנו מן 'הציר המרכזי' של הסיפור, אנו מקבילים שני קטעים שונים באורכם, הניצבים זה לעומת זה במבנה הסימטרי שאנו בוחנים:

(ח-יד) (יט-כ1)

משפט השקר של נבות וסקילתו (הוראות איזבל, ביצוען והדיווח לה על כך) האשמתו של אחאב ברצח נבות וקביעת עונשו על כך, ותגובת אחאב

מלבד השוני הבולט באורך כל אחד מן הקטעים (שבעה פסוקים לעומת שניים), הם נבדלים מאוד בדמויות הפועלות בכל אחד מהם, ובעצם אין כל שיתוף ביניהם בתחום זה: בתמונת 'המשפט' הדמויות הפועלות (והנפעלות) הן: איזבל, זקני העיר יזרעאל ועַמה, שני עדי השקר ונבות. בקטע המקביל במחצית השנייה ה'דמויות' הפועלות הן: ה', אליהו ואחאב, שלא נזכרו כלל בתמונת 'המשפט'. אף מבחינה לשונית אין להצביע על זיקה כלשהי בין שני הקטעים הללו. ואף על פי כן, נכונה היא הצבתם זה לעומת זה. ההקבלה ביניהם מהווה המשך להקבלה שראינו בין שני הקטעים שבהקבלה א.

אי-נוכחותו של אחאב בתמונת 'המשפט', הוסברה בעיון ב לעיל, כהיעדרות מכוונת שאינה נעשית בתום לב, אלא היא תוצאת קשר מכוון מצד אחאב, איזבל וזקני יזרעאל, לא לשתפו במעשה הנפשע ואף לא ליידעו על כך. רק מן ההישג הסופי יֵהנה אחאב, בלא שיצטרך ללכלך את ידיו במעשה הפשע. אולם, כפי שהראינו שם, יכול היה אחאב לשער את דרכי המימוש שבהן תשתמש איזבל לשם קיום הבטחתה, והוא אכן שיער זאת. דבר זה מתברר למפרע מירידתו לרשת את כרם נבות, כאשר שמע מאיזבל כי מת נבות. אין מעשהו זה מתפרש אלא כמימוש התכנית הצפויה מראש לרשת את נכסיו של מי שנהרג בזדון ובשקר כמורד במלכות (ושעל כן נכסיו הם ירושה למלך).

דבר ה' לאליהו, הנמסר לאחאב בכרם נבות בעת שירד לרשתו - "הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָּ?!" - חושף את שותפותו האמיתית של אחאב במשפט נבות ובמותו.¹⁶ הקשר שקשרו כולם להעלים את אחאב מן 'המשפט' ולשמור את ידיו נקיות, לא יועיל כנגד ה', המבין גם את מה שלא נאמר בפירוש, אך מסתתר בלבבות חורשֵׁי אוון, דהיינו את המגמה לטשטש את אחריותו של המלך לפשע הנעשה בשמו ולמענו. כשם שדבר ה' לאליהו "קוּם רֵד..." רומז להשגחה המאזינה לשיחה שבין איש לאשתו ושנעשתה בחדרי חדרים - לדברי איזבל לאחאב "קוּם רֵשׁ..." - כך גם דבר ה' לאחאב "הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָּ?!" נועד לחשוף את האחראי האמיתי למעשה רצח נבות, וללמד כי אין תחבולותיו של האדם מועילות אל מול ה' הבוחן כליות ולב.¹⁷

עד עתה עמדנו על הקבלה היוצרת זיקה בין הסתתרותו של החוטא בתמונה שבמחצית הראשונה לבין חשיפתו בתמונה המקבילה שבמחצית השנייה. אולם דבר ה' בפסוק יט מתחלק באופן ברור לשני חלקים: "וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו לֵאמר... וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו לֵאמר...". הדיבור הראשון הוא החושף את אשמתו של אחאב ואת אחריותו לרצח. הדיבור השני חורץ את עונשו של אחאב:

כּה אָמַר ה':
בִּמְקום אֲשֶׁר לָקְקוּ הַכְּלָבִים אֶת דַּם נָבות יָלקּוּ הַכְּלָבִים אֶת דָּמְךָ גַּם אָתָּה.

הקבלתו של דבר ה' הזה למעשה הסקילה של נבות אינה צריכה הרחבת דברים. כאן ההקבלה ברורה בין החטא לעונשו, מידה כנגד מידה.

ג. בהתרחקנו שלב נוסף מן הציר המרכזי של הסיפור, שוב אנו מקבילים שני קטעים שבמבט ראשון קשה לראות את הקשר ביניהם:

(ה-ז) (כ-2כו)

הדו-שיח בין איזבל ואחאב והבטחת איזבל לתת את כרם נבות לאחאב עונש ההכרתה של בית אחאב ועונשה של איזבל. סיכום חטאי אחאב כעובד עבודה זרה (פסוקים כה-כו)

גם כאן שונים הקטעים באורכם (שלושה פסוקים לעומת יותר משישה), ואף כאן נראה שאין כל קשר ביניהם. במחצית הראשונה אנו קוראים על שיחה שבין איש לאשתו, שכשלעצמה נראית חסרת חשיבות. בקטע המקביל במחצית השנייה, מצוי חלקו השני של דבר ה' לאחאב, ובו חשבון אחרון על כל חטאי אחאב, ובמיוחד על העבודה הזרה שהנהיג בישראל (פסוק כב: "הַכַּעַס אֲשֶׁר הִכְעַסְתָּ וַתַּחֲטִא אֶת יִשְׂרָאֵל"), ופסק הדין הסופי על הכרתת בית אחאב מישראל. מה משותף לשני הקטעים הללו השונים כל כך זה מזה, הן בנושא הנידון בכל אחד מהם, והן באופיים הספרותי?

התשובה לשאלה זו ברורה: איזבל אשתו של אחאב, היא המקשרת בין שני הקטעים המקבילים הללו.

איזבל מופיעה לראשונה בסיפורנו בקטע הנידון כאן בפסוקים ה-ז. תחילת הופעתה (פסוק ה) בדו-שיח תמים בין אישה דאגנית לבין בעלה השוכב מסוגף על מיטתו. אולם בהמשכו של דו-שיח זה, מתגלה איזבל בתפקידה 'הקלאסי' כאשת אחאב - זו שמסיתה אותו לדבר עבֵרה. אחאב השוכב על מיטתו, רחוק היה ממזימת רצח המופנית כלפי נבות (ראה עיון ב). הוא מתפתה להסכים להצעתה הסתומה של איזבל: "אֲנִי אֶתֵּן לְךָ אֶת כֶּרֶם נָבות הַיִּזְרְעֵאלִי" גם בעקבות דברי הלעג שהקדימה להצעתה זו: "אַתָּה עַתָּה תַּעֲשֶׂה מְלוּכָה עַל יִשְׂרָאֵל?!".

אף שעיקר חטאה של איזבל מתואר בתמונה הבאה, תמונת 'המשפט', הרי שם פועלת איזבל באופן עצמאי, בלא קשר ישיר עם אחאב. אולם תפקידה כאשת אחאב המסיתה אותו לחטוא חטאים חמורים, מתואר דווקא בתמונה זו שאנו עוסקים בה.

הקטע המקביל במחצית השנייה, הוא היחיד במחצית זו שבו נזכרת איזבל. תחילה בגזר דינה:

כג	וְגַם לְאִיזֶבֶל דִּבֶּר ה' לֵאמר: הַכְּלָבִים יאכְלוּ אֶת אִיזֶבֶל בְּחֵל יִזְרְעֶאל.

ושוב, בדברי הסיכום לחטאי אחאב:

כה	רַק לא הָיָה כְאַחְאָב אֲשֶׁר הִתְמַכֵּר לַעֲשׂות הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֲשֶׂר הֵסַתָּה אתו אִיזֶבֶל אִשְׂתּו.

