הדיון הידוע בגמרא על מקור תקנת התפילה מצוי בתלמוד הבבלי מסכת ברכות, דף כ'ו ע'ב:

איתמר, רבי יוסי ברבי חנינא אמר: תפלות אבות תקנום;
רבי יהושע בן לוי אמר: תפלות כנגד תמידין תקנום.

לפי סגנון הצגת הדברים, יש כאן מחלוקת, אך עיון מדויק בניסוח הדעות מורה שאין זו מחלוקת רגילה. כאשר יש מחלוקת, הנושא הוא אחד והדעות חלוקות. אבל כאן, יש שוני בהגדרת הנושא של כל אחת מהמימרות. ר'י בר חנינא ור'י בן לוי אינם חולקים בשאלה שווה. הם עונים לשאלות שונות. רבי יוסי בן חנינא עונה לשאלה מי תיקן את התפילות. ואילו ר' יהושע בן לוי עונה לשאלה כנגד מה תקנו את התפילות. אילו היה ר' יהושע בן לוי עונה לשאלה של ר' יוסי בן חנינא, היה לו לומר אנשי כנסת הגדולה תקנום. אילו היה ר' יוסי בן חנינא עונה לשאלה של ר' יהושע בן לוי, היה לו להסביר מדוע נתקנו התפילות בזמנים שבהם הן נקבעו.

מתוך הצעת הדעות, לא ברור מהי תשובת ריב"ח לשאלת הסיבה לזמני התפילה,. אבל מן הברייתא בהמשך הגמרא אפשר לראות את התשובה.

תניא כוותיה דרבי יוסי ברבי חנינא, ותניא כוותיה דרבי יהושע בן לוי.
תניא כוותיה דרבי יוסי ברבי חנינא: אברהם תקן תפלת שחרית - שנאמר /בראשית י"ט/ וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם, ואין עמידה אלא תפלה, שנאמר /תהלים ק"ו/ ויעמד פינחס ויפלל;
יצחק תקן תפלת מנחה - שנאמר /בראשית כ"ד/ ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב, ואין שיחה אלא תפלה, שנאמר /תהלים ק"ב/ תפלה לעני כי - יעטף ולפני ה' ישפך שיחו,
יעקב תקן תפלת ערבית - שנאמר /בראשית כ"ח/ ויפגע במקום וילן שם, ואין פגיעה אלא תפלה, שנאמר /ירמיהו ז'/ ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע - בי.

מן הברייתא הזאת, שהובאה לתמוך בדברי ר' יוסי בן חנינא, רואים שהתנאים סברו שהאבות תקנו את התפילות. הדרשות המובאות בברייתא זו, רחוקות מפשטי המקראות. ראשית, בכל אחד מן המקראות לא משמע שמדובר על תפילה. ברור, למשל, שהמילה "עמד" שממנה למדו תפילת שחרית אצל אברהם, מופיעה בדרך כלל במובן של עמידה כפשוטה, וללא כל הקשר של תפילה. שנית, גם אם מובנם של הדברים הוא תפילה, לא ברור מן הפסוקים שמדובר על תפילה קבועה בזמן קבוע.

זאת ועוד, לא מוסבר, לא מן המקורות המקראיים ודרשתם, ולא מן הברייתא, מדוע תיקנו האבות דוקא תפילות אלה ובזמנים אלה. האם יש, לפי שיטת ר' יוסי בן חנינא והברייתא התומכת בו, מקור לזמנים הקבועים של התפילות?
נראה, שאפשר להשלים את ביאור דעת ר' יוסי בן חנינא, מן הסוגיה המקבילה בירושלמי לפרקנו.

תלמוד ירושלמי מסכת ברכות פרק ג ה"ו (דף ז עמוד א בד"ו)
תפילת השחר עד חצות כו'
כתיב: "לאהבה את ה' אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם". וכי יש עבודה בלב? ואי זו [היא עבודה שבלב?] זו תפילה .
וכן הוא אומר: "אלהך די אנת פלח ליה בתדירא הוא ישיזבינך" (דניאל ו', י"ז) וכי יש פולחן [=עבודה] בבבל? ואי זו? זו תפילה.
יכול יהא מתפלל שלשתן כאחת? פירש בדניאל "וזימנין תלתא ביומא הוא ברך על ברכוהי" וגו'. [=ושלש פעמים ביום הוא כורע על ברכיו]
יכול יהא מתפלל לכל רוח שירצה? תלמוד לומר: "וכוין פתיחין ליה בעיליתיה נגד ירושלם". [=וחלונות פתוחים לו בעלייתו נגד ירושלים]
יכול משבאו לגולה כן? תלמוד לומר "כל קבל דהוה עביד מן קדמת דנא". [כלומר, היה נוהג מקדמת דנא, ולא רק אחרי הגלות]
יכול יהא מתפלל שלשתן בכל שעה שירצה? כבר פירש דוד "ערב ובקר וצהרים"
יכול יהא מגביה קולו ומתפלל? פירש בחנה: "וחנה היא מדברת על לבה"
יכול יהא מהרהר בלב? ת"ל "רק שפתיה נעות". הא כיצד? מרחיש בשפתותיו .
אמר רבי יוסי בר חנינא מן הפסוק הזה את למד ארבעה דברים: "וחנה היא מדברת על לבה" - מיכן שהתפילה צריכה כונה. "רק שפתיה נעות" - מיכן שהוא צריך להרחיש בשפתותיו. "וקולה לא ישמע" - מיכן שלא יהא אדם מגביה את קולו ויתפלל. "ויחשבה עלי לשכורה" - מיכן שהשכור אסור להתפלל.

מאיכן למדו שלש תפילות?²
ר' שמואל בר נחמני אמר: כנגד ג' פעמים שהיום משתנה על הבריות: בשחר צריך אדם לומר: מודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שהוצאתני מאפילה לאורה. במנחה צריך אדם לומר: מודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי כשם שזכיתני לראו' החמה במזרח כך זכיתי לראותה במערב, בערב צריך לומר: יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי כשם שהייתי באפילה והוצאתני לאורה כך תוציאני מאפילה לאורה.
רבי יהושע בן לוי אמר: תפילות מאבות למדום. תפילת השחר מאברהם אבינו: "וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם לפני ה'" - ואין עמידה אלא תפילה, כמה דתימר: "ויעמוד פינחס ויפלל", תפילת המנחה מיצחק אבינו: "ויצא יצחק לשוח בשדה" - ואין שיחה אלא תפילה, כמה דתימר: "תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו". תפילת הערב מיעקב אבינו: "ויפגע במקום וילן שם" - ואין פגיעה אלא תפילה, כמה דתימר: "יפגעו נא בה' צבאות", ואומר: "אל תשא בעדם רינה ותפילה ואל תפגע בי".
ורבנן אמרו תפילות מתמידין גמרו.

