בספר הושע מרובים משחקי המילים, בהם הנביא מתאר את התפתחות הרעיון. הנה, תאור החטא והעונש:

(יג) אוי להם כי נדדו ממני
שד להם כי פשעו בי
ואנכי אפדם? והמה דברו עלי כזבים:
(יד) ולא זעקו אלי בלבם כי יילילו על משכבותם
על דגן ותירוש יתגוררו יסורו בי:

בני ישראל נודדים מה'. על כן - אוי להם. מהו ה"אוי"? שודדים אותם. כאשר הם נודדים במרחקים, אין להם הגנה, והם נתונים לשליטה של שודדים. נראה את התפתחות הרעיון:

(יג) אוי להם כי נדדו ממני
שד להם כי פשעו בי

ועכשיו, שאוי להם, ושוד להם, יש ביד ה' להצילם. היעשה זאת?

ואנכי אפדם? והמה דברו עלי כזבים:

בני ישראל דברו על ה' כזבים. אבל פעמים אדם מדבר דבר אחד, וחושב דבר אחר. מה בלבם של ישראל?

(יד) ולא זעקו אלי בלבם כי יילילו על משכבותם

הם מדברים עלי כזבים, ובלבם - בלבם אף לא זעקו אלי. הן, הם מייללים על משכבם. בתנומות עלי משכב כל חרדותיו של אדם עולים לתודעתו. והוא חרד, ומתפלל, ומבקש על נפשו. והם:

(יד) ולא זעקו אלי בלבם כי יילילו על משכבותם
על דגן ותירוש יתגוררו יסורו בי:

את חרדותיהם הם מפיגים בביטחונם ברזרבות הכלכליות שיש להם, בתקווה הגדולה לשפע כלכלי. את החרדות על משכבם הם מפיגים בהבטחה לדגן ותירוש שיהיו להם בשפע, ועל כן הם יכולים לוותר עלי: על דגן ותירוש יתגוררו יסורו בי.

הנבואה ממשיכה בפרק ח. ושוב זועק הנביא נגד עמו:

הושע פרק ח
(א) אל חכך שפר כנשר על בית ה'
יען עברו בריתי ועל תורתי פשעו:

ועכשיו אנחנו מגיעים לפסוק סתום. וכך אומר הנביא:

(ב) לי יזעקו אלהי ידענוך ישראל:

הפרשנות מפרשת את הפסוק בדרך של סרס הכתוב ופרשהו, כאילו אמר: לי יזעקו ישראל, אלהי ידענוך. אבל בפסוק כתוב אחרת. בפסוק כתוב:

(ב) לי יזעקו אלהי ידענוך ישראל:
וכיצד אפשר להבין מבנה מורכב זה?

היה זה מאיר ויס, בספר "המקרא כדמותו", שהסביר את המבנה המסורבל של הפסוק. וכך דבריו:

מן המושכלות הוא, שסדר המילים וארגונן המיוחדים בשיר הם המבטאים את משמעותו המלאה של השיר, והם העושים את השיר לשיר. יש לנסות אפוא לברר גם את טעמו של סדר מלים מיוחד ומוזר זה. עלינו לשאול, מה גרם לנביא להפריד בין הדבקים, ולנתק אפילו את הנושא מעל נשואו... מה אומרת הפרדה זו בין נושא לנשוא, והעמדת משפט שלם בין שניהם. מה משמעותו של סדר המילים הזה, מהי הכוונה המתבטאת בו.
פסוקנו אומר: "לי יזעקו", מאחר שלפני כן נאמר "ולא זעקו אלי בלבם". וכן אומר פסוקנו "אלהי ידענוך", מאחר ולפני כן נאמר "ואין דעת אלהים בארץ" (ד,א) , "כי אתה הדעת מאסת" [ו].
והשומע את דבר הנביא "לי יזעקו אלהי ידענוך" - יתמה וישאל: מי הם אפוא אשר יזעקו 'ידענוך'? והנה מתפרקת המתיחות בסוף המשפט, כאשר נגלה הלוט שכיסה עד כה על הנושא הזועק, ובלעג מר מתגלה עתה מי הוא הזועק: ישראל! ומיד, בעוד צלצול השם 'ישראל ' באוזניו, יאמר עליו:
(ג) זנח ישראל טוב אויב ירדפו: