תוכן העניינים: עמוס פרק א עמוס פרק ב עמוס פרק ג עמוס פרק ד עמוס פרק ה עמוס פרק ו עמוס פרק ז עמוס פרק ח עמוס פרק ט שאלות חזרה וסיכום מקורות לעיון לבעיית יחס הנביא לקורבנות |
העם | חטאו | נגד מי החטא | העונש | זמן העונש | פרק/פסוק |
---|---|---|---|---|---|
דמשק | |||||
עזה | |||||
צור | |||||
אדום | |||||
עמון | |||||
מואב | |||||
יהודה | |||||
ישראל |
רמב"ם, הלכות תשובה, ג הא. מה תכונות שלושת החטאים הראשונים ביחיד, ומניין לומדים זאת? ב. מה תכונות שלושת החטאים הראשונים בציבור, ומניין לומדים זאת? ג. כיצד מפרשים את שלשה וארבעה החטאים רש"י, אבן עזרא, רד"ק ומצודות?
בשעה ששוקלים עוונות אדם עם זכויותיו, אין מחשבין עליו עוון שחטא בו תחילה, ולא שני, אלא משלישי ואילך. אם נמצאו עוונותיו משלישי ואילך מרובין על זכויותיו - אותם שתי עוונות מצטרפים ודנין אותו על הכול. ואם נמצאו זכויותיו כנגד עוונותיו אשר מעוון שליש ואילך - מעבירים כל עוונותיו ראשון ראשון. לפי שהשלישי נחשב ראשון, שכבר נמחלו השנים. וכן הרביעי הרי הוא ראשון שכבר נמחל השלישי, וכן עד סופן. במה דברים אמורים. ביחיד, שנאמר: "הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר". אבל הציבור תולים להן עוון ראשון שני ושלישי, שנאמר: "על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו". וכשמחשבין להן, על דרך זה מחשבין להן מרביעי ואילך.
נאות הרועים;17. כיצד תסביר מבחינה רעיונית ומבחינה ספרותית את ההקדמה הארוכה (על משקל אחד), שאמר הנביא על הגויים עד הגיעו אל מטרתו העיקרית להוכיח את ישראל?
בחרצובות הברזל;
ותומך שבט מבית עדן;
ושחת רחמיו;
ועברתו שמרה נצח;
על בקעם הרות הגלעד.
השואפים על עפר ארץ בראש דלים,4. "שרפו עצמות מלך אדום" (1).
ודרך ענוים יטו,
ועל בגדים חבלים יטו,
ויין ענושים,
אנכי מעיק תחתיהם כאשר תעיק העגלה המלאה לה עמיר,
ואבד מנוס מקל.
רב סעדיה גאון, האמונות והדעות ה הא. איך מפרש רב סעדיה גאון את הביטוי "שלשה וארבעה", ולמי מבין המפרשים שהבאת בפרק א שאלה 6 הוא מסכים?
האדם, כאשר יסכים בעת תשובתו בלב שלם שלא ישנה (=יחזור על חטאו), תהיה תשובתו מקובלת. ואם תשיאהו התאווה אחר כן לשנות (=לחזור על חטאו), אין תשובתו נפסדת, אך ימחלו לו העוונות שהיו קודם התשובה, ויכתב עליו מה שיהיה לאחריה. וכן אם ינהג המנהג הזה פעמים רבות, שישוב (בתשובה) ואחר כך ישנה בחטא - אין כותבים עליו אלא מה שאחר התשובה, אם הייתה בכל פעם דעתו שלמה ולבו טוב שלא ישנה בחטאו. וזה אשר אתה מוצא הכתוב אומר "על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו" - איננו בקבלת התשובה, אבל הוא בדחיית העונש מהם אחר השליחות. כאילו היה שולח אל עם שישובו בתשובה, ואם לא ישובו - אביא עליהם החרב והרעב. ואם ישובו בתשובה אחר השליחות הראשונה או השנית או השלישית - לא יבוא עליהם מה שאמר להביא. ואם לא ישובו, יגזור עליהם מה שאמר. ואפילו אם ישובו אחר כן, לא תועיל להם תשובתם ברביעית לדחות מהם את העונש ההוא בעולם הזה, אבל היא מועילה להם להינצל בעולם הבא.
רבי יהודה הלוי, ספר הכוזרי ב לבא. הסבר את פסוק 2 לפי דברי רבי יהודה הלוי ולפי רד"ק.
אמר החבר: האומות עובדי עבודה זרה חשבו להידמות לאומה החיה, ולא יכלו להשיג יותר מן הדמיון הנראה (=הדמיון החיצוני). הקימו בתים לאלוקים - ולא נראה בהם לאלוקים אות. הפרשו והנזרו להראות עליהם הנבואה - ולא נראתה. החניפו והכעיסו ובעטו - ולא ירדה עליהם אש מן השמים, ולא מגפת פתאום כדי לברר אצלכם שהוא ענוש מאת האלוקים... אבל עניינים משתנה כפי רובם ומיעוטם וחזקתם וחולשתם ומחלקותם וחיבורם - ועל דרך הטבע והמקרה. ואנחנו - כשימצא פגע את לבנו, אשר הוא בית מקדשנו - אבדנו. וכאשר ירפא - נרפא אנחנו, בין שנהיה רב או מעט... ועל איזה עניין שיהיה, מנהיגנו ומלכנו, והמושל בנו, והמחזיק אותנו בעניין הזה שאנחנו בו - הפיזור והגלות - אל חי!
רמב"ם, מורה נבוכים ב לזא. האם הנביא ניבא מרצונו? ומה ראיה מירמיהו הביא הרמב"ם?
טבע הנבואה מחייב למי שהגיע לו זה... השפע - שיקרא בני אדם על כל פנים, יקובל ממנו או לא יקובל, ואפילו יזיק לעצמו. עד שאנחנו נמצא נביאים קראו בני אדם עד שנהרגו, והשפע ההוא האלוקי יניעם ולא יניחם לשקוט ולא לנוח בשום פנים, ואפילו הגיעו לרעות גדולות. ולזה תמצא ירמיהו... כי כשהגיעהו מביזיון המורים הכופרים ההם אשר היו בזמנו, השתדל לסתום נבואתו ולא לקראם אל האמת אשר מאסוהו, ולא היה יכול לסבול זה. אמר: כי היה דבר ה' לי לחרפה ולקלס כל היום; ואמרתי: לא אזכרנו ולא אדבר עוד בשמו - והיה בקרבי כאש בוערת עצור בעצמותי, ונלאיתי כלכל ולא אוכל. וזהו עניין מאמר הנביא האחר: "ה' אלוקים דבר - מי לא ינבא?"
נועדו,20. היכן מצאנו תוכחות על עושק, חמס ושוד בספרי הנביאים? (3-2 דוגמאות).
פח... ומוקש,
צר וסביב הארץ,
בפאת מטה ובדמשק ערש,
וספו.
הנצי"ב, "העמק דבר" לויקרא כב 29א. מתי ועל מה מביאים קורבן תודה?
"וכי תזבחו זבח תודה לה' לרצונכם תזבחו" (ויקרא כב 29)... ראוי לדעת שקורבן תודה אינו אלא נדבה, ויכול אדם להביאו בכל יום. אלא שהונח קורבן זה למי שצריך להודות על נס שארע לו, כדי לספר הנס בעת שהוא אוכל בסעודה אחת כל הקורבן עם הלחמים... אמנם כן היו נוהגים ישראל להביא בחג הסוכות קורבן תודה, לא משום איזה נס שעבר, אלא משום שיש בו לחם, ומועיל לגשם הבא אחר החג, ונדונים בחג על המים שהוא עיקר פרנסת הארץ. וכך מבואר בעמוס: בואו בית אל... וקטר מחמץ תודה... כי כן אהבתם בני ישראל, וגם אנכי מנעתי מכם את הגשם...
רבי יוסף אלבו, ספר העיקרים ד חא. מדוע ירידת הגשם היא עדות להשגחת השם?
...הנביאים מזכירים עניין המטר לאות על ההשגחה. אמר ירמיהו: "ולעם הזה היה לב סורר ומורה, סרו וילכו ולא אמרו בלבבם נירא נא את ה' הנותן גשם יורה ומלקוש בעתו שבועות חקות קציר ישמר לנו". ואמר המשורר: "המכסה שמים בעבים... המכין לארץ מטר" וזה שירידת המטר אי אפשר שישלם בזולת נשיבת רוחות לכסות השמים בעבים ולהוליכם ממקום למקום אל אשר יהיה שמה רצון השם להוליכם.
אמר הנביא, מוכיח לישראל על שהיו מכחישים ההשגחה: "וגם אנכי מנעתי מכם את הגשם בעוד שלשה חדשים לקציר, והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר". כלומר: ומזה היה לכם לקחת ראיה ברצון רוצה.
ואמרו רבותינו ז"ל: "גדול יום הגשמים מיום תחיית המתים, שתחיית המתים לצדיקים בלבד, וגבורת גשמים לצדיקים ולרשעים". כאילו רצו לומר שכמו שתחיית המתים איננו עניין טבעי, כן עניין המטר... הוא עניין תלוי ברצון רוצה, מורה על ההשגחה המתחדשת מדי שנה כפי הרצון האלוקי.
הרוצצות,
ונשא אתכם, ואחריתכן, וקראו נדבות השמיעו, נקיון שנים, |
הגזם,
כאוד, מה שחו, עיפה, דורך על במתי ארץ |
המבליג שוד על עזבאר את המלים "מבליג", "עז", "יבוא".
ושוד על מבצר יבוא
רבי יהודה הלוי, ספר הכוזרי ב מחא. כיצד מסביר רבי יהודה הלוי את "התנגדות" הנביאים לקורבנות?
אמר החבר: אלה והדומה להם (הדרישות "מה ה' אלוקיך שאל מעמך כי אם ליראה", ו"מה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד"...) הם החוקים השכליים, והם ההקדמות וההצעות לתורה האלוקית, קודמת לה בטבע ובזמן, אי אפשר בלעדיהם בהנהגות איזו קהילה שתהיה מבני אדם, עד שקהל הליסטים אי אפשר שלא יקבלו הצדק ביניהם, ולא - לא הייתה מתמדת חברתם.
וכאשר הגיע המרי מבני ישראל אל עניין שהקלו בתורתו השכלית והמנהגיות, אשר אי אפשר בלעדיהם לכל קהילה (כמו שאי אפשר לאדם בלי הדברים הטבעיים כאכילה ושתייה ותנועה ומנוחה ושינה ויקיצה) והחזיקו עם זה בעבודת הקורבנות וזולתם מן התורות האלוקיות השמעיות (=המצוות שאין להן טעם), הסתפק ה' בפחות ואמר: הלוואי שתשמרו התורות ששומרים אותם הפחות שבקהילות, כמו קבלת הצדק והדרך הטובה וההודאה בטוב הבורא! כי התורות האלקיות לא תשלמנה אלא אחר השלמת התורות המנהגיות והשכליות... ומי שלא החזיק באלה (במצוות ההגיוניות, כמו הצדק, המשפט וכדומה) איך יחזיק בקורבנות ובשבת ובמילה וזולתם, ממה שאין השכל מחייבו ולא מרחיקו, והם התורות אשר התייחדו בני שראל בהם, בתוספת על המצוות השכליות...
ועל הדרך נאמר להם "ומה ה' דורש ממך" ו"עולותיכם ספו על זבחיכם ואכלו בשר" ובדומה לו.
בעצרותיכם,
בושסכם, ושלם מריאיכם, המון שיריך, ויגל כמים משפט, מהלאה לדמשק. |
נטשה על אדמתה,
העיר היוצאת אלף, פן יצלח כאש, כימה וכסיל, המבליג שד על עז, סכות... כיון, |
גובי | אש | אנך | |
---|---|---|---|
המראה | |||
העונש שהוא מביע | |||
שאלת ה' את הנביא | |||
תפילת הנביא | |||
תשובת ה' |
רמב"ם, מורה נבוכים ב מגא. מה הוא המשותף ל"כלוב קיץ" ולתוכן הנבואה? הבא דוגמאות נוספות לקשר מסוג זה.
