פרקי אליהו / אלחנן סמט

1. הדמיון שבין הפרשה להפטרה
סיפור המבחן בכרמל, שעסקנו בו בסדרת עיונים זו, נקבע על פי המנהג הרווֵח כהפטרה לפרשת 'כי תשא'.¹ מהו הדמיון בין פרשה זו לבין סיפורנו, שבגללו נקבע מנהג זה?² הדמיון בין אליהו למשה הוא רחב מאוד ורב פנים. הוא עולה מתוך פשוטי המקראות במקומות אחדים, וחז"ל והמפרשים עמדו עליו בדבריהם³. מאבקו של אליהו בסיפורנו, להשיב את דורו מעבודת הבעל אל עבודת ה' מושווה למעשיו הדומים של משה בפרשת 'כי תשא', להשיב את דור יוצאי מצרים מעבודת העגל אל ה'.⁴ דמיון כללי זה מתבטא גם בכמה פרטים בשני הסיפורים:

א. משה ואליהו כאחד נקטו על דעת עצמם בדרכים מאוד נועזות כדי להשיב את דורם בתשובה. כך נאמר אצל משה:

שמות ל"ב, יט

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחלת
וַיִּחַר אַף משֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת הַלֻּחת
וַיְשַׁבֵּר אתָם תַּחַת הָהָר.

פסוקים אחדים לפני כן נאמר על הלוחות: "וְהַלֻּחת מַעֲשֵה אֱלהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחת" (ל"ב, טז), והסביר רמב"ן⁵ כי "הזכירו בכאן לספר במעלתן, לומר כי לא נמנע משה בכל זה מלשבר אותם".

חז"ל הדגישו הן את אופיו העצמאי של מעשה זה, שנעשה על דעת עושהו, והן את ההסכמה של מעלה עם המעשה, וכך אמרו במסכת שבת פז ע"א:

תניא: שלושה דברים עשה משה מדעתו והסכים הקב"ה עמו... שיבר את הלוחות. ומנלן (- ומניין לנו) דהסכים הקב"ה על ידו? שנאמר (שמות ל"ד, א): ["וַיּאמֶר ה' אֶל משֶׁה פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחת אֲבָנִים כָּרִאשׁנִים...] אֲשֶׂר שִׁבַּרְתָּ" - ואמר ריש לקיש: יישר כחך ששיברת.

מעשיו של אליהו להשיב את דורו בתשובה, אף הם נועזים ביותר, ואף הם נעשו על דעת עצמו.⁶ כך היו כינוס כל העם ונביאי הבעל אל הר הכרמל והצעתו לערוך מבחן שיברר מי הוא האלוהים שאחריו יש ללכת. התעוזה במעשים אלו איננה רק בביטחון המוחלט בכך שה' יענה לנביאו באש מן השמיים, אלא דווקא בשלבים הראשונים שלהם: בנותנו לנביאי הבעל הזדמנות להציג את מעשיהם ופולחנם בפני העם מתוך איזון גמור עמו, ובעודדו אותם להמשיך במעשיהם עד עלות המנחה.⁷

כמו מעשיו של משה, אף מעשיו של אליהו נרצו לפני ה', אשר נענה לנביאו באש, ואף הם השיגו את מטרתם להחזיר את ישראל אל ה': "וַיּאמְרוּ: ה' הוּא הָאֱלהִים...".

ב. משה הרג כשלושת אלפים מעובדי העגל על ידי בני לוי שנאספו אליו (שמות ל"ב, כו-כח), ואליהו הרג את ארבע מאות וחמישים נביאי הבעל בעזרת העם החוזר בתשובה (י"ח, מ). נראה ששני המעשים הללו נעשו על פי הוראת שעה ולא בדרך המשפטית הרגילה.⁸ דמיון זה בין הפרשה להפטרה הוא הבולט ביותר, ואפשר שהוא שהכריע בבחירת סיפור המבחן בכרמל כהפטרה לסיפור על חטא העגל ותוצאותיו.

ג. לאחר שמשה ואליהו החזירו את ישראל אל ה', ולאחר שהעבריינים באו על עונשם, מתפללים שני הנביאים אל ה' שישיב את חסדו לעמו.

משה מתפלל אל ה' שישא חטאתם וילך בקרבם, ואכן ה' נענה לתפילתו, חידש את בריתו עם ישראל ונתן להם לוחות עדות חדשים (שמות ל"ד).