בירושלמי יש לקט מקורות נוסף מן התנ"ך העוסק בענייני תפילה. המתפללים המובאים מן התנ"ך הם דניאל, שהיה מתפלל לירושלים, שלש פעמים ביום, חנה, שממנה למדו סדרי התפילה, ודוד המלך, אף הוא מתפלל גדול, מחבר תפילות, שהעיד על עצמו: "ערב ובקר וצהריים אשיחה ואהמה".
בנוסף לפסוק זה, מציעים האמוראים בירושלמי עוד שתי דעות המסבירות את המקור לקיומן של שלש תפילות ביום. האחת שונה מן הבבלי, והיא מכילה טעם - "שלש פעמים ביום שהזמן מתחלף על הבריות". הדעה השניה מציעה רק מקור, כמו הבבלי, "מאבות למדום".
יצוין, שאין הירושלמי משתמש בביטוי אבות תקנום, אלא רק שמאבות למדום. משתמע, שאת התפילה הקבועה בזמן לא קבעו האבות, אלא שמי שקבע למד זאת מן התפילות של האבות.

נראה, שבירושלמי נתנו את הדעת על כך, שבשיטת ר' יוסי בן חנינא אין הסבר מספק לענין קביעת זמן התפילה, ולכן הסוגיה מרבה בטעמים, מה שמורה על כך שאין טעם אחד מבוסס מספיק3. ואכן, לפי כל המשתמע מן התנ"ך, אישי התנ"ך היו מתפללים, בין אם בעת צרה, בין אם בהיותם במקום הולם, כגון חנה במשכן שילה, בין אם היתה להם קביעות יומיומית של עבודת ה', כדוגמת דניאל. אך לא נראה שהיו להם לוחות זמנים מדויקים לתפילה.

נבחן עתה את שיטת ר' יהושע בן לוי בבבלי.

ותניא כוותיה דרבי יהושע בן לוי:
מפני מה אמרו תפלת השחר עד חצות - שהרי תמיד של שחר קרב והולך עד חצות; ורבי יהודה אומר: עד ארבע שעות, שהרי תמיד של שחר קרב והולך עד ארבע שעות.
ומפני מה אמרו תפלת המנחה עד הערב - שהרי תמיד של בין הערבים קרב והולך עד הערב; רבי יהודה אומר: עד פלג המנחה, שהרי תמיד של בין הערבים קרב והולך עד פלג המנחה.
ומפני מה אמרו תפלת הערב אין לה קבע - שהרי אברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב קרבים והולכים כל הלילה;
ומפני מה אמרו של מוספין כל היום - שהרי קרבן של מוספין קרב כל היום; רבי יהודה אומר: עד שבע שעות, שהרי קרבן מוסף קרב והולך עד שבע שעות. ואיזו היא מנחה גדולה - משש שעות ומחצה ולמעלה; ואיזו היא מנחה קטנה - מתשע שעות ומחצה ולמעלה.
איבעיא להו: רבי יהודה פלג מנחה קמא קאמר, או פלג מנחה אחרונה קאמר? תא שמע: דתניא, רבי יהודה אומר: פלג המנחה אחרונה אמרו, והיא אחת עשרה שעות חסר רביע.

הברייתא המובאת לתמוך בשיטת ר' יהושע בן לוי, עוסקת בזמני התפילה, ולא בסדרי תקנתה. ובאמת, ענין זמני התפילה הוא הצד החזק בשיטתו של ר' יהושע בן לוי. לפי ר' יוסי בן חנינא, כבר ראינו, שאין טעם אחד ברור המסביר את זמני התפילות. לא כן לפי ר' יהושע בן לוי. מכיון שהוא סבור שהתפילות הותקנו כנגד הקרבנות, הרי ברור מדוע יש גם התאמה בין זמני התפילות לבין זמני הקרבנות.
הדוגמה המובהקת ביותר בראיה זו, היא העיסוק בזמן המנחה, המתחלק לחלקי זמנים. מנחה גדולה וקטנה, ופלג המנחה לפי ר' יהודה. הכל קשור לזמנים של מערכת הקרבנות. שכן התמיד היה קרב לעתים בזמן מאוחר יותר, ולעתים בזמן מוקדם יותר. ומרווח הזמן האפשרי של תמיד בין הערביים הוא מרווח יחסית גדול. זמן פלג המנחה, לפי תוספות, (ד"ה פלג המנחה), קשור גם לזמן הקטרת הקטורת של בין הערבים. כמו כן, תפילת ערבית, שלא נסמכה לקרבן מסוים, אין לה זמן מוגדר וזמנה כל הלילה.
לפי שיטת ר' יוסי בן חנינא, קשה להציע זמן מדויק לתפילת המנחה, ולהסביר את שיטות התנאים בזמני תפילת המנחה. מקורה של תפילת מנחה ביצחק שיצא לשוח "לפנות ערב". זהו פרק זמן בלתי מוגדר, אך מצומצם לכאורה יותר מזה של קרבן בין הערביים, הניתן להקרבה כל שעות אחה"צ, מאחרי חצות היום ועד השקיעה. לפנות ערב הוא סמוך לערב, בלשון המקובלת. "כי פנה יום". או "לפני הערב". אך לעומת זאת, הפסוק של דוד המלך מדבר על ערב ובקר וצהריים, ומטה לכוון של זמן מוקדם, שעת צהריים. הגישה השלישית בירושלמי, של זמן התחלפות השעות, אף היא תומכת בתפילה שזמנה מתחיל עם שעות הצהריים. אבל, לכל השיטות האלה אין זמן מדויק ומוגדר. מה שאין כן לפי ההצמדה לקרבנות, שהיא מחייבת שימוש בלוחות זמנים מדויקים.

ובאמת, סוגיית הבבלי מכירה בכך ששיטת ר' יוסי ברבי חנינא איננה עומדת בפני עצמה. ומקשה עליו מהברייתא הזו, העוסקת בזמני התפילות והקרבנות:

נימא תיהוי תיובתיה דרבי יוסי ברבי חנינא!
אמר לך רבי יוסי ברבי חנינא: לעולם אימא לך תפלות אבות תקנום, ואסמכינהו רבנן אקרבנות.

הגמרא ראתה בברייתת הזמנים קושיה על ריב"ח, ובעקבותיה חייביים לומר, שריב"ח מודה בכך שהמקור של לוחות זמני התפילה הוא בקרבנות. וראיה נוספת לדבר מתפילת המוספים:

דאי לא תימא הכי - תפלת מוסף לרבי יוסי ברבי חנינא מאן תקנה?

לפי שיטת ר' יוסי, אין אב שתיקן תפילת מוסף. היא גם לא משתלבת במקורות הנוספים שהובאו בירושלמי, שכולם מדברים על שלש תפילות: שלש התפילות של דניאל, ערב ובקר וצהריים של דוד, ושלשת זמני חילוף היום. ברור גם מצד התוכן של תפילה זו, המתארת את קרבנות המוספים, שתפילת מוסף נתקנה כנגד קרבן המוסף של היום. ואם כך, חייב רבי יוסי להודות שיש יסוד של כנגד הקרבנות בתקנת התפילות.

מסקנת הגמרא היא אם כן:

אלא: תפלות אבות תקנום, ואסמכינהו רבנן אקרבנות.