מן ההקשר ברור, שכוונת הכתוב להסתת איזבל את אחאב לעבודה זרה (בהתאמה לשאר דבריו של אליהו בנאומו השני, העוסקים בחטא זה של אחאב). העיסוק בחטא העבודה הזרה נובע מכך שרצח נבות הוא שחרץ סופית את גורל אחאב וביתו, ובעת פְּקוד זו, נפקד גם חטאו העיקרי של אחאב - חטא העבודה הזרה. איזבל היא החוליה המקשרת בין שתי תועבותיו של אחאב, חטא העבודה הזרה וחטא הרצח. היא שהסיתה את בעלה לעשיית שתיהן.¹⁸

שני פנים להקבלה זו שאנו עוסקים בה: הפן האחד הוא במה שנוגע לאיזבל. הסתתה של איזבל את אחאב, ופעולותיה השונות לשם רצח נבות, אף שנעשו בסתר, גלויות הן לפני ה', ועל כן אף איזבל לא תימלט מעונשו של בית אחאב, וסופה יהא דומה לזה של בעלה: מה הוא 'ילקו הכלבים את דמו' אף היא "הַכְּלָבִים יאכְלוּ אֶת אִיזֶבֶל", והרי זו מידה כנגד מידה על חלקה ברצח נבות.¹⁹

הפן האחר הוא במה שנוגע לאחאב. כאן יש משמעות הפוכה להקבלה. הקטע שאנו עוסקים בו במחצית הראשונה, תיאר את תפקידה המכריע של איזבל בתהליך שהביא לרצח נבות. דבר שיש בו כדי להקל את אשמת אחאב, שכן בתחילת שלב זה אחאב באמת אינו זומם מזימות רצח ולא מעלה בדעתו אפשרות כזו כלל. רק הסתתה של איזבל אותו (בלעגה לו "אַתָּה עַתָּה תַּעֲשֶׂה מְלוּכָה עַל יִשְׂרָאֵל?!") היא שמדרדרת אותו להסכים לתכניותיה הרמוזות "אֲנִי אֶתֵּן לְךָ אֶת כֶּרֶם נָבות הַיִּזְרְעֵאלִי". כאן ישנה נקודת סנגוריה על אחאב, שפשיעתו אינה עצמית לו.

נקודת זכות זו היא המובלטת, שלא כרגיל, אף בפסוקי הסיכום החותמים בחותם השלילה את מלכות אחאב:

כה	רַק לא הָיָה כְאַחְאָב אֲשֶׁר הִתְמַכֵּר לַעֲשׂות הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֲשֶׂר הֵסַתָּה אתו אִיזֶבֶל אִשְׂתּו.

וכך מסופר בתלמוד הירושלמי (סנהדרין פ"י ה"א, כח עמודה ב) על ר' לוי שהיה דורש פסוק זה:

ר' לוי עבד דרש הדין קרייא אשתא ירחין לגנאי (- ר' לוי היה דורש פסוק זה שישה חודשים לגנאי) "רַק לא הָיָה כְאַחְאָב אֲשֶׁר הִתְמַכֵּר לַעֲשׂות הָרַע בְּעֵינֵי ה' ". אתא לגבי בליליא (- בא אליו - אחאב - בחלום הלילה) אמר לו: מה חטית לך ומה סרחית קדמך? (- מה חטאתי לך ומה פשעתי לפניך?) אית לך רישא דפסיקא ולית לך סופיה (- יש לך ראש הפסוק ואין לך סופו) "אֲשֶׁר הֵסַתָּה אתו אִיזֶבֶל אִשְׁתּו"? עבד דרש ליה שיתא ירחין לשבח (- היה דורש אותו - את הפסוק - שישה חודשים לשבח) "רַק לא הָיָה כְאַחְאָב... אֲשֶׂר הֵסַתָּה אתו אִיזֶבֶל אִשְׂתּו".

משמעות זו של ההקבלה שאנו עומדים בה, היא עיצוב ראשון בתוך מבנה הסיפור של שני התהליכים הפוכי הכיוון שעברו על אחאב, ושתיארנו אותם בחלקו הראשון של עיון זה. המבנה הסימטרי של הסיפור, הוא היוצר הקבלות בין שלבים דומים בתהליכים מהופכים. בהקבלות הבאות נפגוש המשך לקו זה.

ד. הקטעים המקבילים הבאים הם תיאור שתי תגובותיו של אחאב: במחצית הראשונה תגובתו נוכח סירובו של נבות לתת לו את כרמו, ובמחצית השנייה - תגובתו למשמע דבר ה' הכפול בפי אליהו:

ד כז

וַיָּבא אַחְאָב אֶל בֵּיתו סַר וְזָעֵף עַל הַדָּבָר אֲשֶׂר דִּבֶּר אֵלָיו נָבות... וַיִּשְׂכַּב עַל מִטָּתו וַיַּסֵּב אֶת פָּנָיו וְלא אָכַל לָחֶם. וַיְהִי כִשְׂמעַ אַחְאָב אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּקְרַע בְּגָדָיו וַיָּשֶׂם שַׂק עַל בְּשָׂרו וַיָּצום וַיִּשְׂכַּב בַּשָּׂק וַיְהַלֵּךְ אַט.