אף אליהו התפלל אל ה' פעמיים, שיחדש את בריתו עם ישראל וישיב להם את חסדו. תחילה הוא התפלל על נפילת האש, כדי שזו תסב את לב העם לאלוהיו. כמשה בתפילתו הראשונה בהר חורב (בעת שנודע לו לראשונה על חטא עמו - שמות ל"ב, יג), מזכיר אף אליהו זכות שלושת אבות: "ה' אֱלהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל...". וגם כאן ה' נענה לנביאו: "וַתִּפּל אֵשׁ ה'..." (פסוק לח). בעיון ה3 עמדנו על כך שאירוע זה חורג ממטרתו הראשונית - בירור השאלה מי הוא האלוהים - והופך על ידי אליהו למעמד שיש בו חידוש הברית בין ה' לעמו, כפי שפעל גם משה בהר חורב לאחר חטא העגל.

בשנית מתפלל אליהו תפילה דמומה בעת שהוא גוהר ארצה ושם פניו בין ברכיו, בהמתינו להיענות ה' שיוריד גשם על ארצו. אף לכך נענה ה':

מה	וַיְהִי עַד כּה וְעַד כּה וְהַשָּׁמַיִם הִתְקַדְּרוּ עָבִים וְרוּחַ וַיְהִי גֶּשֶׁם גָּדול.

חלק מדמיונות אלו שעמדנו עליהם כאן, מסוכמים בפסיקתא רבתי (ראה הערה 3):

משה	כינס את ישראל להר סיני	ואליהו	כינסם להר הכרמל.
משה	ביער עובדי עבודה זרה "שִימוּ אִישׁ חַרְבּו עַל יְרֵכו" וגו' (שמות ל"ב, כז).	ואליהו	ביער עבודה זרה ותפס נביאי הבעל ושחטם.
משה	קנאי "מִי לַה' אֵלָי" (שם, כו).	ואליהו	קנאי "וַיּאמֶר אֵלִיָּהוּ לְכָל הָעָם: גְּשׁוּ אֵלַי" (י"ח, ל).
משה	התפלל על ישראל "אַל תַּשְׁחֵת עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ" (דברים ט', כו).	ואליהו	נתפלל על ישראל "עֲנֵנִי ה' עֲנֵנִי" וגו' (שם, לז).
משה	כשנתפלל על ישראל תפש זכות אבות "זְכר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְרָאֵל" (שמות ל"ב, יג).	וכן אליהו	"ה' אֱלהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְרָאֵל" (שם, לו).

אלא שלצד הדמיון הרב בין הפרשה וההפטרה יש לציין את ההבדל העמוק שבין שני המצבים ההיסטוריים: משה הוא מנהיגם של ישראל, ופעולותיו להשיב את ישראל מעבודת העגל אל ה' נעשו בעוז ובתוקף של מנהיג שהעם בידו - מחד הוא מענישו, ומאידך הוא מתפלל להצלתו. אליהו, לעומת זאת, אינו מנהיג העם, והוא חסר אמצעֵי כפייה. אין הוא אלא נביא, המצליח לנצל שעת כושר ושעת רצון, ובמעשה מתוחכם הוא מביא את העם להסכים לעריכת המבחן שיברר להם מי הוא האלוהים. מפני כן, משה אינו זקוק לכל נס כדי להשיג את מטרתו, ואילו אליהו נאלץ להבטיח נס גדול שיסייע לו במאמציו להשיב את ישראל אל ה', וה' נענה לו באש.⁹ מבחינה זו גדול הישגו של אליהו ומפתיע אף יותר מזה של משה^.10

אף העמדה האלוהית שונה בשני הסיפורים: בפרשת 'כי תשא' מעורב ה' בגלוי בכל שלבי הסיפור: בגילוי חטאם של ישראל למשה ובתכנית לענישתם בחומרה, ואחר כך בריכוכה שלב אחר שלב, בהתאם לתפילותיו ולמעשיו של משה. בהר הכרמל נסתרת מעורבותו של ה' בדרך כלל. רק בנקודת המוצא של הסיפור (י"ח, א) בשליחתו של אליהו להיראות אל אחאב, נשמע דברו המפורש של ה' לאליהו, והוא מלא רחמים: "וְאֶתְּנָה מָטָר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה". זאת, בשעה שישראל עדיין שרויים בחטאם.¹¹ שוב ניכרת התערבות ה' בענותו לנביאו "וַתִּפּל אֵשׁ ה'..." (י"ח, לח), ובשלישית נענה ה' לאליהו בדרך של התערבות נסתרת, בעולם הנוהג כמנהגו, כשתפילתו הדמומה מתקבלת וגשם גדול ניתך על פני האדמה (י"ח, מה).¹²

נמצא שבשני הסיפורים משמשים דין ורחמים בשילוב מתאים כדי להשיב את ישראל אל ה' ולהשיב את חסד ה' לישראל. משה ואליהו, נוקטים שניהם במידת הדין כלפי העבריינים, כמבוא לבקשת הרחמים מאת ה'. אלא שבכך נבדלים הסיפורים: בחטא העגל אנו מוצאים את מידת הדין אף אצל ה', ואין הדבר כן בסיפורנו.

2. מנהגי הקריאה השונים של ההפטרה וטעמיהם
לאור ההשוואה שערכנו כאן בין הפרשה להפטרה, מתעוררות שתי שאלות ביחס למנהגים מסוימים בקריאת ההפטרה:

א. מנהג האשכנזים והתימנים להתחיל את קריאת ההפטרה בפרק י"ח פסוק א "וַיְהִי יָמִים רַבִּים וּדְבַר ה' הָיָה אֶל אֵלִיָּהוּ...", מה טעמו? הרי פסוקים א-יח בפרק י"ח אינם שייכים לסיפור המבחן בכרמל אלא לסיפור הבצורת,¹³ ואין כל דמיון שניתן להצביע עליו, בין האמור בהם לבין פרשת 'כי תשא'. הספרדים והאיטלקים לעומת זאת, מתחילים את ההפטרה בפסוק כ, והוא המקום הראוי לכך לכאורה.¹⁴

ב. האשכנזים, הספרדים והאיטלקים מסיימים את קריאת ההפטרה בפסוק לט, בקריאת העם "ה' הוּא הָאֱלהִים". דבר זה תמוה ביותר: הרי עיקר הדמיון בין הפרשה להפטרה מצוי דווקא בהמשך, בפסוק הבא (מ): "תִּפְשוּ אֶת נְבִיאֵי הַבַּעַל... וַיִּתְפְּשוּם וַיּורִדֵם אֵלִיָּהוּ אֶל נַחַל קִישׁון וַיִּשְׁחָטֵם שָׁם". ואף דמיון נוסף מושמט מן ההפטרה: תפילת אליהו להשבת הגשם והיענות ה' לכך. מהו פשר הדבר?

נדמה שנוכל לשחזר את תהליך הקיצור שעברה ההפטרה במהלך הדורות בקהילות השונות.¹⁵ באחת הרשימות החשובות והעתיקות שיש בידינו למנהגי קריאת ההפטרות בארצות ספרד ואגפיה, זו שהרמב"ם מביאה בסוף ספר אהבה,¹⁶מובא:

העניינות שנהגו רוב העם לקרות מן הנביאים בכל שבת ושבת ומפטירין בהן, ואלו הן: ... כי תשא: "וּדְבַר ה' הָיָה אֶל אֵלִיָּהוּ" וכו' עד "וַיִּרְכַּב אַחְאָב וַיֵּלֶךְ יִזְרְעֶאלָה" במלכים (י"ח, א-מה).

בקריאה זו מצוי סיפור המבחן בכרמל בשלמותו,¹⁷ על כל נקודות הדמיון שבינו לבין פרשת 'כי תשא'. ואכן התימנים נוהגים על פי מנהג זה שמעיד עליו הרמב"ם, עד היום. נראה שהטעם להארכת הקריאה מתחילת פרק י"ח, הוא שללא פסוקים אלו (א-יט) קשה להבין את משמעות הבטחת הגשם בפי אליהו בפסוק מא: "כִּי קול הֲמון הַגָּשֶׁם", ובכלל, את ערך ירידת הגשם בסוף ההפטרה. רק צו ה' לאליהו בשנה השלישית לבצורת (י"ח, א), ותיאור הבצורת הקשה בהמשך הפרק (בתיאור הליכת אחאב ועובדיהו לחפש חציר לבהמות), מעניקים את מלוא המשמעות למסופר בסוף ההפטרה.

אולם הפטרה זו, שהרמב"ם מעיד על מנהג קריאתה, ארוכה ביותר: ארבעים וחמישה פסוקים. המגמה לקצר הפטרה ארוכה זו, גרמה לכך שברוב קהילות ישראל (מלבד התימנים) התפשט מנהג הקוטע את ההפטרה לפני סופה, בפסוק לט.¹⁸ מדוע בחרו לסיים דווקא שם? משום שבפסוק לט ראו (בצדק) את נקודת השיא של הסיפור, וראו בכך סיום בטוב.¹⁹ קיצור ההפטרה הוא שגרם להשמטת נקודות דמיון חשובות ביותר בינה לבין הפרשה. אילו היו מוסיפים את פסוק מ לבדו, כדי לא 'להפסיד' את נקודת הדמיון העיקרית (דבר שלא היה מאריך כמעט את ההפטרה) הייתה מסתיימת הקריאה במילים "וַיִּשְׁחָטֵם שָׁם", ואין זה מקובל לסיים בפורענות, אף לא כזו של חוטאים.

קיצור ההפטרה בסופה גרם לכך שיותר לא היה תפקיד לפסוקים שבתחילתה. שכן אם אין קוראים דבר על ירידת הגשם לבסוף, אין טעם לקרוא על הבצורת הקשה ועל הצורך להפסיקה, בתחילה. ואכן הספרדים והאיטלקים הורידו את פסוקים א-יט מקריאת ההפטרה, וכך הותירו רק את חלקו העיקרי של סיפור המבחן בכרמל, פסוקים כ-לט.²⁰

התוצאה מכל זאת היא אמנם הפטרה קצרה (ולפי חלק מן המנהגים, אף יותר מדי, ראה הערה 20), אך כזו שדמיונה לפרשה קטוע במידה רבה. אף סיפור המבחן בכרמל כשלעצמו, הופך כך לסיפור קטוע.

נראה כי מבחינת הדמיון בין ההפטרה לפרשה (שהוא המתחייב מבחינת האמור בתלמוד, ראה הערה 2) עדיף מנהג התימנים, התואם את עדוּת הרמב"ם על המנהג הקדמון בקריאת ההפטרה. אם חפצים בקיצור ההפטרה שעל פי רשימת הרמב"ם, נראה כי עדיף היה לקצרה רק בתחילתה, ולהתחיל בפסוק כ. אלא שמנהג כזה אינו בנמצא.

הערות:

1. הפטרה זו נקראת רק כאשר השבת שבה קוראים בפרשת 'כי תשא' אינה חלה בשבת פרה. יש לציין כי מנהג זה משותף כיום לכל הקהילות: אשכנזים, ספרדים, איטלקים ותימנים (אם כי גבולות ההפטרה שונים ממנהג למנהג, כפי שנברר בחלקו האחרון של נספח זה).
2. בתלמוד לא נקבעו הפטרות מסוימות לכל פרשה ופרשה (מלבד לשבתות מיוחדות, ראה מגילה כט ע"ב - לא ע"ב). אולם נזכר העיקרון שיש להפטיר ב"דדמי ליה" - בדומה לפרשה שקראו בתורה (שם כט ע"ב).
3. ראה עיונים ד5, ד8, וְ-ח2. בסדרת העיונים הבאה, לפרק י"ט, נעמוד על קווי הדמיון הבולטים והחשובים ביותר בין אליהו למשה, ושם הם יידונו בהרחבה. בפסיקתא רבתי ויקח אליהו פ"ד מופיעה ההשוואה המדרשית הרחבה ביותר בין שני הנביאים: יותר משלושים עניינים שבהם מושווים אליהו ומשה. אף במדרשים אחרים עמדו על כך.
4. וכך כתב בעל ה'לבוש': "הטעם שמפטירין לפרשה כי-תשא במלכים 'וַיְהִי יָמִים רַבִּים' וגו' (י"ח, א) מפני שהוא מדבר מעניין תוכחות אליהו על עזבם את ה' ועבדו את הבעל, שהוא דוגמת תוכחת משה לישראל על מעשה העגל שבפרשה".
5. בפירושו לפסוק זה ד"ה והלוחות.
6. ראה על כך בעיקר בעיון א ובנספח א.
7. ראה על כך בעיקר בעיון ב2.
8. ראה על כך בעיון ח2.
9. על ההבדל הגדול בין הברית שנכרתה בהר חורב לראשונה, לבין חידושה על ידי אליהו בהר הכרמל, עמדנו בעיון ד5.
10. שאלה בפני עצמה היא עד כמה היה הישגו של כל נביא בר-קיימא לאחר מכן.
11. במנהג האשכנזים והתימנים להתחיל את קריאת ההפטרה בפסוק זה (י"ח, א) מובלט הבדל זה שבין הפרשה להפטרה, אך נראה שלא זו כוונת המנהג להתחיל כה מוקדם. על טעמו ראה בהמשך דברינו.
12. כהמשך לכך יש להוסיף, שאף בריצתו של אליהו לפני מרכבת אחאב מוזכרת התערבות ה' "וְיַד ה' הָיְתָה אֶל אֵלִיָּהוּ..." (י"ח, מו). על נקודות ההתערבות האלוהית במהלך הסיפור עמדנו בעיון ו ובעיון יב1.
13. ראה על כך בנספח לסדרת העיונים הראשונה - 'בצורת'.
14. אף שסיפור המבחן בכרמל מתחיל בפסוק יט (ראה במה שצוין בהערה הקודמת) לא ניתן להתחיל את קריאת ההפטרה במילה: "ועתה...". ישנם כתבי יד שבהם פסוק כ פותח פרשה (סתומה) חדשה.
15. על פי דין התלמוד (מגילה כג ע"א) השנוי שם בברייתא: "המפטיר בנביא לא יפחות מעשרים ואחד פסוקין". וכן הוא ברמב"ם הלכות תפילה פי"ב הי"ג ובשולחן ערוך אורח חיים רפד, א.
16. רשימה זו זהה בקווים כלליים לרשימה המובאת בספר 'האשכול' (מהדורת רצ"ב אוירבך חלק ב עמ' 67) הלכות סדר פרשיות והפטרות, בשם 'הנגיד' (- הוא ר' שמואל הנגיד). אלא שברשימת הנגיד מצוין רק פסוק הפתיחה של ההפטרה, ואילו הרמב"ם מציין גם עד היכן קוראים.
17. הסיום הוא פסוק אחד לפני חתימתו הברורה של סיפורנו בפסוק מו. נראה כי הטעם לכך הוא שבכמה כתבי יד פסוק מו פותח פרשה (סתומה) חדשה (בעוד שבכתבי יד אחרים אין כל הפסקת פרשה במעבר בין פרקים י"ח וְ-י"ט), השווה להערה 14 לעיל. מטעם זה מתחילה הפטרת פרשת פינחס בְ-י"ח, מו וממשיכה בקריאת פרק י"ט כולו. ראה גם חורב נספח ב.
18. בדרך כלל כשבאו לקצר הפטרות, קטעו את סופן ולא את תחילתן. הטעם לכך טבעי ומובן, אך אינו קשור בתוכנן של ההפטרות או בהתאמת החלק שנקטע לשמש הפטרה לפרשה. על מקרה דומה - הפטרת פרשת וירא - כתבנו בהערת כוכבית שבראש מאמרנו "החיבוק הכפול - הסיפור על אלישע והאישה השונמית ופשרו", מגדים יג (אדר תשנ"א), עמ' 73.
19. מגמה זו, לסיים בדבר טוב, רווחת מאוד בסיומי הפטרות.
20. קיצור דו-צדדי זה הותיר רק עשרים פסוקים, פסוק אחד פחות ממה שמצריך הדין, ראה הערה 15. הטעמים המאפשרים קיצור שהם: "ואם שלם העניין בפחות מאלו (- מעשרים ואחד פסוקים) אינו צריך להוסיף, ואם קרא עשרה פסוקים ותרגמן המתרגם, דיו, ואפילו לא שלם העניין" (לשון הרמב"ם שם על פי הגמרא במגילה כג ע"ב), אינם שייכים במקרה זה:
א. 'העניין' לא נשלם בפסוק לט, ואדרבה, הסיפור נקטע שם מבחינה עניינית.
ב. הקהילות שקיצרו כך, אינן נוהגות לתרגם את פסוקי ההפטרה.
אמנם יש לציין כי מספר ניכר של הפטרות אינן תואמות לדין קריאת עשרים ואחד פסוקים, ולא בכולן ניתן לתת טעם לכך.
האשכנזים לא הלכו בדרך כה דרסטית בקיצור ההפטרה, ונותרו עם הצירוף הלא מובן של פרק י"ח מתחילתו, אך ללא סיומו. אולי נהגו כן מחמת שלא רצו לפחות מעשרים ואחד פסוקים.