מעתה, שיטת ר' יוסי בן חנינא מבוארת היטב. מצד אחד, רואים שיסודה של התפילה קדום. עוד מימי האבות. ובודאי, התנ"ך מלא בתפילות ומתפללים, בין בזמן שבית המקדש קיים ובין כשחרב, בין בארץ ישראל ובין בגלות. אי אפשר להעלות על הדעת, שרעיון התפילה נוסד עם החורבן. יתר על כן, הפסוקים של דניאל בעיקר, ובמקצת גם של דוד המלך, מורים שרעיון התפילה הקבועה, במהלך היום, אף הוא קדום לתקנת התפילה כנגד קרבנות. אלא מאי? שתפילות אלה שאנו מכירים אותן מן התנ"ך, חסרות את המימד המדוקדק שקיים בתקנת תחליף הקרבנות. אלו תמיד תפילות אישיות, הקשורות במצבו המיוחד ובמעמדו הנפשי של המתפלל. ואפילו אם הן נעשות באופן קבוע, הרי שאין בהן קבע במובן הזה של טקס קבוע החוזר על עצמו.
על היסוד שהניחו האבות, ושאר המתפללים המוזכרים בתנ"ך, הסמיכו חז"ל בתקופה מאוחרת יותר את התפילות שכנגד הקרבנות. ויצרו את מסגרת תפילת הקבע.

כעת צריך לברר, מה דעת ר' יהושע בן לוי. האם גם ריב"ל מודה, שאבות תקנום?
ניתן להוכיח הירושלמי שריב"ל מודה לריב"ח, שהרי שם הרעיון של "אבות תקנום" מיוחס דווקא לריב"ל, ולא לר' יוסי בן חנינא. אמנם, יש מקומות שבהם מחולפים הבבלי והירושלמי במסורות של שמות וצדדים במחלוקת, אבל כאן, אין צורך לומר כך. נראה, שגם ריב"ל לא יכול לחלוק על היסודות הקדומים של התפילה, ואף הוא מסכים שאבות יסדו את התפילות. משפט הסיכום של הסוגיה, אבות תקנום ואסמכינהו רבנן אקרבנות, מתאים גם לדעתו של ריב"ל.

בכך מתבארת היטב פתיחת הסוגיה שבבבלי. התבאר בתחילת הדברים, שריב'ח וריב'ל אינם ממש חולקים כי אינם מדברים על אותו ענין. ריב'ח ענה לשאלה מי תקן, וריב'ל ענה לשאלה כנגד מה תקנו. הברייתות שהובאו לתמוך בכל אחד מהם אף הן אינן ברייתות שחלוקות ביניהן. האחת מתארת את תקנת האבות לשלש התפילות והאחרת מנסחת את ההלכות של זמני התפילה בזיקה לקרבנות. נמצא, שמשפט הסיכום של הסוגיה מלמד, שריב'ח וריב'ל אינם חולקים, אלא מציגים שני היבטים של תקנת התפילה.

יש מי שאומר, שכך הוא הדבר בכל מחלוקת. והוא פירוש המושג אלו ואלו דברי אלקים חיים. אבל דבר זה טעון באור ארוך ולא כאן מקומו.

כך גם הסביר הרמב"ם את סדר תקנת התפילה בראש הלכות תפילה במשנה תורה:

רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק א
הלכה א
מצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר ועבדתם את ה' אלהיכם, מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה שנאמר ולעבדו בכל לבבכם אמרו חכמים אי זו היא עבודה שבלב זו תפלה, ואין מנין התפלות מן התורה, ואין משנה התפלה הזאת מן התורה, ואין לתפלה זמן קבוע מן התורה.
הלכה ב
ולפיכך נשים ועבדים חייבין בתפלה לפי שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמא אלא חיוב מצוה זו כך הוא שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום ומגיד שבחו של הקדוש ברוך הוא ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחנה ואחר כך נותן שבח והודיה לה' על הטובה שהשפיע לו כל אחד לפי כחו.
הלכה ג
אם היה רגיל מרבה בתחנה ובקשה ואם היה ערל שפתים מדבר כפי יכלתו ובכל עת שירצה, וכן מנין התפלות כל אחד כפי יכלתו, יש מתפלל פעם אחת ביום, ויש מתפללין פעמים הרבה, והכל יהיו מתפללין נכח המקדש בכל מקום שיהיה, וכן היה הדבר תמיד ממשה רבינו ועד עזרא.

עד כאן, מתייחס הרמב"ם לתפילה של ימי התנ"ך, והיא המקור לתפילות בשיטת ר' יוסי בן חנינא והדעות הקרובות אליו בירושלמי. לפי הרמב"ם - כל אלו התפללו בלא שום סדר מחייב.

הלכה ד
כיון שגלו ישראל בימי נבוכדנצר הרשע נתערבו בפרס ויון ושאר האומות ונולדו להם בנים בארצות הגוים ואותן הבנים נתבלבלו שפתם והיתה שפת כל אחד ואחד מעורבת מלשונות הרבה וכיון שהיה מדבר אינו יכול לדבר כל צורכו בלשון אחת אלא בשיבוש שנאמר ובניהם חצי מדבר אשדודית וגו' ואינם מכירים לדבר יהודית וכלשון עם ועם ומפני זה כשהיה אחד מהן מתפלל תקצר לשונו לשאול חפציו או להגיד שבח הקדוש ברוך הוא בלשון הקדש עד שיערבו עמה לשונות אחרות, וכיון שראה עזרא ובית דינו כך עמדו ותקנו להם שמנה עשרה ברכות על הסדר, שלש ראשונות שבח לה' ושלש אחרונות הודיה, ואמצעיות יש בהן שאלת כל הדברים שהן כמו אבות לכל חפצי איש ואיש ולצרכי הציבור כולן, כדי שיהיו ערוכות בפי הכל וילמדו אותן ותהיה תפלת אלו העלגים תפלה שלימה כתפלת בעלי הלשון הצחה, ומפני ענין זה תקנו כל הברכות והתפלות מסודרות בפי כל ישראל כדי שיהא ענין כל ברכה ערוך בפי העלג.
הלכה ה
וכן תקנו שיהא מנין התפלות כמנין הקרבנות, שתי תפלות בכל יום כנגד שני תמידין וכל יום שיש קרבן מוסף תקנו בו תפלה שלישית כנגד קרבן מוסף, ותפלה שהיא כנגד תמיד של בקר היא הנקראת תפלת השחר, ותפלה שכנגד תמיד של בין הערבים היא הנקראת תפלת מנחה ותפלה שכנגד המוספין היא נקראת תפלת המוספין.
הלכה ו
וכן התקינו שיהא אדם מתפלל תפלה אחת בלילה שהרי איברי תמיד של בין הערבים מתעכלין והולכין כל הלילה שנאמר היא העולה וגו' כענין שנאמר ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה וישמע קולי, ואין תפלת ערבית חובה כתפלת שחרית ומנחה, ואף ע"פ כן נהגו כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם להתפלל ערבית וקבלוה עליהם כתפלת חובה.
הלכה ז
וכן תקנו תפלה אחר תפלת מנחה סמוך לשקיעת החמה ביום התענית בלבד כדי להוסיף תחנה ובקשה מפני התענית וזו היא התפלה הנקראת תפלת נעילה כלומר ננעלו שערי שמים בעד השמש ונסתרה לפי שאין מתפללין אותה אלא סמוך לשקיעת החמה.
הלכה ח
נמצאו התפלות בכל יום שלש, ערבית ושחרית ומנחה, ובשבתות ובמועדים ובראשי חדשים ארבע, שלש של כל יום ותפלת המוספין, וביום הכיפורים חמש, ארבע אלו ותפלת נעילה.

בחלק השני, מסביר הרמב"ם את יסודות תפילת הקבע. הוא מזכיר את הצורך בנוסח קבוע - שאינו נידון בסוגייתנו, ואח"כ מסביר את הצורך בזמנים קבועים - שמקורו, כדעת ריב"ל, וכהסכמת ר' יוסי ב"ח, בסדרי הקרבנות.

הצגנו רק צד אחד של הענין, ההסכמה בין ר' יוסי בן חנינא ור' יהושע בן לוי. אולם, אי אפשר להתעלם מן הצד השני של המטבע, והוא, שהגמרא אכן הציגה את הדברים בצורת מחלוקת. לשון אחר, שריב"ח וריב"ל בחרו להדגיש, כל אחד, פן אחר של התפילה. עובדה זאת היא מאד משמעותית. מכיון, שיש להבין בסופו של דבר שאכן יש כאן מחלוקת יסודית מאד בהתייחסות לתפילה.
לפי ר' יוסי בן חנינא, גובר בתפילה הצד האישי, הספונטני, זה שאנו מכירים מן האבות, מחנה, מדוד, ומדניאל. לפי ר' יהושע בן לוי, גובר בתפילה הצד הטקסי, הרשמי והקבוע.

יש לבאר כך:
התפילה היא הביטוי האישי לקשר שבין אדם לאלקיו. וכנגדה העבודה במקדש היא הביטוי הציבורי והטקסי לקשר שבין אומה לאלקיה.

אמנם, ישנם גם קרבנות יחיד: עולה ושלמים, חטאת ואשם. אבל, את תפילת הקבע התקינו דווקא כנגד קרבנות הציבור - התמידים והמוספים. בקרבנות אלה, אין ליחיד שום חלק ממשי בעבודת קרבן התמיד. הכהנים הם שליחי הציבור, ויש דעה שהם בכלל "שלוחי דרחמנא". חלקו של היחיד מסתכם בנתינת התרומה של מחצית השקל, אחת לשנה. שממנה, קונים את הקרבנות. אולם הוא לא יכול לדעת, למשל, אפילו באיזה יום הקריבו את הכבש שנקנה ממחצית השקל שלו. שאלת חלקו המדויק של היחיד איננה חשובה, כי אין שום מימד פרטי בקרבן התמיד. הקרבן מוקרב בירושלים, במקדש, ויוצאים בו ידי חובה באותה מידה יהודי שגר בקצוי ארץ וכלל לא היה במשך השנה בירושלים, והכהן שזכה בפיס באותו היום להעלות את אחד מאברי הכבש הזה למזבח. הקרבן אינו קרבנו של הכהן יותר משהוא קרבנו של אותו יהודי, וגם לא פחות.

הקרבת הקרבן היא טקס מסודר ומדוקדק, שאין בו שום מקום לחופש ולספונטניות. לא בזמן, לא במקום, ולא בדרך העבודה. זוהי מלאכה שיש להקפיד על ביצועה המדויק בכל פרטיה ודקדוקיה.
תמידים ומוספים הם אם כן ההיפוך גמור של תפילת דוד וחנה, דניאל, האבות והאמהות. כל אופיה של התפילה המקראית הוא במעמד הפרטי, האישי, האינטימי, שאת צורתו ותכנו קובע האדם היחיד העומד להתפלל ולשפוך שיחו לפני ה'. עמידה, פגיעה, שיחה, כל אלו ביטויים חילופיים, שמבטאים את המיון הלב של המתפלל בתפילתו.

כל עוד, היתה התפילה ענין לעצמו והעבודה במקדש ענין לעצמו, לא היתה כל בעיה. התפילה היתה חופשית, כמתואר בדברי הרמב"ם, והעבודה במקדש היתה קבועה וציבורית, כידוע מהלכות עבודת המקדש והקרבנות. הבעייתיות, המתח, ובעקבות זאת המחלוקת, נוצרו כאשר "אסמכינהו רבנן אקרבנות". כשבאו חז"ל והתקינו, שאחרי החורבן, כשאין לנו עוד אשים וקרבנות, יעלה כל אחד ואחד את עבודת הלב שלו להיות תחליף לעבודת הצבור. כאן נעשתה הכלאה של שני גורמים, שהם במהותם מנוגדים זה לזה. מתוך כך נוצרו שני קטבים המושכים לכוונים נגדיים בתפילה: הקוטב של הציבוריות, הקבע והסדר שמקורו ב"נשלמה פרים שפתינו", והקוטב של הפרטיות האינטימית, הספונטניות והחופש, שמקורו ב"לפני ה' ישפוך שיחו".

הסוגיה הבאה מורה על המתח שבין שני הקצוות הללו.

תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף ל"ד ע"ב - ל"ה ע"א.
משנה.
סדר תקיעות: שלש של שלש שלש. שיעור תקיעה כשלש תרועות, שיעור תרועה כשלש יבבות. תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים - אין בידו אלא אחת.
מי שבירך ואחר כך נתמנה לו שופר - תוקע ומריע ותוקע שלש פעמים.
כשם ששליח צבור חייב - כך כל יחיד ויחיד חייב. רבן גמליאל אומר: שליח צבור מוציא את הרבים ידי חובתן.

המשנה עוסקת בסדר הברכות והתקיעות בראש השנה. לא כאן המקום להרחיב בסוגיה זו, אך נאמר בקצרה, שבענין שופר של ראש השנה, כמו גם נטילת לולב ומצות ערבה, ישנה כפילות דומה לזו שראינו בתפילה. מצד אחד, שופר, לולב וערבה הן מצוות של מקדש. מצד שני, הן מצוות המוטלות גם על היחידים. שופר של ר'ה במקדש הוא חלק מחובת הצבור, של קרבנות החג. שופר של ר'ה בגבולין הוא מצות עשה פרטית החלה על כל אחד מן היחידים. לפי זה, אפשר להסביר סתירה בין המשניות העוסקות בהלכות שופר. מצד אחד, משנת "כל השופרות כשרים", ועימה, משניות שמדברות על שופר שנסדק ודיבק שברי שופרות. וכן משניות הקובעות שצריך שישמע רק קולו של השופר ולא כל קול נלווה, שהתקיעה תשמע בשלמותה, מתחילתה ועד סופה, ושיתקעו לכתחילה דווקא בשופרות של זכרים כפופים. והנה, יש משנה אחת במסכת ראש השנה הנראית סותרת לכל הלכות שופר המוכרות לנו. וזו המשנה: "שופר של ראש השנה של יעל פשוט, ופיו מצופה זהב, ושתי חצוצרות מן הצדדים, שופר מאריך וחצוצרות מקצרות שמצות היום בשופר". הכל תמוה: יעל ולא איל, פשוט ולא כפוף, מצופה זהב ולא חלק, שתי חצוצרות מלוות את קול השופר, חלק מן התקיעה אינו נשמע בפני עצמו אלא בצירוף קול החצוצרות.

זו בודאי משנה המתארת את סדר העבודה בשופר במקדש. והיא שונה מאד מן המוכר לנו. כי היא מתארת טקס ציבורי, במקדש, שיש בו פאר והדר, ויש בו ייחוד משלו, של תרועת מלך. לכן שם תוקעים בשופר מצופה זהב, ובשל יעל, שהוא בעל חיים מיוחד, "הרים הגבוהים ליעלים", ולא בהמה ביתית. לא בכפיפות, אלא בפשיטות הראויה להיכל המלך, ובלווי תרועת החצוצרות.4

משחרב בית המקדש, אמור בית הכנסת למלא גם את מקומו. אף סדר התקיעה בגבולין הפך להיות טקס ציבורי, במקום התקיעה שבמקדש. רבן יוחנן בן זכאי קבע, שאחרי החורבן יתקעו בשבת גם ביבנה, ואולי גם בשאר מקומות שיש בהם בית דין, כפי שהיה בירושלים בלבד בזמן הבית. היו שסברו לקיים גם את שאר מנהגי המקדש בתקיעות בגבולין, אך דעה זו נדחתה.5 אין מקום לחצוצרות וזהב מחוץ למקדש. אבל עדיין - החיוב לתקוע תקיעה כזו שבמקדש נשאר6.

מובן אם כן, מדוע נתקנה תקיעת שופר בבית הכנסת, בציבור, דווקא בתפילת מוסף. שהרי היא קשורה עם עבודת המקדש המיוחדת של ראש השנה - יום תרועה. ומקומה בצד עבודת הקרבנות המיוחדת של היום - המוסף. אמנם, יש גם מצוה של תקיעה על היחידים, וזו, היה ראוי לה שתתקיים מייד בשחרית, כמו לולב והלל. ולכן, נתקבעה כפילות של תקיעות. תחילה, תקיעות דמיושב, הסמוכות לשחרית, כדי לקיים חובת היחידים, ואחריהן, תקיעות דמעומד, בתוך תפילת המוסף, לקיים חובת התרועה של הציבור, זכר למקדש. תקיעות אלה נסדרו על סדר תפילת המוסף, עם סדר ברכות מיוחד שמתאים להן: מלכויות, זכרונות, ושופרות.

הכפילות בתקיעות, דומה לכפל התפילות - תפילת היחיד ותפילת הציבור. והיא קשורה גם לכפילות שבין תפילת היחיד ותפילת הש"ץ. משום כך, חיברה המשנה, וגם סוגיית הגמרא, לדיון בתקיעות, ובברכות, גם את הדיון הכללי ביחס שבין תפילת היחידים בלחש ותפילת הש"ץ.

תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף לד עמוד ב
כשם ששליח צבור חייב כך כל יחיד ויחיד וכו'.
תניא, אמרו לו לרבן גמליאל: לדבריך, למה צבור מתפללין? אמר להם: כדי להסדיר שליח צבור תפלתו. אמר להם רבן גמליאל: לדבריכם, למה שליח צבור יורד לפני התיבה? אמרו לו: כדי להוציא את שאינו בקי. אמר להם: כשם שמוציא את שאינו בקי - כך מוציא את הבקי.

גם רבן גמליאל וגם חכמים מכירים בכך שיש כפילות בתפילה. תפילת היחיד ותפילתו של הש"ץ, השאלה היא מדוע נחוצה הכפילות הזאת. לדברי רבן גמליאל, עיקרה של תפילה היא תפילת הש"ץ. תפילת ה"צבור", היינו תפילת היחידים בלחש, מיועדת רק כדי שש"ץ יסדיר באותו זמן תפילתו. חכמים אומרים, שעיקר התפילה היא תפילתם של היחידים, ואילו חזרת הש"ץ, מיועדת להוציא רק את מי שאינו בקי.

והנה, טעמיהם של שני הצדדים נראים תמוהים לגמרי.

לפי רבן גמליאל, מדוע לא יכול הש"ץ להסדיר תפילתו קודם להתכנסות בבית הכנסת? ועוד, בזמן שאין עוד צורך בכך כלל, כשיש מחזורים וסידורי תפילה ביד כל אחד, ואין הש"ץ צריך להסדיר דבר, מה טעם הצריכו את כל היחידים להתפלל לשם כך? ובכלל, יכלו להציע ליחידים תעסוקה אחרת בזמן שהש"ץ מתכונן, כגון, שיעסקו בלימוד תורה!

וגם דברי חכמים מתמיהים. מדוע לא התקינו תפילת ש"ץ רק בשביל אותם שאינם בקיאים? ועוד, כיום, שהכל בקיאים, מה טעם משמרים את המנהג הזה? אמנם ידוע, שיש כלל שבתקנות חכמים שגם אם בטל הטעם אין בטלה התקנה, אבל זה מפני שאנו אומרים שלא תמיד ידועים לנו כל טעמי התקנה. אך במקום שאין כלל טעם לקיומה של תקנה, היא עשויה להתבטל. ואכן, היו מקומות ומצבים שבהם ויתרו על הכפילות הזאת, אם גם בדיעבד.⁷

על כרחנו צריך לומר, שגם כאן, אין להבין את המחלוקת כפשוטה, כאילו אין כאן אלא תפילה אחת בעלת חשיבות, והאחרת אינה אלא תקנה דחוקה. גם ר' גמליאל וגם חכמים מודים בצורך שרשי לקיומה של הכפילות, ואין הם חולקים אלא על פרטים מעשיים בודדים, כפי שיבואר להלן בסוגיית הגמרא. אבל, כאן בברייתא, הם מייצגים שתי עמדות מהותיות ביחס לענין המרכזי בתפילה. ר' גמליאל מייצג את חשיבות תפילת הש"ץ - בחינת שליח הציבור, וחכמים מייצגים את חשיבות תפילת היחידים. זו מחלוקת דומה למחלוקת ריב'ח וריב'ל. תפילת היחידים משמרת את המימד של אבות תקנום. תפילת הש'ץ, היא כנגד הקרבנות, שליח אחד מוציא את הרבים ידי חובתן.

דבר זה ברור לגמרי מהלכות תפילת המוספים. תפילת מוסף, שלדעת הכל היא תפילת קרבנות ואין בה מימד של תפילת אבות, נאמר עליה במסכת ברכות שאין מתפללים אותה אלא בחבר עיר. ומוכח מסיפורי האמוראים בגמרא שהיו מקפידים להתפלל אותה דווקא בציבור - בחבר עיר⁸. מכיון, שמדובר כאן בקרבנות בלבד, הרי זה טקס ציבורי. ורבן גמליאל, מבקש לקיים מעמד זה בתפילות כולן. חכמים מדגישים את העובדה ששלש התפילות מקיימות גם את המימד האישי והפרטי.

בברייתא שלפנינו, לא מוצע הסבר אלא "לדבריך" ו"לדבריכם". כלומר, רבן גמליאל נדרש להציע טעם לתפילת היחידין, עפ'י שיטת קרבנות, וחכמים נדרשים להציע טעם לפי שיטת אבות, לתפילת הש'ץ. שניהם מסכימים בודאי, שלא זה עיקר התקנה. אלא שכפל התפילות מייצג את כפל השרשים של התפילה. תפילת היחידים מייצגת את "כנגד אבות" ותפילת הש"ץ מייצגת את "כנגד תמידים". וכאן, כאמור, לא באו אלא להסביר איך מסבירים גם את תפילת הש"ץ לפי "כנגד אבות" - הש"ץ, מלבד העובדה שהוא הכהן המקריב את תפילת הציבור, גם מוציא את היחידים שאינם בקיאים ידי תפילת "לפני ה' ישפוך שיחו". כיון שאין להם פה לשפוך שיח, עושה זאת הש"ץ עבורם. מאידך גיסא, מוסבר כיצד תפילת הלחש של היחידים שייכת לענין של "כנגד תמידים" - בזמן הזה מתכונן הש"ץ לעבודתו, עבודת שליחות הציבור.

יש ראיות פשוטות לכך שאי אפשר לומר שחכמים סברו שאין כל ערך בתפילת הש"ץ אלא רק להוציא את שאינם בקיאים, ואי אפשר לומר שרבן גמליאל סבר שאין ערך לתפילת היחידים אלא כדי ליתן שהות לש"ץ להסדיר תפילתו.

בהמשך הסוגיה יתבאר, שאין בכלל מחלוקת שיש חובה על היחידים להתפלל בכל יום שלש תפילות בלא הש"ץ, ויש הסכמה שש"ץ מוציא בנסיבות מסוימות יחידים, גם אליבא דחכמים.

חזרת הש"ץ כוללת, גם אליבא דחכמים, מרכיבים שאינם תלויים בכלל בבעית הבקיאות, ואי אפשר להסביר אותם אם זו הסיבה הבלעדית. הדוגמה המובהקת: קדושה ומודים. מה עניינם של אלו לבעיית הבקיאים?

נסכם ונאמר, שגם כאן, כמו בברכות, מוסכם, שתפילות היחידים וחזרת הש"ץ הם שני מרכיבים הכרחיים בתפילה, מצד שני היבטיה, הפרטי והאישי, כנגד הכללי והציבורי. אלא שנחלקו בשאלת הדגש המרכזי.

המשך הסוגיה⁹

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מודים חכמים לרבן גמליאל. ורב אמר: עדיין היא מחלוקת.
שמעה [רבי] חייא בריה דרבה בר נחמני, אזל אמרה לשמעתא קמיה דרב דימי בר חיננא.
אמר ליה: הכי אמר רב: עדיין היא מחלוקת.
אמר ליה: רבה בר בר חנה נמי הכי קאמר, כי אמר רבי יוחנן להא שמעתא - אפליג עליה ריש לקיש, ואמר: עדיין היא מחלוקת.
ומי אמר רבי יוחנן הכי? והאמר רבי חנה ציפוראה אמר רבי יוחנן: הלכתא כרבן גמליאל. הלכתא - מכלל דפליגי! [כלומר, יש סתירה במסורת אודות גלגוליה של המחלוקת, מצד אחד, מוסרים ש"מודים חכמים לר' גמליאל", מצד שני, עדיין היא מחלוקת, ור' יוחנן פסק בה הלכה. הסתירה קיימת אפילו במסורות בשם ר' יוחנן עצמו, ואם כן, אין זו מחלוקת בין המסורות, ויש לברר את סיבת הסתירה הזאת]
כי סליק רבי אבא מימי פירשה: מודים חכמים לרבן גמליאל בברכות של ראש השנה ושל יום הכפורים¹⁰, והלכה מכלל דפליגי - בברכות דכל השנה.

רבי אבא פתר את הסתירה על ידי אוקימתא. הוא העמיד את המסורת שחכמים מודים, בברכות של ראש השנה ויום הכפורים, ואילו את המסורת שהמחלוקת נמשכת, העמיד בשאר ימות השנה. דעה מפשרת זו נדחית, וסתירת המסורות נתלית במחלוקת תנאים שהתקיימה בדור מאוחר לימי רבן גמליאל, דור תלמידי ר' עקיבא:

איני? והאמר רבי חנה ציפוראה אמר רבי יוחנן: הלכה כרבן גמליאל בברכות של ראש השנה ושל יום הכפורים! [כלומר - המחלוקת קיימת גם בר'ה ויו'כ, וחכמים לא מודים]
אלא אמר רב נחמן בר יצחק: מאן מודים - רבי מאיר, והלכה מכלל דפליגי - רבנן.
דתניא: ברכות של ראש השנה ושל יום הכפורים - שליח ציבור מוציא הרבים ידי חובתן, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: כשם ששליח צבור חייב - כך כל יחיד ויחיד חייב.

לפי ר' נחמן בר יצחק, מחלוקת חכמים ור' מאיר, היא המשכה של מחלוקת רבן גמליאל וחכמים¹¹, המתמקדת בפרט אחד, בראש השנה ויום כפורים. יש לדון ביחס שבין מחלוקת זו לקודמתה, אבל אין צורך להאריך בכך לעניינו כאן.

מאי שנא הני? [=במה שונות אלו? (ברכות ר'ה ויו'כ)]
אילימא משום דנפישי קראי [כלומר, הרבה פסוקים שצריך לומר בברכות של ר'ה ויו'כ, עשרה בכל ברכה] - והאמר רב חננאל אמר רב: כיון שאמר ובתורתך כתוב לאמר - שוב אינו צריך.[כלומר, יוצאים ידי חובה אפי' בפסוק אחד!] אלא משום דאוושי ברכות. [כלומר, יש ברכות רבות מהרגיל].
גופא, אמר רב חננאל אמר רב: כיון שאמר ובתורתך כתוב לאמר - שוב אינו צריך.
סבור מינה: הני מילי - ביחיד, אבל בצבור - לא. [סברו, שמימרת ר' חננאל בשם רב התייחסה רק לתפילת היחיד, אבל בתפילת הציבור חייבים להרבות בפסוקים]
אתמר, אמר רבי יהושע בן לוי: אחד יחיד אחד צבור, כיון שאמר ובתורתך כתוב לאמר - שוב אינו צריך.

הדיון בשאלת ייחודם של ר'ה ויוה'כ לענין זה, של היחס בין תפילות היחיד והציבור, מסתכם בשתי אפשרויות והכרעה אחת: ברור, שתפילת ר'ה ויו'כ קשה יותר, ופחות בקיאים בה. אבל, האפשרות שהסיבה לכך היא ריבוי הפסוקים נדחית, כי די בפסוק אחד לצאת יד'ח. אלא "אוושי ברכות" - ריבוי הברכות - הוא הבעיה. רוב המפרשים הסבירו שיוה'כ המוזכר כאן הוא יו'כ של יובל, שגם בו יש תשע ברכות. שכן כל יו'כ אינו שונה משאר שבתות וימים טובים, שגם בהם יש שבע ברכות.
הגמרא הציעה סברה, שיש הבדל בתוכן בין תפילת היחיד והציבור. האם רק ליחיד די בפסוק אחד? מסקנת הגמרא היא שלא. אצל הגאונים והראשונים יש דיון גם ביחס למספר הברכות של היחיד, ויש אומרים, ואף היה מנהג כזה בישיבות הגאונים, שיחידים התפללו רק שבע, ותשע התפללו רק בחזרת הש"ץ, כי הבינו שתשע היא תפילת ציבור. להלכה אין נוהגים כך, כיון שאנו משוים בכל את תפילת היחיד עם תפילת הש"ץ. אבל רואים, שהיו דעות שסברו להבחין, באופנים שונים, בין היחיד לבין הציבור, במיוחד בזמן שנוסח התפילה הוא מורכב ומסובך מן הרגיל.