כאן בולטת ביותר ההקבלה: בשני המקומות מתוארות התנהגויות דומות של אחאב, הבאות כתגובה על דברים 'לא טובים' ששמע.

אלא שבהקבלה זו מומחש ההיפוך שבין המחצית הראשונה לבין זו השנייה מבחינת תיאור דמותו של אחאב: במחצית הראשונה מהווה תגובת ההסתגפות של אחאב לנוכח סירובו של נבות לתת לו את כרמו שלב בהידרדרותו של אחאב, מחטאו ב'לא תחמוד' לשותפותו בחטא 'לא תרצח'.²⁰ הסתגפות זו היא שהביאה את איזבל להתערב 'לטובתו'.

במחצית השנייה לעומת זאת, מהווה צומו של אחאב ושאר גינוני האבלות שנהג בהם, ביטוי לעלייתו של אחאב מעומק חטאו, להיותו בעל תשובה הנכנע לפני ה'.

תן דעתך לעובדה שגדולים ביטויי הצער של אחאב באחרונה מבראשונה: למשמע דבר ה' בפי אליהו הוא מתאבל ממש, בקריעת בגדיו ובלבישת שק על בשרו. גם הנקודה הדומה בין שתי התגובות, ההימנעות מאכילה, חמורה בשנייה מאשר בראשונה: לעומת "וְלא אָכַל לָחֶם" בראשונה, נאמר "וַיָּצום" בשנייה. דבר זה מלמד על כך שעשיית החטא לא הקלה את מצבו הנפשי של אחאב, את דיכאונו, אלא אדרבה, רק החמירה אותו. החטא הפך להחטאת מטרתו. האשליה שכאשר ישיג את הכרם שאותו כה חמד ירווח לו, התנפצה אל מול המציאות המרה: הנה הוא מצוי ברגע שאמור היה להיות המשמח ביותר, ובמקום בשמחה, הוא שוקע באבל ובדיכאון גדולים יותר.

ה. נותר לנו להקביל את שלושת הפסוקים המצויים בפתיחת הסיפור (א-ג), אלו המתארים את אחאב המבקש מנבות שיתן לו את כרמו בתמורה נאותה ואת סירובו הנחרץ של נבות, לשלושת הפסוקים המצויים בסיומו של סיפורנו (כ"א, כח - כ"ב, א), ובהם דבר ה' לאליהו על דחיית עונשו של בית אחאב לימי בנו ועל שלוש שנות השקט בין ארם וישראל.

קשה להצביע על זיקה לשונית או עניינית כלשהי בין שתי פסקאות אלו. רק זאת נוכל לומר: קריאתם של הפסוקים הראשונים בפרקנו מעלה את דמותו של אחאב כאדם נדיב, המציע לשכנו הצעה הוגנת ומנומקת,²¹ ואינו מנצל כלל את מעמדו כמלך כדי ללחוץ על נבות. קשה לקורא לתאר, בשלב הזה של הסיפור, כיצד עתיד אחאב להידרדר מבקשה תמימה זו עד למה שקרה לבסוף. ובאמת, בלא התערבותה של איזבל ("אֲשֶׁר הֵסַתָּה אתו") לא היה הדבר קורה.

קריאתם של הפסוקים האחרונים, אף היא מעלה בעינינו דמות של אדם חיובי, שלאחר שהבין את משמעות מעשיו ואת העונש המתחייב מהם, נשבר ונכנע לפני אלוהיו, ואכן זכה בהקלת עונשו. בכך דומים תחילתו של סיפורנו וסיומו. בין נקודת ההתחלה לנקודת הסיום המצויות ב'גובה' דומה, עברו על אחאב שני תהליכים הפוכים, האחד של ירידה עד נקודת השפל החמורה ביותר, והאחר - של עלייה מנקודת שפל זו עד לעמדה החיובית שבסיום.

נתאר עתה את מבנה הסיפור בשלמותו: