לשיטתם של פ"מ אבל ושל ההולכים בדרכו, מתווים הפסוקים יב-יג שבפרק יח את קו הגבול מיריחו לבית אל. לפי תפיסה זו, יש סתירה חמורה בין תיאור זה לבין המשכו בפסוקים כב-כג, מקום שם נמנות בית אל ועפרה עם ערי בנימין. שכן, עפרה היא לדברי הכל טייבה, השוכנת כ- 7 ק"מ צפונה-מזרחה לבית אל. כיצד יכול אפוא הכתוב לומר, כי הגבול מגיע עד בית אל (ולא עד בכלל, לדעת רוב הסוברים כך), ולכלול אחר כך את עפרה הרחוקה משם בתוך הנחלה? לפיכך נזקקת סברה זו לתיאוריה של אלט, שהניח כי קו הגבול (היינו יח, יב-כ) לחוד, ורשימת הערים (יח, כא-כח) לחוד. לשיטתו, תיאור קו הגבול מקורו בתעודה קדומה שנתחברה לפני תקופת המלוכה. אותה תעודה התוותה את גבולות השבטים בארץ ישראל המערבית. ואילו רשימת הערים הועתקה לכאן מתוך רשימת ערי ממלכת יהודה בימי יאשיהו.
תיאוריה שנונה זו עשתה בשעתה רושם רב ונתקבלה על דעת רבים. ואולם, באין ראיות וממצאים שיש בהם כדי לאשר את מציאותם של המקורות לתקופותיהם כפי שהניח אלט, יש להסכים עם יחזקאל קויפמן בקביעתו, שתיאוריה זו אינה אלא פרי דמיון, השערות על גבי הנחות. מכל מקום, עדיף להניח כי המחבר או עורך בר-דעת, הבקיא להפליא בפרטי הגיאוגראפיה של הארץ, אינו עשוי לסתור את דברי עצמו במסגרת של תיאור קצר המשתרע על פני ארבעה-עשר פסוקים.
סבירה יותר היא שיטתם של אותם חוקרים שהעדיפו את ההיגיון הגיאוגראפי ואת רציפות התיאור העקיב על פני התיאוריות הספרותיות של אלט ואסכולתו. לפי דעתם של קויפמן וייבין עולה קו הגבול מסביבות יריחו לעפרה (כאשר יריחו ועפרה בתוך בנימין), עוקף את עפרה מצפון, ופונה משם אל עבר בית אל דרומה. לפי תפיסה זו שיעורם של דברי הכתוב "ועבר משם הגבול לוזה אל כתף לוזה נגבה היא בית אל" (יח, יג) הוא: ועבר משם הגבול נגבה לוזה, אל כתף לוזה, היא בית אל. רוצה לומר, שאותה כתף שוכנת צפונה לבית אל, ולפיכך בית אל כלולה גם היא בנחלת בנימין, כמפורט שם.
סברה זו נהירה מבחינה גיאוגראפית והיא מיישבת באורח סביר את כל ההיגדים שבפרק, אך פרטי המקראות לא נתפרשו על-ידי קויפמן וייבין כהלכה (פרט ל-יח, יג כנ"ל), ולכן נמצא גם התיאור הגיאוגראפי לוקה במידת מה.
קודם יש לדון בביאור של "ויצא מבית אל לוזה" (טז, ב). קויפמן בפירושו לפסוק אימץ את הביאור המוזר לפיו "בית אל" היא, כביכול, "שטח בית הפולחן". על כן הסתבך כשהגיע לביאור המילים "היא בית אל" (יח, יג), ונזקק לתירוץ דחוק. למעלה דחינו סברה זו גם מטעמים אחרים.
אדרבה, גם ההתבוננות במהלך הנכון של הקו מבהירה היטב את המשמעות של מקרא זה, ששיעורו, כאמור "ויצא מ[הר] בית אל לוזה". ברם, אין הגבול יוצא מן הקצה הדרומי של הר בית אל (כהשערתו של קייל), כי אם מקצהו הצפוני, היינו מהר בעל חצור. קו הגבול אינו "עוקף" סתם את עפרה כדי להכלילה בבנימין, כדברי ייבין וקויפמן, כי אם הוא עולה להר בעל חצור, מכיוון שהנו נקודת גבול גיאוגראפית-טבעית והיא הקצה של החבל הנקרא "הר בית אל".
פסגה גבוהה זו (1016 מ') מתנשאת מעל פני כל הסביבה, ובזכות זאת היא משמשת נקודת גבול מרכזית ונודעת בין בנימין לבין אפרים.
ראיה מכרעת למקומו של הר בעל חצור בגבול יש בלשון הפסוק: "ויהיו גזזים לאבשלום בבעל חצור אשר עם אפרים" (שמ"ב יג, כג). אמור מעתה: התיאור של נחלת בנימין ביהושע יח עקבי הנהו. רשימת הערים כוללת את בית אל ואת עפרה, וגם קו הגבול מתאים לכך. הוא עולה מערבות יריחו לראש הר בעל חצור. יתר על כן, קו גבול זה נודע בישראל למעשה מאז ימי ההתנחלות ואף בראשית ימי המלוכה.
מהלך קו הגבול מערבות יריחו לבעל חצור מתואר בכתוב (יח, יב): "ועלה בהר ימה והיו תצאתיו מדברה בית און". המונח "תוצאות" בתיאורי הגבולות מוסב בדרך כלל על מקום שקו גבול ברור פוגע במדויק בגורם גיאוגראפי-טבעי ניכר וידוע כגון ים, נהר, מעיין או על מקום בו הקו מסתיים. כייון שסיום קו אין כאן, מסתבר כי "תצאתיו מדברה בית און" פירושן הגבול הצפוני של מדבר בית און, מקום שם מתנשא הר בעל חצור, שהנו, כאמור, גורם גיאוגראפי-טבעי בולט העשוי לשמש נקודת גבול ברורה בדומה למעיין או לשפת ים.
אשר למדבר בית און, אין כמעט ספק כי צודקת הגדרתו של ייבין "מדבר בית און שהוא המשכו הצפוני של מדבר יהודה". וכשם שמדבר בית און הוא המשכו הצפוני של מדבר יהודה, כך הר בית אל הוא המשכו הצפוני של הר יהודה. במובן כולל קורא הכתוב "הר יהודה" לכל רכס של יהודה; ואולם לעתים הוא מבחין בין חלקו הנושב (היינו גב ההר ומורדותיו המערביים) לבין מורדותיו המזרחיים הצחיחים המכונים "מדבר יהודה". ממש כך משמש גם "הר בית אל" במובן כולל, המוסב על כל חבל ההרים עד הר בעל חצור, ואולם אפשר להבחין בו בין חלקיו הנושבים לבין מורדותיו המזרחיים הצחיחים המכונים "מדבר בית און". הגבול הצפוני של החבל, הר בעל חצור, הוא ממילא גם קצהו הצפוני של מדבר בית און השופע ממנו מזרחה ודרומה.
מעניין מבחינה זו להשוות את המקרא הנדון למקביל לו בפרק טז:
יח, יב: "ועלה בהר ימה והיו תצאתיו מדברה בית און".
טז, א: "המדבר עלה מיריחו בהר בית אל".
לפנינו בשני המקראות "הר" ו"מדבר", וכן "הר בית אל" ו"מדבר בית און". ההשוואה מלמדת, כי לפי הגדרת המקרא מתנשא מערבה לערבות יריחו "הר בית אל" שמורדותיו המזרחיים נקראים "מדבר בית און".