אמר רבי אלעזר: לעולם יסדיר אדם תפלתו ואחר כך יתפלל.
אמר רבי אבא: מסתברא מילתיה דרבי אלעזר בברכות של ראש השנה ושל יום הכפורים ושל פרקים, אבל דכל השנה - לא.
איני? והא רב יהודה מסדר צלותיה ומצלי! [כלומר, ר' יהודה היה מסדר תפילתו גם ביום חול, ולא רק בר"ה ויוה"כ]
שאני רב יהודה, כיון דמתלתין יומין לתלתין יומין הוה מצלי - כפרקים דמי. [=שונה ר' יהודה, שהיה מתפלל רק אחת לשלשים יום, ותפילתו היא תפילה "לפרקים", שאינה שגורה בפיו]¹²

הפיסקה הזאת, נכנסה לכאן אגב האיזכור של ש"ץ שמסדיר תפילתו. וכן אגב הקביעה שתפילת ר'ה ויו'כ קשה במיוחד ומחייבת הסדרה מראש. הרעיון שאדם צריך "להסדיר תפילתו", נובע משני מקורות. אם מדובר על תפילת היחיד הספונטנית, עליו לתכנן מראש את תפילתו, שלא יעמוד כעילג לפני הקב"ה. אם מדובר כבר על המצב שבו תפילת היחיד היא תפילה קבועה ומנוסחת מראש, אזי אין בכך צורך בכל עת, שהרי תפילתו שגורה בפיו, אלא רק בעת שמתפלל תפילה יוצאת דופן. אמנם, גם היחיד המתפלל תפילה שגורה, צריך לייחד זמן להכנה לתפילה, כדי שיתפלל מתוך כוונה. אלא שסוגייתנו איננה דנה בענין הכוונה, והנושא נדון בהרחבה בראש פרק חמישי בברכות.

אמר רב אחא בר עוירא אמר רבי שמעון חסידא: פוטר היה רבן גמליאל אפילו עם שבשדות.
ולא מיבעיא הני דקיימי הכא? אדרבא, הני - אניסי, הני - לא אניסי, דתני אבא בריה דרב בנימין בר חייא: עם שאחורי כהנים - אינן בכלל ברכה!
אלא: כי אתא רבין אמר רבי יעקב בר אידי אמר רבי שמעון חסידא: לא פטר רבן גמליאל אלא עם שבשדות, מאי טעמא - משום דאניסי במלאכה, אבל בעיר - לא.

הפיסקה הזאת מורה, שרבן גמליאל סבר שאכן תפקיד הש"ץ להוציא את הקהל, ואפילו מי שאינם באים כלל לבית הכנסת! הם העם שבשדות. אמנם, כנגד זה, אלו שיכולים לבא לבית הכנסת, אינם פטורים. וכאן, הודאה של רבן גמליאל לחכמים בדבר קיומה של חובת היחידים, שאיננה רק על מנת שיסדיר ש"ץ תפילתו. ברור, שהרעיון שש"ץ יכול להוציא ידי חובה אנשים שכלל אינם באים לבית הכנסת, מבוסס על העקרון של עבודת הכהן במקדש, שקרבן התמיד והמוסף שלו מוציאים את כלל ישראל. אילו תפילת הש"ץ היתה מיועדת רק ל"הוציא את שאינו בקי", אזי היינו צריכים לחייב אותו לבוא לבית הכנסת, לשמוע ולענות אמן.

בסוגיה זו הצבענו על אחדים מתוך עשרות ואולי מאות פרטים, שבהם בא לידי ביטוי המתח שבין תפילה בבחינת "אבות תקנום" לתפילה בבחינת "כנגד קרבנות", שהוצג בסוגייה של מסכת ברכות. מתח זה לא הוכרע, כיון ששני המרכיבים שולבו בסדר התפילה שלנו. והוא מתקיים בכל שלב. נמנה לסיכום את הבעיות שהוזכרו:

קביעות הזמן בתפילת ה"קרבנות" לעומת החופש היחסי בתפילת ה"אבות".
תפיסת ה"קרבנות", מחייבת, יחד עם קביעות הזמן, גם קביעויות אחרות: בתפילת הציבור, יש מקום קבוע - בית הכנסת, קהל מסודר - מנין, המחייב הערכות מראש של זמן ומקום שבו מתכנס הקהל. נוסח קבוע. ושליח ציבור.
תפילת האבות איננה מצריכה מנין וקהל, שליח ציבור ומקום קבוע, ומעל לכל, מלכתחילה לא היה גם צורך לנוסח קבוע.

המתח בין שני אלה קיים מאז שנתקנה תפילת הציבור ועד היום, ואינו יכול להתבטל, מפני השוני המהותי בין שני המרכיבים שהשתלבו יחד. זה איננו רק מתח תיאורטי, אלא הוא בא לידי ביטוי במצוקתו של המתפלל היחיד, שאינו מצליח להשתלב יפה עם הציבור ולמצוא את המקום הפרטי שבו הוא "ישפוך שיחו", ובא לידי ביטוי בבעיות רבות של סדרי תפילה ובתי הכנסת. די אם נזכיר את המאמצים של תנועת החסידות, מיסודם של הבעש"ט ותלמידיו, להשתחרר מחובת המקום הזמן והנוסח הנוקשים, כדי לאפשר יתר כוונה, במובן של הזדהות, ספונטניות ואינטימיות, כדי להבין שאין מדובר כאן ברצון להשתמט מחובה, אלא בצורך אמיתי לתת ביטוי למרכיב מאד חשוב בערך התפילה.
נוכחותו של הש"ץ בתפילה, מתאימה מאד לתפילת ציבור. הש"ץ, כשמו כן הוא, נשלח על ידי הצבור לייצגו בתפילה. לא כן בתפילת היחיד, אין בה בכלל מקום למתווך ושליח. ובאמת, הלכה פסוקה שאין אדם מוציא ידי חובה בתפילה את חברו הבקי, כי כל אדם צריך לבקש רחמים על עצמו.
העובדה שאלו ואלו דברי אלקים חיים, איננה מבטלת את המחלוקת או מצמצמת אותה. אדרבה, דווקא על מחלוקת שהיא לשם שמים נאמר שעתידה להתקיים. כלומר, כאשר מדובר על מוקד מתח אמיתי, שאינו בר הכרעה ופתרון. זוהי משימה המוטלת על כל מתפלל ועל כל קהילה - למצוא איזונים נכונים, ולתת ביטוי לכוחות השונים בנפש היחיד ובציבור.

כיום, בגלל התחזקות הצד האישי והפרטי בתרבות הכללית, נשמעים לנו יפה יותר הסברי תפילה הנוגעים לעניינו של הפרט, תפילת אבות. לכן מדגישים בפני התלמידים והחניכים את הצורך בכוונת הלב, את המאמץ ליצור תפילה אישית מקורית ולכרוך אותה בתפילת הציבור וכדומה. אבל יש לזכור, שלתפילת ציבור, בחינת קרבנות, יש ערך גדול משל עצמו, שיש לחזור ולהדגישו בפני מחנכים ומתחנכים. הערך של העמידה בצוותא לפני ה'. ההתפקדות בזמן ובמקום ובקבוצה קבועה של מייחדי ה'.

אסור גם להעלים קשיים. ברור, שהתייצבות יום יומית השכם בבוקר, לפני יום עבודה או לימודים, כשקורי השינה עדיין על העיניים, אינה מעודדת לשפוך שיח לפני קונהו. בעת קטנות שכזאת, חשוב להביא לתודעה את הערך של תפילת הצבור. לא נהיה אלא כעם שבשדות, או כישראל במעמדות המלוים את עבודת הכהן הגדול. תפילת שחרית כקרבן תמיד של שחר. כשהכהן העובד הוא הש"ץ.
כמובן, קיימת שאיפה לאחד את שני הצדדים הסותרים. כלומר, לקיים יחודיות והתלהבות של תפילת אבות, בחלק היחידים של תפילת הציבור. וכן, לרתום את היחידיות לטובת הצבור והכלל. אבל, קשה להצליח בכך בבית הכנסת באופן קבוע. צריך לזכור, שלא רצוי להציב לפני תלמידים ואף בפני קהל מבוגר, תביעות רוחניות גבוהות, שגם גדולי גדולים התקשו בהן. יש להודות, שקשה לקיים אינטימיות של קשר עם הקב"ה, כפי שקיימו יצחק אבינו בשדה, וחנה בעמדה בפתח המשכן, בתוך ציבור המגביל את המתפלל בנוסח, בקצב, באוירה, ועוד ועוד.

לכן ניתנת גם האפשרות להפריד בין הדבקים. לקיים תפילת יחיד נוספת, פרטית. שערי תפילה לא ננעלים, יש ללמד ולהרגיל להתפלל מעבר לתפילת בית הכנסת, לומר תהלים, להעזר בהדרכות נוסח אלו של חסידי ברסלב.

מצד שני, גם מי שמצליח מאד בתפילת היחיד, צריך להבין שחז"ל התקינו את החובה לשאת את נטל התמיד בכל יום, ולהתייצב לפני ה' בוקר וערב בבית הכנסת, כדרך שהיו נציגי עם ישראל, הכהנים, עושים בימי הבית. כיום, כל אחד הוא קצת כהן, והוא אינו יכול להסתפק בהבאת מחצית השקל אחת בשנה, אלא עליו לדאוג למה שייעשה בחצי השקל, בתחום העבודה, בכל יום ויום. בשום אופן אין לתת לגיטימציה לפטור מתפילה בציבור ובזמן, בשם הערך ה"חסידי" של תפילת "אבות יסדום". כל עוד לא חזרה העבודה למקומה בבית המקדש בירושלים.

הערות:

1. שעור שהתקיים במסגרת לימוד ליל הושענא רבה, בבית מורשה, בבית הכנסת ישורון, בירושלים. ביום מותו של תלמידי חיים פל ז"ל. סיכום השעור מוגש כאן, כנתינתו בע"פ, לעילוי נשמתו.
2. ראה מקבילה בבר"ר פרשה ס"ח בהבדלים מסויימים.
3. "אמר רבי יוחנן: כל מילה דלא מחוורא מסמכין ליה מן אתרין סגין" = כל דבר שאינו מחוור, סומכים אותו ממקומות רבים. תלמוד ירושלמי ברכות, פ"ב ה"ג, ד' ע"ג, עירובין פרק י' ה"א, כו ע"א.
4. עי' בבבלי, כ"ז ע'א, שם הוצגו כל הסתירות האלה, והובא, באופן חלקי, גם התירוץ הנזכר, שבמקדש יש דין מיוחד.
5. רב פפא בר שמואל בגמרא שם.
6. יש מחלוקת ראשונים, אם צריך לברך "לתקוע" או "לשמוע". ונראה שאפשר גם את המחלוקת הזאת לתלות בשאלה האמורה. בשופר של מקדש, המצוה היא "לתקוע", שהרי ודאי שאין חיוב על כל אחד מן היחידים לשמוע את השופר שבירושלים. אלא צריך שתיעשה התקיעה. לעומת זאת, בשופר שבגבולין, המצוה הפרטית החלה על כל יחיד ויחיד, יש חיוב על כל אחד "לשמוע קול שופר". משחרב הבית, ותקיעת השופר בבית הכנסת מכילה את שני החיובים, עולה השאלה איך לברך. לשמוע - כנגד חובת היחידים, או לתקוע - כנגד חובת הציבור.
7. ידועה ביותר תקנת הרמב"ם, בשו"ת הרמב"ם סי' רנ"ו, שיש מן התימנים הנוהגים כמותה עד היום. ודנו בה הרבה, וראה מקורות נוספים אצל מהדירי שו"ת הרמב"ם שם. ואכמ"ל.
8. בבלי ברכות, ל' ע'א - ע'ב.
9. בהצעת הסוגיה הזו, לא הוסברו במפורט כל שלבי הדיון בגמרא. הקורא שאינו מכיר את הגמרא, יכול לקרוא רק את משפטי ההרחבה שבין קטעי הגמרא, המצטרפים יחד לרצף של המאמר. או לדלג לפרק האחרון.
10. הכוונה ליו"כ של יובל. שבו יש תשע ברכות, כמו במוסף של ראש השנה. אבל יום כפור בכל שנה אינו שונה משאר המועדים, ואין שום ייחוד בברכותיו.
11. כמובן, "חכמים" שכנגד ר' גמליאל אינם "חכמים" שכנגד ר' מאיר. אלו הם ברי פלוגתא מדורות שונים. החולקים על ר' מאיר הם תלמידי ר' עקיבא, בני הדור שאחרי חורבן ביתר: כגון, ר' יהודה בר אילעאי, ר' שמעון בר יוחאי. ואילו החולקים על ר' גמליאל הם חכמי יבנה, כגון ר' יהושע, ור' אליעזר בן הורקנוס. ואכן, ידועות לנו מחלוקות נוספות בסדרי קביעות התפילה והמועדים בין ר' גמליאל וחכמי דורו. זו שבמשנת ראש השנה, בדבר קידוש החודש, שבעקבותיה בא ר' יהושע בן חנניה אל רבן גמליאל ביום הכפורים שחל להיות בחשבונו, במקלו ואפונדתו. והחמורה מכולן - זו שבעקבותיה הודח ר' גמליאל מתפקידו, המחלוקת אם תפילת ערבית רשות או חובה, בברכות כ'ז ע'ב. גם שם, נוקט ר' גמליאל בעמדה המטה לצד חשיבות הקבע והציבוריות בתפילה וסובר שתפילת ערבית חובה.
12. הגמרא מעידה על ר' יהודה שהיה מתפלל רק אחת לשלשים יום, מפני שהיתה "תורתו אומנותו" ולא הניח "חיי עולם" - זה לימוד תורה, מפני "חיי שעה" - זו תפילה. אף על פי שדרכו לא התקבלה למעשה, אפשר ללמוד גם ממנו, על הבעייתיות שיש בתפילת הקבע, ודחייתה של זו - במקרים מיוחדים במינם - מפני ערך חשוב אחר, תלמוד תורה, שבו לא קיימת בעייתיות בהתמדה ובקביעות. אדרבה - לגבי לימוד תורה נאמר: "והגית בו יומם ולילה", "לא ימושו מפיך כל ימי חייך", "כל המהלך בדרך ופוסק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה וכו'" וכן: "עשה תורתך קבע" בניגוד למאמר "העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים" (ברכות פ"ד מ"ד).

---