החילופים שבין דברות ראשונות לאחרונות
על פי שד"ל
שמות כ', דברים ה'
אליעזר דניאל יסלזון
מתפרסם לראשונה באתר דעת * תשס"ו * 2005
|
תוכן המאמר:
הרקע מעמדן של הדברות השניות הנימוקים להבדלי הנוסח שבין הדברות הראשונות לדברות השניות בקורתו של שד"ל על שני הנימוקים הראשונים 12 ההבדלים ('החילופים') בין הדברות ראשונות לשניות וההנמקה להם דברי הסיכום של שד"ל על ההתייחסות ל'פשט' תקציר: הסברו של שד"ל על ההבדלים שבין הדברות הראשונות לאחרונות. מילות מפתח: עשרת הדברות |
הרקע
המיוחד במאמר זה, ששד"ל מציג בו בצורה מרוכזת פירוש מאוד ממצה לחילופים שבין הדברות. בצד אלה מוסיף שד"ל במאמרו עוד פירושים, הרחבות ותובנות כלליות, המקושרים בצורות שונות לפסוקי עשרת הדברות. ההרחבה היותר חשובה במאמרו, מצויה בסיומו ובסיכומו של המאמר. שם מתאר שד"ל את יחסו לפשט, את אמונתו שפירושיו הם הפשט האמיתי והיחיד, ואת תסכולו מכך שהמוני החכמים חולקים עליו, מבלי לטרוח להציע פירושים חלופיים נכונים.
במאמר זה נשתדל להציג את דברי שד"ל על היחס וההבדלים שבין דברות הראשונות לאחרונות, ולהביא את דעותיו הכלליות על הפירוש הפשטני העולות ממאמרו זה.
מעמדן של הדברות השניות
הבעיה העקרונית היא:
האם הדברות השניות נאמרו ביחד עם הדברות הראשונות, בבחינת 'זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו',
או שהדברות השניות נוסחו על ידי משה רבנו בדרך של סיפור ואזכור, בתום ארבעים שנות הליכה במדבר, בסמוך לכניסת העם לארצו. 3
שד"ל נוקט בדרך השניה. על פי שיטתו התאים משה את סיפור הדברות השניות למצבו של העם, ארבעים שנה לאחר מתן הדברות הראשונות. הצורך בהתאמה זו נבע משתי סיבות.
[1] השוני שבין דור מקבלי התורה לבין הדור העומד להכנס לארץ.
[2] הבנה מוטעית של הדברות הראשונות, שטפחה את עבודת העגל על ידי בני ישראל.
בגלל שתי סיבות אלה 'הוצרך משה ברוח נבואתו' לנסח את הדברות השניות בצורה שונה.
לסיכום נקודה עקרונית זו על פי שד"ל: נוסח הדיברות הראשונות ניתן למשה ועם ישראל במתן תורה, ופורט בפרשת יתרו. הדברות השניות שבפרשת ואתחנן מהוות נוסח מתוקן ומותאם לדור, כפי שמשה ברוח נבואתו מסר לעם ערב כניסתו לארץ.
הנימוקים להבדלי הנוסח שבין הדברות הראשונות לדברות השניות
1. דברות ראשונות נתנו ליושבי המדבר שלא היו בעלי שדות וכרמים, דברות שניות נתנו ליורשי הארץ שהיו בעלי בתי קבע, שדות וכרמים, אותם היה עליהם לעבד תדיר.
2. דברות ראשונות נתנו לאוכלי המן שהיו משוחררים מעול הפרנסה, דברות שניות נתנו לבאי הארץ שהיו עמלים לפרנסתם.
3. דברות ראשונות נתנו לפני כשלון העם במעשה העגל, דברות שניות נתנו לאחר כשלון זה.
4. דברות ראשונות נתנו לפני שהעם קבל את המצוות המפורטות, דברות שניות נתנו לאחר קבלת המצוות על כל פרטיהן.
5. דברות שניות מרחיבות על דברות ראשונות, בדרך של 'לא זו אף זו'.
6. דברות ראשונות נתנו על ידי הקב"ה במעמד הר סיני, דברות שניות נתנו על ידי משה בדרך של סיפור וחזרה.
בקורתו של שד"ל על שני הנימוקים הראשונים
תשובתו של שד"ל פשוטה. הדברות הראשונות היו באמת מיועדות לבאי הארץ. כאשר אלה חטאו, נגזר על הליכתם במדבר במשך 40 שנה. אך במהלכם של 40 שנה אלה, התגלו למשה תכונות מיוחדות של דור המדבר, 'והנה הפרש גדול בין הדור ההוא לדור הקודם....והנה עוד אין ספק כי היה מכוונת משה בדבריו האחרונים לחזק לב בני ישראל ולהסיר מלבם יראת עיכוב חדש, ולפיכך בחר לתקן דבריו באופן שיבינו מתוכם כי קרובים הם לבוא אל הארץ, יותר ממה שהיו קרובים אליה זה ארבעים שנה'.
הדברות השניות סוגננו על ידי משה לאחר ארבעים שנות הליכה במדבר, לאחר שלמד להכיר את תכונות הדור החדש. בהתאם לכך הוכנסו השינויים לדברות השניות.
12 ההבדלים ('החילופים') בין הדברות ראשונות לשניות וההנמקה להם
החילוף הראשון
משה הוצרך 'ברוח נבואתו' להשמיט את 'ואו' החיבור כדי למנוע מהעם את ההבנה המוטעית של הדברות הראשונות שהביאה את העם לחטא בעגל. לפי הסבר זה, העם טעה בהבנת הביטוי 'פסל וכל תמונה'. העם הבין ש'ואו החיבור' משווה בין הפסל לתמונה. התמונה מתארת מציאות טבעית קיימת, והפסל הצמוד לה (ע"י ואו החיבור) מתאר אף הוא מציאות טבעית וקיימת. על סמך הבנה זו סבר העם שאיסור העבודה לפסל או לתמונה, חל רק אם העובד רואה בפסל ובתמונה ישות אלוהית עצמית. לעומת זאת לא חל איסור על עבודת פסל או תמונה אם אין להם יישות אלוהית עצמית, ואם עבודתם מכוונת למעשה לאלוהות אמיתית אחרת, כשהיא רק מיוצגת על ידי הפסל או התמונה.
שד"ל סבור שהעם בעבדו את העגל לא חיפש אל אחר. העם חיפש מנהיג קבוע שיוכל להחליף את משה, שהרי משה כבשר ודם ימיו ספורים. לכן אומר העם לאהרון 'קום עשה לנו אלוהים (אלוהים בבחינת מנהיג) אשר ילכו לפנינו, כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו'.
כדי למנוע מהעם לשוב לטעות זו, הדגיש משה בדברות השניות על ידי השמטת 'ואו' החיבור, שהאיסור לעבוד פסל או תמונה הוא גורף והוא כולל כל תמונה וכל צורה של עבודה. האיסור חל בין אם הפסל והתמונה נעבדים כמייצגים כח עליון חיצוני להם, ובין אם הם נעבדים כיישות עצמאית לחלוטין.
והוצרך משה ברוח נבואתו לשנות הכתובים, 'משום מעשה שהיה', כי 'מצאו מקוום לטעות בו'.
החילוף השני
למרות שבחילוף הקודם שד"ל תלה בתוספת אות 'ואו' אחת סברות שלמות על הסיבה לחטא העגל, הרי כאן סובר שד"ל שכל ה'ואו"ין' נוספו מתוך שגרת דיבורו של משה המספר את הסיפור. קיים הבדל בין המספר דברים חדשים לראשונה, שמנהגו להפסיק בין נושא לנושא, לבין הקורא דברים ישנים שמנהגו 'לחרוז אותם זה אחר זה'. בהסברו זה שד"ל מסתמך על האמור בפסיקתא דרב טוביה: 'למה ולא ולא? לפי שכשנאמרו הדברים מפי הגבורה נאמרו בהפסקות זה מזה....אבל משה אמרם ביחד כקורא בספר.
החילוף השלישי
בדברות ראשונות צוה את יוצאי מצרים לזכור את השבת, עליה צוו כבר בעבר במרה. דור המדבר יוצאי מצרים זכו לתזכורת שבועית על בואה של השבת, שהרי המן פסק מלרדת בשבת. לכן לדור זה לא צריך לצוות לספור את ימי השבוע כדי לדעת מתי תחול השבת. לעומתם דברות השניות פונה משה לבאי הארץ. לאלה לא יהיה סימן שבועי המודיע על בואה של השבת. עליהם לשמור ולתת את ליבם בכל השבוע מתי תבא השבת. לכן אליהם הפניה היא בלשון של שמירה, לשון של צפיה לעתיד.
החילוף הרביעי
החילוף החמישי
החילוף הששי
שד"ל מציין שיש מקום לתת למצוות השבת שני טעמים. יש מקום להסביר את מהות השביתה בשבת, ויש מקום להסביר מדוע נצטוונו לשבות דווקא ביום השביעי ולא ביום אחר או במחזוריות אחרת שאינה שבועית דווקא. מהותה של השבת ניתנה כדי לזכור את יציאת מצרים. לעומת זאת בחירת היום השביעי דווקא, מוסברת על ידי השביתה שבמעשה בראשית.
דור יוצאי מצרים שיצא מעבדות לחרות ידע לפרש את השביתה כזכר ליציאת מצרים אף ללא ציווי מיוחד. כי 'אין ספק כי מעצמם היו זוכרים ימי הרעה והיו מברכים למי שנתן להם מנוחה'. מאחר וזכרו את השבת מעצמם, לא היה צורך להדגיש בפניהם את שאמור בדברות השניות בלבד 'על כן צוך ה' אלוקיך לעשות את יום השבת'. לעומת זאת היה מקום להסביר להם מדוע נבחר דווקא היום השביעי, ולכן נתן בדברות הראשונות הטעם של הבריאה, 'על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו'.
לעומתם לדור באי הארץ שלא חווה את יציאת מצרים, ניתנה הסיבה לקיומה של השבת בכלל, שהיא כאמור זכר ליציאת מצרים. מתוך כך אף ניתן להם ציווי המנוחה הנוסף המופיע רק בדברות השניות 'למען ינוח עבדך ואמתך כמוך'.
החילוף השביעי
החילוף השמיני
החילוף התשיעי
החילוף העשירי
החילוף האחד עשר
החילוף השתים עשרה
דברי הסיכום של שד"ל על ההתייחסות ל'פשט'
שד"ל גם מאמין שפירושי הפשט שלו הם האמת היחידה בפירוש הכתובים, שהרי 'אחד הוא הפשט, כי אחת היא האמת'.
דבקותו בגישה כל כך עקרונית, מחייבת אותו להסביר כיצד מצויים חכמים רבים כל כך, החולקים עליו בפרשנות שלהם. שהרי אם פירושו הוא בבחינת 'אחת היא האמת', ימצאו החולקים עליו כחולקים על האמת. שד"ל בהסתמכו על דברי חז"ל שאין מקרא יוצא מדי פשוטו, תמה כיצד יעיז מי מחכמי המקרא לחלוק עליו ולחלוק על האמת? 'מאין יצאה הרעה הזאת לנו? ומי הדיח המון תופשי התורה לשנות את דרכם ולחזות לנו שוא ומדוחים?'.4
שד"ל מייחס את עמדת החולקים עליו לפחד מפני האמת. דרך האמת משולה בעיניו לדרך צרה ביותר, 'כי אחת היא האמת מקומה צר מאוד, אין דרך לנטות ימין ושמאל. הקולע אל השערה ימצאנה, והנוטה כה וכה מן הנקודה ההיא, הוא תועה'.
קיומה של אמת אחת מאיים על חוקרי המקרא. שהרי אם לא יכוונו לאמת יחידה זו, ניתן יהיה להעמידם על טעותם ולומר להם 'תעית, תעית, שקר דברת'.
כדי להמנע מן המחלוקת עם התועים, או לחלופין להסכים עמהם בסברתם השגויה, הרחיבו חכמי המקרא את דרך הפירושים. עמעמו את הפשט היחיד ואפשרו להעלות סברות ופירושים רבים שכולם לגיטימיים, בבחינת 'שבעים פנים לתורה'. על ידי כך יכולה כל סברה להתקבל, ולא ניתן לחכם לבקר את זולתו בצורה מוחלטת המקובלת על כולם. יריעת הפרשנות של החולקים עליו הורחבה בצורה שהיא כוללת מיגוון פירושים אפשריים, כך שמרוב פירושים לא ניתן כבר לאתר את הפשט הנכון והיחיד.
'הלא יקשה להם דרך הפשט, אשר יכריחם להוכיח לתועה מום סברתו, או להסכים עמו בכל שגיאותיו'. ולכן 'נועצו לב יחדיו להרחיב להם את הדרך, הלא תראה עדת למדנים נאספים, איש איש מהם פושק שפתיו ומגלה רעיוניו'.
נראה ששד"ל חש שבסכום מאמרו הוא מביע עמדה קיצונית ואולי אף מתנשאת. אולי מסיבה זו מסיים הוא את מאמרו במעין התנצלות. 'רב לי עתה בעינינים האלה, פן אפתח שפתי ולא אאלם עוד'.
הערות:
1. השנתון ביכורי העתים יצא לאור בוינה בין השנים 1821-1833, במטרה לפרסם את סופרי ההשכלה מרחבי אירופה. שד"ל הרבה לפרסם בעיתון בעקר מאמרים על המילים הנרדפות שבתנ"ך.
2. שמואל דוד לוצאטו נולד בטרייסט בשנת 1800, ונפטר בפדובה בשנת 1865. שד"ל היה מראשי חכמת ישראל באיטליה. פירושו לתורה לוקט על ידי בניו והודפס לראשונה בפדובה בשנת 1871. הפירוש יצא במהדורה מחודשת בירושלים, במלאת 100 שנה לפטירתו של שד"ל. על פרשנות שד"ל למקרא עיין מאמרו של מ. בן ישר, מחניים על פרשנות התורה, חוברת 4, מרכז ספיר תשנ"ג עמ' 322-329.
3. בעיה נוספת הנובעת מכך היא מה הנוסח שהיה חרות בפועל על לוחות האבן השניות. האם על לוחות האבן השניות היה חרות הנוסח של דברות ראשונות או הנוסח של דברות שניות. בעיה זו אינה מענינו העיקרי של מאמרנו. עיין על כך בספרו של הרב ראובן מרגליות 'המקרא והמסורה', מוסד הרב קוק 1964 עמ' ז-ט, ושל הרב חנוך ארנטרוי בספרו 'עיונים בדברי חז"ל ובלשונם', מוסד הרב קוק 1978 עמ' קמו-קמח.
4. על מעמדה של האמת במחקריו ובכתביו של שד"ל, עיין במאמרו של ראובן בונפיל בקובץ 'איטליה' בעריכת ראובן בונפיל יצחק גוטליב וחנה כשר, שהוקדש לשד"ל במלאת 200 שנה להולדתו. מגנס 2004.
