סרח בת אשר נזכרת בפרשת "ויגש" במניין בני ישראל היורדים מצרימה. חוץ מייחוסה המשפחתי דבר אינו מסופר על אודותיה. לעומת זאת במדרש ניתן למצוא שפע של מסורות על אישה זו, ודמותה המקראית חסרת הפנים הופכת במקורות חז"ל לאישיות ייחודית, מעניינת ומרתקת. סרח מוצגת בספרות חז"ל כאישה חכמה ובעלת כוח השפעה רב שיש לה מעמד לא מעורער בעיני העם. בשל אריכות ימיה היא היחידה היודעת את סודות העבר ובידיה נמצאים מפתחות הגאולה. מנהיגי הדור נעזרים בה, ורק באמצעותה אפשר להניע מהלכים היסטוריים כבדי משקל.

את עיוננו בדמותה של סרח אפתח בסיפור המופיע במקורות התנאיים וקושר את סרח לסיפור הגאולה ממצרים:

"ויקח משה את עצמות יוסף עמו"... ומשה מהיכן היה יודע היכן היה קבור יוסף? אמרו סרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור, והיא הראתה למשה קבר יוסף. אמרה לו: במקום הזה שמוהו. עשו לו מצרים ארון של מתכת, ושקעוהו בתוך נילוס. בא ועמד על נילוס נטל צרור וזרק לתוכו וזעק ואמר: יוסף יוסף, הגיעה השבועה שנשבע הקב"ה לאברהם אבינו שהוא גואל את בניו. תן כבוד לה' אלהי ישראל ואל תעכב את גאולתך, כי בגללך אנו מעוכבים. ואם לאו נקיים אנחנו משבועתך [אם לא תעלה את ארונך תישאר אתה כאן ואנחנו נצא ממצרים פטורים מהשבועה]. מיד צף ארונו של יוסף ונטלו משה (מכילתא דר' ישמעאל, בשלח, מסכתא דויהי בשלח, פתיחתא.)

סיפור דרשני זה מרחיב ומוסיף פרטים רבים שאינם מופיעים בסיפור המקראי: ארונו של יוסף היה עשוי מתכת, והמצרים הטביעוהו בנילוס. בזמן יציאת מצרים היה משה עסוק בחיפושים קדחתניים אחרי ארונו של יוסף. משה היה קרוע בין שתי שבועות: מן העבר האחד עומדת שבועתו של הקב"ה לאברהם כי זמן השיעבוד מוגבל ובסופו יצאו לחירות (בראשית מו, יג-יד), ומן העבר האחר עומדת שבועת בני ישראל ליוסף כי יקחו את עצמותיו עימהם כשיצאו ממצרים (בראשית נ, כה). משה מתלבט מה עליו לעשות, האם יישאר במצרים עד שיימצא ארונו של יוסף? האם יצא ממצרים בלעדיו? היעלמות הארון מעקבת את יציאת מצרים ומעמידה בסכנה את הגאולה עצמה.

לפתע מופיעה סרח ש"נשתיירה מאותו הדור". היא בתו של אשר ואחייניתו של יוסף, ועדיין חיה בימיו של משה. סרח היא היחידה ששמעה את יוסף משביע את בני ישראל, וגם ראתה במו עיניה מה עשו המצרים בארונו לאחר שנפטר. סרח היא שריד חי לאותו הדור שעבר מן העולם. מדרש זה מעניק לה חיים ארוכים. בין אם ארך השיעבוד 430 שנה (שמות יב, מ), 400 שנה (בראשית טו, יג) או רק 210 שנים (כדעת חז"ל, בבראשית רבה צא, ב), הרי שהגיעה לזקנה מופלגת. המילה "נשתיירה" רומזת שהיא הושארה בחיים, אולי כדי לספר את קורות העבר ולעזור במציאת ארונו של יוסף.

מדוע נבחרה דווקא סרח להיות זאת שתודיע למשה על מקום הימצאות הארון? מדוע נבחרה היא שיהיה לה חלק חשוב כל כך בסיפור יציאת מצרים? נראה כי המסורות שלפיהן סרח הייתה בין יוצאי מצרים קשורות בעובדה שהיא נזכרת הן במניין יורדי מצרים (בראשית מו, יז) והן במפקד הנכנסים לארץ כנען (במדבר כו, מו). במפקד יוצאי הצבא שבערבות מואב היא האישה היחידה הנזכרת, חוץ מבנות צלפחד, והדבר מעיד על חשיבותה. חז"ל ראו בהופעתה בשתי הרשימות עדות שהאריכה ימים, ואמנם הייתה בין באי מצרים ויוצאיה (סדר עולם רבה, פרק ט). אפשר שאף שמה המיוחד של סרח תרם למסורות אלה. הביטוי "סרח העודף" (שמות כו, יב) הנזכר בקשר לבניית המשכן משמעו דבר שנותר ועודף על העיקר. גם סרח נשתיירה מאותו דור שחלף.

במסורות המדרשיות שזור גורלה של סרח בסיפורו האישי של יוסף בעוד דרכים. מסורת אחת גורסת כי כאשר ביקש יוסף להודיע לאביו כי הוא עודנו חי ושליט במצרים, פנו האחים אל סרח וביקשו ממנה כי תנגן לפניו בכינור וכך תודיענו שבנו בחיים כדי שלא ייבהל (ספר הישר, ויגש, פרק יד). מסורת אחרת מייחסת לסרח תפקיד חשוב בזיהויו של משה כמי שיגאל את ישראל ממצרים. המדרש מספר כי אשר בן יעקב מסר את סוד הגאולה שקיבל מאבותיו לסרח בתו. כשבאו משה ואהרן לזקני ישראל לגאלם, הלכו לסרח ואמרו לה, כי בא אדם ועשה אותות לעיניהם. אמרה להם: זה איננו הגואל. כאשר הוסיפו ואמרו כי אמר להם: "'פקוד יפקוד אלהים אתכם' אמרה להם: הוא האיש העתיד לגאול את ישראל ממצרים, שכן כך שמעתי מאבא 'פקוד יפקוד'. מיד האמינו העם בה' ובשלוחו" (פרקי דר' אליעזר, מהד' היגר, פרק מז). בסיפור זה משמשת סרח כמקור לסמכותו ולכוחו של משה, ובזכותה הוא רוכש את אמונו של העם. דמותה של סרח המתגלגלת עם בני ישראל למצרים ועולה יחד עמם לארץ כנען מגלמת את תולדותיו של עם ישראל. ההיסטוריה מקופלת בחייה של אישה זו, דמותה נקשרת בדמויותיהם של מנהיגי העם והיא מסייעת לתוכנית האלוקית לצאת אל הפועל. זהו תפקידה בירידה למצרים כשהיא משכנעת את יעקב שיוסף עודנו חי, וזהו תפקידה בגאולה ממצרים כשהיא מזהה את משה כמושיעם של ישראל. סרח ממלאת תפקיד זה כאשר היא עוזרת למשה למצוא את עצמות יוסף כדי שלא תעוכב היציאה ממצרים. לכן הופעתה של סרח בסיפור שבמכילתא היא כעין אישור כי הבטחותיו של הקב"ה אכן יתממשו. כשם שסרח נשארה בחיים, כך ייגאלו ישראל משיעבוד מצרים ויגיעו לארץ המובטחת.

אריכות ימיה של סרח זכתה להרחבה ולהעצמה. יש מסורות שלפיהן הייתה עוד בחיים בתקופתו של דוד המלך, והן מזהות אותה כאישה החכמה מאבל בית מעכה שהצילה את חייהם של כל בני עירה (קהלת רבה ט, יח, סימן ב). מסורת אחרת גורסת כי סרח לא מתה כלל, והיא נמנית עם האנשים שנכנסו בחיים לגן עדן (מסכת כלה רבתי ג, כג).

מסורת מעניינת מביאה סיפור על סרח המופיעה בבית המדרש בתקופת האמוראים כדי לסייע ביישובה של מחלוקת:

"ר' יוחנן היה יושב בבית המדרש ודורש את מעשה קריעת ים סוף 'והמים להם חומה מימינם ומשמאלם' (שמות יד, כב). דרש ר' יוחנן: כיצד היו המים עשויים כחומה? כמעין שבכה [אטומה]. השקיפה סרח בת אשר ואמרה: אני הייתי שם, ולא היו עשויים אלא כמו חלונות מאירים [שקופים]" (פסיקתא דרב כהנא, ויהי בשלח יא, יג).

בסיפור זה סרח עדיין חיה בתקופתו של ר' יוחנן (או שמא השקיפה לרגע מגן עדן?) והיא מופיעה בבית המדרש כדי להעיד על מה שהתרחש בקריעת ים סוף. דבריה מקבלים עדיפות על דרשתו של ר' יוחנן, שכן היא יודעת את העובדות לאשורן. בסיפור זה מוצגת סרח כאישה חכמה, השומעת ומבינה את הדיון האגדי המתנהל בבית המדרש ומשתלבת בו. כמו המים שעמדו כחומה, כך חייה של סרח כמו עצרו מלכת, והיא הייתה למעין חלון מאיר שבאמצעותו יכולים בני כל הדורות להשקיף על פלאי העבר.