מקורות

במדבר לד, א-יג; דברים ב, א-כג; דברים ג, ח; יהושע יב, א; שם יג, ג-ו.
משנת שביעית ו, א; חלה ד, ח; ירושלמי ומפרשים שם.
כפתור ופרח פרק יא. ועיין עוד: S. H. Isaacs, The Boundaries of the Holy Land, Chicago.
ובמראי המקום שציין.

2. גבולות ארץ ישראל בנבואת יחזקאל

דומים בהיקפם לתחום עולי מצרים (פרט לעבר הירדן הדרומי), וכנראה אין הנביא מתכוון לאחרית הימים, עת ינחל ישראל את כל הארץ מים סוף עד הנהר פרת, כדבר התורה, אלא לתקופת ראשית הגאולה, לפני מלחמת גוג, שבה תהיה הארץ "חרבות נושבות עם מאסף מגוים" (עיין יחזקאל לח, יב) ועדיין הגאולה אינה שלמה.

מקורות

יחזקאל מז, טו-כא; שם מח, א, כח; ועיין שם לד, ח-יג.

נמצאנו למדים, כי אין בין ארץ ישראל, שהובטחה לאבות, לבין גבול עולי מצרים, אלא סוריה הצפונית-מזרחית, (ויש אומרים אף הצפונית-מערבית) ודרום מזרח ארץ ישראל הכולל את ארץ עמון, מואב ואדום וחצי האי סיני, שעולי מצרים לא נצטוו לכובשם. הבדל זה, בין שני התחומין מתבטא גם ביטוי אתנוגרפי, שכן לא הובטחה לעולי מצרים, אלא ארצם של שבעה עממין, ואילו לאברהם, בברית בין הבתרים הוסיף הכתוב את הקיני, הקנזי והקדמוני, שלושה עמים מבני קדם, ששכנו על פני מזרחה וצפונה של ארץ ישראל. לדעה אחת של חז"ל אין קיני, קנזי וקדמוני אלא עמון ומואב ואדום, ולדעה אחרת הם התושבים הקדמונים של המחוזות, שנקראו בימי חז"ל: ערבייא נבטייא ושלמייא. ערבייא היא הפרובינציה הרומית Arabia המשתרעת מגבולות הארץ צפונה ומזרחה. נבטייא היא Nabataea דרומית לערבייא, מורחית לגלעד ולמואב. שלמייא היא ארץ השבט הערבי, המכונה בפי היוונים והרומאים Salmioi או Salmenoi בצפון המדבר הסורי. לדעה השלישית: דרמסקוס ועסיא ואפמיא כלומר, מחוז דמשק בצפון מזרח; מחוז עציון גבר (ביוונית aisA, בארמית עסיא) בדרום, על מפרץ אילת, ומחוז Apamea בסוריה הצפונית.

מקורות

בראשית טו, יט; שמות ג, ח, יז; שם יג, ה; שם כג, כג, כח; שם לג, ב.
דברים ז, א; שם כ, יז; יהושע ג, י; שם יב, ח; שם כד, יא.
מדרש בראשית רבה מד, כג [מד, כז] (תיאודור-אלבק, עמ' 644); ילקוט שמעוני, רמז עח.
ירושלמי שביעית פרק ו, הלכה א (לו, ע"ב); קידושין פרק י, הלכה ט (סא, ע"ד).
בבלי בבא בתרא נו, ע"א.
רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת נפש, פרק ח, הלכה ג.

1. התחום הכללי

תחום עולי בבל מקיף את כל שטח ארץ ישראל כמות שהוחזקה (כיבוש, ירושה וישיבה במשמע, בידי אבותינו בימי בית שני.

בצפון עבר הגבול מכברתא (חרבת כברסה) לאורך נחל געתון עד בית זניתא (חרבת זויניתה) - שלושתן סמוך לנהריה. משם צפונה לרמותא (בימינו רמיה על הגבול הצפוני, היא הרמה יהושע יט, כט). וליתיר (יעתר, צפונית לרמותא), משום מזרחה למרעשת (ברעשית צפונית מערבית לקדש נפתלי). משם נסב הגבול, בערך, לאורך נחל חג'ר ונחל קסימיה-ליטאני עד קצהו הצפוני של עמק עיון. אחר פונה הגבול מזרחה בשיפולי הר חרמון, בית סכות (א-זכיה) ובערך, לאורך נהר פרפר (אעוג') עד מדבר דמשק.

בנוגע לראשית הקו, בצפון מערב, חולקת משנת שביעית וסוברת שהיא אינה כברתא, כי אם כזיב (על שפת הים, צפונית לנהריה). לדעה שלישית (ר' ישמעאל ברבי יוסי), מתחיל הגבול הצפוני בלבלבן או לבנן (ראס אל אביד בקצה סולם צור), ומשם הוא עובר, כנראה, לרמותא הנ"ל.

במזרח עבר הגבול מרקם וחגר (בדרום מזרח דמשק), לאורך שפתה המערבית והדרומית של הטרכון (לג'ה) לסקה (בימינו שקה) ולנמרה (שתיהן בצפון הר הצלמון הוא הר הדרוזים), ומשם בתוך הררי צלמון עד נחל זרד (כנראה נחל דהב, הנקרא גם זידי) ולאורך הנחל עד "הדרך הגדולה ההולכת למדבר" (דרך דמשק-ערב). גבול המזרח מכאן ואילך הוא "הדרך הגדולה" עד אמצע הר שעיר, מקום שם מגיע קצה הקו עד העיר רקם גיאה, היא סלע אדום המכונה Petra, היא הפינה הדרומית-מזרחית של התחום.

בדרום עבר קו הגבול מסלע אדום לנחל מצרים ויצא הימה.

במזרח, כלולות אפוא, בתחום עולי בבל, חלק מעמון, כל מואב ומרבית אדום, שאבותינו החזיקו בהן בימי בית שני. אולם לא נכללו הללו בתוך התחום, אלא להודיעך, שהיה בהן יישוב יהודי חשוב בימים ההם, אך לעניין המצוות התלויות בארץ דינן שונה לגמרי מדין שאר חלקי ארץ ישראל שבתחום עולי בבל, כיוון שעולי מצרים לא הורשו לכבוש את עמון, מואב ואדום.

בנגב (מבאר שבע דרומה ועד נחל מצרים) לא היה בימי בית שני יישוב יהודי ניכר. אף על פי כן נכלל הנגב בתחום עולי בבל ונחשב ארץ ישראל לכל דבר. כנראה, משום שגם האוכלוסין הנוכרים לא היו מרובים שם.

במערב, הגבול הוא הים, משפך נחל מצרים עד כברתא (לפי משנת שביעית, עד כזיב ולדעת רבי ישמעאל ברבי יוסי עד לבלבן, כאמור).

בין אוכלוסי ארץ החוף, המעורבים, היו נוכרים מרובים. היישוב היהודי הצפוף הגיע, למעשה, עד דרום מזרח אשקלון בערך. משם דרומה תחום עזה וחבל גרר (גרריתיקי-גרריקי - Gerarike) היו מיושבים נוכרים. אף על פי כן גזרו עליהם חכמים וחייבום במיוחד, בכל המצוות התלויות בארץ. לא כן ערי החוף הגדולות אשקלון, קיסריה (בשמה הקדום מגדל שרשון), דור ועכו, שהיו חטיבות נוכריות מיוחדות, אשר לא נכללו בתוך תחום עולי בבל. הברייתא מדגישה, כי הגבול נסב מ"גינות אשקלון" בדרום העיר ל"פרשת אשקלון" (פרשת הדרכים, במקום שבו מסתעפת מדרך המלך נתיבה אל עבר אשקלון) במזרחה. כמו כן, עבר תחום עולי בבל על פני חומותיהן החיצוניות של קיסריה, דור ועכו ואילו הערים עצמן מחוץ לתחום.

אף שפת הים, בין עכו לכזיב, הייתה נוכרית ולא נכללה בתוך התחום. קו הגבול, עבר שם לאורך דרך עכו-כזיב, ממנה ולמזרח ארץ ישראל ממנה ולמערב מחוץ לתחום.