על הגדרות פשוטות ונהירות אלה, המקובלות על גיאוגראפים וחוקרי מקרא רבים, חולק ז' קלאי, וזאת מכוחן של שתי הנחות. האחת ספרותית, שיש להבחין - כשיטתו של אלט - בין קווי הגבולות לבין רשימת הערים וכבר דחינו אותה לעיל. והשנייה - גיאוגראפית, שיש לזהות את בית און עם תל מרים (פחות מק"מ אחד דרומה-מערבה למכמש, אתר שאינו מתאים לשום נתון מנתוני המקרא). לפי יהושע ז, ב העי היא "עם בית און", היינו סמוכה לה מאוד. ואילו תל מרים אינו סמוך לשום אתר שאפשר לזהותו עם העי.
בפרשת מלחמת גבע-מכמש שבשמ"א יד, טו-כג מתאר הכתוב את ההתמוטטות הגמורה של המערך הפלשתי ואת מנוסת הצבא הפלשתי, ומסכם במילים: "ויושע ה' ביום ההוא את ישראל, והמלחמה עברה את בית און" (פס' כג). הייתכן כי אחרי המפלה והמנוסה "עברה המלחמה" את תל מרים, היינו בסך הכל פחות מק"מ אחד מן המחנה הפלשתי המובס ודווקא בכיוון הבסיס הישראלי בגבע? אתמהה.
ואחרון אחרון (ובזאת חש גם קלאי): אין שום סיבה לקרוא למדבר בנימין, או לחלק ממנו, על שמו של תל מרים דווקא.
אם "בית און" אינה תל מרים, עם איזה אתר יש לזהותה? כדי לענות על כך, אין מנוס מלגעת בקיצור במחלוקת הנושנה בעניין א-תל, אתר החפירות הגדול בין בית אל לבין הכפר דיר דבון. לדעת רבים (וביניהם קלאי) זהו מקומה של העי. ואולם, חפירות קראוזה-מרקה לא גילו שום שרידים מתקופת יהושע. העיר הכנענית הגדולה והחשובה ששכנה שם בתקופת הברונזה הקדומה חרבה יותר מאלף שנה לפני יהושע (בערך 2500 לפה"ס). ועוד, העי הייתה, לפי עדות יהושע ז, ג ו-יב עיר קטנה, ואילו העיר הכנענית של א-תל הייתה גדולה וחשובה. השוואה נכונה של המקראות אל תוצאות החפירות היא המפתח לזיהוי הנכון, כפי שהוצע על-ידי גרינץ, קויפמן ודיסו.
בתחילת פרשת העי נאמר: "העי אשר עם בית און מקדם לבית אל" (יהושע ז, ב). כאן נמנו שלושה מקומות. ואילו בהמשך הדברים אומר הכתוב: "ולא נשאר איש בעי ובית אל אשר לא יצא אחרי ישראל" (ח, יז). הווה אומר, שרק יושבי שתי ערים יצאו, היינו יושבי העי ובית אל. ובית און? על שאלה זו עונות החפירות: בבית און לא היו אוכלוסין, היא הייתה חרבה. ומכאן כי א-תל, שחרבה לפי עדות הממצאים דורות רבים לפני יהושע, היא בית און. וכיוון שהייתה זו חרבה גדולה מפורסמת הנשקפת למרחוק ציין הכתוב לסימן היכר, כי העי הקטנה ישבה עם בית און, וזה גם הטעם שבגללו נקרא מדבר בנימין על שם בית און, כי הוא צופה על מרחבי המדבר מזרחה.
כללו של דבר, גבול בנימין-אפרים עולה מערבות יריחו לראש הר בעל חצור, שהוא קצהו הצפוני של הר בית אל (וממילא גם של מדבר בית און). משם הוא פונה דרומה אל עבר העיר בית אל (=לוז). זהו פשר הכתוב: "ויצא מ[הר] בית אל לוזה". בית אל ועפרה כלולות בנחלת בנימין, וקווי הגבול בפרק יח תואמים את רשימת המקומות בסוף הפרק. .