...כמו שיראו הנביאים דבר שהרצון בהם לחקות עניין, כן יראו עוד דברים, הנרצה בהם, מה שיעיר עליו שם הדבר הנראה, מצד הגזרה או השיתוף בשם, וכאילו... להראות דבר יש לו שם משותף, יורה אחד מענייניו על עניין אחר... כמאמר ירמיהו "מקל שקד" והיתה הכוונה להורות משיתוף המלה "שקד", ואמר "כי שוקד אני" לא מעניין המקל ולא מעניין השקדים. וכן ראיית עמוס "כלוב קיץ" להורות ממנו על תוך מידת הזמן, ואמר "בא הקץ".
רמב"ם, מורה נבוכים ב לוא. האם פסוקים 12-11 הם נבואת נחמה או עונש?
...הסיבה העצמית הקרובה בהפסק הנבואה בזמן הגלות... - עצלות או עצבות שיהיה לאדם בעניין מן העניינים... ובזה יעדנו רע, והוא אשר רצה באמרו "ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו" ואמר: "מלכיה ושריה בגויים אין תורה, גם נביאיה לא מצאו חזון מה'" (איכה ב 9). וזה... מבואר... כי הכלי כבר נתבטל. והוא הסיבה גם כן בשוב הנבואה לנו על מנהגה לימות המשיח, מהרה יתגלה.
אם יחבאו בראש הכרמל...במה מקביל השבי להיסתרות מפני אויב?
ואם יסתרו מנגד עיני בקרקע הים...
ואם ילכו בשבי לפני אויביהם...
אוחז שבט הממשל (א 5);3. הגויים נענשים (בכל המקרא) אך ורק על חטאים מוסריים, לא על חטאים דתיים.
שמר כעסו לעולם (א 11);
הרומסים (ב 7, ח 4);
ממושכנים (ב 8);
קל הרגלים לא יוכל לנוס (ב 14);
לא ידעו לעשות הישר (ג 10);
נשים שמנות ומפונקות (ד 1);
חוסר אוכל (ד 6);
הופך בוקר לאפלה (ד 13);
רמסכם (ה 11);
בהמות הקורבן המפוטמות (ה 22);
הקרואים בשם נבחר הגויים (ו 1);
המרחיקים במחשבתם את יום הפורענות (ו 3);
ארבה (ז 1);
אבן קטנטנה (ט 9);
האיש המוליך את שורת הזריעה (ט 13).
שירים על גבורת הבורא (ד 13-12, ה 8, ח 8-7, ט 6-5),8. באר וישב את הביטויים:
ציורים ומליצות מחיי הרועה והטבע (ב 13, ג 5-4, 12, ה 19, ו 12 ועוד),
משחקי לשון וצליל (ה 5, ו 7, ז 10, 17, ח 5 ועוד).
ואבלו (א 2);9. השווה זו לזו את השבועות המוזכרות בעמוס (ד 2, ו 8, ח 7). מצא פסוקים נוספים המנוסחים בלשון שבועה, אף-על-פי שהמונח "נשבע" אינו מופיע בהם.
שרפו... לשיד (ב 1);
יין ענושים (ב 8);
בדל אוזן (ג 12);
מרבק (ו 4);
ומסרפו (ו 10);
ולא תטיף (ז 16);
הכפתור (ט 1);
לא תגיש ותקדים (ט 10);
בקיעים (ו 11);
הפורטים ו 5).
המקורות במקרא:
ישעיהו: א 11; מג 24-23; נו 7; נח 8-3.
ירמיהו: ו 20; ז 21; לג 18-17.
שמואל א': ז 9; טו 22.
תהילים: מ 7; נ 8; נא 19; סט 32.
תרי עשר: עמוס ה 25; מיכה ו 8; הושע ו; מלאכי ג.
משלי: כא 3.
א. רמב"ם, מורה נבוכים ג מו1. מדוע מיני הקורבנות הם בקר וצאן בלבד?
כבר אמרה התורה - כפי מה שפירש אונקלוס - שהמצרים היו עובדים מזל טלה, ומפני
זה היו אוסרים לשחוט הצאן והיו מואסים רועי צאן. אמר: "הן נזבח את תועבת מצרים" (שמות ח 22)... וכן היו כתות מן הצאבה עובדים לשדים, והיו חושבים שהם ישובו בצורת העזים, ולזה היו קוראים לשדים "שעירים"... ולזה היו אוסרים הכתות ההם גם כן אכילת העזים. אבל שחיטת הבקר כמעט שהיו מואסים אותו רוב עובדי עבודה זרה, וכולם היו מגדילים זה המין מאוד. ולזה תמצא אנשי הודו עד היום לא ישחטו הבקר כלל, ואפילו בארצות אשר ישחטו שאר מיני בעלי חיים. ובעבור שימחה זכר אלו הדעות אשר אינם אמיתיות, צווינו להקריב אלו השלושה מינים לבד מן הבהמה: "מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם" (ויקרא א 2), עד שיהי המעשה אשר חשבוהו תכלית המרי, בו יתקרבו אל האלוה, ובמעשה ההוא יכפרו העוונות, וכן מרפאים הדעות הרעות, אשר הם חוליי הנפש האנושית, בהפך אשר בקצה האחר... ומפני שרוב בני האדם לא היו יכולים להקריב בהמה ציווה להקריב קורבן גם כן ממין העוף... והם תורים ובני יונה... ואחר כן באר לנו שזה המין מן העבודה - רצוני לומר הקורבנות - אם לא נעשהו כלל אין חטא עלינו כלל. אמר: "וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא" (דברים כג 23).
ב. רמב"ם, מורה נבוכים ג לב6. איך מסביר רמב"ם את דברי הנביאים על עבודת הקורבנות, ובמה קשור הסבר זה לדבריו בטעם הקורבנות?
...אי אפשר לצאת מן ההפך אל ההפך פתאום. ולזה אי אפשר, לפי טבע האדם, שיניח כל מה שהרגיל בו פתאום. וכאשר שלח האלוה משה רבנו לתיתנו "ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט 6)... והיה המנהג המפורסם בעולם שהיו אז רגילים בו, והעבודה הכוללת אשר גדלו עליה - להקריב מיני בעלי חיים בהיכלות ההם אשר היו מעמידים
בהם הצלמים ולהשתחוות להם... לא גזרה חכמתו יתברך ותחבולתו המבואר בכל בריאותיו שיצוונו להניח מיני העבודות ההם כולם ולעזבם ולבטלם, כי אז היה זה מה
שלא יעלה בלב לקבלו, כפי טבע האדם, שהוא נוטה תמיד למורגל... ומפני זה השאיר יתברך מיני העבודות ההם והתיקם מהיותם לנבראים ולעניינים דמיוניים שאין אמיתות להם - לשמו יתברך, וציוונו לעשותם לו... שיהיה המזבח לשמו "מזבח אדמה תעשה לי" (שמות כ 24) ושיהיה הקורבן לו: "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'" (ויקרא כ 2)... והזהיר מעשות דבר מאלו המעשים לזולתו: "זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו" (שמות כב 19)... והגיעה בזאת... שנמחה זכר עבודה זרה ונתקיימה הפינה הגדולה האמיתית באמונתנו, והיא מציאות האלוה ואחדותו, ולא יברחו הנפשות וישתוממו בבטל העבודות אשר הורגלו ולא נודעו עבודות זולתם. 4. איזה טעם הוסיף רמב"ם כאן למצוות הקורבנות? 5. שלב את הטעם שרשמת בשאלה (2) והטעם שרשמת בשאלה (4) לטעם אחד.
