|
תוכן המאמר:
נבואה ודיבור מול כבישת נבואה "הכובש את נבואתו כגון יונה בן אמיתי" שליחי ה' ליונה תשובת יונה בקול - והשתיקה שאחריה שתיקותיו של יונה בפרק ד' תקציר: מהי סיבת ששתיקתו של יונה? ספר יונה הוא ויכוח בין הנביא לבין הקב"ה על הנהגת ה' את עולמו. יונה אינו מבין כיצד מידת האמת דרה בכפיפה אחת עם מידת חסדו וטובו של הקב"ה. מפאת זאת מסרב יונה ללכת לנינוה והוא בורח. יונה שכבש את נבואתו בפסוק הראשון של הספר, כובש את דיבורו גם בפסוק האחרון של הספר. מילות מפתח: כבישת נבואה, גורלות, שתיקה, נדר, ים סוער. |
|
כוח הנבואה קשור מעצם מהותו בכוח הדיבור. מפורשים הדברים בתורה ושנויים בנביאים. |
"נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך, ונחתי דברי בפיו ודבר אליהם את כל אשר אצוונו".
|
|
התורה מדגישה ברצף של שלוש מילים "דברי בפיו ודבר" את הזיקה בין הנבואה והדיבור. נשנים הדברים בנביא "בורא ניב שפתיים" להורות שגם השם נביא נגזר מ"ניב" שפירושו היגד, דיבור. ואכן חכמי הלשון, ישנים גם חדשים, מדגישים קשר זה. ומכיוון שדרגתו של האדם, המבדילה אותו משאר הברואים, היא דרגת "מדבר", שיא דרגתו של האדם, הנבואה, מתבטא בכוח הדיבור.
נבואה ודיבור מול כבישת נבואה |
"הלא כה דברי כאש נאום ה' וכפטיש יפוצץ סלע",
|
| ועל כן אין הנביא מסוגל לבלום התפרצות אש זו גם אם ירצה: |
"ואמרתי לא אזכרנו ולא אדבר עור בשמו, והיה בלבי כאש בוערת עצור בעצמותי, ונלאיתי כלכל ולא אוכל".
|
|
האש הזו התוססת בלבו של הנביא, יוצאת כלבה רותחת מלוע הר געש. תפקידה של אש זו להתסיס את הקהל שאליו נאמרים דברי הנבואה, ולעורר אותו מתרדמתו, עד שגם הוא יידבק באותה לבת אש להפוך לבו לאביו שבשמים. "התפרצות" הנבואה פועלת על שניים:
- על אישיותו של הנביא שאינו יכול לכלוא אותם; - אולם ייעודה הוא מקבלי דבר הנבואה, האמורים לפשפש באורח חיים כתוצאה מהמפגש עם לבת אש דברי הנבואה. על כן מגדירה הגמרא נביא שאינו מנבא כ"כובש את נבואתו". לא "אינו מדבר" "אינו נושא נבואה", "אינו מוכיח" אלא "כובש את נבואתו" דווקא. אדם רגיל שאינו מדבר הוא "בשב ואל תעשה", אבל נביא שאינו מדבר עושה זאת ב"קום ועשה". ולא סתם קום ועשה אלא פעולה קשה וכבדה של כבישת הנבואה. שכן אם הנבואה היא לבה הרותחת בלב הר געש חייבים להפעיל מכבש כבד כדי לעוצרה ולאוצרה, ומכאן הביטוי המיוחד, המזכיר גם צורך בגבורה מיוחדת "כובש את נבואתו". "הכבישה" מקבילה לפעולת הכיבוש במלחמה, שמצריכה גם היא הפעלת כוח רב. "הכובש את נבואתו כגון יונה בן אמיתי" |
"הכובש את נבואתו כגון יונה בן אמיתי".
|
|
דומה שבכל התנ"ך כולו אין לנו דוגמה נוספת לכבישת נבואה. נכון, גם משה וירמיהו סירבו לקבל נבואה, אבל הם שונים מיונה בשלושה עניינים.
(א) שניהם מנמקים את סירובם בסיבות אישיות התלויות בהם "כבד פה וכבד לשון אנכי", |
"ושלח נא ביד תשלח"
|
| אצל משה; |
ו"הנה לא ידעתי דבר כי נער אנכי"
|
|
אצל ירמיהו.
יש לשים לב שהמכנה המשותף לסירוב הוא חוסר יכולת או קושי בדיבור. (ב) אצל שניהם מופיע הסירוב עוד בטרם היו לנביאים בפועל, רק כשמציע להם ה' את דבר השליחות. (ג) גם משה וגם ירמיהו קיבלו בסופו של דבר את גזירת ה' והלכו בשליחות הנבואה ככל אשר צוו. לעומתם יונה היה נביא משכבר, וחוסר רצונו להינבא עכשיו הוא מרד ממשי. הגדרת יונה כ"כובש את נבואתו" אינה מתבססת רק על סמך מרידה זו. כפי שנראה לקמן יונה תופס פלך של שתיקה לאורך כל מהלך הספר, ורק לאחר לחצים גדולים הוא פותח את פיו. נדמה, ששתיקה זו היא תכונת האופי הבולטת ביותר באופיו של יונה וחורזת את הספר כולו מראשו ועד סופו. הספר פותח בציווי ה' אל יונה |
"קום לך אל נינוה העיר הגדולה וקרא עליה...".
|
|
מלבד לשון הקריאה שהוא עניין דיבור הנבואה, כאמור לעיל, בולטת בדברי ה' גם מילת הזרוז "קום!". מדוע צריך ה' לזרז את יונה בציווי חריף זה?
האם הקב"ה מרגיש כבר עכשיו ש"יהיו בעיות" עם יונה?. פסוק ג' פותח בנימה אופטימית "ויקם יונה..", אבל כאן בא המפנה המפתיע. יונה אינו קם כדי למלא את צו ה', אלא קם כנגד הציווי "...לברוח תרשישה מלפני ה'...". נשים לב שיונה אינו פונה בדברים אל ה'. סיבת הבריחה אינה ידועה לנו כעת, ובשלב זה של הדיון גם לא מעניינת אותנו. השאלה הנשאלת היא, מדוע יונה אינו מדבר עם ה' על סירובו, כמו משה וירמיהו? בתנ"ך מצאנו מקרים של אנשים שלא היססו ל"התווכח" עם הקב"ה, כאשר חשבו שהקב"ה כביכול עומד לעשות מעשה בניגוד להבנתם. אין בושה לשאול את הקב"ה לפשר מעשיו ולעתים גם להביע ביקורת" ואפילו בלשון קשה, אך יונה אינו מדבר. אין הוא שואל את הקב"ה על טיבה של השליחות, אין הוא מביע תרעומת על עצם השליחות, הוא גם אינו מעלה סיבה אישית המונעת ממנו למלא את צו ה'. שתיקה מוחלטת. הוא פשוט קם ובורח... פסוק ג' ממשיך לתאר שרשרת פעולות בדרך מנוסתו של יונה: |
"וירד יפו וימצא אוניה באה תרשיש וייתן שכרה, וירד בה לבא עימהם תרשישה..." -
|
|
בכל שורת הפעילויות הללו, שחלקן מוזרות ונדירות, כמו למשל, שכירת אוניה שלמה עבור נוסע בודד, אין התנ"ך מציין ולו דיבור אחד של יונה. כביבול, גזר הנביא על עצמו "תענית דיבור". שתיקה זו בולטת עוד יותר בהמשך המסע המוזר בים. |
"ויהי סער גדול בים, והאוניה חשבה להישבר, ויראו המלכים ויזעקו איש אל אלוהיו...".
|
|
בתוך כל הסער הגדול הזה, הסער בים והסערה והזעקות של המלחים על האוניה עצמה - קולו של יונה לא נשמע. לא זו בלבד שיונה אינו מדבר, או צועק, כיתר האנשים על הספינה, הוא עושה פעולות בדיוק בכיוון ההפוך: |
"ויונה ירד אל ירכתי הספינה וישכב וירדם"
|
|
יש לשים לב למילה המנחה בחמשת הפסוקים הראשונים.
"וירד יפו" "וירד בה" 'ויונה ירד אל..." "וירדם". האדם החי, מדבר, תוסס וצועק בשעת צרה - ירידותיו של יונה הן בריחה מהדיבור. תכלית הירידות היא התרדמה שיונה אוחז בה ככלי נשק אחרון, כמפלט מפני אש הנבואה הבוערת בקרבו. אך לא לזמן רב נרדם יונה. הנה הוא מתעורר למשמע דבריו של רב החובל, |
"מה לך נרדם קום קרא אל אלוקיך...".
|
| מבלי דעת תופס כאן רב החובל את לשונו של הקב"ה בפסוק א' בציווי על יונה: |
"קום לך אל נינוה... וקרא עליה".
|
|
- האם שמע יונה בדברי רב החובל את הציווי המקורי של ה' "קום... קרא"?
- האם הבין, כי ה' רודף אותו בבחינת "אנה מפניך אברח...? |
"אם אסק שמים שם אתה...אשכנה באחרית ים, גם שם ידך תנחני ותאחזני ימינך"
|
|
אבל גם לשאלותיו הישירות של רב החובל אין מענה. לא רק שיונה אינו עונה בדברים לרב החובל, אלא גם תגובתו בשפת הגוף, ברגשות, בהבעת פנים וכיוצא באלה אינן רשומות בתנ"ך. כאילו רב החובל מדבר אל הקיר. לולא הכתוב |
"ויאמר לו..."
|
|
היינו חושבים, שיונה לא התעורר כלל מתרדמתו והוא מתמיד בשתיקתו הנצחית.
רק הגורלות שנפלו שוב ושוב על יונה, והתקהלות כל המלחים עליו, פתחו סוף סוף את פיו של יונה, והוא מצהיר את הצהרת זהותו: |
"עברי אנכי ואת ה' אלוקי השמים אני ירא אשר עשה את הים ואת היבשה" (א, ט).
|
|
נשים לב שגם בתשובתו של יונה, ישנה יותר שתיקה מדיבור, שכן על רוב שאלותיהם של המלחים לא ענה יונה, ובעיקר לא הסביר להם את פשר הצרה שבאה עליהם אף על פי שהוא בוודאי מודע לה. מבחינתם של המלחים, בכל אופן, ממשיכה שתיקתו של יונה לרעום גם כאשר פתח סוף סוף את פיו והשמיע מלים אחדות שלגביהם הם במידה מסוימת חסרי משמעות. ועל כן חוזרים המלחים ושואלים את יונה: |
"מה זאת עשית"?
|
|
נראה, שיונה לא הסביר את עצמו קודם לכן ולמרות ידיעת והאנשים כי מלפני ה' הוא בורח כי הגיד להם", תשובתו לא הייתה ברורה דיה. אך גם על שאלתם השנייה יונה אינו עונה. הוא ממשיך לשתוק, ושאלתם "מה זאת עשית" נשארה ללא תשובה כלל.
המלחים שואלים שוב: |
"מה נעשה לך וישתק הים מעלינו כי הים הולך וסוער".
|
|
נשים לב למתח שיוצרים הפעלים "שותק" ו"סוער". הים סוער במקום לשתוק, כי יונה שותק במקום לסעור. ושוב משמשים המלחים, כמו רב החובל לפני כן, בלי דעת נושאי תוכחת ה' ליונה. יונה מבין, כנראה, את דברי המלחים לעומק. הוא יודע שאפשר להשתיק את הים במחיר "סערתו" שלו, במחיר הפסקת השתיקה והליכתו לנינוה, אבל כיון שהוא מסרב להפסיק את שתיקתו, הוא מציע הצעה נועזת: |
"שאוני והטילוני אל הים וישתוק הים מעליכם, כי יודע אני כי בשלי הסער הגדול הזה עליכם".
|
|
את שתיקת הים מנסה יונה להשיג בדרך קיצונית, לא על ידי כניעה לצו ה', שיתן לאש הנבואה לפרוז מתוכו, אלא על ידי הקצנה בשתיקה, על ידי המוות. שתיקתו והשתקתו הסופית של יונה ישקיטו וישתיקו גם את סער הים.
המלחים אינם מאבלים את הצעתו. הם מנסים להשיג את שתיקת הים על ידי פתיחת פיו של יונה: |
"ויחתרו האנשים להשיב אל היבשה".
|
| להשיב את מי? בפשטות הכוונה להשיב את האוניה, אולם מדוע מושמט המושא מן הפסוק? ואפשר ש"להשיב" רומז להשיב את יונה ליבשה, לארץ ישראל, מקום הנבואה שממנה ברח. גם כאן יונה שותק ואינו מגיב לניסיון להחזירו ארצה "ולפתוח את פיו". הניסיון נכשל, |
"הים הולך וסוער עליהם".
|
| בדלית ברירה מקבלים המלחים את הצעתו הקודמת של יונה, ואחרי תפילה לה' משיגים את שתיקת הים במחיר השתיקה של יונה: |
"וישאו את יונה ויטילוהו אל הים ויעמוד הים מזעפו".
|
|
בכל המתח הזה שותק יונה כדג, הוא כובש נבואתו. בזה מסתיים פרק א' של הספר.
שליחי ה' ליונה בפסוק ד' מוצאים אנו שלושה שליחים. כולם דוממים ובאים בסדר יורד. (א) "וה' הטיל רוח גדולה אל הים". השליח הראשון של הקב"ה הוא הרוח, בחינת |
"עושה מלאכיו רוחות".
|
|
הרוח אינו כולא את עצמו ואינו כובש את נשיבתו. משנשלח בתפקיד מסוים, הוא נושב בחזקה בגלי הים ומתסיס אותם כדבעי.
(ב) "ויהי סער גדול בים" - גם הים מראה ליונה, שכאשר יש מתח פנימי יש לתת לו ביטוי חיצוני. משנשבה הרוח בגליו, אין הים מקפיא אותם, הוא סוער וגועש ונותן ביטוי מוחשי ל"אש העצור בעצמותיו" בסערה אדירה. אכן |
"קול ה' על המים",
|
|
אבל יונה איננו שומע את הקול הזה.
(ג) "והאניה חשבה להשבר". גם שבירת האניה היא מסר ברור ליונה, שיש להתפרק ולהישבר כשיש לחץ מנימי. מעולת השבירה היא פורקן למתח הפנימי ועומדת ביחס הפוך לכבישתו של יונה את נבואתו. ההדרגה בשלושת השליחים ברורה. הרוח המוטלת מאת ה' מתחילה בעולם העליון ומגיעה למים. המים שייכים לעולם הגשמי, אבל נמצאים ברחוק מסוים מיונה; האוניה באה במגע גשמי גופני עם יונה, ועל כן מהווה את השליח הקרוב ביותר. אבל שלושת השליחים הללו הם דוממים. יונה האמור לשמוע את דבר ה' דרכם, משים עצמו כחרש, ולכן ממשיך ה' לשלוח אליו שליחים במדרגה גבוהה יותר - שליחים בשר ודם. (ד) בפסוק ה' קוראים אנו: "ויראו המלחים ויזעקו איש אל אלהיו". כאשר המלחים נמצאים במצוקה, הם אינם סותמים את הפה, אלא זועקים בקול גדול איש לאלוהיו. המסר ליונה כאן ברור יותר, שכן בני אדם הם שליחים יותר ממשיים מהשליחים הדוממים, אבל קול הזעקה אינו מגיע לאוזני יונה, ובודאי שלא לקירות לבו. הוא ממשיך בירידותיו, יורד אל ירכתי הספינה ונרדם - בריחה מוחלטת אל עולם הדממה. (ה) על חלקו של רב החובל - השליח החמישי דובר כבר לעיל. קפיצת המדרגה ברמת השליחות בולטת כאן, שכן רב החובל מדבר אל יונה ישירות ולא בעקיפין, הוא מזכיר לו גם את שליחותו המקורית "קום קרא"! (ו) המלחים חוזרים להזכיר ליונה את שליחותו, ועשויים להיחשב בדרגה השישית של שליחי ה' ליונה. כפי שהוסבר לעיל, דיבורם על |
"וישתוק הים - כי הים הולך וסוער"
|
|
מזכיר ליונה את סערתו הפנימית, שהוא כובש על ידי -שתיקתו, וכן שפריצת סערתו החוצה (על ידי תוכחה לאנשי נינוה) בודאי תשתיק את סערת הים. אבל יונה ממשיך לשתוק, ואת הים משתיקים על ידי השלכתו של יונה למצולות - אל תוך עולם הדממה!
(ז) אבל בשעה כשנדמה שהגיע הסיפור לסופו, שאין כבר צורך או תכלית בשליחים נוספים של הקב"ה, פוגש יונה בשליח השביעי, הגדול מכולם - בדג! הביטוי "שותק כדג" רווח בלשוננו להגדיר אדם שתופס תדיר פלך של שתיקה. אבל הדג שלנו היה צריך לפתוח פה, ולא סתם פתחון פה, אלא לפתוח פה גדול ועצום כדי לבלוע את יונה. שהדג הוא שליח, כתוב בפסוק במפורש: |
"וימן ה' דג גדול 'לבלוע את יונה".
|
| ודרשו חז"ל: |
"ממונה היה הדג לבלוע את יונה מששת ימי בראשית".
|
|
מסתמא רצה הקב"ה שיונה ישא קל וחומר בעצמו: ומה דג שטבעו לשתוק, פתח פיו לרווחה כדי לקיים מצוות בוראו, נביא שמהותו ועצמותו לדבר ולפתוח פיו - על אחת כמה וכמה? עליית ההדרגה בשליחות ברורה, שכן כאן משדד הקב"ה סדרי הטבע ועושה עם יונה נסי נסים כרי להצילו משחת, ויונה מרגיש את המסר על בשרו ממש...! אבל פיו נשאר סתום: |
"ויהי יונה במעי הדג שלושה ימים ושלושה לילות",
"ולא התפלל". (ילקוט שמעוני) |
|
כמה כוח של כבישה צריך לכבוש נבואה ותפילה למרות כל השליחים. (ח) אך הקב"ה אינו מוותר. הויכוח עם יונה נמשך ע"י השליח השמיני - הדגה: |
"ויתפלל יונה אל ה' אלוקיו ממעי הדגה".
|
|
בפשטות "דגה" משמעה "שם קיבוצי לדגים הרבה".
אבל חז"ל דרשו אחרת: |
"אמר הקב"ה, אני הרחבתי לו מקום במעי דג זכר כדי שלא יצטער והוא אינו מתפלל?
אני מזמן דגה מעוברת שס"ה אלפיים ריבואות דגים קטנים כדי שיצטער ויתפלל". (שם) |
|
רק כאן כאשר הקב"ה מראה ליונה שאין מפלט ממנו גם במצולות ים, ממש כאשר מקויים ביונה, |
"תשב אנוש עד דכא",
|
|
רק כאן פותח יונה סוף סוף את פיו ומתפלל!
תשובת יונה בקול - והשתיקה שאחריה |
"משמרים הבלי שווא חסדם יעזובו. ואני בקול תודה אזבחה לך אשר נדרתי אשלמה...".
|
|
פרשנים אחדים מסבירים, שיונה משווה בינו לבין העכו"ם, הם נודרים בעת צרה, אבל כאשר באה הישועה מפנים עורף למיטיבם ובוגדים בו; אבל יונה מבטיח שאת נדבתו וקורבן דתו על הצלתו ממעי הדג ומסכנות הים הוא ימלא בקול תודה. יוצא מן הכלל הוא האברבנאל המפרש בדרך שונה: |
עשה יונה תשובה מחטאו באומרו: "משמרים הבלי שוא"... אבל אמיתת העניין שיונה נתחרט ממה שברח מלפני ה' וגמר בלבו לעשות מצוותו בעניין נינוה. ..ולכן "אני בקול תודה אזבחה לד" רוצה לומר שאלד אל נינוה ובקול תודה אעשה את הקריאה במצוותך כי יהיה לך כזבח וכמנחה... ואל תחשוב שאחרי צאתי מכאן אברח פעם שנית כמו שירדתי לברוח תרשישה. באמת לא יהיה כן כי כאשר נדרתי אשלמה. והנדר הוא מה שאמר שבקול תודה ילך להקים מצות השי"ת בנינוה.
|
|
לפי פירוש זה מתקן כאן יונה את שתיקתו ומבטיח שבקול גדול ילך לנינוה. הוא מבין שיש מקום לחשוד בו שינסה לברוח שנית לעולם השתיקה, לכן הוא מדגיש בקול גדול שאת נדרו זה ישלם בוודאות! ה', שומע את תפילת יונה ומקבל את תשובתו: "ויאמר ה' לדג ויקא את יונה אל ריב-ה'. לאור דבריו הרמים של יונה והבטחותיו היינו מצפים שפרק ג' יפתח, בפסוק מעין זה: "ויהי אך התאושש יונה ויקם וירץ אל נינוה וישא נבואתו ויאמר... בתוספת פירוט רחב של מה שעבר עליו, תוכחת מוסר רבה לאנשי. נינוה וכו'. למרבה התדהמה שום דבר מאלו לא קרה. יונה חוזר ליבשה... וחוזר. לשתיקתו! הוא אינו קם ואינו הולך, אינו פוצה פיו ואינו מדבר, והפרק פותח. בדבר ה'. ליונה: "ויהי דבר ה' אל יונה שנית לאמר קום לך אל נינוה העיר הגדולה וקרא אליה את הקריאה אשר אנכי דובר אליך". תוכחתו של הקב"ה, ליונה על ש"הפר" את הבטחתו ונדרו נשמעת בפסוקים אלו בשלושה הדגשים: הפועל -"קום" המבטא זירוז וציווי בפקודה; תואר הפועל "שנית" שאותו דרשו חז"ל: |
שנית דברה עמו שכינה,
שלישית לא דברה עמו שכינה"; |
|
תוכן דברי ה' בראשונה שיתף אותו ה' בסוד העניינים ומסר לו את הנימוק |
"כי עלתה רעתם לפני"
|
|
וכאן הציווי חסר נימוק.
שם נותן לו ה' חופש ביטוי וסומך עליו בכל הקשור לסגנון הנבואה, וכאן מכתיב לו ה' את הקריאה בעצמו. יונה מבין, שאין הוא יכול לברוח עור, ובדלית ברירה |
"ויקם יונה וילך אל נינוה כדבר ה'...
|
|
דומה שתוספת המילים "כדבר ה" מביעה את הרגשת העול והנטל, את הרגשת החובה שבה ממלא יונה את שליחות ה'.
אך, גם כאן ממשיך יונה בדרכו, גם בתוך הדיבור ישנה שתיקה מופלגת, הבאה לידי ביטוי הן מבחינת תוכן הדברים, הן מבחינת המקום והן מבחינת הזמן. מבחינת התוכן יש לשים לב שנבואת יונה כוללת חמש מילים בלבד: |
'עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת".
|
|
היינו מצפים לתיאור חטאי העיר, לתיאור מצבה המוסרי הירוד, לקריאה לחזרה בתשובה, לתיאור יום הדין בהרחבה, בפירוט העונשים השונים וכו'; אבל יונה מסתפק בגרעין המרכזי של הנבואה בלא שום תוספת כלל. המפרשים מציינים שלפועל "נהפכת" משמעות כפולה, הכוללת את כל הנבואה, 'כי נהפכת משמע שתי לשונות רע וטוב. אם לא יעשו תשובה נחרבת. ואם יעשו תשובה אז 'נהפכת' |
על אנשי נינוה קאי, שנהפכו מרעה לטובה ועשו תשובה".
|
|
ויש מהם שציינו שאכן זהו מקרא קצר, ויונה באמת אמר הרבה יותר, ברם מדברי הגמרא לא משמע כך. בכל מקרה בתנ"ך רשומה הנבואה בחמש תיבות והיא אולי הנבואה הקצרה ביותר שישנה בתנ"ך.
גם מבחינת המקום והזמן יונה ממשיך בשתיקתו תוך דיבור. התנ"ך מציין במפורש |
ו"נינוה הייתה עיר גדולה לאלוקים מהלך שלשת ימים",
|
| ממש לפני ציון העובדה |
ש"ויחל יונה לבא בעיר מהלך יום אחד".
|
|
אם נינוה הייתה גדולה מהלך שלושת ימים, מדוע קורא יונה את קריאתו רק בחלק מהעיר? מדוע לא התחיל לקרוא בכניסתו לעיר, וסיים בצאתו ממנה?
מדוע לא "חרש" את העיר שתי וערב? אם קריאתו כל כך קצרה מבחינת התוכן, מדוע הוא מקצר כל כך גם מבחינת הזמן והמקום? הנה כי כן, ראינו שתשובתו של יונה אינה שלמה. במקום לשוב מדרך השתיקה בתשובה שלמה, הוא מתכנס בשתיקה, וגם אם נכנע לצו ה' הוא עושה זאת בכפייה ובמידה המזערית ביותר שרק היה יכול להרשות לעצמו. המשכו של פרק ג' מספר בצורה אירונית, שגם דיבור מינימלי זה של יונה היה בו די כדי להתסיס עיר שלמה בתושבה מדהימה! בניגוד לרצונו מצליח יונה בשליחותו הנבואית בלי להתאמץ כלל. [מיותר להשוות זאת ל"מאמץ" של הקב"ה באמצעות שמונה שליחים לפתוח את פיו של יונה]. שתיקותיו של יונה בפרק ד' (א) הפרשנים האחרונים הביאו את דברי ר' יהושע אבן שועיב בדרשותיו והדגישו את משמעותם: |
באה נבואת יונה להורות כי השי"ת רחמיו על כל מעשיו אפילו על עובדי אלילים כל שכן על ישראל ולכן אנו מפטירים בזה בשעת מנחה שהיא שעה רצויה.
|
|
לפי ניתוח זה, כל ספר יונה הוא ויכוח בין הנביא לבין הקב"ה על הנהגת ה' את עולמו. |
"נביאי האמת וצדק" ש"דבריהם נאמרים באמת"
|
| אינם מבינים, כיצד מידת האם" דרה בכפיפה אחת עם מידת חסדו וטובו של הקב"ה. זוהי הסיבה לבריחתו של יונה ולסירובו ללכת לנינוה. יונה אומר דבר זה מפורשות: |
"על כן קדמתי לברוח תרשישה כי ידעתי כי אתה אל חנון ורחום ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה".
|
|
כל המכיר את י"ג מידות האמורות בתורה, מבחין מיד במידה החסרה "ואמת". חסרון "האמת", כביכול, בהנהגת ה' את העולם, והעובדה שהוא מנהיגו ברחמים מופרזים, הם הסיבה לבריחתו של יונה; ויונה מביע זאת ב"השמטת" ה"אמת". שתיקה זו מהזכרת המידה "אמת" היא לפי ניתוח זה לב לבו של הספר כולו.
והמידה החשובה ביותר בספר היא המידה שאינה מוזכרת בו. (ב) פעמיים בפרקנו מבקש יונה מה' לקחת את נפשו, |
"כי טוב מותי מחיי".
|
|
בקשת המוות כאן שונה מהסכמתו למות המובעת בפרק א' בשעה שהציע למלחים להשליכו הימה. שם המציאות האובייקטיבית דרשה את מותו:
הסערה, המלחים, הגורלות - כולם מצביעים עליו כעל האדם שבגינו ימותו כל אנשי הספינה, אם לא יושלך לים. בקשתו למות כאן בפרקנו אינה מוכרחת על ידי גורם חיצוני. התעלפותו של יונה מחום השמש לא הביאה אותו לעברי פי פחת, ובודאי שהצלת ה' את נינוה לא גרמה לכך; ואם למרות זאת מבקש יונה את נפשו למות, משמע, שהנחתנו שבקשת יונה למות היא בקשה להיפרד מכוח הדיבור ולצלול אל תהום השתיקה הנצחית, היא נכונה, ומקבלת כאן משנה תוקף. (ג)בפעם האחרונה באה לידי ביטוי שתיקתו של יונה בסוף הספר, וליתר דיוק אחרי סוף הספר. הקב"ה מסיים את תוכחתו ליונה בשאלה: |
"אתה חסת על הקיקיון... ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה אשר יש בה הרבה משתים עשרה רבו אדם... ובהמה רבה"?
|
|
ויונה שותק. לא קול. לא מבע. לא פעולה. פשוט, אין תגובה. שאלתו של הקב"ה נותרה ללא מענה.
יונה שכבש את נבואתו בפסוק הראשון של ספרנו, כובש את דיבורו גם בפסוק האחרון. כך חורזת השתיקה את ספר יונה מראשו ועד סופו. |