ג. רמב"ם, מורה נבוכים, שם
ובעבור זה העניין... נמצא הרבה בספרי הנביאים שמוכיחים בני אדם על רוב השתדלותם והתחזקם להביא הקורבנות, ובאר להם שאינם מכוונים לעצמם כוונה צריכה מאוד, ושהאלוה אינו צריך להם. אמר שמואל: "החפץ לה' בעולות וזבחים כשמוע בקול ה'" (שמואל א' טו 22). ואמר ישעיהו "למה לי רוב זבחיכם יאמר ה'" (ישעיהו א 11). ואמר ירמיהו: "כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח, כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאמור: שמעו בקולי והייתי לכם לאלוקים ואתם תהיו לי לעם" (ירמיהו ז 22)... אמנם כוונת המאמר הוא מה שביארתי לך, וזה...: שהכוונה הראשונה אמנם היא שהשיגוני ולא תעבדו זולתי... וזאת המצווה בהקרבה ובעבורה העתקתי אלו העבודות לשמי עד שיימחה שם עבודה זרה ותתקיים פנת יחודי; וביטלתם התכלית ההיא והתחזקתם במה שנעשה בעבורה (ביטלתם את המטרה והתחזקתם באמצעי), והוא: שאתם ספקתם (=הסתפקתם) במציאותי "כחשו בה' ויאמרו לא הוא" (ירמיהו ה 12), ועבדתם עבודה זרה "וקטר לבעל והלוך אחרי אלהים אחרים ובאתם אל הבית..." (ירמיהו ז 9) - נשארתם מכוונים אל היכל ה' ומקריבים הקורבנות אשר לא היו מכוונים כוונה ראשונה.
ד. רמב"ם, הלכות מעילה ה ח7. במה שונים דברי רמב"ם על הקורבנות כאן מדבריו במורה נבוכים?
ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה ולידע סוף עניינים כפי כוחו. ודבר שלא ימצא לו טעם ולא ידע לו עילה - אל יהי קל בעיניו, ולא יהרוס לעלות אל ה' פן יפרוץ בו... והחוקים הם הן המצוות שאין טעמן ידוע. אמרו חכמים: "חוקים חקתי לך ואין לך רשות להרהר בהן"... וכן הקורבנות כולם מכלל החוקים הן. אמרו חכמים שבשביל עבודת הקורבנות העולם עומד. שבעשיית החוקים והמשפטים זוכין הישרים לחיי העולם הבא... והקדימה תורה ציווי על החוקים, שנאמר ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם.
ה. רמב"ם, ספר המצוות, השורש השלישי8. עיין היטב בהגדרת רמב"ם למהות תרי"ג מצוות, ובדבריו על חידוש מלכות בית דוד והדינים הנוהגים בה. במה שונים דבריו כאן מדבריו במורה נבוכים? שים לב במיוחד לדבריו במאמר ג פרק לב (סעיף ג' בלקט זה), "וזאת המצווה בהקרבה ובעבורה העתקתי אלו העבודות לשמי עד שיימחה שם עבודה זרה ותתקיים פנת יחודי".
אין ראוי למנות מצוות שאין נוהגות לדורות. דע, כי אמרם תרי"ג מצוות נאמרו לו למשה בסיני, מורה על היות זה המספר מהמצוות הנוהגות לדורות... ובעבור השורש הזה אין ראוי למנות ברכות וקללות שנצטוו בגריזים ועיבל...
ו. רמב"ם, הלכות מלכים יא א
המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה. ובונה המקדש ומקבץ נידחי ישראל, וחוזרים כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם - מקריבים קורבנות, ועושין שמיטין ויובלות ככל מצוותה האמורה בתורה.
ז. רמב"ן, בביאורו לויקרא א 99. כיצד מגדיר רמב"ן את הסבר הרמב"ם?
והנה (דברי הרמב"ם במורה נבוכים ג מו, מקור א) הם דברי הבאי, ירפאו שבר גדול וקושיא רבה על נקלה, יעשו שולחן ה' מגואל, שאיננו רק להוציא מלבן של רשעים וטפשי עולם, והכתוב אומר כי הם לחם אשה לריח ניחוח. והנה נח בצאתו מן התיבה עם שלושת בניו אין בעולם כשדי או מצרי, הקריב קורבן וייטב בעיני ה', ואמר בו "וירח ה' את ריח הניחח", וממנו (מהקורבן) אמר אל לבו לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם. והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן, וישע ה' אל הבל ואל מנחתו, ולא היה עדיין בעולם שמץ עבודה זרה כלל...
ויותר ראוי לשמוע הטעם שאומרים בהם, כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדיבור ובמעשה, ציווה השם כי כאשר יחטא ויביא קורבן יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתוודה בפיו כנגד הדיבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאווה, והכרעיים, כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרוק הדם על המזבח כנגד
דמו בנפשו כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלוקיו בגופו ובנפשו וראוי לו שיישפך דמו תחת דמו, נפש תחת נפש, וראשי אברי הקורבן כנגד ראשי אבריו... וקורבן התמיד בעבור שלא יינצלו הרבים מחטוא תמיד. ואלה דברים מתקבלים מושכים הלב כדברי אגדה. ועל דרך האמת יש בקורבנות סוד נעלם...
ח. רבי יהודה הלוי, ספר הכוזרי ב מח12. עיין בדברי הרמב"ם, מורה נבוכים ג לב (סעיף ג' בלקט זה), ורשום את ההבדל שבין הסברו של רמב"ם להתנגדות הנביאים לקורבנות לבין הסברו של רבי יהודה הלוי.
אמר החבר: אלה והדומה להם (הדרישות "מה ה' א' שואל מעמך כי אם ליראה" ויתר דברי הנביאים בדומה לזה) הם החוקים השכליים, והם ההקדמות וההצעות לתורה האלוקית, קודמת לה בטבע ובזמן, אי אפשר בלעדיהם בהנהגות איזו קהילה שתהיה מבני אדם, עד שקהל הליסטים אי אפשר שלא יקבלו הצדק ביניהם. ולא - לא הייתה מתמדת חברתם.
וכאשר הגיע המרי מבני ישראל אל עניין שהקלו בתורתו השכלית והמנהגית, אשר אי אפשר בלעדיהם לכל קהל... והחזיקו עם זה בעבודת הקורבנות וזולתם מן התורות האלוקיות השמעיות (=המצוות שטעמן נסתר, כקורבנות), הסתפק (ה') בפחות ואמר: הלוואי שתשמרו התורות ששומרים אותם הפחות שבקהילות, כמו קבלת הצדק והדרך הטובה וההודאה בטוב הבורא. כי התורות האלוקיות לא תשלמנה אלא אחר השלמת התורות המנהגיות והשכליות... ומי שלא החזיק באלה (בשכליות, כצדק ודומיו), איך יחזיק בקורבנות ובשבת ובמילה וזולתם, ממה שאין השכל מחייבו ולא מרחיקו, והם התורות אשר התייחדו בני ישראל בהם, בתוספת על המצוות השכליות.
ועל זה הדרך נאמר להם "מה ה' דורש ממך" ו"עולותיכם ספו על זבחיכם ואכלו בשר"...
ט. רבי מאיר שמחה מדווינסק, "משך חכמה" הקדמת ויקרא15. רבי מאיר שמחה מסביר כי דברי רמב"ם ודברי רמב"ן מתיחסים לתחומים שונים זה מזה. מה הם?
הקדמונים נחלקו בטעם הקורבנות, המורה אמר כי הוא להרחיק לב האדם מע"ז, והרמב"ן וסיעתו אמרו כי הוא לקרב כל כוחות העולמות, והוא עניין רוחני, אשר בפעולות הכוהן יעשה גבוהות בעולמות שונים כידוע.
ואולי יש להכריע, כי קורבנות במה הם רק להרחיק עבודה זרה מלבבות עמו ישראל,
לכן ציווה כי יקטירו לשם שמים. לא כן קורבנות בית המקדש, המה ודאי לקרב העולמות.
ובזה... [יוסברו דברי רבינו חיים - מבעלי התוספות - במסכת מגילה דף י עמוד א, שאמר כי לכל הדעות] בבמה אסור להקריב [לעולם, ואין לאיסור במות התר]. משום שאנשי כנסת הגדולה ביטלו יצר עבודה זרה (הגמרא מספרת כי אנשי כנסת הגדולה התפללו
על ביטול יצר הרע של עבודה זרה, ותפילתם נתקבלה), ואין חפץ לה' בבקר ובצאן בבמה, שאינם לריח ניחוח, רק בשביל לגדרם שלא יקריבו לעבודה זרה. אם כן, כשבטל יצר עבודה זרה, אסור להקריב בבמה.